(להופעת המהדורה החדשה של “על גבול הדממה”)

קלוב הפועלים בפתח-תקווה היה בניין מוארך ובנוי חדרים-חדרים; בכל חדר גרו שניים שלושה בחורים; מיטות מוזנחות, קליפות-תפוזים, שיירי נייר-עטיפה משומן; חוסר-עבודה ורווקות עצובה…

יום אחד, הביאני אחד החברים לחדרם של צבי שץ ורבקה רעייתו – והופתעתי: משהו טהור הבהיק לעיניי. על החלונות – וילונות לבנים; הרצפה נקייה; בפינה, ככלוב-ציפורים, מיטה קטנה, ובה אפרוח-אדם, כחול-עיניים: בתם הפעוטה של רבקה וצבי – רינה.

רבקה – אשה רכה ועדינה, וצבי – גבר נמוך-קומה, שערו בהיר, בעל מצח גבוה, עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן; כן, עיניים “לא יהודיות”.

התיידדנו. הוא היה פשטני-טבעי כלפי חוץ, אולם בפנימו היה מורכב מאוד, אדם שעלתה ממנו איזו המייה, תמיד שמעתי את המיית-חייו זו, והיא מלאה ערגה אל מרחבים בלתי מוכרים לי. הקשבתי לו. הוא היה מדבר מעט, אבל בין משפט למשפט היתה הפסקה רבת משמעות… היה זה הקו החשוב באופיו. ואז הייתי שומעת את מיתר-נפשו רוטט ועל מיתר זה מתנגנת נעימה מלאת קסם רחוק, חד-גוני במקצת, כערבה נטושה מזדמרת, והזמר היה קרוב מאוד-מאוד וגם רחוק מאוד, ומספר על נופים שלא ראיתי מעודי, ורק הייתי מנחשת אותם.

מאוחר יותר הביא לי צבי כתבי-יד לקריאה; ביניהם היה הסיפור “בתיה”. התרשמתי מן הצורה המיוחדת של כתיבתו: רטט, היבהוב של מילים וכל המובלע מעבר למילים. כך בפרוזה, וכך – בשירים הליריים המעטים שכתב, שירים הספוגים דמע, ובין השורות – השתיקות המיוחדות שלו.

אין כל ספק – לו נישאר בחיים, היה עתה לסופר לירי, בעל מבע מיוחד משלו.

היינו נפגשים במשך זמן קצר: חודשים מיספר בלבד. היה אביב, ואנו שוטטנו בסביבות המושבה. הראיתי לו את הנופים שלנו: גבעות-חול מכוסות פרחי-בר, שיירי כרמי-שקדים בפריחתם, ובאופק – כרמי-זית רכים מאפירים. הוא ספג את המראות הללו, ונוכחתי כי הם מרנינים את ליבו. הוא הביט בי במבטו הפשוט והגלוי, והודה לי. וזה היה שכרי.

כשנודע לי על מותו הנורא, שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה.

וצר היה! מה צר היה על מוות זה!

*

נכתב: 1968 לערך. תקופת ההתרחשות: תחילת 1921 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: “מבפנים”, עין חרוד, אוקטובר 1968.

בפורים תרפ"א, 1921, כבר לאחר שירותו בגדוד העברי, נמצא צבי שץ (1890–1921) בפתח-תקווה, ובתו רינה היתה אז כבת חמש. וראה על כך בכתבי צבי שץ, “על גבול הדממה”, עמ' 165.

בפגישה עם אסתר, בשבת, 13.11.70, סיפרה לי ששבועות לפני הירצחו של ברנר לקח אותה צבי שץ לראות את ברנר בבית יצקר. שץ היה נשוי לבת של משפחת יצקר. ברנר ישב בחדרו בקומה העליונה וכתב. רק הרים ראשו להתוודע, וכל הרצפה היתה פזורה דפים לבנים. פרטים נוספים מצויים ב“מחברות ‘קמשונים’” וב“הדודה אסתר” (“ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור, 2000”), ובספריי “ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב” (“עם עובד”, 1998) ו“ברנר והערבים, במלאת 80 להירצחו” (אסטרולוג 2001).

במחברת ג' מתוך מחברות “קמשונים”, המכילות שירי נעורים, תרגומים וטיוטות ראשונות של אסתר ראב מתקופת היווצרות ראשוני שיריה, החל משנת 1919 לערך, מצויים שני שירים של צבי שץ, בתירגומה של אסתר:

צבי שץ

“בואי נא”

בדרכים ובלי דרכים תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

וגילינו וכיסינו רב

השמיים שחו על ראשינו,

ריננו ועפו לקראתנו

הגבעות הכרם המרחב – – –

והיה העצב והשקט

והמו לבות נהה ברטט

זה בזה נגע דומיה

וכמו עמדנו תחת זית

ואני נשען בסבך הזית

שיכור-אביב קראתי חרש לך:

“בואי הנה” – את לא משת מדוע?

את ניחשת ולי היה תמוה –

ומבט עינייך חרש שח…

ואני האמיני לא ניחשתי

טרם חשתי כאשר לחשתי

שיכור-אביב וזוהר: “בואי נא”

ואחר תעינו שוב תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

ונימת העצב רננה.

צבי שץ

– “כאשה אוהבת ונכנעת” – – –

אם ליבי טהור בי ונפשי נכנעת

לגלי ימיי בהם אשחה –

קל [קץ?] לי, קץ בלי דעת ובלי דעת

הנני בוכה.

ואני שוחה על פני הזרם

ואת כל הבאה אני חובק –

עד אטוש ארץ ובטרם

אסתלק

ואם פעם מחלון פתוח

יחרדו [יחדרו?] לרחוב צלילי כינור

ואדם תחתי בוכה לנוח –

ונצור

כאשה אוהבת ונכנעת

כן נפשי כורעת בלי משים..

כן תאהב ותיכנע בלי דעת

לחיים – – –

אין חכות ואין בקש בחלד

יש לשוט לשקוע ולבכות

ודמעה כי אט בלחי תרד –

אל מחות! – – –