רקע
אסתר ראב
אביגיל וחנה (בית זיתא)
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

כשנכנסה חנה למיטבח מצאה את אביגיל עומדת בתוך שלולית של מים באמצע המיטבח, לבושה מכנסיים צרות, שמתוכן צמחו שוקיה כשני עמודים עבים ואיתנים עשויים מיקשה אחד, מכוסים שיער עד לכף-הרגל, הנתונה בקבקבים.

על השולחן עמד סיר גדול, וערימה גדולה של ירקות קלופים על ידו. על המדף התנוססה מחבת שגודלה כגודל הגיגית, שרופה, ספוגת שמן ושחורה מזבובים. ים של זבובים כיסה את השולחן ואת הקירות וזימזם בתוך החום. וריח הבצל, השרוי מתמול בתוך דלי האשפה.

כיצד אפשר לבשל מרק בסיר גדול כל-כך? – חשבה חנה, פליאה. ואולם בראותה את עמידתה השקטה של אביגיל, וחשיבות מבטה, החלה לחייך.

“שלום לך. את העובדת במיטבח.” אמרה. “אני הנני המורה החדשה. שמי חנה.”

אביגיל לא מיהרה להושיט לה את ידה. “אכן – אמר לי הסדרן שתבואי היום. אולי רוצה את לאכול משהו?”

תודה, אלוהים גדולים, חשבה חנה – “לא, לא, תודה, איני רעבה,” ענתה. “באתי רק לאמר לך שלום.”

אביגיל הביטה באי-אמון – מדדה את חנה עד לקרסוליה הנתונים בסנדלי-עור קלים, פישפשה בחולצתה המבהיקה לבן, ופנתה אל ערימת הירקות שעל השולחן.

“כרצונך,” אמרה. “ארוחת הערב בשבע, ובבקשה לדייק.”


גל קור נשב על חנה ואולם בתנועת-יד קלה הסיעה את כובעה רחב-השולייים אל פדחתה מעשה קונדס, עד שבלוריתה השחורה פרצה לה מלפנים וגלשה על מצחה המקומר.

נשאה את רגליה הארוכות אל החצר המרובעת, מוקפת כולה חדרי מגורים. כאן התגוררו אנשי הקיבוץ משפחה-משפחה לחדר. הדלתות היו סרוגות ברשת וחשיכה גדולה נשקפה מן החדרים, ועצבות; משנכנס מישהו לתוך החדר נבלע היה לתוכו כמו לתוך מלכודת שחורה. בתוך החצר, הרצופה כולה אבנים חלקות ועגולות, עמדו עגיפוליות שרועות פארות וצמחו בהתאמצות רבה, ושימשו מקום חנייה להמון זבובים.

מחדרה של החובשת עלה ריח יודפורם מחניק מסחרר. והרפת אשר תפסה קיר שלם בחצר ניסתה להשתרר על ריח זה ולהבריאו קמעא, והצליחה. משם היו מגיעים לסירוגין צלצול שרשראות וגעיות דקות ורזות של עגלים – רחבות ועבות של פרות, והבס הכבד של הפר שוטח תחתן יסוד אבהי רב חשיבות, כבד כסלע.


האוויר עמד בתוך החצר כמים בתוך אגן ישן, חצו אותו אנשים לאורכו ולרוחבו, כל אחד בהילוכו המיוחד, הילת פנימיותו המיוחדת מקיפה אותו כמסך של אדם, כל-כך מוחש היה לחנה – כדגים בתוך בריכה.

בערב ליד שולחן האוכל, במיטבח, תקפה את חנה אותה הקדחת הקלה שהיתה תוקפת אותה תמיד בחברת אנשים חדשים ובייחוד האנשים האלה אשר אינם מבני ארצה ואינם מבני מושבתה – רחוקים מלאי-עניין ומוזרים הם כאחד. סקרנות גדולה ושמחה מילאו את ליבה, הסקרנות תמיד גרמה לה שמחה, מצב רוחה היה דומה לזה שלפני בחינות-הגמר בבית-הספר.

ערב ראשון. הבחורים הנמיכו את קולם, ליד שולחן האוכל, מזה ומזה, היו שתי שורות של פנים ושתי שורות של ידיים – ואולם כל ראש והידיים שלו היו חטיבה, וסקרנותה של חנה לגבי אנשים גרמה לה שוב באותו ערב לקדחת הקלה הידועה לה כל-כך, מרחפת היתה במקצת בלי כל כוונה מן האחד לשני, מן האחת לשנייה, כשהיא שוכחת את עצמה כליל, שוכחת גם שהנה המורה החדשה, שעליה לעשות רושם טוב, ושבעצם היא הינה המטרה לסקרנות, ושיקוף מסביב –


הבחורים הנמיכו את קולם במקצת. שולמית, יפיפיית הקיבוץ, בלונדית מחוטבת, תקעה בה עיניים גדולות ובולטות, ואולם מבטה של חנה החליק מעליה אל חברתה, נערה ליטאית רזה, זרועה נמשים, עטורה תחבושות לבנות על ידיה. חדשה היא, ואלה פצעי עבודתה הראשונים, פצעי מזמרה ומכוש, עקיצות יתושים וזבובים; הטבילה הראשונה, היו קוראים לזה בימים ההם.

חנה השהתה את מבטה עליה בלי משים, וזו הרימה את עיניה וחייכה לקראתה חיוך חם, פיקח וחריף כאחד –

“כמה זמן הינך בארץ?” שאלה אותה חנה בגישוש.

"זמן, זמן – " ענתה הנערה בלגלוג, “בכל אופן איני עשרים שנה בארץ-ישראל, כמוך!”

חנה פרצה בצחוקה הבהיר. “עשרים ושתיים.” ענתה.

כל העיניים הוסבו פתאום אליה. “סברה” מלידה, “פרי הארץ”, כינויים אלה, שהיה בהם מקצת לגלוג, הסבו לה, לחנה, תמיד תענוג מיוחד. היא שמעה בכינויים אלה נעימת קנאה של תלושים, ובינה לבין עצמה היתה מצדיקה קינאה זו.


מאירסון, הרפתן הגבוה, נתרגש מאוד – "את סברה? מעודי לא הייתי מאמין – "

“כן, אני סברה.”

“נולדת כאן? בארץ?” סקר אותה, כולו משתאה.

חנה הגביהה את גבות עיניה המקושתות, עד שהגיעו כמעט למרום מצחה החלק, לרעמתה השחורה – סקרה את הבחור וחייכה בשקט לתוך עיניו התוהות.

כשהרים מאירסון את גופו הענקי מאצל השולחן וקם ללכת, חשבה חנה: “גולם, גולם חביב.”


שדות קיבוץ בית זיתא השתרעו ברמה, שבקציה החלו גבעות עגולות והתנשאו שורות-שורות, הלכו וגבהו עד הגיען להרי יהודה הרחוקים, הלוך והדוף זו את זו בכתפיהן, עד היותן הרים, הרי יהודה התלולים. כאן בהתחלתן היה להן קסם בלתי משוער, דמו לתינוקות, מתוך המישור צמחו בהתעגלות חרדה רק מטרים אחדים מעל פני הרמה, זרועי סלעים שטופי מים, ופה ושם גם אבן חצובה, שארית יישובים עתיקי יומין, אכולי שנים, דורות וגשמים –

ובין הסלעים יש שהרגל נתקלת בבריכה קטנה עגולה, חצובה באבן, שיירי דורות של מוסקי זיתים, כי על כן אדמה זו, שמן רב היא מפיקה, שחורה היא ודביקה ככוספא בין האבנים, והזית מתנוסס על הגבעות מסביב, שולח בה שורשיו ומתכסה פרי רב. מאפיר הוא, זרוע לאחר יד, בלי כל סדר, סביב בתי הכפרים הערבים, המלבינים מסביב. כאן הזית הוא אזרח עתיק יומין ושבע הרפתקאות, ממלכת הזית עתיקת מסורת. יש מהם למודי סער, שסועי גזע, תקועים ממש בתוך הסלע, גזע ופארות מספר תלויות רועדות בראשו – ויש עגולים ורעננים, ניראים צומחים בשורות-שורות באדמה שחורה אדמדמה; אלה רחבי נוף, על כתפיהם זרם של ענפים, לכל צד פארה, לכל צד, ומשרים צל דחוס ומהודק סביב גזעם – ויש צעירים מהם ומעודנים, דבקים בפחד במדרגות ההר, נושאים עיניהם לטללי שמיים ומתפללים שיתגבר נופם –


גשמים מרובים ירדו באותו חורף, חברי הקיבוץ היו כלואים רוב ימיהם בחדרי-המלכודת, או היו מתווכחים במשרד – שיממון כבד היה יורד עליך בהיכנסך ל“משרד”, כאן ישב הסדרן על ספריו וחשבונותיו, ורוד מעודן בתוך חשרת עשן סיגריות, וקור היה נודף מכל פינות החדר הריק, כאן היתה ממלכת החשבון והריקות. הרצפה היתה מכוסה רפש מרוב המנעלים שבוססו אותה, וזנבות סיגריות ופיסות נייר התגוללו בפינות – ארון הספרים עמד בפינה וריח עובש עלה ממנו.

חנה קבעה את שבתה ליד בית-הספר בחדר קטן, ששימש מחסן לפני כן. בית-הספר היה בניין אבנים ארוך מכוסה גג של פחים, והחדר הקטן בצידו. החצר היתה קשה מאוד. בחצר הקבוצה הוחלט שהמורה תגור בחצר, דבר זה היה קשה לחנה, ואולם בית-הספר היה עולם אחר לגמרי, נמצא במרחק-מה מן החווה, לרגלי הגבעות, ושם בחרה לה חנה בחדר הקטנטן, בתוך בניין בית-הספר, הגג היה מזיל מים, ובלילות גשם היתה מעמידה קערות וצלחות מסביב למיטה, לשם קליטת הטיפות – ואלה היו מטפטפות ורנות כל הלילה ושנתה מתקה לה מאוד.

בימים ההם נפתחה פקעת ליבה של חנה, עלה אחר עלה זז, ואחריו עוד אחד, לאיטו, לאור עיניהם של עשרים תלמידיה ותלמידותיה. נידמה שכל אחד מהם הפך לגור – גור יונק מחלב נפשה, והיא עלתה ופרחה בחביוניה, לרגלי הגבעות של בית זיתא. כל אחד וכל אחת, היה להם מדור בליבה, כחתולה זו שמקציבה דד לגור דד לגור, ליבה נתמלא עד אפס מקום והיא עלתה ופרחה ושלחה פארות סביבה –


כל מלאכתה זו היה בה ממעשה בראשית – כי כן לא הוכנה חנה די צורכה להוראה, ויש אשר לפני שיעורי החשבון היתה מאוד לא בטוחה בעצמה, ואולם משנישאו אליה עשרת זוגות העיניים – היתה מנתרת אל הקתדרא כאילו צמחו לה כנפיים – והכל היה עובר כשורה.

צרור גוריה-תלמידיה ניתלה בה כשתילים צעירים המחפשים סמוכה. היו שם עיניים מעיניים שונות – אחת גוצה היתה נבוכה ומלאת הלך נפש – שמנה במקצת, וציפורה שמה, ודווקא שום דבר מן הציפור לא היה בה – אלא כובד ראש ילדותי ונאמנות ופחד, פניה הזרועים נמשים היו מתרוממים מול המורה הצעירה, כשואבת ממנה חיות ועידוד –

ואחותה העגלגלה וקלת הראש, הקלה בכל – בשיעורי התנ"ך, ובמציאות המורה על ידה, זו היתה כפרפר נתונה לכל מגע שמש, וחייכנית היתה, ממלאה את ההפסקות בפטפוט וצחוק.

והיה שם אברהמצ’יק, בעל המשק המופתי לעתיד, שקט ובעל חשבון, בן זקונים להוריו, ואולם גם הוא ניתלה על המורה כצמח צעיר על סמוכה. חוקר היה ושואל ותאב דעת למעלה מן הרגיל.

והגדול שבחבורה, זה שלא ידע מה לעשות בידיו ורגליו שצמחו יתר על המידה מתוך בגדיו הקצרים, זה שלגלוג קל של גבר כבר היה מבצבץ לפרקים בפינות פיו –


*

נכתב: 1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1919 לערך, השנה בה שימשה אסתר מורה בבן-שמן, והיא כבת 25. בית-זיתא – בן-שמן, וכן נזכרים הרי יהודה, אם כי תיאור הקיבוץ מטעה לחשוב שזו דגניה, שבה שהתה אסתר פרק-זמן בתרע“ד, 1913–1914. חנה המורה היא בת-דמותה של אסתר. אלה הם דפי טיוטה, שרק חלקם ממוספר, ובעריכה שילבתי אותם לפי סדר הגיוני, אך ייתכן שדפים אחדים אבדו, או שכתיבת הסיפור לא הסתיימה. הדפים הדקים, הכתובים בעט, הם מאותו בלוק שעל דפיו נכתב הסיפור “בצאתנו העירה”, שפורסם ב”הארץ" ב-8.2.1946.

המלצות קוראים
תגיות