רקע
אסתר ראב
שני דגלים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

הרחוב צר וקרקעיתו חול, בתים קטנים כבתי שאגאל עקומי-גג, עטויי מרפסות קטנות כקיני סנוניות, דבוקות בקירות, ביתנו מוקף אוקליפטוסים ואין רואים הרבה ממנו, שקט, רק העצים הענקיים מרשרשים –

באוויר החם והרדום-למחצה נישא קולו של מוכר-הירקות, איסא הלודאי, “אבאלאך, מראלאך,” (תפוחים, גזר), צועק הוא ביידיש-ערבית.

לפתע איזה המיית קולות רחוקים, הרחק, למעלה, מקצה הרחוב הוא בא: קהל אנשים מתקרב, משהו לא רגיל בשעה זו של יום, שעת-לפני-הצהריים. כבר ימים אחדים לפני-כן שמעתי על ראשון במאי, “חג הפועלים”, אלה האנשים החדשים שבאו מרוסיה. הם אומרים שזה “סוציאליזם”: כולם שווים בכסף, בכישרון, בדירות: זה מוצא חן בעיניי.

הקהל הולך וקרב, בראשם נושא מישהו דגל לבן-כחול, ועל ידו איש קטן נושא דגל גדול אדום, אדום כדם. מה זה? מעודי לא ראיתי דגל אדום. דגל לבן-כחול אני מכירה מבית הספר. הגברת בסביץ עם נעמי גולדשטיין תפרו אותו ומאז הוא מופיע בט"ו-בשבט, בחגיגות חנוכה וגם בטיולים.

שני הדגלים מתנופפים ברוח. מדי פעם מתעכבת התהלוכה והצועדים שרים ביידיש שיר רבולוציוני. אינני מבינה הכל, אבל נידמה לי שאני שומעת קול המונים. מדי פעם הם קוראים: “יחי הסוציאליזם, יחי העם!” את החיבור בין שתי מילים אלה עדיין איני תופסת. ופתאום, מנגד, באותו רחוב, מופיעה קבוצת אנשים, והם מהירי תנועה, רצים כמעט לעומת התהלוכה, נגד הדגל הלבן ונגד הדגל האדום. בראש המתפרצים מנגד: אברהם שפירא. כל זה מסחרר לי את הראש ופתאום קריאת-אמא, קצרה ונמרצת: “הביתה,” והיא מתכוונת אליי, ואני יודעת את משמעותה. אם לא אחזור אקבל את מנת ידה של אמא, וידה קשה, אבל כיצד אוכל לסגת ברגע זה? הנה רץ אברהם שפירא ישר אל הדגל האדום, תופס אותו מידי רוצ’קין, שובר את המקל ומשסע במחי-יד את האריג האדום לשניים. אני מחליקה מתחת לגדר חוטי-הברזל הדוקרנים, ואני ממש ליד התהלוכה, ושצף-קצף של שני המחנות שוטף אותי, ואני שומעת את קול הבד האדום הנקרע לשניים ובתוכי כאילו נקרע משהו, ואיני מבינה, אני מרגישה כאילו הרגו אדם. כולם צועקים ומתווכחים. אני אינני מתווכחת, אני בת-עשר, אבל גם אני צועקת, צועקת, מול התוקפים.

ועיזוז צועק ובוכה, ודמות מתגלגלות מעיניו השחורות הגדולות, ואני רועדת כעלה ולא יודעת על מה. הקהל רוטן ומתפזר לאט-לאט.

אני חוזרת הביתה: שוב מחליקה תחת חוטי-הברזל שבגדר. אמא מביטה בי ואני מושיטה לה את פניי כדי שתעשה בהן כרצונה כתמיד – – – לתמהוני היא מביאה לי לימונדה קרה מן המיטבח: “שתי ושיכבי כאן, על מיטתך, ואל תזוזי עד שארשה לך לרדת.”

"אבאלאך מראלאך – " קולו של איסא ממרחק רב, ואני נירדמת.


*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 בקירוב, בהיות אסתר כבת אחת-עשרה. נדפס לראשונה: “דבר”, 28.12.1973. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 124.

מעשה מפורסם של קריעת דגל התרחש בפתח-תקווה בקיץ 1910, בעת קבלת הפנים לכבוד החכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הראשי של יהודי עות’מניה. ואולם הדגל שהונף אז על-ידי הפועלים היה כחול-לבן בלבד, ולא אדום (על כך בספרי: “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”, יד יצחק בן צבי ועם עובד, 1993). מיהו “עיזוז” אינני יודע.

תחילה חשבתי כי אסתר עירבבה פרשיות היסטוריות שונות. קשה להניח שבאותן שנים העיזו הפועלים להניף דגל אדום במושבה, כאשר אפילו הנפת הדגל הכחול-לבן היתה בבחינת התגרות קשה בשלטון התורכי.

ואולם עדות לכך שמדובר בקריעה שאכן התרחשה בשנת 1905 לערך מצוייה בדברים שסיפרה אסתר בתוכנית “בין איכרים לפועלים” בסידרה: “אנשי העלייה השנייה”, בעריכת חנינא אמוץ ונתן בכרך, ששודרה ב“קול ישראל” ביום 29.3.1966 ובה השתתפו בין השאר יצחק כבשנה, שמואל דיין, עמרם חזנוב, נתן חופשי, דוד בן-גוריון וצבי נשרי. מספרת אסתר:


הם [איכרי המושבה] היו שומרי שבת ואלו [צעירי העלייה השנייה] היו מחללי שבת. “מחללי-שבעסניקעס” ו“רוסישע” היו קוראים [להם], “דה רוסישע”, ו“חוליגנעס”…

הם היו שוכרים חדרים, שניים-שלושה בחורים, אצל האיכרים, ופה היה מונח כל האנטאגוניזם, משום שזה היה נטע זר – בתוך הבית. אלה שומרי שבת, ואלה מחללי שבת. אלה עם בלוריות עפות ועם טוז’ורקות, היו להם כאלה מעילי סטודנטים שחורים עם כפתורי-זהב. הכל היה מנוגד. החיצוניות, הפנימיות. שני עולמות שלא יכלו להתחבר.

אלה רובם באו מהרבולוציה של 1905 ברוסיה, והיו רבולוציונים עוד שמה, וכאן באים אל יהודים מקומטים ומזוקנים, ורוצים לכפות עליהם איזה דבר, וזה היה מאוד לא טבעי, כל הדבר הזה.

הייתי אז בת שבע, לכל היותר, והיה לנו בית גדול עם גן, מוקף גן, וממול היה הרחוב, במרחק של אולי עשרה מטר.

יום אחד, אני יוצאת לי, ונכנסת לגן, ומסתכלת, ואני רואה תהלוכה, מבוגרים הולכים ושרים, ובראש התהלוכה, דגל, איש הולך, איש גבוה, הולך ובידו דגל אדום, אדום כמו דם, כמו אש, דם, אש – מה זה, איזה דגל זה? מעודי לא ראיתי – איזה מין דגל אדום? הרי יש לנו דגל כחול, כחול-לבן, וזה הרגיל, ויש לנו דגלים קטנים שאנחנו מקבלים במתנה ושומרים עליהם למזכרת, לחנוכה, לחגיגות – וזה אדום, כמו כלניות, ומרשים מאוד, כל העניין.

ואני שומעת שיר שכבר שמעתי אותו, אבל אני עכשיו רק תופסת שהוא… יש קשר בין השיר הזה לבין הדגל.

[שרה:] “מיר הויבען די הענט געגען מזרח און שווערען / ביי ציון איר פאהן, ביי איר הייליגער ערד, /… טטה, טטה ט טטט טטטיטה, טטה טטה טטיטה טטיטטה טטה…”

[המשך: “ביי אלץ וואס מיר ליבען, וואס הייליג מיר ערען / ביי אונזערע העלדענס צובראכענעס שווערד.” – “ידינו לצד מזרח נרים ונישבע / בציון, בדגלה ובארצה היקרה / בכל אשר נאהב וכל אשר נוקירה / בחרב גיבורינו אשר נשברה.” – בית ראשון בהימנון “פועלי-ציון” – “די שבועה”, השבועה. מילים: יהושע השל פלוביץ, לחן: אברהם משה ברנשטיין, תרגום: ש. גלב, מורה לעברית בגליציה, שתירגם ראשון את השיר. מסר את הפרטים: אליהו הכהן].

ובאיזה מין פרץ שרים את זה, ובקצה הרחוב השני מתחילה איזו תסיסה, אני רואה ששם מתאספים, מתאספים – על יד מיישה [משה] מרכוס זה היה, למטה, בחורים, שם היו הרבה בחורים למטה, במשפחות [האיכרים], ומתחילים להתקרב, ואמא יוצאת, היא אומרת: “אסתרקה, אריין שטוב!” [חזרי על עקבותייך!] – ואני רואה שמתחילה ההתקפה, מצד בני האיכרים, ותנופות ידיים וצעקות, ועירבוביה בין שני המחנות האלה, ומישהו קופץ, ובום – קורע את הדגל האדום!

אני הרגשתי את הקדושה שייחסו לדגל האדום הזה חבר האנשים האלה, והרגשתי בכל ההתנגדות של המחנה השני.

ההפתעה הזאת של הכניסה שלהם [צעירי העלייה השנייה] במין ווכט, אתה יודע מה זה ווכט, בגרמנית? במין פרץ כזה, זה השפיע מאוד, בעיקר השפיע [על] הבנות, הן תמיד יותר רגישות ויותר פתוחות לדברים, אז על הבנות יותר השפיע. היו בנות שהלכו לצד זה, של הפועלים, הרבה יותר מאשר הבנים, [מצד] הבנים היה איזה אנטאגוניזם, איזו התמרדות, זה מול זה.

[אני הייתי מוחרמת] מפני שהייתי הולכת איתם, “זי גייט מיט די רוסישע! יהודה ראב’ס טוכטער גייט מיט די רוסישע בחורים!” – זה היה חטא כבד, שאיש נכבד כזה, ממייסדי המושבה – ובתו היחידה, והיא הולכת [עם הפועלים]… ולא עם בני האיכרים. אין לי אף ידיד אחד, עד היום, אין לי אף אחד [מבני האיכרים], והם שונאים אותי עד היום…

המלצות קוראים
תגיות