רקע
אסתר ראב
בפרדס
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

המנוע נשף וחירחר שלא-כרגיל. המעשנה פלטה עשן כבד מלא פיח-פחם אשר לא אוכל די צורכו. המנוע חלה, – “לא רצה ללכת.” זה שנה שקיבל תוך קרביו במקום נפט שקוף ומזוקק – פחמי-אבן, פחמי-עץ. בשעה זו אין נוהגים אנינות במזון-אדם – ומה גם במזון מכונה! חלקיו הנוצצים הלכו ודהו, והשמן הרע נזל, כיסהו זוהמה והשחיר את הגושפנקא היהירה.

גב האדם שהיה כפוף עליו לבודקו היה זקן ולאה, אך הידיים אשר טיפלו בברגים ובצינורות, היו זריזות וקולעות בתנועותיהן להפליא. זוהי מנת חייו של הזקן, אבי-המשפחה! יום-יום עליו לטפל במעי המנוע ההולך ויורד, ההולך וגוסס ממזון-הפחם שאינו לפי מערכת הצינורות והברגים היחסנים שלו. לא הועילו השינויים אשר הביאו בו. אחת תבע – נפט. והנפט, כמו החיטה, אזלו כתומם. בוקר, בפתוח הזקן את צרורו הדל, יוציא פת-דורה קטנה הנחתכת כגבינה, ימרחנה בשמן-זית מריר ויתבלנה בבצל ירוק – מעיו של הזקן טובים הם מאלה של המנוע. לא ישבותו.

המנוע היה מוליך גם את ברגי-הבית ומכוון את מהלכו. ביום אשר “מיאן ללכת” היו פני הזקן משחירים, והזקנה מציצה דרך סדקי-התריס, בשובו מן הפרדס, ומתנבאה בפחד: “שוב, אינו הולך!” – לחם-הדורה ודייסת-הגריסין עם השמן המריר היו נאכלים אזיי כמו מתוך חובה. איש לא הביט בפני רעהו: העצים, הפרדס גווע בצמא, והוא “אינו הולך”. – צילו של זה “שאינו הולך” היה פרוש על הבית ימים ושבועות.


יום אחד קצה נפש הזקן במעיו העדינים של ה“דיזל”, ובמעמד שני הבנים-הנערים, אלה שהוצאו לפני זמנם מבית-הספר, כדי לעבד את הפרדס, ילדים מבויישים שאינם יודעים איך לקבל את כל הפורענויות האלה – חטף הזקן גרזן והשתולל, עיניו הירוקות בערו כעיני רוצח, התנפל על המנוע ואמר לנפצו – לנפץ את האוייב הזה! – כל מצוקת המלחמה כאילו נרמזה במכונה אדישה זו, אשר הטילה צילה על חיי האנשים שמסביבה. הבנים התעוררו. החזיקו ביד הזקן, שידלוהו בעיניהם הנפחדות. הזקן חוור, נתבייש. זרק את הגרזן ויצא. כל אותו יום לא ניראה בבית. בימים כאלה היה חובש את הפרדה ורוכב לאשר ישאהו רוחו. על הרוב, אל הביצה שהיתה אז פראית ועזובה מלאת חייתו-בר, אגמי-מים ועדרי-תואים.


עץ-התות השיר רוב עליו. ימי-חנוכה כמעט. הגשמים היו צריכים לבוא זה כבר אך הם לא באו. יום-יום מתקדרים השמיים בעננים, ולעת הצהריים מנשבת רוח מזרחית ומפזרתם – ואין זכר להם. והשמש שוב מתגוללת בשמיים ככלי אין חפץ בו. היבלית הבוצצת בצידי התעלות יונקת בתאווה את הרטיבות, ורק היא מוריקה רעננה. קצרו ידי הזקן מהשקות את עציו מים, וליבו מצטמק עם העלים ההולכים ונכמשים. הבנים במורד, מובילים על ידי עורק-המים הדל מאילן לאילן מנה זעומה. המכונה חולה – אין להמשיך. עליו למצוא תקנה לדבר עוד היום. מיד. כעת בעצם הצהריים. חשוב ועשה! – זוהי סיסמתו של הזקן.

מיד קם מן הארגז שישב עליו ושם פעמיו לאפיק השלולית שעברה בפרדס. שלולית זו לא נטעוה ולא חרשוה והיתה תמיד מגודלת עשבים וירקות שונים, שיחים וטפסנים; ואף חתול-בר איווה לו מושב בין הסבכים והיה יוצא מדי פעם להסתכל באנשים מסביב. שם רעתה גם סייחה אפורה-אדמדמת זו, שכל מצוקות-המלחמה עברו עליה באותה מידה שעברו על המשפחה – זו שהיתה נשכרת ליום-עבודה ומכניסה רוטל דורה לפי בעליה; שכל יצוריה העידו על עבודה מפרכת לפני התבגרותה.

הסייחה צהלה והושיטה צוואר. הזקן החזיק באפסר והובילה מתונות בין האילנות. הלימון החל לתת סימניו בפרדס – חשב הזקן; האילנות מתנוונים. אכן צדקו הצעירים: – חושחש יעמוד בפני כל. ולו גם ישת מעט. פעמים יש לשים לב להם! – מכוון הזקן ל“צעירים”, אולם מיד הוא מגרש הרהור זה. אין דעתו נחה מן החידושים בנטיעה, מן “השיטות”, וכשהיו הצעירים באים להימלך בו, בזקן רב-הניסיון, היה אומר: “אם לא תקצץ את שורשי-העץ, ואם לא תיתן אבקת-זכוכית במקום זבל – יצמח העץ, מאליו יצמח, רק אל תפריעו ואל תסלסלו בו יותר מדי.”

ידי הזקן העלו את הריתמה על גבי הסייחה, ואסרוה בזריזות לעגלת דו-אופנים קלה. קלות חרקו הריתמה והגלגלים. אהוב אהב את חריקת הריתמה אשר עמל וטרח בה וציחצחה על מנת להחזיקה בסדר בשנים רעות אלה. אהוב אהב את הסייחה, שבחוץ-לארץ איזה גראף ודאי היה נוסע כך אל אחוזתו בצל יערות. בתנועת-חן זו של הצלפת השוט היה ספון זיכרון מולדתו של הזקן, ילדות צפונית יותר, שרוייה בין תועפות-יער ומים; ובהיותו עובר כך בין בתי המושבה המעובשים, היה בולט לעין כיליד עולם אחר.

“יוהרה בו, בזקן זה!” היו אומרים האיכרים, ואחרים הרחיבו גם פה ולשון: “ייקא [יקה] שכזה!”

אותה שעה הסתופפה כנופייה שלימה ליד רחבת בית-הכנסת, מאלה שמלאכתם נעשית על-ידי אחרים. גם סרסור וקצב מן האיטליז שמנגד עמדו מתווכחים ומתנענעים, נכנסים בידיהם זה לדברי זה.

“אה, הנה הזקן! גוטן טאג, ר' דוד! ומה האשכנזים שלך? יתנו ‘אַ וייציל’ (מקצת חיטים) בעד גרעיני לימונים מתוקים? הרי בעל-יועץ אתה אצלם, איש סודם ומיודעם – הלא תחתוניהם יתנו בעדך! ומה נשמע ב’צייטונג' שלך שאתה מקבל מגרמניה? הרי אספסת בכל זאת דבר הגון הוא, פרות ברפת, וחלב-שעיר ממש כמו בשרונה זו…”

אברהם איש-בוברויסק, צנום ומסולסל, חירחר ערבית והתעקם ליטאית. יוסיל, איש-בוקארשט, יהודי כבד-גב, חכך ידיו התפוחות אשר סימני-מקצועו היו תמיד תחת ציפורניו – דם בקר קרוש ושחוק – וחייך לכל רוחב פניו האדומים. ברגעים כאלה אי-אפשר היה לדעת, אם מבין הזקן את לעגם: פניו לא השתנו כלשהו. חברתם לא ביקש, אך גם לא השתמט מהם. עיניו הביטו נכחו והיו ירוקות ושוקטות כתמיד.

הזקן הצליף קלות על גבי הבהמה, ושם פעמים אל המכונן היחידי במושבה, יהודי-ענק, שבדברו היה קולו ממלא את כל חלל החדר, כתקיעה אדירה. קראו לו “קליפטה”, על שם ידיו שהיו גדולות כצלחות; ושמו האמיתי ברנשטיין. ברנשטיין זה, רבן המשאבות ומנועי המושבה, היה נוהג מנהג רחבות, היה שותה תה בערבים בבתי-האיכרים ולוטש עין עגולה גדולה לאיכרות השמנות והיפות, נוהג בהן מנהג חברות ומגיש להן את החשבון המפולפל, דווקא בשעה שהבעל אינו בבית. ובערבים, בשעת הסעודה היו מפרטות: בעד ה“פילטר” כך וכך, ובעד רצועות-עור חדשות למשאבה – כך וכך; ומשהו הנאה היה בזה שקליפטה מרוקן את כיסו של הבעל הקטן והצנום.

“צהריים מבורכים עליך, ברנשטיין!” – זורק הזקן מעל גב הכרכרה. לפני צריפו של ברנשטיין מתגוללים חלקי מכונות, גלגלים, כבלי-פלדה – כמעיים רסוקות, וחוסמים את הדרך לצריף האפל, שמתוכו עולה צלצול מטילי-ברזל והלמות הפטיש הגדול. ברנשטיין, אדיר החזה, עומד ומוחה זיעה מעל פניו בכפו הגדולה.

“נו, ר' דוד, שוב ה’פילטר'?” תקע בקולו לעומת הזקן.

הזקן אינו עונה. יורד לאיטו מן העגלה. מפנה את גבו הכפוף לברנשטיין, מחזיק במתג הסייחה ומסיעה אל הצל מתחת לגדר-השיטה. בזריזות הוא סולל לו דרך בין גרוטאות-הברזל וניגש אל ברנשטיין: "שמע נא, חביבי – " הוא פותח תיכף: “רצוני שתנסה לשנות את המנוע שלי – שמא יעבוד בבנזין, כמו אבטומוביל, ולא בפחם – לא בפחם, שומע אתה? בנזין עוד מצוי בארץ. גם הגרמנים מביאים אותו בשפע.”

ברנשטיין מניח את מלקחיו מכפו הגדולה: אכן, לא פילל שבמוחו של הזקן יעלה אותו רעיון, שעולה גם במוחו הוא.

“כן, ר' דוד,” נהם, “ייתכן, אפשר, ‘אַ מעשה’…” הוא פולט בהתפעלות של דוב: “‘אַ מעשה’, ננסה! סע לביתך, ר' דוד, מחר אבוא לפרדס.”


עברו שבועות. הדיזל קיבל מעי-נחושת חדש וינק דרכו, מתוך פחית עגולה, בנזין לרווייה. נתחדשו נעוריו של המנוע. כל ברגיו אומרים שירה. כל תנועה בקצב. הפיסטון משמיע בר-בר-בר; גביעי המשַמנים שקופים ומרקדים אחור-ושוב כנערות קטנות; השמן בתוך הזכוכית עינו כעין הדג המת, תכול-ירקרק, מן המובחר, – אחד הפרחחים, בני הזקן, נזדמנה לו מציאה: בחיפה, אצל גרמני, התגולל פח שמן-משחה מלפני המלחמה, והוא הביאו בדחילו ומסרו לזקן בלחישה: “שמן זך, אבא, בשביל המנוע!”

הודו לבנזין! “הוא הולך”. המנוע עובד, העצים שותים. שבועות עוברים, הבית נושם בסתר האוקליפטוסים, המכאוב הוקל, יום-יום נאכלת הדייסה ברחבות, ומקנחים כבר בתפוחי-זהב שהחלו מבשילים. אין להם אמנם מוצא לחוץ-לארץ – אבל מדברים על שוק בדמשק, בקושטא. בינתיים קונים ערביי-המקום במטליקים-מיספר ערימות-ערימות מפרי העמל הכבד.

בימים האחרונים החלו נכנסות מעט מסחורות גרמניה לארץ. החלו להשתמש בסכרין במקום סוכר, והזקנה נזכרה במלאכת האפייה שהוזנחה, ועוגות-דורה וריבת-ענבים החלו מופיעות על השולחן והזכירו משהו מרחבותו של הבית מלפנים. גם גליל-בד עבה וגס נתקבל מדמשק, והפרחחים הרזים לבשו כותנות חדשות במקום הסמרטוטים העשויים טלאי על גבי טלאי בידיה הרזות של הזקנה. פני הנערים הילדותיים לא היו מתאימים כלל לידיים הגדולות והמיובלות שהגיחו מן השרוולים הקצרים. הבכור, חתימת-זקן פרחה לו פתאום בפניו הצנומים, וקולו קיבל צליל של באס, ועם קול זה צצה גם תקווה, תקוות הבגרות שתהיה משענת לבית השוקע.

המיטבח, אשר בו הסתופפה המשפחה על פי רוב, היה טהור כתמיד. ריח סבון ואפר נדפו בו: השמשות התנוצצו, ושולחנות העץ הלבן, שהיו משומשים כבר מרוב שפשוף במברשת וסבון, הלבינו-הבריקו. הזקנה טוב היה לה בלי לחם מאשר בלי סבון, והסבון – לא דבר קטן הוא בימים כמו אלה.

אכן ארכו השנה ימות-החמה. השמש להטה זה עשרה חודשים, והמנועים יבבו בחביון הפרדסים. האבק נח על העלים והפך את השטחים ירקרק-אפור.

והזקן משהה עינו מדי בוקר על גדרות-השיטה ומתחקה על הטללים שיורדים בלילות, אם הפסיקו להרטיב גם את העלים של תפוחי-הזהב. עוד פח-בנזין אחד שמור בצריף המנוע. לכשיכלה זה… אולי, בכל זאת, ירד הגשם עד אז… הזקן יורד מעל הכרכרה, מתיר את הסייחה ושולחה למירעה-השלולית. אחר הוא לובש לאיטו “בגדי המלכות” – כך קראו הנערים לבגדי-העבודה של הזקן. אלה היו מכנסיים וחולצה מוטלאים וקרועים. קרועים ובלויים עד כדי עורר צחוק. נכנס לצריף המנוע, מסיר את פס-העור המחבר את המנוע אל המשאבה, תופר כמה תפרים בו במרצע ורצועות-עור; הנה זה פירק את המנוע לברגיו וצינורותיו, שיפשף בנייר-זכוכית, טיפל בבנזין, מרט וציחצח בסמרטוטים. לאחר שכל אברי המנוע היו כתיקונם, הרכיבם שוב. תנועותיו היו מתונות וקולעות – מעודו לא הצניח משהו ארצה. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.

הזקן קרב לפח-הבנזין האחרון, עמד רגע כמהסס. האיזמל נתקע בפח, והפטיש דפק אחריו, עד שעמד השמן פתוח כבריכה קטנה. משם דלה הזקן לתוך הפחית המחוברת למנוע, כשם שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח. באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של הזקן, ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא החל מתלבט בהן. לא ראה דבר – מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. הנה החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. האיש זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הזקן קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב כבתוך בור שמסביב לעץ והחל חופן אדמה ומכסה את עצמו בה. האיש שקע באדמה וכבה כגחלת שהפכה פחם.

עוד מאז הבוקר עמד האוויר כעצירת נשימה. כעת קמה רוח מערבית לחה, – זו הרוח, שסילקה את הלהבות מן הפתח ופתחה מוצא לזקן, החלה כעת צוברת ענן על גבי ענן, גושים שחורים, כרסתניים. במעיהם המה הגשם. הוא החל בטיפות גדולות בודדות, אחרי זה הצטופף וזלף בכוח על עלי העצים. האיש ששכב בתוך הבור לא נע ולא זע. הגשם שטף עליו ועל הפרדס והישקהו מים רבים.


*

נכתב: 1933–1934 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915–1918 לערך. נדפס לראשונה: “מאזניים”, כרך א, חוב' ה, שבט תרצ"ד, 1934. פורסם מחדש עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, “על המשמר”, 16.9.1982. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 171.

ר' דוד שבסיפור הוא במידה מסויימת בן-דמות אביה של אסתר, בהבדל אחד – יהודה ראב, שהיה כבן שישים בעת שאירעה לו תאונת השריפה בבית-המנוע בפרדסו, החלים ממנה, האריך ימים עוד כשלושים שנה ומת בל“ג בעומר תש”ח, 1948, שבועיים לאחר הקמת מדינת ישראל, והוא כבן תשעים. בנעוריו התחנך בשפה הגרמנית באחוזת אצילים בהונגריה, ועל כך סיפר בהרחבה בספר זכרונותיו “התלם הראשון”, בפרק “עלומים”.

“האשכנזים שלך” הם איכרי המושבות הטמפלריות שרונה ווילהלמה, שיהודה ראב היה מיודד עם קצתם.

בז' טבת תרע“ח, 22.12.1917, שוחררה פתח-תקווה מעול התורכים בידי הצבא האנגלי. בקיץ 1918 העבירו הבריטים את תושבי פתח-תקווה לתל-אביב, משום שהתורכים היו מרעישים מדי פעם את המושבה בתותחיהם שמצפון לירקון. קו החזית עם התורכים קפא לאורך הירקון למשך חודשים רבים, עד שפתח הגנרל אלנבי באופנסיבה שלו, ב-19 בספטמבר 1918, ובין השאר כבש גם את כל צפון הארץ. ב”התלם הראשון", עמ' 166, מספר יהודה ראב על אותה תקופה:


הועברנו, אפוא, לתל-אביב. תל-אביב והשכונות העבריות האחרות, נווה-צדק ונווה-שלום, היו כמעט ריקות מתושביהן; השגנו אפוא דירות בזול, בחצי-חינם ואף בחינם. כך נמשך כל קיץ 1918. אנו הגברים היינו מבקרים אצל המשפחות בשבתות ובמשך כל ימי השבוע היינו עובדים בפתח-תקווה ומתאכסנים ב“קמפ” צבאי. אותו קיץ קרני אסון: מיכל הדלק של המנוע בפרדס נתפוצץ ואני נכוויתי קשות בחלקים רבים מגופי. לאחר שניתנה לי עזרה ראשונה בבית-החולים הצבאי בפתח-תקווה, הועברתי אל משפחתי בתל-אביב, ושם שכבתי למעצבה וביסורים קשים ארבעה חודשים רצופים, וחזרתי לאיתני רק בימות החגים.

המלצות קוראים
תגיות