רקע
אסתר ראב
ריבת-שושנים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

יוני-הבר הומיות בתוך עצי-הפילפל המסורבלים. השמש עולה ומזהיבה את הגגות השטוחים; דקלים חותכים שמיים בעמודי-גזעיהם. הגינות שלפני הבתים מריקות את שארית ריחות-הלילה טרם יגבר היום. היסמין – לח עדיין, מטפס פוקח שפע עיניים על פני הגדרות; צל טחוב עוד מסתתר בין סבכי ורדי-הבר ועצי המנגו.

שמי-המידבר, שקופים ורחבים לאין-קץ, רוחפים, מתנשאים מרגע לרגע, ולעומתם שטוחים רחובות ארוכים ולבנים אשר קצותיהם כלים באופק. מוכרות הלבן, שחורות הכנפיים, נוסכות כבר את הסופרנו המסולסל והדווה שלהן לתוך הבוקר הטלול. מיד אחריהן עולים הדייגים מן הנילוס, סליהם הלחים על ראשם, בצעקה קצרה ומפתיעה מבשרים הם את בואם העירה בארבע כנפותיה כאחת…

במסילה העולה מן הנילוס, על פני סדין החול הצהוב של המידבר, זוחלת שיירה של אנשים, נשים וחמורים; שקוף וצח האוויר ותנועת השיירה ניראית לכל פרטיה; כעדת-נמלים נמשכים היצורים המוקטנים על פני הבד, טעונים פירות-נאות-המידבר: חלב, תמרים, וירק מגדותיו הדשנות של הנילוס, המוריקות כמרבדי-קטיפה לתוך החרבה.

על מרום כרים לבנים, תחת כילה שקופה, כחיפושית כהה ונחמדה, שכבה קלמנטין בת השש-עשרה. ריסיה השחורים מלכו על פניה בשתי שורות משי פרום ורך, והלחי השחומה והשעירה במקצת היתה ויולטית-כמעט מאודם שחרחר. ברשלנות פשטה את זרועה הדקה והתמתחה אל האור – הרי היום הוא “היום המתוק”, יום הכנת-הריבה, ריבת-השושנים. את היום הזה אהבה קלמנטין, שמלה מיוחדת חביבה יש לה עבור יום זה שכולו ריחות וסוכר. ורודה השמלה ומתוק הגו עם פקעי השדיים הפורצים בעדה. הצמה קלועה כשוט שחור ובקציה פורח שוב הוורד בעניבת-סרטים כבדה.

בתוך הגן העתיק עם בריכות-השיש עומדת שדירת-השושנים מכוסה ורדים גדולים ובשריים כקלחי-כרוב קטנים; “היום המתוק” גרף הנה את קהל עבדי-החצר השחורים והנוצצים עם נשותיהם וילדיהם. האצבעות השחורות כמקורים – טורפים, תולשים את השושנים, וגלי-גלים של ורדים נשפכים על המחצלות הפרושות, המדורה עשנה ודוד-הנחושת מלא סוכר רותח מבעבע.

על כולם מנצחת האם הזקנה והזקופה-להפליא, הלבושה שחורים ושתי צמותיה הארוכות, שיירי הוד עלומיה, גולשות מתוך השביס ורוקדות על גווה, פניה הצמוקות משולהבות, והיא מנצחת בקולה ובידיה על “היום המתוק”.

מוחמד, הצעיר בעבדים, ברברי ארך-מותניים, אשר ידיו ורגליו כמטילי-ברזל דקים וגולגלתו צרה ומלוטשת כנחושת כהה, פשט את בגדיו העליונים והיה מדרדר מעט מדי פעם, בפנותו אל חברו בשפת הברברים המתפצחת ברעש של מטבעות מתפזרות, מצליף חצי-מבט בעיני כלב מוכה לצידה של קלמנטין, המרפרפת משיח אל שיח כששמלת “היום המתוק” שפוכה על גווה. באחרונה הסיר מוחמד גם “סדרייתו” מפני החום, ונישאר בחלוקו הלבן בלבד.

השמש ניסרה ועלתה, במהירות מיוחדת כבשה את האוויר, ובלהבה מרוכזת שלחה חומה על חול המידבר; כתמי-הירק: הכפרים פה ושם, חוורו ואבדו כאפס בים החול המלובן.

הריבה בדוד הפיצה ריח משכר וחם, ריח שושנים. “בושם האשה” יקראו לה אנשי-המקום; השפחות נתכנסו בצל הבית, ועלי-השושנים שעוד עמדו בסלים, להכנה, דמו לפרפרים מתים, ריחם התחזק; התינוקות שהיו מתלבטים כל הבוקר בין רגלי העובדים החלו מתרפקים על הוריהם כשהתנומה סורקת את אבריהם הקטנים השחורים.

ובשעה זו אירע הדבר התמוה והנורא: קלמנטין ציוותה להעלות את צנצנות-הזכוכית מן המרתף ולמלאותן בריבה החדשה; עודנה במבוא המרתף הטחוב והאפל, והנה צץ על ידה מוחמד, כאילו מן האדמה, במשיכת-יד אחת כבש לו את חזה, הדק את שדיה הקטנים באצבעות-ברזל ומשם לאורך כל גופה הלוך-ושוב: כשרץ שחור ומטורף זימזמה ידו על פני השמלה שהיתה לבנה כעת באפילת המרתף; ריח השושנים שהיו ספוגים בו נדף משניהם והיא עמדה כמאובנת ולא יכלה להזיז אבר, כה מובן מאליו ונורא כאחד היה מה שאירע ברגע זה; המאורע עצמו איבן אותה. בו-ברגע סתם משהו את אור המבוא ומוחמד נרתע אחורנית; בתו הקטנה התגלגלה ממדרגות המבוא עד לרגליו ופתחה ביבבה: בעיטה וקללה חנוקה, והקטנה עפה החוצה. קלמנטין תיקנה את שערה, ישרה את השמלה והעלתה את הצנצנות שהשתקשקו בין זרועותיה הרועדות…

ארושה היא קלמנטין, ארושה היא לנגיב הגבוה והחיוור. אומרים שמעשן הוא אופיום וגם פילגש הביא לו מפריס, אבל הלא אירופי הוא – ג’נטלמן כמעט. מלבד עניבותיו הצעקניות ותנועות-ידיו הזריזות, אין הבדל בינו ובין מיסטר ג’יימס הגר בחצר.

ארוסה הוא נגיב, היא ראתהו רק בליל התנאים, הגיש לה זו הטבעת המתנוססת גם כעת על אצבעה, “ארוסה הוא עליה” – יראה היא מפניו, יראה כיתר חברותיה מפני בעליהן וארוסיהן. יודעת היא פרשה זו, יודעת אותה לכל פרטיה עוד מהיותה בת שלוש-עשרה, יודעת היא כי בלילות וגם בימים יסחבנה למישכבו כאשר נעשה לאחותה הבכורה. זוכרת היא כיצד זו ברחה שבוע לאחר החתונה, ושבה לבית-אביה כשעיניה פקוחות-פקוחות ומוקפות זרים כחולים, רועדת כולה תחת כובד מחרוזות הפנינים והאבנים היקרות שלה. אחר-כך שבה אל בעלה וכעת ביתה מלא ילדים, היא חיוורה וסחוטה כיתר חברותיה בנות העשרים-וחמש, וצרתה אשר לקח לו בעלה עליה – יושבת עימה בבית. הנה זאת ידעה קלמנטין, וכאן העבד השחור, כאל מצרי עתיק-יומין, אשר בבית-הנכאת בקאהיר.

כל רוח לא נשבה. סנסיני-התמרים היו תקועים לתוך השמיים הלבנים היוקדים, יוני-הבר הסתתרו בסבכי הגן או ירדו לטבול במי-הבריכה. במרחבי החול זחלו אנשים בודדים כנמלים שתעו מקינן. הנילוס הרחוק פשט לגמרי את צעיפי-האד, ומימיו כבדו והכחילו בין חורשות הדקלים. סירות-מפרש, כנוצות לבנות, החליקו על מימיו כשהן עוברות מגזע דקל אחד למישנהו ומתרחקות במעלה הנהר למצרים העליונה.

בחדרים עמדו היתושים במרומי הקירות כקפואים. מכינים עצמם ללילה. הדממה היתה גדולה, וברדת אחד מהם ובפורשו כנפיו באוויר החדר – נשמע זמזומו הארוך והבודד כתקיעה אדירה.

קלמנטין נירדמה בפינת הספה כשריקמתה שמוטה בחיקה. אגלי-זיעה קטנים עמדו על מצחה. ילדי אחותה היו מושלכים על השטיח תקופי-שינה, כשפיותיהם הקטנים פתוחים ומושטים למעלה, לשאוף את האוויר החרב והחם. כל העיר נמה, רק ממרחקי אחד הרחובות הריקים והלבנים נמשכה יבבת אחד המוכרים המאחרים, כזמזום אותו יתוש שניעור משנתו שלא בזמנו. התריסים היו מסננים אש לבנה מן החוץ, ורק כשהיו חריציהם מאדימים כלשהו – ידעו תושבי הבתים שנטה היום לערוב.

צללי התמרים היו נמתחים אז, כפסי-צל ארוכים, על פני חצרות וקירות לבנים, הסנסנים רעדו-מה, ובאחד הקירות האטומים נפתח צוהר, ראש שחור נתקע בו והריח באוויר, – הנילוס שלח מלוא הכף לחלוחית וצינה לתוך היובש. בזה אחר זה נפתחו החלונות. קולות נשמעו מעברים שונים, על המרפסות הרחבות העלו כסאות, ספלי-קהווה ריחניים ונרגילות עשנות, מוכרי המנגו והשקדים הקלויים החלו כבר מכריזים על סחורתם כשהקירות האטומים עונים לעומתה בעצב ובהכנעה.

קלמנטין הרחיבה נחיריה הדקים, תקעה פרח יסמין רענן בשערה השחור והחלה משתובבת עם הקטנים מסביבה – אלה מטפסים עליה והיא מקניטתם, עד שלבסוף תופסת היא את החמוד ביניהם: “יַעלבי יַרוחי יַחביבי,” ומטר נשיקות סוערות ניתך על הקטן המתפתל וצורח בזרועותיה…


*

נכתב: 1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1922–1925 לערך. נדפס לראשונה: “מאזניים”, כרך ד, גל' מ“ד (קצ"ד), א אייר תרצ”ג, 1933. וכן: “עולמנו”, קובנה, שנה ב, גל' 54–55 30.5.33. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 187.

המלצות קוראים
תגיות