רקע
אסתר ראב
לדמותו של יעקב רבינוביץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

במבט ראשון היה רבינוביץ ניראה כדמות טראגית: רזה, לבוש בגדים מרופטים, ולא תמיד נקיים, ועל הכל – היותו סומא.

ואולם הוא היה בעצם אדם רענן-נפש, Sereine כמו שהיו אומרים הצרפתים. לפעמים, בדמיוני, הייתי עוטפת אותו בטוגה יוונית וסנדלים לרגליו – ברחובות אתונה העתיקה, וקהל התלמידים סביבו; ולפעמים היתה הולמת אותו טלית עברית עתיקה של אחד מחכמי התלמוד שלנו – ושוב כת של תלמידים סביבו – כי היתה זו דמות טבעית של מטיף, מטיף בשקט, ביישוב-הדעת, מפעיל את מוחו הבריא; אני מדגישה הבריא, מפני שגם זה היה מפתיע, בתוך דמות חיצונית דלה זו.

על מאמריו הפובליציסטיים ב“הפועל-הצעיר” ובעיתונים אחרים התחנך דור שלם של פועלים, אינטליגנטים, גימנזיסטים ובני-איכרים, וכמו ברנר וגורדון שיתף אז פעולה גם הוא בהנחת יסוד לדור של עובדים נאורים – אם כי בדרך שונה.

הפיקחות הליטאית היתה מעורבת בתרבות מערבית, ששאב בשנות לימודיו בג’נבה ובברן, שבהן התרכזה בזמנו “עליתה” של אנשי-רוח יהודים מכל חוצות-הגולה.

את ג’נבה לא שכח כל ימי חייו, ופעם, כשידידים סידרו לו מסיבה בבית שמעון הלקין, ובהתקדם הערב עד לשעות הקטנות של הלילה, החל מספר על יופייה של ג’נבה, ובקרי-קיץ שלה, כשמוכרי העיתונים מכריזים בקולות מוסיקאליים על העיתון Courrier de Geneve, ובו-במקום חיקה אותם. זה היה “מסמר הערב”, כולנו היינו משתאים על רוחו הרעננה אשר העלתה את כל המסכת הזאת בחיוניות רבה, ושנהר (שנברג) ז"ל מחרה-מחזיק אחריו בצחוק רם.

רבינוביץ היה מבאי-ביתי. בעלי, כשראה אותו לראשונה, הסתכל בי בטרוניא, ואילו כשהתחיל רבינוביץ לדבר, הלך מיד שבי אחריו, ודבק בו עד יומו האחרון. שיחתו היתה במקוטעים, אבל חילחל בה מין שקט אפי שהיה בניגוד למראהו החיצוני.

מעניין היה יחסו הוא לעצמו; הוא היה אומר: “להסתפק במועט”, “מידת-הבינוניות הטובה היא פתרון להרבה קונפליקטים בחיים”; אבל להגיע לאותה בינוניות שלה הטיף היה צריך להיות פילוסוף ואיש מאוזן בתכלית – וזאת היה הוא עצמו.

יחסו למומו היה מעניין: פעם טיילנו על שפת הים, קבוצה שלימה של סופרי “הדים” – רבינוביץ, הרברג, שנברג – ופגשנו בבן-דור, כתב “דבר” בימים ההם (נפל במצור ירושלים תש"ח). בן-דור נהג בידו את בנו הקטן, בן שש בערך, והילד בחן את כל אחד מאיתנו כדרך ילדים, ופתאום התעכב בהביטו ברבינוביץ ונבהל: “אבל אבא, אין לו עין,” צעק.

כולנו נדהמנו. ורבינוביץ, הבעת פניו לא השתנתה, ובחביבות ובקול שבו מספרים אגדה לילד – אמר: “פעם, בלילה, באה ציפור אחת גדולה וניקרה לי את העין…”

הילד קיבל את הביאור ברצינות רבה, ורבינוביץ החזיק בידו הקטנה וכך המשכנו בטיולנו, כשהילד אינו מרפה מידו של רבינוביץ.

כזה היה: סטואיקן, מאוזן, חריף ושקט. תענוג היה להימצא בחברתו.


גם מותו הבלתי-רגיל משובץ באישיותו. הוא היה אומר: “לחיות – רק עד שבעים שנה, לא יותר!”

מבוקשו ניתן לו.

מסרו לי כי מן הרגע הראשון לפציעתו ועד מותו היה בלי הכרה, וכך יאה לו – –

נדם הזרם, באיזון גמור.


*

נכתב: 1969 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: “ירושלים”, שנתון לדברי ספרות ואמנות, תש"ל, ג-ד. 1970.

המלצות קוראים
תגיות