רקע
אסתר ראב
מחלת המוזיקה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

המוזיקה היתה מעין מחלת משפחה אצלנו – משהגיע אחד מאיתנו לשנת השש-עשרה, החלה רוח בטנו להציק לו. לא די היה לו בהשתפכות קולו, ולא בקונצרט ליל השבת – כשאבא מנצח עלינו בבריטון שרוצה להיות טנור, ואמא בסופראנו גרוני – והרפרטואר היו זמירות אשר נעימתן קטעים מאופרות בשניים-שלושה קולות, וקטעי חזנות הנגמרים בהימנון האוסטרי, מס למלכנו פרנץ יוסף ירום הודו, כי על כן יוצאי אונגריה היינו.

החלונות היו פתוחים והמקהלה שלנו הלך קולה על פני הרחוב, ולאחר ימים נודע לנו כי גם קהל מקשיב יש לנו מעבר לחלונות – ואולם גם אחד מאיתנו לא אמר די בזה. משהגיעה שעתו – חלה במוזיקה בדיוק כמו באדמת. היתה זאת מחלה שהיתה נמשכת כמה שנים – עד שבא משהו והיה טופח על פניו, איזה הכרח חיים, ומפנה אותו לצד אחר, מי לפרנסה, מי לעבודה, מי לספורט –


על השולחן בחדר-האורחים האפל-למחצה היה מונח קלרניט שחור כשכפות המתכת שלו מספרות על סיבובים, דילוגים, קולות וצלילים – סימפוניה שלימה היתה עולה ממראהו – לא פחות מאשר אילו היה פסנתר-כנף גדול פתוח לפניו –

ואולם בערב לאחר העבודה היה אחינו הבכור תוקע לפיו את הצינור השחור הזה, שהיה משפיע געיות ונהיות משונות, גאמות בלע"ז – ולידי מנגינה לא הגיעו – יוסל’ה שפילר הכלי-זמר – היה רבו – ורבי זה, שהיה בחתונות מנגן כיד המוזיקה הטובה עליו, עיניו ואפו היו אדומים מאי-שינה ושתייה, יוסל’ה זה היה בשעתו המוזיקאי הכי גדול בתקופה ההיא. לאחר שנים באו פסנתרים למושבה, וצלילי שופן ובטהובן היו משתפכים על ברושים ואוקליפטוסים שהספיקו בינתיים לגדול.


השנייה למחלת המוזיקה הייתי אני עצמי – במושבה החל מהדהד פסנתרו הגדול של רופא המושבה, וכנר מושך בשרביט אמנים אמיתי בא ארצה, לא כלי-זמר, וצ’ייקובסקי היה מנוגן ערב-ערב, כשהרופא מלווה בפסנתר [את הכנר]. בפעם הראשונה שמעו גדרות האקציה מין נגינה כזאת, ואף אני – כה גדול היה הרושם – שהבשיל גם בי את מחלת המשפחה – כינור, החלטתי, ויהיה מה, זה הקול – קול אנוש עולה ממעמקים, זו שירת הלבב של האדם, הן זה נוצר עבורי ואני עבורו (כך חשבתי) –

ובנווה-שלום חנות יחידה לכלי-זמר, ו[שם] הכינור נקנה. מראהו היה מרומם אותי: חום-אדמדם היה, מותניו דקות והחריצים החתוכים בו מלאים סוד, אוזניו שחורות-שחורות, וראשו הקטן הכפוף פנימה – היה מזמר לי במראהו בלבד –

היה זה סמל אזיי יותר מכינור – כל אשר תסס והחל מבשיל – בדחילו הייתי נוגעת בו, מראהו היה מעלה את כל הצלילים הנפלאים ששמעתי מן האמן הכנר החדש – ובחרדה הייתי מחזיקה בו, וליבי מלא כים – ואולם מתחת אצבעותיי היו יוצאות חריקות דקות, וצורמות – תוך ייאוש הייתי מתחילה לזמר לעצמי איזה קטע מבטהובן, וקול סופראנו צלול היה פורץ מפי ומגלגל איזה שיר עברי שגור בפי –

נדהמה הייתי מניחה אותו – מודדת את הדרך אשר עליי לעבור בכדי להגיע לצליל משהו – וייאוש היה תוקפני. נלחמתי עוד כמה חודשים – שנה כמעט – והכינור הוזנח.


ואז הגיע שעתו של אחי השני. הוא היה מביא קנים מקנים שונים, פוצל וחופר וקושר, ובונה לו בעצמו את כלי-נגינתו – זה צנוע היה במשאלתו מן המוסיקה – רק שיר רועים קטן ורועד ונוגה מאוד, ואולם הרבה ממחלת-הנעורים שלו רעד בתוך הצלילים האלה –


והשלישי – שיחקה לו השעה – במושבה כבר היו תזמורת ומקהלה, ובא בית-ספר לנגינה ומורים – וגונו ומסנה נוגנו, וקונצרטים – וכינורות לרוב. זה הזמין לו חליל מופלא מבית-מסחר גרמני מפורסם, חליל שחור ומבריק, ושוב היה על השולחן בחדר-האורחים כלי נגינה, ובערב היה מפכה נחל שירה אמיתי מחליל זה – מסנה, גונו, גלוק – היו מתארחים סוף-סוף בחדר, ששמע כל-כך הרבה צריחות וגעיות מפי כולנו, [והיה בעל] אקוסטיקה טובה. ואולם גם [אח] זה ניצל ממחלת-ילדותו, ואימן ידיו בהרכבת עצים ובהשקאתם.


*

נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910–1920 לערך. בני-המשפחה הנזכרים הם הוריה של אסתר, יהודה ולאה, אחיה הבכור ברוך, ושני אחיה הצעירים אלעזר ובנימין. במשפחה מספרים כי ביום הולדת הקיסר פרנץ יוסף, ירום הודו, היה יהודה ראב מציב את בני-משפחתו בשורה לעמוד דום ולשיר את ההימנון האוסטרי.

המלצות קוראים
תגיות