מניה בילבושביץ [כך במקור!] היתה מבקרת בביתנו. הייתי אז ילדה בת שמונה, עשר – אבל התרשמתי ממנה מאוד.
היא היתה באה בעיקר אל אבי, אמא לא עניינה אותה, והיא לא הסתירה זאת – ולאמא היה יחס בוטה גלוי אליה, היא קראה לה: “דער ‘חצי זכר’”. אם כי [אמא] לא ידעה עברית, מצאה לה את השם הקולע הזה.
ואמנם היתה גברית. אני זוכרת את קולה, מעין אלט נמוך, ולבושה היה גברי, ובעיקר לראשה חבוש תמיד כובע גבר. בוודאי שהיתה בולטת ושונה מכל הנשים הרכרוכיות, הלבושות מלמלה ווולנים – אזיי –
אמא קינאה בה בגלוי – וכפי הנראה שאבא נמשך אל האשה בעלת האופי הגברי, והיה יושב איתה שעות בסלון האפלולי שלנו – כשאמא עוסקת בעבודת-בית ואינה שמה לב אליהם כלל, והשניים שקועים בשיחות בשפה הגרמנית, כי אז עוד לא דיברו עברית.
לפעמים היו מתווכחים בקולי-קולות ובחום, ואז היתה אמא מביאה את הקפה לסלון, והשניים נידמים; אם כי לא הבינותי את הכל – הבינותי שיש ביניהם מלחמת דיעות; אבי היה אז כבן ארבעים, במלוא-אונו וחיותו, ועיניו הירוקות נצצו בתוך פניו השזופים, הבריאים, רחב-כתפיים ומגלה מפתח הכתונת חזה גברי רחב – בטרזנות לא פחות מהיפי של ימינו.
לאחר שהיתה מניה נפרדת מאיתנו (הייתי מקבלת צביטה קלה בלחי ממנה) – היתה משתררת דממה – ואז היתה אמא אומרת בחוכמה ובקרירות:
“נו, מה סיפרה לך החצי-זכר?”
אבא היה מחייך לתוך זקנו ומושך בצחוק את קצה סינורה הלבן של אמא, ואז היה הכל שב למקומו.
פעם נכנסתי לחדר-השינה של ההורים ומצאתי את אמא עומדת לפני הראי (היחיד בבית) כשהיא מודדת לראשה את כובעו של אבא, רחב-השוליים, סובבת אותו לכל הצדדים, מעווה את פניה ומסתכלת בהן מזוויות שונות – כשראתה אותי פרצה בצחוק ואמרה:
“מניה בולבושביץ!”
והראתה על עצמה.
*
נכתב: 1975 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1907–1913 לערך.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.