באתי לקאהיר בשלהי-קיץ 1921, לבדי, והנילוס סביב גאה – היתה מורגשת לחות כבדה באוויר – באתי ברכבת מקנטרה – מאובקת, מיובשת, וחשבתי – מה ראית להחליף את תל-אביב הלחה החמה – בקאהיר החמה והלחה יותר?

הדוד ואיזַק באו לקראתי. מיד היכירוני בתחנת-הרכבת, ואני לא התקשיתי כלל לזהותם, אם כי שנים רבות לא ראיתי אותם. המעניין: ראשון ראיתי את איזק, כי היה דומה מאוד לאברהם – שמחנו כרגיל, ישבנו בחַנטור הדומה לחנטורים שלנו, ונסענו. בינתיים ירדה החשיכה, ופנסי-חלב נדלקו – והאוויר נעשה דחוס יותר ויותר, קולות וריחות, וגוויות ארוכות בתוך קפטנים נעים באור חלש – הריחות חריפים, מעין קינמון מעורב עם יסמין, וצלי-קבב מסריח ומעורר תיאבון.

הבית היה מסודר ונעים – חדר אחד קטן הכיל שתי כורסאות-עור וספה קטנה תואמת, שולחן קטן מלא עיתונים וירחונים, החדר מבודד ושקט – שם קניתי לי ישיבה, על-פי-רוב באחת הכורסאות – התקפלתי בהרמת ברכיים עד לסנטר, פתחתי את המאוורר, קריר היה, וקראתי צרפתית – ירחונים, עיתונים, ספרים, ושמעתי בסביבה שכנים מדברים צרפתית. התחלתי לדבר בפעם הראשונה שפה, שידעתיה רק מקריאה. פשוט פתחתי את פי, והמילים יצאו בלי קושי, באופן טבעי – ואני ברת [בת, כבר-הכי] צרפתית וגודש של מילים ברשותי, אני בוחרת אותן בהבנה וזה טבעי לגמרי – היה זה כיבוש שבא עליי כחתף והתמקם בי והעברית נעלמה מפי כמעט, רק יידיש דיברתי קצת עם ההורים. עם איזק דיברתי צרפתית, והוא בלע את דבריי והילל את הסיגנון המעולה – זה כמובן רומם את רוחי, והארץ איבדה לאט-לאט את זרותה בפניי.

התחלתי לצאת לבד מן הבית. הערבית היתה זרה לגמרי, הניב חדר לאט-לאט לאוזניי והתחלתי להבין גם ערבית והיא מצאה חן בעיניי, מעודנת ומזדמרת יותר – לאחר-מכן החלו האנשים לחדור לתודעתי – ערבים, עם גוון קל של גזע עתיק, שונים מערביי ארץ-ישראל, עצלים קצת, תמימים, אבל הערמומיות הערבית ממוזגת, העם היה סימפטי.

העוזרת שעבדה אצל הדודה היתה כה עירונית ומפונקת, כמו החתולה הגדולה שהסתובבה בבית, שמותיהן כמעט שהיו דומים – החתולה הלבנה שמה היה פיללה, שם ליסמין כפול ריחני, והיא היה שמה מיללה, ממיל בצרפתית – אלף, רמז לאלף טעמים שיש בה. עיניה היו עגולות, שחורות, מלאות תמיד אותה מתיקות, מתקתקות שהיתה לבקלבה הנפלאה שהיתה מכינה; תמיד ניראתה כמשתעשעת בעבודה, קוקטית, בתנועות רכות – היתה מלטפת כאילו את אריחי המרצפת – וכשהכינה מאכלים, רב היה חינה, והמאכלים כאילו קיבלו משהו מטבעה, על-פי-רוב מאכלי-בצק ושמנה וגבינה, וגם שקדים ואגוזים ותמרים מסוכרים – כולם חיבבוה וכאילו לקקו את ישותה המתוקה, היה בה משהו מן הארץ שלה.

ברחוב היה שפע של מוכרים, ותנובת הסביבה השמנה של הנילוס זרמה ברחובות, וזה בשיר ובחרוז שרובו לא הבינותי, אבל היה רך ומרגיע. [פירות] מנגו גדולים ונהדרים בסלי-קש מעלי-תמר קלועים ויפים – תמרים טריים שחורים ונוצצים על עגלות-יד, מנדרינות קטנטנות כגודל אגוזים, ריחניות ומתוקות כדבש, ונרקיסים מהגדות השמנות של הנהר, מירבץ ההומוס [ג’מוס?] המפורסים [פרוסים? מפריסים?] – נרקיסים כמוהם לא ראיתי בביצה שלנו בפתח-תקווה, נרקיסים גדולים טלולים, וגבעוליהם עבי-צינורות וריחם משכר, ומבשר את הרחובות לעת-ערב, עת קניית הפרחים למסיבות ולארוחות-ערב – והזמר המתלווה אליהם מפי ילדים בני שש-שבע, בובות שחורות מזמרות בקול סופרן מתוק, וקול הנבלע מיד, מתלווה מרחוק: “אל אהרם!” – “אל אהרם!” – ויש בו מן הסוד והעתיקות – בין הערביים היו רוחות אלים עתיקים ברחובות קאהיר, מין אטמוספירה של עם זר, לא ערבי, מזמר את לשונו, והזמר עתיק, אפילו לא מזרחי.

אז כבר היכרתי את המוזאום, ומאורע גדול התהווה בעתיקותיו בימים ההם – גילוי קברו של תותנך אמון על-יד החוקר קרטר, נידמה לי – כל העולם המה אז ממנו, והסקרנות היתה גדולה לראות את אוצרותיו נאספים במוזאום – שם הייתי אורחת קבועה כמעט, משכו אותי הטיפוסים השונים המשומרים כחיים בתוך ארונותיהם – הייתי חוזרת עם כאב-ראש מחריפות חומרי-החניטה – אבל הקסם לא נשבר, הרבה זמן הסתובבתי בין המלכים והמלכות החנוטים, שהבעת-פניהם נשתמרה בהם, והם היו מעניינים כאנשים חיים, קניתי ספרים וקראתי תולדותיהם, וכשנתגלה תותנך אמון היה זה מאורע בשבילי, עגלתו, פריטי כליו, זה היה נפלא – וכל העולם נשטף לזמן-מה עם המאורע, בדים נדפסו בפריטי כליו, נשים לבשו שמלות מצויירות בפריטי כליו, מרכבתו הזהובה, ברחוב מכרו הסוחרים-הילדים צעצועי דגמים מכל אשר נמצא בקברו – והארץ נתמלאה תיירים מכל העולם. אני נשמתי היסטוריה, והיתה זו חווייה מיוחדת ונדירה. הסוף היה שקרטר חלה ומת.

בינתיים באה שעתי להינשא לבן-דודי, הדבר נעשה בחוג-המשפחה וללא טכסים מיוחדים, ואני הייתי אסירת-תודה. ההורים שלו היו לי כהורים, ועם הדודה היו היחסים יותר טובים מאשר עם אמא – כי היתה אחותו של אבי, ואותו שאר-רוח היה גם בה.

מצבה החומרי של המשפחה לא היה במיוחד טוב בימים ההם, אבל עמד להם המזל וקיבלו את הסוכנות של באייר, חברה גדולה של רפואות וצבעים – ובעלי היה אומר שאני הבאתי לו את המזל הטוב הזה. להסתדר לפי עמדתנו לא היה עוד באפשרותנו [בבית ההורים], ולכן שכרנו חדר בהליופוליס – אבל לא המשכנו שם זמן רב, ועברנו לפנסיון אחד במרכז העיר: הרעש היה גדול אבל הגיוון והחידוש שבחיים אלה קסמו לי מאוד.

*

החיים היו טובים ונוחים, אולי נוחים יותר מדי: אוכל הוגש לנו, בעלי עבד ויצר סוכנות ענק של בתי-חרושת אירופיים, לא רק למצריים, גם בארץ-ישראל ובסוריה, ואנו יצאנו מדי פעם לארץ-ישראל לחופשות-מולדת, ואני לבשתי שם את ה“חלוצקה” שלי, בלי שום רשמיות ופאר – מה שהיה כה נחוץ במצריים ובנסיעותינו לאירופה, בייחוד לגרמניה, ששם.I.G [I.G. Farbenindustrie Aktiengesellschaft – י.ג. פארבן א.ג., ובאייר] היתה יסוד הסוכנויות שלנו.

לא היתה לי כל השראה לשירה. שיקמתי את גופי מעונה המאלאריה וגם עייף משנות-מחסור של המלחמה. השנים, חמש במיספר, עברו כחלום, שום מאורע מיוחד לא הפסיק את מהלכן. חייתי עם אישי השקט, שהתייחס אליי כאל ילדה, ואכן הייתי צעירה ממנו בעשר שנים, אבל הידידות בינינו היתה יפה, מלאת עדינות וחן, ההומור שלו האיר את הימים ההם באור לא רגיל, כאילו ידע הגורל שחיי האיש הזה קצרים, ואכן נפטר והוא רק בן ארבעים ואחת, בעצם אונו ופועלו. הבית בארץ כבר ניבנה, ואנו צריכים היינו לחיות בו – אבל – לא הספקנו. הוא נקטף בעוד ריח הצבע החדש עומד בבית – עשר שנים היה מיספר חיי הידידות והשלווה האלה, ופתאום הלך ואני כאילו לא נתאלמנתי – אלא נתייתמתי – אובדת-עצות, חלמנית, בלי כל ניסיון מעשי בחיים עמדתי יחידה – הדאגה המיידית נפתרה בקבלת פנסיה מן העסקים – אבל הרגשתי בדידות גדולה, כאילו נעקרתי מקרקע פורה למידבר חול ריק – והמצב היכה בי קשות. לא כתבתי, לא פירסמתי שלוש שנים, הייתי קפואה.

*

נכתב: שנות ה-70 לערך, אולי בהשפעת השלום עם מצרים, ואולי קודם לכן, בשנות ה-60. תקופת התרחשות הסיפור: השנים 1921–1930, תרפ“א-תר”ץ, בהן שהתה אסתר ראב חליפות בקאהיר, אירופה וארץ-ישראל. נדפס לראשונה: “הארץ”, 3.10.1990, לאחר מותה של אסתר ראב. בית משפחת גרין, דודיה של אסתר, בקאהיר, עמד ברחוב צחרה 13. אסתר נישאה בקאהיר, בכסלו תרפ"ב, לבן-דודתה יצחק (איזאק) גרין, והוא מת בירושלים ב-1930 מדלקת אחר ניתוח התוספתן. אסתר אהבה בנעוריה את אחיו, אברהם, שלמד רפואה בביירות ומת במגיפה בצפת בשלהי מלחמת העולם הראשונה. החוקר האנגלי הוורד קרטר גילה, בשלהי שנת 1922, יחד עם חברו-למשלחת לורד קרנוורן, את קברו של תות-ענח'-אמון בעמק קברי המלכים. לורד קרנוורן מת בתקופת החפירות.