ה“אַזבקיה” היה גן אכזוטי נפלא בלב קאהיר, הכיל גם חיות מעטות אבל בעיקר הפתיעו אותי הדקלים שגזעיהם לבנים וחלקים – כאילו מסויידים, וגבוהים מאוד, כאלה לא ראיתי אצלנו.

מאוחר יותר עברנו לגור לחילואַן, על הגדה המזרחית של הנילוס, בלב מידבר חול בעל אקלים יבש מיוחד – ומעיינות-גופרית ומקום רפואה מפורסם – שרוב בתי ההבראה שלו היו בידי רופאים יהודים מפליטי-רוסיה – שמוסדותיהם התפרסמו בעולם כולו והדבר גרם להם לצבור הון עתק; וכן כל חובשת קטנה ואחות בלתי-מוסמכת היתה עושה זריקות בשרירי הזרועות ומקלקלת את הזרוע לעולם. החברה שנמצאתי בה הזכירה לי בהרבה את אנשי תל-אביב הוותיקים, הראשונים, עם הרוסית האידישית – “איך האב פַלוצ’ס אַפיסמו” (קיבלתי מכתב) וכו'. משחק-קלפים מפותח ובכסף-כבד עם תענוג לבזבזו – יהודים תלושים, הארץ מתחת לאפם – והם יושבים בארץ “נטולת כל תרבות” – שומרים על זהותם הרוסית, שגם היא תלושה מכל בסיס, גורפים כסף ומשתעממים.

אגב, ביניהם, ולא אדם ריק, היה סוכן סובייטי שבלש אחריהם – ודווקא איש נעים ו“שלומיאל” גדול – הבילוש שלו נתגלה מאוחר מאוד, והוא ברח מקאהיר, וזו היתה סנסציה במושבה היהודית.

מצאנו לנו בית בודד על קצה המידבר, ובודד וגדול האהיל עליו אוקליפטוס ענק, זר לסביבתו, חוץ מתמרים ועצי מנגו אין רואים עצים. הלכתי שבי אחרי האוקליפטוס ושכרנו את הבית – העסקים השתפרו וחיי עם איזאק היו שקטים ויפים, כשכל מלאכתי היא לתור את הסביבה ולקרוא בלי סוף על מצרים העתיקה.

הנהלת הבית וכל מה שכלול בה נמסרה לידי משרת שהיה מלצר ב“שפרדס”, מלון גדול, והרבה למדתי ממנו בהילכות בישול, שולחן וסידור פרחים.

הרחוב היהודי דומה היה לכל גיטו אחר בערים אחרות – רק הריחות הבדילו אותם, הם היו חריפים יותר – האמת שלא מצאתי קשר רב ליהודים אלה – הבורות שלטה שם והם נבדלו מעט מאוד מאנשי-המקום. לעומת זה, היתה המושבה היהודית-רוסית די מגוונת: הרבה רופאים, רוקחים, אחיות, מיילדות, וגם אנשי-מסחר מפולפלים – כרגיל התמקמו מיד וחיו מהשכבות הערביות העשירות שהשתמשו בהם. מלבד משפחתי לא מצאתי שם ידידים. גם לא חיפשתי נוף האנשים. העתיקות, הצמחייה המיוחדת, גדות הנילוס – היו קרובים מאוד, מהלך עשרה רגעים מהנילוס. שוטטתי בלי כל פחד בין רועי העיזים, סיגלתי לי את הניב המיוחד שלהם, ולא היתה להם כלל תמיהה שאשה אירופית משוטטת לבדה – היו הרבה אנגליות, תיירות, שעשו זאת.

היתה לי חופשה מכל דאגת משק-הבית כי המשרת עשה הכל והשאיר לי מעט מאוד חופש בבית – ואני שמחתי כמובן, אבל היו גם הפסקות של אי-שקט ומרד, זה היה זמנו של זַגלול, ונוער מתמרד היה שורף קרונות-הטראם ברחובות וצועק: “ייחיַן אל וַטאן!” – זה נגע בי מעט מאוד משום-מה, חיו בי מאורעות שנת העשרים-ואחת בפתח-תקווה, עם הפצועים שטיפלתי בהם. ישבתי כמהגרת בארץ זו – בעייתם לא בעייתי.

הנילוס העתיק והכבד היה מושך מאוד. לא רחב במיוחד, הגרונַה (גרון) הרבה יותר עצומה ממנו, בצרפת; אבל בלב מידבר חול עם שורת-הרים סלעית יבשה בראשה – “המוקַטם”, היתה בו מין עתיקות שאין לפענח אותה. שתי גדותיו נטועות תמרי-ענק שגזעם חלק ולבן כסיד. סבך ירק, ובמורד משוכות עד המים, ובמים על הגדה דוברות נושאות צריפי-עץ קטנים, מעון-קיץ ליושבי העיר העשירים הבאים לנפוש ולשאוף קרירות. מי-מנוחות, זרימת הנהר ברחבות ובשקט, עדרי עיזים רועות בסבך המורד, והרועים נערים קטנים שחורים מתקשקשים במים.

לפני שגרנו בחילואן – התארחנו זמן-מה בפנסיון בלב קאהיר, ברחוב סואן אשר אהבתי מאוד. לעת-ערב, אחרי השקיעה, ברדת החום, היה מתמלא תנועה רבה, מוכרי הפילות השזורות על חוטים, מוכרי הנרקיסים, אגדים-אגדים גדולים בישמו את אוויר בין-הערביים, קולות דקים כחלילים, קול נערים צעירים ממלאים את האוויר בהכריזם על סחורתם הבשומה, ובין כולם קול אחד הרמוני רם: “אל אהרם,” “אל אהרם,” – עיתון ותיק מאוד בקאהיר, – חתם את כל הזמר ובליל הקולות הרמים כמקהלה רמה אכזוטית בשומת נרקיס ופילה (יסמין כפול גדול).

הייתי עומדת בחלון חדרי בקומה השנייה, החדר היה מתמלא אפלולית, ולמטה נדלקו שרשרות ופנסי-הרחוב אחד-אחד כשסימפוניית בין-הערביים הזאת, כחולה ריחנית וקוסמת מאוד, זולפת למטה.

בסוף הייתי מדליקה אור בחדר ומכינה את עצמי לקראת בעלי החוזר מן העבודה.

האופרה ממילנו שבאיטליה היתה מבקרת בקאהיר ואנו היינו יוצאים לתוך הלילה הבשום וחוזים בהצגות. הנסיעה במרכבות הרתומות לסוסים ערבים יפהפיים בתוך הלילה טבול האורות והריחות היתה חווייה אגדתית ממש.

*

נכתב: 1967–1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1922–1925 לערך. נדפס לראשונה: “גן שחרב”, 1983, עמ' 192, אחרי מותה של אסתר ראב. על גב כתב-היד מופיעות שתי מילים ראשונות של השיר “גולן, בשן”, שנתפרסם ב“הארץ” ב-16.2.1968.