ערבת-בצק. לחם אדמה – דם.
פיות התינוקות הוורודים הריחניים נטו כה וכה, רעבים ללחם, לצינור-מזון, לשד שופע חלב.
ידי זיווה לשו את הבצק – לחם המחר, בצק חייה היה בין ידיה המוארכות, השחומות, הוא התכווץ, התפשט, חרק ונתעדן כמשי: משעורה ודורה היה הקמח – סורוגַטים. חומר קלוקל לכאורה, הלך ונעשה ללחם-אמת לא יאכזב את אוכלו, תפוח צהוב-זהוב, אפוי בידיה הברוכות של זיווה.
מחול הפצצות מעל לראשים נישנה מדי ערב. התינוקות, גועים-פועים, היו נישאים חמים מן המיטה אל המרתף. כחתולה את גוריה, חטפה אותם זיווה תחת בית-השחי ונשאתם אל המחבוא, אל המאורה המוגנה בפני הפצצות הנובחות מסביב. “גאט מיין גאט!” – נשים מכורבלות ונערות מעפעפות מתוקף שינה, מאימת “הקונצרט” הבלתי-קרוא בליל-אמש, ילדים מנמנמים לאור נר; שכחו הגברות להיות “דאמות” כביכול, וחנה-טריינה עם גברת הדורה קורסות כאחיות זו ליד זו על רצפת המרתף ומתנות יחדיו את צוק העיתים: הפך עלינו כל סדר: תפוח-הזהב הנהדר, זהב ממש, פרי-עמל ושיפור של שנים רבות, לפרות יוגש, ואלה עטיניהן צומקים מיום ליום מחוסר תבן ושחת, כי אלה מניין יבואו למושבה המוקפת, וכל גרעין וכל גבעול-קש יבער הצבא החונה מסביב; דורה מאכל-תרנגולות – לפי אדם יוגש; המאור – פתילת-שמן, פיח ודמע עיניים, שקי החיטה הטובה מן הגליל אפסו, כי כורת מעלינו הגליל: שני קילומטרים מכאן – התורכים, שני קילומטרים מכאן – האנגלים, דרומה וצפונה מן המושבה, ושני המחנות נלחמים ומעל לראש הלאה, מעל לגוף הרעב – מחול-שטנים זה של פצצות.
הכרמים אשר לא ייעבדו ולא ייזמרו פרושים כיריעה מוכנה רק למערכה, עקורים והרוסים בחלקם זה יותר משנה. חפירות-ההגנה אכלו כשחין את הגוף הירוק, ומדי ערב ייהפך השדה הקרוב ביותר למרחק סתום, לוטה צעיפי-מוות, כדורים שורקים בלילות בין זלזלי האוקליפטוסים. ופצצות רוטשות את בטן הגבעות אשר רבצו כאן תמיד כפרות מעניקות חלב-שלום טוב, והחמציץ המכסה אותן נדרס כבשר החי ברגלי החילות. לחש ורשרוש בזיתים, ובכרמים גניחות פצועים תורכיים וצעדי נמר של גדוד-מרגלים. פטרולים אנגליים או פטרול תורכי? – מי ידע זאת, בחביון שיחים וגדרות, בהגיח ליל אפל וברקמו מסביב מזימות? האוזניים מתחו את תוף-השמע, אף מישש את הריחות ונהה אחריהם ככלב: אבק-שריפה, מוות, אדמה ספוגת-טל – נעשו למין שיקוי-פלאים תוסס בעורקיה של זיווה.
הגבעות הענוות הפכו עתה לחזית אדירה. צבאות הוסעו, נהדפו אחור, תותחי-ענק חרשו בגלגליהם את אדמת הבור, והמושבה היתה ללעג בידי כוחות איתנים אלה. אם תיפול בידי התורכים השונאים בטרם בוא האנגלים – אזיי כלה יעשו עימנו. יודעים אלה, שקיבלנו בחדווה פטרולים אנגליים במושבה, כי אכלו לחם משולחננו ונפרדו מעימנו בידידות.
כנחלים רחבים הוסעו כוחות חיים ומוות לתוך נפשה של זיווה. מרכז גדול היתה בימים ההם. כיין התרונן הדם בעורקיה, ביקש להתפרץ מקצה אצבעותיה ונשאה מעל לעצמה, כשאת גל אוויר חם את הנוצה. רעיון הלך ובשל בדמה כהכרח אשר קצרה יד השכל לשלוט בו: עליה להגיע הערב למחנה האנגלי – ויהי מה! היא, זיווה, תעשה זאת, אדון היא לעצמה ולגופה השחום והדרוך ללא-מוצא – ולו תתפוצץ כשרַפנל זה לאלפי רסיסים. לא “דבורה” ולא “יהודית” – זיווה הינה! אחות-ואם לגורים, לילדים הרעבים-למחצה. לאחים הכלים בכינה וחולי בצבאות התורכים. התורכים זוממים שחיטה, שפמי האופיצרים מסתמרים בזעף כמבשרי רע, פניהם אינם כתמול-שלשום. זוממים הם, שחוט ישחטונו. ככה… בהעברת יד על הגרגרת הראו זאת אחדים בעליל. ככה… יעשו לנו כאשר עשו לארמנים. חייליהם אמנם נכנעים, שלווים, אך האופיצרים – שביב רע, סודי, בעיניהם. זיווה גוללה את ה“תוכנית” שלה לפני עמרם חברה. זה עמד נשען לכלונס-הגדר ודפק במגלבו על מגפו הצהוב.
“ואביך, זיווקה, והמושבה והוועד? הרי זו אחריות!”
“עמרם, התורכים זוממים ‘דבח’ (טבח), והאנגלים עימנו. עלינו להביאם הנה – ויהי מה!”
“זיווקה, את מטורפת!”
זיווה החלה לזמזם בין שיניה: “צאי ובקשי לי בן-זוגי.” השיר הזה היה מרתיח את עמרם: “בקשי לי בן-זוגי”, והרי בן-זוגה עומד לפניה – והיא, תולה עיניה במרחקים…
“נעשה רכיבה, עמרם!” – ציחצחה זיווה שיניה הלבנות בהטעמה של בני-תימן.
עמרם תקע רגליו הקצרות לתוך החול ועמד מרובע ועיקש, אך עיניו העגולות כזיתים שחורים החלו נוצצות והלכו הלוך והימוג בפני היבהובי הפוספור שליהלהו בקצב חרישי מעיניה הירוקות של זיווה.
“היה מוכן, אקרא לך,” – פלטה זיווה כלאחר-יד וסטרה לו קלות בלחיו בכדי להפיג את המתיחות.
פניו של עמרם חייכו.
*
חריק חריק… מה חורק האוכף, זיווה. עיני עמרם עגולות ונוצצות בחגיגיות ככפתורי ז’ט מלוטשים, פרסות הסוסים נתונות במוך, ומוך הלילה בכנפי הרוכבים. החולות עמומים כמרבדי-קטיפה. ללא הד שוקעות פרסות הסוס המכורבלות; כבתוך מים שטים הם בצידי הגדרות, זלזל שיטה מצליף על פניה של זיווה ורעד עובר בגבה.
“עמרם, תן לי יד, האין זה חלום?”
“חלום? וַאללה, טיפשה הנך. אני איני חולם כלל. מתי נתחתן, זיווה?”
“בוקרַה!” – מנסה זיוה להתלוצץ.
פני עמרם מתכרכמים.
זיווה שולחת לו מבט ופניה נעשות רציניות.
“נתחתן אם נשוב חיים, עם כניסת האנגלים למושבה,” לוחשת היא כאילו לעצמה, “כאשר תחוג המושבה, כאשר יצאו מן המרתף, כאשר נוכל לרכב לירקון…”
רצועות האוכפים חרקו דקות. האקדוחים הוצאו מן הנרתיקים.
“עלינו לצאת מתחת לגדרות אל חלקות-החול, זיווה!”
“כן, עמרם.”
“התתחתני איתי באמת?”
“כן.”
קולות שני המחנות החונים במרחקים הגיעו כמו מתחת לשכבת מים לאוזני הרוכבים. הם יצאו צעד בצעד אל חלקת החול.
החול הלבין לאור הכוכבים כלאור ירח סמוי. הסוסים, זה אחר זה, המשיכו בשביל דרוס שנמשך באלכסון לקראת חורשת האוקליפטוסים. מעבר לחורשה, בכרמי השקדים, חנו האנגלים, חנה החופש, חנתה אירופה, ומעבר הירקון מזה – תורכים כבדים משרכים דרכם כנמרים בלומים, מחכים לאות.
בירר! – ירייה ושריקה קרובה מאוד.
“לרבוץ!” – פקדה זיווה וראשה קל כנוצה. עיניים ואוזניים לה עד ציפורני רגליה. שניהם קפצו מעל הסוסים ושכבו זה ליד זה. עמרם היה חם ורעד, רגלי הסוסים כמעט נגעו בפניהם, וריח אורווה עלה מפרסותיהם. סוסים הסתובבו וזקפו אוזניים.
“זיפת, מן החורשה, פטרול אנגלי,” רטנה זיווה, “הם רחוקים… לא ישמעו אם נקרא, אבל כדוריהם ישלחו לנו, לעזאזל!”
בררר… בררר… – היריות באו זו אחר זו ובצוותא.
“עמרם, עמרם!…”
זרם דם פרץ מזרועה של זיווה וכיסה את פניו של עמרם – –
*
נכתב: 1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1917, תחילת 1918. נדפס לראשונה: “גליונות” כרך א, חוב' ב (או א), כסלו תרצ"ד. נכלל בקובץ: “גן שחרב”, עמ' 164.
אף שבדמותה של זיווה יש משהו מאסתר ראב, העלילה ניראית דימיונית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.