רקע
אסתר ראב
ימים ירוקים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

העולשין התפרצו מאדמת החמרה שבלב החצר, ופרחיהם הכחולים-הסגולים היו רועדים ברוח קדים בשומת חציר ועשבים קמלים; לרוח זו היו גם עצי-הזית שבחצר נכנעים ונעים מערבה, כשביטנת עליהם האפורה הופכת למעלה ומכסיפה.

יעל היתה צועדת ברגליה היחפות על היבלית הקמלה והחמה, והרגישה שהקיץ בא.

אותו קיץ נפלו לידיה כתבי טולסטוי ודוסטוייבסקי (כל ספר שנמצא היה מאורע בלתי רגיל בימים ההם). משהו כאילו ניענע את שורשיה וטילטל אותם קמעה, אבל הטלטלה דמתה למעין חריש מאוורר והיא הרגישה בזרם צמיחה בלתי-משוער ונסתחררה במקצת.

מלחמה סוגרת כטבעת על יישוב קטן. העולם כולו מרוחק ונמצא אי-שם מעבר להרי חושך. היישוב תלוי כולו בכוח עצמו וביכולתו שלו, אווירה חמורה ואכזרית למדיי – אבל יש התלכדות: פטיש גדול וכבד יורד והולם על היישוב והוא נרקע ואינו נשבר. ידוע ידע כי מה שרכש בידיו ובציפורניו – לא יאבד – זה ברור לו; וגם למעשה, לחיי יום-יום, ידעו זאת כולם בכל רמ"ח איבריהם – דבר לא ילך לאיבוד; מסקו זיתים, כבשום והכינו שמן למאכל ולמאור, כי הנפט בא בארגזי-עץ מחוץ-לארץ. גידלו עגבניות-ענק עסיסיות, וראשי בצלים התגוללו ערימות-ערימות לאחר שהוציאום מן האדמה – והיו מתייבשים בחמה. אנשי הגליל היו מגיעים ליהודה בעגלותיהם הרתומות לפרדים, והעגלות מלאות שקי בר – חיטה זהובה וזכה. ועל הכל הפרדסים – ציפור-הנפש של המושבה. את אלה היה עלינו להציל ויהי מה, גם אם הפרי לא נשלח אל מעבר לים והוא נערם ונקבר באדמה – אבל על העץ יש לשמור.

ויום אחד עמד אבי המשפחה והחליט: “לומדים? די ללמוד בכלל!” – עמד והוציא את שני הנערים מבית-הספר, והם שניהם ילדים כמעט: ארוכים ורזים ובפניהם הצהבהבים-שזופים עוד רשומה המאלאריה, שנתנסו בה בילדותם.

והשמחה היתה גדולה. יעל הצטרפה אליהם כדבר מובן מאליו: אין לימודים, אין בית-ספר, וקץ לעבודת-הבית בשביל יעל.

האב הביא שלושה מעדרים גדולים, הראה כיצד פותחים בור סביב העץ (ואין זה דבר קל בפרדס ישן, שהנטיעה שלו צפופה והעצים מסורבלים). הקטנים נאבקו במעדרים הכבדים, ויעל הביטה עליהם וחשבה: "מוקדם מדיי – " וליבה נתכווץ.

גם האם התנגדה: "ילדים – הרי צריכים ללמוד – "

אבל האב באחת: “איני רוצה במלומדים.”

וכך נהפכו השלושה תחת ידי האב בזמן קצר לשלושה פועלים, פועלים ממש, בלי כל סימן של “חובבות”.


הימים הלכו הלוך וארוך, הלוך וחם – ועורם של השלושה קיבל צבע שחום והיה נבדל רק במעט מצבע האדמה שאותה עיבדו.

החגיגיות שבראשית עבודתם פגה לאט-לאט – ובמקומה בא ההרגל – הרגל, שכוח-ההכרח יצר אותו, והקטנים קיבלו אותו בלי כל תמיהה. לא נבדלו במאומה מפועלים אחרים, חוץ ממה שלא הלכו ברגל לפרדס – והסייחה המיוחסת, שהיתה רתומה לעגלה ולמחרשה, היא שהביאתם לפרדס יום-יום.

במרוצת הימים תפס הפרדס את מקום בית-הספר ונעשה כמוהו לשיגרה. כל חברה אחרת, לבד מצינורות-המים המשתקשקים ואיוושת הרוח בעצים – לא היתה להם, כי בערב היו נופלים ונירדמים מיד. כל היום היו מתבשמים משרף-ההדרים ובהשתפשפם בעצים, ובלילה היו רואים לפני עיניהם עלים, המון עלים מאוושים ורוחשים, ועיניהם ואוזניהם נתמלאו וכבדו מאוד. והיו נירדמים ספוגי שמש ולשד – כפירות שמבשילים…

האב הוסיף לקרוא ב“ברלינר טאגבלאט” על נצחונות “הגרמנים שלנו”, אך המלחמה התחילה מתקרבת לשערי הארץ. צרור האוכל שהאם היתה מכינה לקחתו לפרדס הלך וקטן, הלך ונצטמק – ובכל זאת הכיל עוד גבינה שזורה פסים צהובים של שמנת; וזיתים שחורים גמלונים ובשריים. לאורך צינורות-המים שתלו הנערים כלאחר-יד שיחי עגבניות ופילפל, שהיו גדלים בלי כל עיבוד, על שפע המים בלבד, וכך היו תולשים להם עגבניות ללפת בהן את הפת; ושיחי עוקץ-העקרב היו גדלים פרע בדפני הבורות, הפרחים הלבנים היו ממלאים את האוויר בושם של שנף וחלב רותח, שהיה מתערב עם הלחם שאכלו, והלחם היה טבול בו כבתוך תבלין שמן ומשביע.

*

ה“פלרינות” שלבשו הבחורים בימים ההם – התנופפו ברוח. היה חושך, וגשם התחיל מטפטף. הנערות הצטופפו לחוד תחת המטריות שלהן; מישהו הצית סיגריה, פנים צעירים ושיער לח הוארו לרגע והתנוצצו. אחד, לבוש “טוז’ורקה” [מעיל סטודנטים שחור עם כפתורי זהב, שלבשו צעירי העלייה השנייה] רוסית, עמד ודיבר בהתלהבות בנענוע ידיים. פועלים ובני-איכרים, מנהלי-עבודה, תימנים וספרדים, הצטופפו כאן, ליד “הפוסטה”.

היה חושך וגופות התנועעו כגרעינים, שיד נעלמה בוחשת בהם: שברי-רעיונות שעבר זמנם הועלו הנה, מעין תוצרת-חוץ חסרת-ריח, שטעמה פג זה כבר. ופקעים בני האדמה הישנה חדשה, פקעי חיים חמים ותוססים, ומוץ, הרבה מוץ, ובתוכו גרעינים גדולים ולחים, שניראו כאילו נבטו בגשם היורד כאן לאיטו – טיפה-טיפה… וחושך, רק חלון צריף-הדואר קורע מרובע של אור בתוך החשיכה. שניים-שלושה אנשים עומדים ליד החלון: “תור” קטן למדיי. “היש מכתב עבורי?” והדוור – הוא מכיר את כולם ויודע את תוכנן של כל הגלויות עם השושנים וליבות-הזהב המודפסים עליהן – יודע הוא ומחייך – ואיש אינו נפגע, להיפך, הוא שותף והוא עד, ומשתתף בצער ובשמחה – וכשאין מכתב, פניו עצובים; ויש שפניו נוהרים. עצם קבלת מכתב הוא מאורע גדול – אם הוא בא מחוץ-לארץ, מאורע כפול. הכל יודעים עליו. ומראה המכתבים עצמם, שבוליהם המגוונים וכתובותיהם הלועזיות מאירות – מראיהם כמראה פרחים נדירים בשדה-שלף עזוב…

יעל קיבלה מכתב, הוא נמסר לה בחגיגיות רבה. “מן הגליל,” אמר הדוור. הגליל היה רחוק מאוד מיהודה, מרחק עשרה ימים הליכה ברגל ושלושה ימים ברכב – רכב מפואר: פרדות-ענק מצלצלות בשרשרותיהן ורתומות לקרונות ישנים ומשתקשקים; זה היה מסע ימים ולילות בין הרי-הגליל: ואדי-ערה, קן שודדים מפורסם בימים ההם – עד לג’נין, ודרך נצרת המעטירה והמלאה סודות, ואשר רוחו של ישו עוד מאהילה עליה ומפחידה את הבחורים שלנו, אלה אשר לקול צלצול פעמונים היו עצמותיהם רוחפות מפחד ומזכרונות עיירה רחוקה הנתונה לפרעות ושפך דם.

יעל היתה מלגלגת עליהם לפרקים ומספרת באריכות ובהנאה על טיוליה בירושלים ועל ים פעמונים, וצלצול אדיר ומופלא, ששמעה במגרש הרוסים וששפך עליה שפע עליצות.

המכתב שקיבלה יעל היה מאת דוד ברגמן. זה היה אדם שהכירתהו מעט מאוד. היא פגשה אותו בהיותה בגליל ולא ידעה דבר על חייו. היה זה בחור גבוה מאוד, כפוף מקצת, ויעל קראה לו בפני עצמה “אטלס”. האיש ניראה לה כנושא משהו כבד מאוד על כתפיו… עיניו היו מביטות ניכחן למרחקים. וליעל נידמה היה, שאין הוא רואה אותה כלל. הילוכו היה כשל אדם רגיל לצעוד על שטחים נרחבים מאוד – בלי לראות לפניו מעצור כלשהו. במקרה אחד פגשה אותו יעל ברחובות תל-אביב. הוא צעד ברחובות העיר כמודד ארץ בשעלו. עוברים ושבים הביטו אליהם בתמיהה, ויעל מיד חשה בזה ונטרף עליה צעדה והיתה מדדה אחריו: שני צעדים על כל צעד שלו. לא היה כל קצב ביניהם, והוא – הוא לא הרגיש דבר. כשיצאו את העיר נשמה יעל לרווחה, אבל הוא העבירה אז לשטח לא מציאותי כלל. זה לא היה “הבחור” שלה, זה היה משהו שלא ידעה כנותו.

המכתב היה מכינרת: “יש לי מאלאריה,” כתב, “ואני רוצה לבוא להבראה ליהודה. התוכלי למצוא לי שמירה בכרם או במיקשה?”

כן, היא תוכל. ודאי. מקרה מפליא ממש. הרי הכרם הגובל עם פרדסם זקוק לשומר. השאלה היא אם האיכר ירצה לקבל שומר עברי, ועוד בחור מן הגליל, אלה הידועים כאן כמרדנים גדולים, אבל היא תחפש, היא תוכל, היא תמצא – אין כל ספק, עליו לבוא להבראה.

והיא שוב תימצא במחיצתו הנפלאה. שוב יהיה חג גדול – כאשר היה תמיד בהימצאה בחברתו.


יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סרקה והחליקתן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לבית שבקצה המושבה. היא לא הכירה את האיכר, שלא היה מידידי האב, וחששה שגם הוא אינו מכיר אותה. אבל כשפרשה לפניו את מטרת בואה, נתמצמצו פתאום עיניו הירוקות והחלו לירות זיקים עכורים.

“אהה, הרי את לצידם, לצד ה’רוסים'. זה ידוע!”

היא עמדה והביטה אליו וחשבה: הרי אלה זבובים ירוקים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה ירוקים. שמחה על הגדרתה ושכחה אותו לגמרי. עמדה ושתקה – בבת-אחת נשתנו פניו של האיכר – ובטון מעשי-מסחרי שאל: “וכמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי?”

פני יעל לא נשתנו. “איני יודעת,” אמרה, “יבוא ותדבר עימו.”

“טוב, אני מחכה לו.”

היה זה ניצחון גדול בימים ההם, אבל היא קיבלה אותו כדבר מובן מאליו.


והוא בא, הוא בא ומילא לפתע את כל האופק ביישותו. התמונה היתה דחוסה ומלאה: ענפי העצים ארחו לו מיד למסגרת, ופסי-התכלת ממעל לראשו היו הרקע, לפנים אלה, לקומה הגדולה והמיסתורית – הכל מצטרף מיד למשהו שלם וקבוע כאילו יישותו היא-היא שחיברה את כל החלקים הנפרדים למיניהם ויצרה משהו שלם, שהיה קיים אלא שלא נתחבר. דרכי-החול המשתלשלות בין גדרות-השיטה השתטחו לפני צעדיו – כאילו חיכו זה כבר לבואו, כאילו היה כבר אי-פעם צועד כאן, לפני דורות, וחזר זה עתה מאי-שם… כשהיה מושיט את ידו ותולש זלזל בשעת הליכה, היה הזלזל נתלש, מפזז בעליצות בין אצבעותיו הגדולות. הוא היה שותל ונוטע כמו שהיה נושם ומהלך: מלך גדול בממלכת-הירק. ומתרועע היה עם שושנים. אהבן וגידלן בצבעים שונים. יעל היתה צוחקת לו: “נו, דוד, יש משהו?” – מיד היה תוחב ידו לכיס מעילו הפנימי ומוציא משם שושנה מקומטת וחמה ומושיט לה…

היה לו סכין, אולר-הרכבה, שהיה מחזיק תמיד בידיו והיה חותך ומפצל ענפים רכים או שרביטי קנה שהיו מזדמנים לו. על אחת מאצבעותיו היתה צלקת – חתך עמוק, ויעל שאלה והתלוצצה כאחד: “פצע זה בא לך ודאי מן הסכין הנצחי הזה.”

הוא חייך ושתק.

יעל חשה ביופיו של האיש. שקט נפלא מילא אותה, שקשוק המים והעצים הטלולים נתמזגו בתוכה בשלווה גדולה, והבולבולים שקיננו בצמרות היו מרטיטים קלות משהו רחוק וחבוי מאוד.

הוא התגבר על הקדחת – אבל לפרקים היתה עוד פוקדת אותו, ואז היה נבוך, כמבקש סליחה על הקורה אותו.

“יש לך חום, דוד?”

והוא בלי אומר היה מושיט לה את ידו והיא אוחזת בה ובודקת את הדופק. היא נתמחתה כל-כך במשפחה, שידעה כמעט בדיוק את מידת החום לפי הדופק – “כן, חום גבוה, למעלה משלושים ותשע.” טבלה אלונטית במים מן הכד ושמה לראשו…

הוא לא הודה, ולא הודה גם כשיעל היתה מביאה לו מדי פעם בפעם בקבוק חלב גדול מן הבית. לעיתים היה סר אל הפרדס, מסתכל אל האחים כשהם משקים תחת העצים, מביא עימו סל ענבים, מעמידו והולך כלעומת שבא.


יום אחד החליטו לערוך טיול לירקון וקבעו אותו לשבת בבוקר. אותה שבת ניעורה יעל בשעה מוקדמת מדיי. הכל ישנו עדיין. על זגוגית החלון התדפק פרפר שחור, גדול ושעיר, התדפק וסאן והעלה אבק מעל כנפיו. יעל שנאה את הפרפרים השחורים האלה. בקפיצה אחת קמה ופתחה את החלון והוא התעופף. על הזית שממול החלון ישבה “מיצי” החתולה והסתכלה בגעגועים באנקורים הרוחשים ממעל לראשה. כשראתה את יעל קפצה ארצה וביללת-רעב תבעה את מנת הבוקר שלה. יעל נכנסה למיטבח, חיממה את סיר-החלב, שתתה כוס ויצקה ומילאה ממנו בקבוק ירוק עב-כרס.

היא יצאה את המושבה. הטל מחק את כל עקבות-החול, והחול השתרע לח ושבתי. איש לא ניראה בדרך אל הפרדסים – שבתון גמור. מנועי-הבארות שתקו, העצים כאילו ספגו את מנת המים השבועית שלהם בחביון שורשיהם בדממה גדולה, ללא כל ניע. היא עברה את הפרדס שמראהו היה מוזר ביום-מנוחה. העצים עמדו מתאפקים ללא זרזיף-מים – ללא קול מזמרה. היא החלה ללכת לעבר הכרם, רוח קמה פתאום והיתה מרשרשת בגפנים. היא הלכה הלוך והתקרב לסוכה, ומיד ראתה שהוא שוכב על המחצלת. “ודאי נירדם אחרי שמירת לילה,” חשבה והלכה והתקרבה, עד שעמדה לידו. הוא שכב לבוש חולצת-שבת לבנה ונקייה. ובמקום החזה, ממעל, הצטייר חור קטן שחור וממנו השתלשל קו אדום רחב, נמשך ויורד, נמשך ויורד עד קצה החולצה. הוא ניראה כישן. בידו החזיק אשכול ענבי “רוזט” גדולים וורודים – ותלתל אחד מבלוריתו נשמט והיה מתנפנף על מצחו בנשוב בו הרוח.

עיניה של יעל נדבקו בתלתל המתנועע ולא זזו ממנו. הסוכה היתה ריקה; השמיכה, הכר, המעיל העבה, המזוודה, הכל נעלם – רק כד-המים עמד בפינה שחור ולח, בצווארו נתון צרור פרחי עוקץ העקרב הלבן… “את אלה הכין עבורי,” – עברה מחשבה את מוחה. היא כרעה, תפשה ידו, היא חיפשה את הדופק, הדופק לא העיד על חום. לא העיד כלל. היא החזיקה פתאום בבקבוק-החלב – החלב עוד היה חם… משהו רישרש מאחוריה. הסבה את ראשה. במרחק-מה היה מושלך ספר רוסי, כשעליו מתדפדפים לרוח-הבוקר, אחד-אחד, עלה לרגע, עלה לרגע…


*

נכתב: 1951–1952 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915 לערך, ייתכן שעדיין לפני הארבה של קיץ 1915, שאחרת היה מוזכר בקשר לפרדס, כמו בסיפורים האחרים. נדפס לראשונה: “עתידות” ה, טבת-שבט תשי"ב, 1952, בצירוף הערת המערכת: “המשוררת אסתר ראב מציירת תמונה מחיי מושבה בשרון בימי מלחמת העולם הראשונה.” נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 156.

יעל היא במידה מסויימת בת-דמות של אסתר בסיפור. האם דוד ברגמן הוא דמות אמיתית? להשערתי יש כאן צירוף של שתיים-שלוש דמויות, בעיקר מתקופת הליכתה של אסתר לדגניה בתרע“ד, 1913–1914. בארכיונה מצוייה גלוייה שנשלחה אליה לפי הכתובת: “אסתר ראב, כנרת”, (כניראה שכך הגיעו מכתבים לדגניה), והתאריך: ט”ז אדר תרע"ד, 1914. השולח הוא דב רייזמן, שלפי עדותה של אסתר בפניי, מת צעיר.

בכ“ד חשוון תרע”ד, 1913, נרצח חבר דגניה, משה ברסקי, והוא בן 18. על פי עדותה של אסתר השפיע עליה מאוד מוות זה, כי היתה מיודדת עם הבחור. מגלוייתו של רייזמן, וכן מעדותה בפניי ממרץ 1981, עולה כי נישארה עוד כמה חודשים בדגניה, לאחר מות של ברסקי.

על הליכתה לדגניה סיפרה אסתר ראב לאסתר הגר, בראיון ב“יוכני”, אב תשכ"ג, 1963, שבו נאמר: “בדגניה ראיתי לראשונה את המוות. היה שם נער בן שבע-עשרה – משה ברסקי. התיידדנו. אולי בגלל קירבת הגיל. יום אחד עמדתי ועבדתי בין סירי המיטבח. בא משה והביא לי זר פרחי הירדנון – פרחים לבנים ורודים הגדלים על שפת הירדן. שמתי את הפרחים בכד מולי והיה בהם איזה ניגוד, איזה משקל-שכנגד לסירים המלוכלכים. הודיתי לו על הזר והוא יצא רכוב על פרד. כעבור שעה וחצי חזר רק הפרד. חברים יצאו לחפש והחזירו גופה. ירו בו בכדורי רובה. מותו עשה עליי רושם קשה מאוד.”

כאשר שאלתי בשעתו את אסתר מיהו דוד ברגמן, ענתה לי: “הוא גולוסמן.” אסתר הקדישה “לזכר גלותמן” את השירים “אלם ברוש” ו“הנפתח צוהר בשמיים” שנדפסו ב“הארץ”, 3.4.1936. בספר “כובשים ובונים”, פתח-תקווה, 1955. עמ' 375, נכתב: “בפברואר 1936 נרצחה אשה יהודייה בדרך חיפה ונרצח אברהם גלותמן ממייסדי נהלל.”

ר. בת-יצחק, היא רבקה כצנלסון, כותבת, מפי אסתר ראב: “לעולם לא סלחה אסתר ראב על סירובו של חצקל רובינזון ‘אוכל הפועלים’ להעסיק בפרדסו את גלותמן, אותו בחור צעיר שתקן ואינטליגנטי, מן הדמויות המעניינות ביותר של העלייה השנייה, חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע (שהיה מאוחר יותר בין מייסדי נהלל, ונרצח במאורעות תרצ"ו).” בתוך: “משוררת נופי ארץ-ישראל”, “דבר הפועלת”, אוקטובר 1961.

במכתב למערכת (“דבר הפועלת”, טבת תשכ"ב, 1962) מעירה אסתר לרשימתה של ר. בת-יצחק: “חצקל רבינסון המנוח היה נוטה לפועלים (וכבר הגיב על כך מ. שניר ז"ל), ואצלו השגתי עבודת שמירה בשביל גלותמן, שחלה אז במלריה.”

בארכיון התמונות של אסתר ראב יש תמונה של גלותמן מתקופת פתח-תקווה, ופתק של גלותמן לאסתר ראב בפתח-תקווה, משנת 1912 לערך.

ייתכן אפוא שדוד ברגמן הוא צירוף דמויותיהם ופרשת מותם של משה ברסקי ואברהם גלותמן.


אחיה הצעירים של “יעל”-אסתר הם אלעזר ובנימין בן עזר (ראב). בני-משפחתה היו נתינים אוסטרו-הונגאריים, ולכן הביטוי “הגרמנים שלנו” כלפי אביה. הקיסרות האוסטרית היתה בת-בריתן של גרמניה ותורכיה במלחמת העולם הראשונה. יהודה ראב חש לויאליות לקיסרות האוסטרו-הונגארית, אשר להגנת הקונסוליה שלה זכתה המשפחה כל שנותיה בארץ, ולכן גם התנגד להשתתפות בנו הבכור ברוך בעבודת הריגול של ניל"י, למען הבריטים.

המלצות קוראים
תגיות