רקע
אסתר ראב
ואתא שונרא
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

הפרדס החל זה עתה להתאושש, אחר שהארבה כירסמו עד לעצמותיו; הוא היה כולו גזום – נישארו רק הגזעים, ומזלגות הענפים העיקריים, ואלה נשקפו מבעד למסך של עלים דשנים, בהירים; פירות קטנים, ירוקים, בשיעור אגוזים, ניראו על הענפים. השורות היו כעת מעורטלות ונמשכות ישרות וירוקות על פני השטח החום – יורדות בקילוח דק מן הגבעה הרכה המתחמקת, הנגמרת בסופה בגיא צר.

מעבר לגיא החלה האדמה שוב להתרומם לאיטה ולתפוח עד היותה לגבעה רמה ומקומרת. אך בעוד שאדמת הפרדס היתה כהה וכבדה במקצת, היתה אדמת הגבעה שממולו קלה, צהבהבה, אדמה והלכה פה ושם, התלמים היו כאן ישרים ונמשכו מזרחה, ושורות של עצי-פרי הוריקו על פני הקרקע המתגוון מצהוב לאדום ונשקף מתחת לירק כלבנה שרופה.

כאן היו שתולות שורות-שורות עצי-שקד מיוחסים, שקראו להם “פרינצס”. השקדים היו גדולים ומתוקים ומלאי חלב לבן, וקליפותיהם רכות ומתמעכות כאבק בין האצבעות, והאצבעות כבר מחזיקות בגרעין העסיסי.

ומישמשים קטנים וקשים היו כאן, וריחם ריח-שושנים. ושזיפים גדולים וורודים, שלא ידענו עדיין לקרוא להם בשמות לועזיים מצלצלים. אבל שזיף אחד בלבד היה ממלא את הפה עסיס צונן ומתוק.

הגיא בין הפרדס והכרם נהפך במשך הזמן לוואדי – כל החי והצומח שברחו מפני המעדר והמחרשה, נמלטו לוואדי. זה היה כעין עורק שהוביל את החי וצמח-הבר עד לביצה הרחוקה, שהיתה עוד אדמת-בראשית עוטה סבך ואגמימים רבים.

בחורף עבר כאן זרם מים חזק שהיה חושף לפעמים את שורשי-העצים בשורות הסמוכות לו, סוחף אדמה, מתפתל בין פרדסים וכרמים עד הגיעו לוואדי אבו-ליג’ה, שאף הוא מתפתל וזורם עד לנפילתו לתוך הירקון; כך היה בחורף. אך בקיץ, היתה קרקעית הוואדי מכוסה חול לבן ומשיי; בשתי גדות הוואדי גדלו צמחים, שהזרם היה מביא ממרחקים ושהיו זרים בסביבת חול זו: אלה נאחזו, הצטופפו, והיכו שורשים לתוך שכבות עמוקות יותר – ובמרוצת הימים נוצר כאן מעין “ג’ונגל” קטן – באמצע החלקות החרושות והמטופלות; מפתיע היה לראות כאן קנה-סוף דק, מיוחד, וחילפות-ענק, אשר היוו מעין קיר טבעי מצד אחד של הגדה, כשבראשיהן מכסיפים זנבות פרחיהן, שהרוח מושך אותם לצד אחד.

יום אחד צץ כאן נבט של תות-השיח, התפשט והלך, התעבה וכיסה את עצמו בתותים שחורים.

וכשהופיע שיח-הימבוט, נסתיימה התמונה כמעט: הוא הפיץ ריח ביצה חריף ומרדים, והיתה האילוזיה שלימה: נחל. נחל חול בהיר ורך ומלטף את הרגליים היחפות, כמו במים.

כאן שררה דממה גדולה, כבקצה-העולם. שום קול לא חדר עד כאן. לא קריאות הפועלים בשעת עזיבת העבודה, ולא קולות הזירוז של העגלונים החורשים, רק הנשימות הרחוקות והקצובות של המנועים ומשאבות-המים היו מתרפרפות המומות וחלשות.

לוואדי היו חיים עצמיים וקולות עצמיים, רחוקים ממעשי-אנוש. הסוף היה מאווש ברחש של מים זורמים, והחילפות היו שורקות שריקות דקות, כמיתרי “מי” בעבור עליהם הרוח; הצבים היו מצייצים ציוצי-אהבה חלושים כשהם מתדפקים על שיריונותיהם בצליל מתכתי כהה; לטאות שמנות-צהבהבות היו נמלטות בתנועה בשרית כבדה לתוך הסבך; חוחיות היו תולות את קיניהן השזורים כשקיקים מוארכים בדומה לזנבות החילפה, אך משאתה מכניס את האצבע לתוך “זנב-חילפה” כזה, הריהו מלא גופיפים זעירים וחמים; גורי-קיפוד היו נמים כאן ביום ובלילה לאור-ירח. ודאי היו עורכים הילולה גדולה; נחשים היו משאירים בין הקוצים את כותנות ה“ניילון” שלהם, שאורכן היה מעביר צמרמורת בגבנו. אבל לא רק כותנות-נחשים היינו מביאים כשלל הביתה – צבים זעירים, דומים לצעצועי-צלולואיד, ואף גורי-שפנים, נמים בעיניים פקוחות כשביטנם הצחורה הפוכה למעלה ונושמת… גור כזה מתפתל כחוט-פלדה בידיים, שורט, וצווח, ולבסוף נלכד.

הוואדי זהו עורק-תנועה גם לחיות גדולות יותר. זה מעין כביש שלהן. לא אחת היו חבורות שועלים רזים מהלכים פה בעצם היום; וחורף אחד הגיעה דרך הוואדי להקה של חזירי-בר מן הביצה, נכנסה לפרדס, חפרה, נברה, כירסמה, וגרמה נזק רב לעצים.

אבל הדייר המעניין ביותר של הוואדי היה חתול-הבר: זו היתה חיית-בר מגודלת, שמצאה לה כניראה מעון כאן בתוך תרחושת החיות הקטנות והציפורים, וכשראינוהו לראשונה חשבנוהו לחתול-בית שנתעה לכאן ונתפרא, משום ריחוקו מיישוב. אבל פעם ראינוהו מקרוב ונתברר שזוהי חיית-בר ממש. בעלת עיניים ירוקות-קמות ושוחרות-טרף. כשישבנו לאכול ארוחת-צהריים בקרב הוואדי והוצאנו את המזונות, היתה מופיעה במרחק רב. לא שמענו כל רשרוש – פתאום הציץ הראש המגודל מן החילפה והביט בנו – רגע אחד ואיננו. כאילו חלום.

אך בטרם ראותנו את חתול-הבר, היתה הסוסה הרועה בוואדי מרגישה בו. לפתע היתה מרימה את ראשה, זוקפת אוזן אחת לפנים ואחת לאחור, ושוב את שתי האוזניים לפנים, בריכוז רב ובמתיחות, ואחר-כך באה הטלת-ראש מיוחדת ונחרה גרונית רבת-זעם ורקיעה ברגל אחת בחימה שפוכה. החתול נמלט כבזק כשעורו האפור-צהבהב מתמזג ללא תבחונת בעשבים המכסיפים של הוואדי ונבלע בתוכם…

אותו קיץ קרה נס במשקנו. הסוסה האצילה, שהתייאשנו ממנה כי אי-פעם תביא ולדות, ילדה לפתע סייח. עד הרגע האחרון לא האמנו לה; כשתפחה ביטנה, חשבנו שמחלה ממארת פגעה בה. העבדנו אותה עד הרגע האחרון, וחשבנו שהיא הולכת למות. אבל היא ילדה סייח בריא ושלם.

כל יצור חדש שנולד במשק, שמחה גדולה הוא מביא, והנה זה היה יפהפה ובן-שעשועים אמיתי. שבועיים אחר היוולדו, כשעמד שוקט במקומו, היה דומה לפקע של פרח, פקע נוקשה, סגור, בעל דמות מושלמת ומוגמרת: ראש קטן מחוטב בעל עיניים גדולות ולחות, שריסים ארוכים מצילים עליהן; והרגליים היו גבוהות וחטובות להפליא עד לעכוזו הצר והמיוחס. ובתוך הדמות הקטנה הזאת תססו ופיעפעו חיים בחריפות רבה, כבושם מרוכז בתוך צלוחית זעירה. לא שבענו ראות את תעלוליו. סובב היה על מקום אחד כגלגל, רודף כחתול אחר זנבו הנישא ברוח, או דוהר, ניגש אל אימו ובורח הימנה כשהוא מתיז צרורות מתחת לפרסותיו הקטנות. האם המזקינה יצאה כולה מכליה. ובימים אלה שיחררנוה מעבודה והנחנו לה ליהנות מאושרה כאוות נפשה.

יום אחד עמדנו והורדנו אותה ביחד עם הסייח לוואדי. אמרנו: ירעו להם שם, הלא רב עוד המירעה המוריק גם בקיץ: יבלית רך וסעידה בהירה ירוקה, וזלזלי שיחים. היינו מטפלים בהרכבות וקושרים אותן לסמוכות כשהשמש מכה על ראשינו; והנה לפתע: צהלה מוזרה של הסוסה, ואותו חירחור-זעם ידוע, ושוב צהלה שנגמרת במעין צווחה דקה כמו צעקתו של אדם שנפסקה באמצע מרוב התרגשות – החתול! – הבריקה מחשבה אחת במוחות כולנו. זרקנו את חבילות הרַפיה ורצנו על גבי טרשים וצינורות, דאינו ממש, עד שהגענו לוואדי. הזאטוט עמד עמידה משונה כשראשו מורד ורגליו רועדות, ועורו מסמיר כולו. – והיא, האם, כאילו נישאה ברוח: מחרחרת בזעם, דוהרת מבלי הרגיש שום מעצור, טסה ומדלגת על פני שיחים וגדרות, ואנו קוראים לה בשמה, רצים אחריה – לשווא, לך רדוף אחרי עננה.

ניגשנו לקטן והחילונו ללטפו ולהרגיעו, והוא רועד כעלה ברוח. אחר שעה קלה חזרה האם, רטובה, עייפה, ועל רגלה האחת חתך עמוק, רושמו של חוט-ברזל דוקרני. היא רצה ישר אליו, אל הבן, בצהלת חינון ורחמים. והוא, בהיסוס רב, ניגש אליה, ריחרח בה במקצת, התקרב אל ביטנה והחל לינוק בשקט רב.

חתול-הבר נעלם. ומאותו יום שוב לא ראינוהו.


*

נכתב: 1952 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915–1916 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 4.4.1952. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 132.

המלצות קוראים
תגיות