דבורה בארון נתנה הרבה מן האינטרייר [הפנים] של העיירה, כמו שלא ניתן על-ידי אחרים לפניה – כי לחלוחית של חיים מפכה בכל תיאורי הבית הדל: קבצנות נעימה, נקיון-כלים ונקיון-שיניים יהודיים, אפילו חסילי-בית, המסמלים את העזובה והדלות, נעשים אצלה ליצורים אינטימיים, שאינם מעוררים בחילה.
יחסה לכלים, ירקות, תלבושות ומיני בד הוא חיוני ומלמד על החיים ההם: ריח המטמורה, תפוחי-האדמה הנקפאים במרתף, צניעות הציץ.
מי תיאר כך את עבודת הנשים, הטיפול בכלים, הכנת המאכלים, המאכלים עצמם: סיר תפוחי-האדמה הטובים, זה המאכל העממי בעיירה, כשהם מתבקעים בבישולם בפתח התנור, הם ברורים לנו עכשיו, כמו שברורים לנו כאן זיתים שחורים טבולים בשמן.
ואל הכל עדנת היהודייה המתנועעת באינטרייר זה, “נוגעת עד הלב”, בין כשהיא בשמלת ציץ או בשמלה קרתנית, רבת-קיפולים. וכמה מדברים אלה על גאווה והכנעה נשית באחת! תמונה זו נחקקת מאוד בזיכרון: “והרבנית הצעירה בהרימה את הקרש למעלה, סימנה במרומי הכותל את המקום, שאותו היא מקצה למדף בשביל ייבוש הגבינה בימות הקיץ וקבעה בעצם ידה את המסמרים.”
אגב, כך העמיסה וכך תעמיס כל אשה בכל הדורות, בפיוס וברחמים, את צלבה אשר עליה לשאת.
בתיאורי הטיפוסים החביבים עליה היא סנטימנטאלית למדי, אבל הן אי-אפשר אחרת, כאשר יפקח אדם את עיניו והוא שוכב בעריסה ריחנית עשוייה עץ חדש ככלי הפסח, כלי-קודש אלה וספרי-קודש אלה, לריחם בלבד יתרכך הלב.
ראייתה את הנוף היא ראייה “דרך החלון”. השחר עולה על ארון הספרים והשמש בטס הנחושת על המדף. גם תיאורי היער אינם שורשיים. לעומת זה מביאה היא תיאורי גינות מלבבים באמת. שלם אצלה גם כר האחו עם העיזים הפזורות עליו, אלה העיזים הדלות המתמזגות כל-כך עם הנשים המטפלות בהן בחיבה ליד בתי העיירה העקומים.
*
נכתב: 1927 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: “הדים”, כרך ד, חוב' ה-ו, תרפ“ו-תרפ”ז. זו כניראה ביקורת על ספרה הראשון של דבורה בארון, “סיפורים”, שיצא לאור בתרפ"ז, 1927.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.