(פרק מסיפור)

האורנים עמדו כאילו נוטעו כאן מששת ימי בראשית; או כאילו נטעם לכל הפחות דוד המלך בשעתו או שלמה בנו – הרי יהודה [ירושלים] אלה שכחו את מרוץ הזמן תחת שמש יוקדת: קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים מיני עד – לעד; אין הם נמודים בשנים: ספירה חדשה צריך למו, ספירה שאיננה במושג האדם.

שעות בוקר עתה וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי ענפים וגזעים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.

האדמה מתחת לאורנים דשנה-ושחורה ונפתחת כעת עם צחיחי הקיץ – בקיעים בקיעים; עשב האביב כעומד עוד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.

ערוגות פרחים מסוייגות אבני המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנים להן כאן מתוך משפכים קטנים: מי גשמים שנאספו לתוך בארות [בורות] בתוך החצר הרחבה.

התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין; רוח תזזית נושבת והומה בהם משהו מקוטע. לפתע ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות ונדם – היא פוקחת את עיניה, ותקרת החדר מתקמרת, קרובה וחמימה – כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה, וכאילו על פי צו עליון, שלא בידיעתם נפשקות השפתיים ומחייכות הפיות עם השיניים הלבנות זה מול זה…

שלווה גדולה שופעת מקירות החדר המסויידים לבן ורווייה גדולה יורדת על הגופות המהוקצעים, הם סופגים אותה וסאת יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום, בשעות בוקר אלה.

מיד שלפה היא את שוקיה הארוכות, השזופות, מתוך לובן הסדינים, ובבת אחת תקעה את רגליה כמזלג לתוך היום; למראה תנועה זו היה הוא זוקף את ראשו ומאזין… על הריבוע הקטן שלפני המיטה עמדו רגליים אלה, וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה, שלווה; טעם לחם אפוי-חום עלה בפיו, וריח ידוע של פרחי אלמוות חומים-מרשרשים התערב בו.

הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם קילוחים קילוחים צרצור החסילים, הוא השתפך כאשד של זכוכית כתושה הנוזל לתוך כלי נחושת, נוזל ומשתפך בלי הפסק עד להרדמת החושים, עד להתעלפות…

החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי ויצק ובלל ריח פלפל לתוך ריח הכופר; וזה היה צף ומתנודד כשמן על פני גלי האוויר, ומתחת לשניים, כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות, שפרחו בצל הבית; ריח אפל ולח, כבא מחביוני מסגדים קרירים.

כתפו של הגבר היתה מורמה אלכסונית, ובתנועת ביטול היה חותך בה את האוויר והאור סביבו, ואלה נשמעו לו והקיפוהו בכוונותיהם הטובות; סילסלו בשערו הבהיר; נחו על הזרועות המוארכות כאשר ינוחו בחן כעל גבי חיה שלמה וחלקת-גו [כאשר תרעינה בשלמות ובשלווה על ההרים האלה.]

היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים. בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה על תנועותיו כסירה מובלה ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו.

בעלותם על כף אחד נגעה בלי משים זרועו בזרועה – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרח לעיניהם כאשכול מבהיק – דומה היה זה לכוכבים אשר יראום בני אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים – – – עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את כל יישותה הרוטטת – – – ואחר – במחי-יד – כאילו לשם שעשוע נעלה – הרכיבוה כנזר על ראשו היפה.

[היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים חבויים, בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה היא על תנועותיו וצעדיה נתרחבו מאליהם ונתכוונו לצעדיו, רגע נגעה זרועו בזרועה, והעור אשר נגע בעור הצמיחו פתאום שרביט ניצוצות כחולים לאור היום כאילו נתלכדו הגידים הכחולים והתיזו אוויר שרביט פרחים מופלאים.]

הם עזבו את הגן ונכנסו לגבול שדות; בצלעות ההרים על מדרונים השתטחו מקשאות, וערוגות תירס שלחו לשונות ירוקים מעל הרגבים הדשנים והתחוחים שהיו מתפוררים כגבינה מתחת כף הרגל – [עדרי עיזים טיפסו על הפסגות הערומות והצטופפו בצל הסלעים והיוו כתמים שחורים מסביב להם.]

בצידי שבילים סרטה “קורנית” את הרגליים היחפות, ומיד טפטפה את ריחה: ריח רפואות וכאבים מדומים; “שלוויות” בודדות, יבשות-למחצה, נשתיירו כאן מן האביב בנעצוצים הטחובים, וציפורן הסלע התעופפו כפרפרים ורודים על פני הסלעים האפורים.

[הקורנית סרטה כאן ברגליים, ומיד הדמיעה את ריחה, ריח רפואות וכאבים מדוממים; שלוויות בודדות, יבשות-למחצה, עוד נשתיירו מן האביב בנעצוצים הקרירים ובתוך שקערוריות הסלעים, מקום נאספה תחת דשן האדמה, ניחשה היא את סלקי הרקפת החבויים לחורף.]

המראות והריחות רשרשו בעמקי העיניים וסללו מבואות רחבים לתוך חייהם – חיי השניים. השמש עמדה על ראשם והיא צנחה פתאום לרגליו והסתתרה בצלו הקצר…

“נחזור,” פקד בחיוך, והם התחילו לרדת לקראת בית מלונם; במבואי הגן הקיף אותם אגם של צל, אורנים מסורבלים ושבים מאוד עמדו כאן, והאדמה תחתם היתה מכוסה תילי מחטים שנשרו שנים רבות זה על גבי זה. האוויר היה כאן קריר, ושהה על הפנים המשולהבים, הקיף את הגוף כמו מים, נכנס לתוכו, עברו מכל צד – כעבור את הכברה.

לאחר שנחו רגעים אחדים, הזדקף הוא, “אני הולך להתעמל,” פלט, הוא קרס, פשט את זרועותיו לפניו פעם-פעמיים, מיד קפצה היא על רגליה, זרקה את “החצאית” ונשארה ב“קצרות” מצבע קינמון; שכבה על גבה, הרימה רגליה; אחריהן את גבה, ולבסוף עמדה על עורפה כשכל גופה מהווה “נר” ישר להפליא. הוא עמד לידה, ולפי כיוון רגליו ראתה שהכל “כשורה”.

[“המקום כאן מתאים להתעמל, על פני שכבת המחטים,” אמר הוא וקרס פעם וקם, קרס שוב מבלי לנגוע באבר אחר מאשר ברגליו על פני האדמה; והיא, כאילו חיכתה לצו זה, זרקה את ה“חצאית” הפרופה לכל אורכה, שכבה על גבה והחלה לנענע ברגליה כברכיבה על אופניים, פתאום זקפה אותן, ואחריהן את הגב, וכל הגוף עמד איתן וזקוף על הראש והעורף והיווה קו ישר אחד, ישר כנר –

הוא חדל מהתנועע, הביט עליה וחייך; בעומדה כך על הראש, ראתה לפי עמדת רגליו את החיוך המתרחק על פניו, היא השתטחה על גבה וערכה “מנוחה”, והוא על ידה.]

משיצאו לפנות ערב מן האולם הקריר של בית מלונם – החלו צללים מכהים את האוויר; ההרים הרחוקים שהיו מקודם שכבה אחת מחוקה באור, החלו להתבלט רכס רכס לבדו, והכפים הטילו צל על צידם האחד. העצים הוריקו פתאום ונתרעננו כאילו צללים החלו מכהים, וההרים שהיו מקודם מחולקים כל רכס לבדו החלו מתלכדים על ידי צללים אפורים ששפעו מצלעותיהם, הצלעות נתרככו והרכסים החדים עטו אוויר כחול.

העצים ניעורו מתרדמת היום, ושיחים חיכו לטיפות הטל המעטות, והלילה יצא מבין, מן ההרים, בקריאות בודדות של כפרים רחוקים על צלעות מאדימות משקיעה, הלילה צמח ועלה מגיאיות אפלות אשר בשביליהן זחלו טור רכובי חמור וגמלים טעוני מחרשות.

הם ישבו על ראש פסגה. ראשה היה נוטה קצת על שכמה.

הם נשמו זה על יד זה, הכניסו ופלטו את אוויר הפסגה ומילאו ריאותיהם מאוויר כאילו היו אלה נשימותיהם האחרונות בחיים, הם היו על פסגת אושרם, הפסגה אשר ממנה בדרך הטבע מתחילה הירידה.

במרחק גדול עוד מהם צלצלה עוד כבלומה סחרחרת המורד.

*

נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ 1932. נכתב בדיו בצבע שחור על נייר חלק, מצהיב. זהו נוסח ראשון לסיפור “הבקע הראשון”, והוא מחזיק 4 עמודים מועתקים לנקי – א‘, ב, ג’, ד‘, חסר עמוד ה’, אך ישנם במקביל 6 עמודים של שתי טיוטות ראשונות, בראשן נכתב “פרק מרומאן”, ועל פיהן הושלם נוסח זה.

הסיפור מתרחש כניראה בבית-מלון בירושלים, בראשית שנות ה-30. נוסח “הבקע הראשון” שנתפרסם ב“דבר” (21.2.1969) דומה פחות או יותר ל“יום אחרון” עד לסיום הקטע שבו מופיעות המילים “הרכיבה כנזר על ראשו”. מכאן ואילך חיברה אסתר ל“יום אחרון” סיום חדש שמופיע ב“הבקע הראשון”, ומתאר את הירידה מ“פסגת אושרם” בצורה מוחשית ביותר – התגובה הבכיינית של הגבר, לאחר שדבורה עקצה אותו, וכך פג הקסם; ואילו הסיום של הסיפור הישן – פיוטי, ללא עלילה. בנוסח החדש היא משתמשת במלה מודרנית – אתגר, בצד שימושי לשון ישנים – נמודים.

לסיפור יש כניראה רקע אוטוביוגראפי, ודומני שהוא מספר על השבועיים שבילתה אסתר עם י.ש. בירושלים, כנרמז אצל טלפיר בכתבתו ב“מאזניים”, אפריל 1982: "ביום בהיר אחד ביתה היה סגור. עברו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ואסתר איננה. כשסוף-סוף חזרה והעגמומית שבעיניה העמיקה, ועל פניה המתוחים ריחפה איזו אכזבה – איש לא העז לשאול. לאחר זמן נודע: היא עשתה כשבועיים בירושלים עם י.ש. – " (שם, עמ' 36). י.ש. הוא לדעתי יצחק שנהר-שנברג. הדברים אירעו, לפי טלפיר, לאחר התאלמנותה, ולפני נישואיה השניים לצייר אריה אלוואיל.