רקע
אסתר ראב
אביב 1921 בפתח-תקווה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.

"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.

“כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?” – שואלת אמא.

"אפילו יום שלם – " אני צוחקת.

אמא מתרגזת.

למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ“פַרוכיה” (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ’ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.

והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.

המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה“מַנדיל” שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה“מנדיל”, עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: “מה אמרת לה? למה ברחה?”

“אמא, לא אמרתי לה דבר,” – טענתי, “היא פשוט ברחה לפתע.”

“אבל למה?”

“אין לי מושג.”

בינתיים טיפלתי בניקיון לכבוד החג.

אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי “ליטשה” של טשרניחובסקי [צ"ל – יעקב כהן] – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.


בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי “מצפון תיפתח הרעה” תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג’ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים “שלנו”, יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.

היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.

אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל“ג’דר” והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.

היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.

בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.

על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה “מַרים אל-פַחל” – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.


*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: “הארץ”, 19.10.1973. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 178. הבאיונט הישן של יהודה ראב, הנזכר כאן, עבר אליי ומצוי עד היום ברשותי, כמו גם המזמרה שנתנה לי אסתר ראב, באומרה שבזו עבדה בנעוריה בכרמים. תיאור מפורט של ההתקפה על פתח-תקווה, שנערכה ב-5 במאי 1921, מצוי בספרי “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”.

המלצות קוראים
תגיות