רקע
אסתר ראב
קפטן היל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

לחרולים היה בסוף קיץ זה ריח מתוק-חריף כריח דבש-האזוב; עלי הצבר היבשים היו מתבקעים בדרוך עליהם הנעל, ומשאירים צלילים קטנים כשברי זכוכית מתנפצים. חול הדרכים נטחן לאבקה דקה מן הדקה ברגלי אלפי חיילים אנגלים אשר היו בוססים אותו מבוקר עד ערב. פני אדם למאות היו צפים ונמחקים במשך היום. קבוצות-קבוצות, יחידים ומחנות, היו מתנודדים על פני גבעות-הבור. החאקי כיסה את עין הארץ, כאילו נשפך נוזל צבעוני על גבעות, רחובות וחצרות; בין-רגע היתה נהפכת גבעה למושבה קטנה – אוהלים, מיטבח, קלוב, מגרש טניס; ומשהתארכה ישיבתם יותר משבוע היו צצות גם גינות פרחים בסביבת האוהלים, גינות אלה היו דומות לזרים שתקעו אותם ילדים מתוך משחק לתוך החול.

בגורלה של חצר ספיר, איכר זקן ומכובד, נפל השטאב הראשי של המחנה – חצי תריסר זאבים זקנים, קירחים ופלגמאטיים, גנראל, וכמה אופיצרים גבוהים, כן העידו הסרטים האדומים על שרווליהם; לאט-לאט הורגלו התושבים להבחין בין לגיון ללגיון, בין עליונים לתחתונים.

לרות, בתו הצעירה של ספיר, מלאו אזיי שמונה-עשרה שנה. החלוק הוורוד כבר התעגל למדי במקום החזה, רק המותניים והשוקיים הארוכות היו יבשות עדיין; שמלתה הקצרה התבדרה כמיותרת על העור המתוח והנוצץ משיזפון. וכשהיתה מעבירה את דליי המים מן הברז, להשקות את הפרות הדמשקאיות שברפת, היתה אדמת החַמרַה רועדת קמעא תחת הלמות צעדיה, ומאוהל לאוהל, מפה לפה, לאורך כל החצר, היתה עוברת קריאת-ריטון סתומה באנגלית – השפה אשר לא שמעו אוזניה, רק גבה היה חש בקריאות חנוקות אלה, וצמרמורת היתה עוברת לכל אורכו.

קֶפטֶן היל היה דר באוהל הקיצוני ביותר, אשר זית ענף היה מצל לפניו על רחבה קטנה, גדורה אבנים מסויידות; עבודתם של כמה חיילים, במשך כמה ימים. הקפטן היה עומד מדי בוקר על רחבה זו – ערום עד למותניו ומתיז מים על עורו השחום ומתנער תכופות ככלב.

החיילים הבלונדינים היו מספרים בחשאי כי רק אביו אנגלי היה, ואימו הודית, אך אומץ ליבו במערכות גליפולי, ומסירותו לחייליו – היו למופת בפיהם; חסון ושקט – לא נבדל אף בזה מחבריו האנגלים. רק בפרוץ הנהמה החנוקה למראה הנערה, היה גוער בהם ושומר מרחוק לבל יעליבוה. הוא עצמו היה משרה רק רגע את עיניו הכבדות עליה, ומיד מתאושש ומתקן את רצועת העור המבהיקה על חזהו.

השמיים האפורים-לבנים עייפו עד מוות, ועל גדרות השיטה רבצה שכבת אבק כבדה, שפרחה והקימה עננות קטנות מדי געת בה יד איש או ראש סוס; עם ערב הבריק ברק אשר דמה ליריית תותח רחוק ולא משך לגמרי את העין, אך כשכוסו השמיים עננים כבדים והטיפות הבודדות הלכו והצטופפו, הלכו וחזקו – נתרחבו הנחיריים, והריאות שאפו אוויר לח וטהור.

רות לשה את הבצק אשר היה עליה לאפות ממנו לחם ביום המחרת: בליל שעורה וחיטה, כי גם באסמיו של ספיר הציץ כבר הרזון. ידיה שקעו בעיסה הרכה וניתקו ממנה במצמוץ של שפתיים מתדבקות, גלילי זרועותיה נעו בקצב; ראשה היה קשור במטפחת, ועיניה צופות על השקיעות והבליטות שידיה מהוות בעיסה.

“!Excuse me” – עלה פתאום קול גבר מתוך חזה רחב – על יד החלון עמד קפטן היל, בידו האחת גפרוריו שנרטבו מן הגשם, ובשנייה החזיק סיגרה והראה עליה, שיש את נפשו להדליקה.

עיני רות נחו רגע בעיניו. היא הושיטה לו אל החלון את מנורת-השמן הקטנה, שדלקה על השולחן, אך הרוח נלחם בלהבה הקטנה וכמעט שכיבה אותה. אז נחו עיניו עליה והוא נכנס למיטבח, הדליק את הסיגרה והביט בה רגעים מיספר, אחר הפשיל את שרווליו והראה על שריריו ועל עריבת-הבצק – מוכן הוא ללוש את הבצק – רות הבינה, ובמשהו גאווה הראתה אף היא על זרועותיה השזופות, והתאדמה במקצת – אז כרע ליד העריבה, החזיק בידה דבוקת הבצק ונשקה – שפתיו כוסו מי בצק לבנים, ורות הראתה לו על הבצק ועל שפתיו ומוללה עברית: “לבנות, שפתיך לבנות!” וצחקה.

הוא הבין, הישהה עליה מבט ארוך וענה מה בקולו המתון, החזתי, תיקן את הרצועה על חזהו ויצא; בו-ברגע נשמעה שריקה ארוכה ומסתלסלת כעין גאמַה מינורית שמתחילה בטונים הגבוהים והולכת ושוקעת ונגמרת במפץ. רות ידעה את פירוש השריקה – פצצה; גם למדה להבחין במשך הזמן היכן תיפול, ובאיזה מרחק ממקום עמידתה.

השריקה הסתלסלה גבוה מעל הגגות, וההתפוצצות היתה רחוקה למדיי, "על גבול כרמי השקדים – " החליטה רות, אך תיכף אחריה באה עוד אחת ועוד אחת, “בפרדסי ש.” אמרה לעצמה; השריקות גברו, הנמיכו, החלו רודפות זו את זו להצטלב, תכלת השמיים היתה ליריעה שסועה ומתנודדת, והבטיחה מוות לאדמה הרועדת תחתיה.

תוף האוזן רצה להבחין מה – קרובה, רחוקה? כאן תיפול? שמה? – הכל נעשה לתזמורת מסמרת-שיער, הברכיים פקו, שיני הנשים נוקשות, הגברים פניהם קדרו, והילדים יללו מבלי לתת מחסום לפיהם:

“אל המרתף!”

בין-רגע נתרוקן הבית מאנשיו; "לסגור, לסגור את הבית – " חשבה רות מיכנית, ואוזניה לפצצות ההולכות ומתקרבות לאיזור החצר; “לסגור ולכסות את הבצק, שיתפח – מחר צריך יהיה לחם.”

היא תוקעת את המפתח בחור המנעול אך הוא מתרומם ממעל לחור והיא איתו רגע בחלל האוויר ופף! – ארצה, ובאוזניים צלצול חוזר ממושך כאילו נבקע שם בפנים איזה דבר, הפנים, הידיים – מכוסות חול, ובמרחק איזה מטרים, באמצע החצר, פתחה הפצצה בור.

רגע – כנצח. ולפתע קולו של היל, והוא מרימה לאט בזרועות, בידיו הוא מראה שאין כעת ללכת למרתף, שנמצא בחצר השנייה, וכי עליה להישאר כאן, מתחת לקיר, עיניו היו מורחבות אבל שקטות, ודבריו היו פקודה.

רעש ההתפוצצויות החריש אוזניים, שריקה קצרה – ופף! – “כולן באות הנה,” חשבה רות. הפרות החלו גועות ברפת, שרפנל התפוצץ על הגג, ושברי רעפים ניתזו עד לרגלי היל. הוא עמד לפניה וגבו אליה, את שתי ידיו פרש מאחוריו אל הקיר, וגבו מגן עליה.

ריח רצועות העור החדשות וריח הצמר אשר לבגדו החל מרגיע אותה, גם מראה הגב השחום, שלא פעם ראתה אותו רות תחת קילוח הברז, הלך והצטייר לעיניה, סחרחרת הראש עברה, זרם חיים התחיל לפכות מן הלב אל קצה האצבעות הקפואות, הפחד בברכיים כלא היה, ובו-ברגע מסב הוא את פניו אליה, צחוק פורץ מפי שניהם ופיו לוכד את שפתיה, ממעל מסתלסלות הפצצות, נפגשות מצטלבות – המוות נובח – והם צוחקים.


*

נכתב: 1934 לערך. כתב-יד ללא שם. תקופת התרחשות הסיפור: חורף תרע"ח, תחילת 1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. פתיחת הסיפור נערכה גם על פי דף ראשון בודד שנשתמר מנוסח קודם.

האנגלים שיחררו את פתח-תקווה מידי התורכים בשבת, 22.12.1917, הירקון נעשה לקו החזית בין שני הצבאות, ומצפון לו היו התורכים מפגיזים את המושבה. אמנם, מבחינת תיאור עונות-השנה יש בסיפור אי-התאמה – בשלהי קיץ 1917 היתה המושבה עדיין תחת שלטון התורכים, ואילו בשלהי קיץ 1918 כבר היו מרבית תושביה בגולת תל-אביב, עד שהחלה המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ-ישראל וסוריה, ב-19.9.1918.

האיכר ספיר הוא שם בדוי לאביה של אסתר, והיא עצמה – בדמות רות. רות בסיפור בת 18, כלומר נולדה ב-1899, ולפיכך ניראה שהסיפור נכתב לאחר 1932, השנה שבה נישאה אסתר לצייר אריה אלוואיל הצעיר ממנה, ומאז החלה להפחית חמש שנים מגילה; לאמיתו של דבר היתה אסתר בתקופת התרחשות הסיפור כבת 23. לימים, בשנת 1969, פירסמה סיפור דומה בשם “הכיכר השביעית”, גיבורו חייל תורכי, והיא מכונה בסיפור בשם יעל. “פרדסי ש.” הם אולי פרדס שדרוביצקי או שטמפפר. בארכיונה של אסתר מצוייה תמונה של חיילים בריטים, שחנו בחצר משפחתה בימי מלחמת העולם הראשונה.


ב“מחברת ‘קמשונים’” השביעית מצוי קטע הניראה כטיוטה לסיפור “קפטן היל”. גם בו שם הגיבורה רות, ואולם לגיבור קוראים דזק ולא קפטן היל, ויש גם שוני בפרטים, מה שמורה שהמעשה בחייל הבריטי שעוזר לאסתר ללוש את הבצק אכן אירע באמת:


תן את הנר אמרה רות עברית

ועיניה [החומות] נחו רגע בעיני דזק השחורות

הוא הבין מיד והושיט לה את הנר היא הדליקתהו [בפיסת נייר שהקריבה למנורת השמן] בלהבה הגלויה של מנורת השמן הדולקת על השולחן –

[לא היה איש במטב] והוא מבלי דבר נכנס למיטבח [וישב על השרפרף] אחר הפשיל את שרווליו והראה על שריריו ועל עריבת הבצק רות הבינה הראתה גם היא בגאוה על זרועותיה [השחורות הבריאות] השזופות ואדמה במקצת אז כרע ליד העריבה החזיק בידה דבוקת [המלח] בצק ונשקה. שפתיו כסו מי בצק לבנים ורות הראתה לו על הבצק ועל שפתיה ומיללה עברית לבנות שפתיך לבנות וצחקה הוא הבין [רצה לומר מה] השרה עליה מבט ארוך וענה מה בקולו המתון החזתי [בליקוק את שפתיו – היא צחקה] ת[י]קן את רצועות הפיצר [אולי פאוטש, חלק מהחגור] אול [אל?] חזהו ויצא.

המלצות קוראים
תגיות