רקע
אסתר ראב
הבקע הראשון
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

האורנים עמדו – כאילו ניטעו כאן מששת ימי בראשית – הרי-יהודה אלה, שכחו את מירוץ-הזמן. תחת שמש יוקדת – קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים – מיני עד – לעד; אין הם נימודים בשנים – ספירה אחרת להם: ספירה שאינה בגבול מושגי-אדם.

שעות-בוקר עתה, וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי גזעים וענפים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.

האדמה מתחת לאורנים דשנה-שחורה ונפתחת כעת עם צחיח-הקיץ: בקיעים-בקיעים – עשב האביב שעוד עומד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.

ערוגות-הפרחים מסוייגות אבני-המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנו להם כאן מתוך משפכים קטנים: מי-גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.

התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין. רוח-תזזית נושבת והומה בהם – משהו מקוטע לפתע – ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות, ונדם. היא פתחה את עיניה – ותקרת-החדר מתקמרת קרובה וחמימה כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה וכאילו על פי צו עליון, ושלא בידיעתם, נפשקות השפתיים ומחייכים הפיות, והשיניים הלבנות – זה מול זו.

שלווה גדולה שופעת מקירות החדר העבים והמסויידים לבן, ומעין שקט רווה יורד על הגופות המהוקצעים; הם סופגים אותו וסאת-יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום בשעות בוקר אלו.

מיד שולפת היא את שוקיה הארוכות השזופות מתוך לובן-הסדינים, ובבת-אחת היא תוקעת את רגליה כמזלג – לתוך היום; למראה זה היה הוא זוקף את ראשו ומאזין. על הריבוע הקטן שלפני המיטה נעמדו רגליים אלה – וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה שליווה; טעם לחם אפוי חום עלה בפיו, וריח מוכר של פרחי-אלמוות חומים, מרשרשים, התערב בו.

הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם – זמר-הצרצרים כאשד של זכוכית כתושה, המשתפך לתוך כלי-נחושת – משתפך בלי-הפסק, עד להרדמת-החושים. החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי, יצר ובלל פילפל לתוך ריח-הכופר, וזה היה צף ומתנדנד כשמן על פני גלי-האוויר; מתחת לשיניך – כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות שפרחו בצל-הבית: ריח אפלולי ולח כבא מחביוני מנזרים קרירים.

כתפו של הגבר היתה מורמת אלכסונית, ובתנועת-ביטול ואתגר היה חותך בה את האוויר, והאור מסביבו; אלה נשמעו לו, והקיפוהו וסילסלו בשיער הבהיר; נחו על זרועותיו המוארכות כעל גבי חיה מושלמת וחלקת-גו.

היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים, חזרה על תנועותיו כסירה מובלת ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו; בעלותה על סלע אחד נגעה בלי משים זרועה בזרועו – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרחה לעיניהם – כקשת מבריקה – דומה היה זה לכוכבים אשר יראו בני-אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים. עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את יישותה הרוטטת, ואחר במחי-יד, כאילו לשם שעשוע, הרכיבה כנזר על ראשו.

הם מצאו תל קטן זרוע ציפורני-בר דקות-גבעול, וקיפודי-קורנית פורחת היו תקועים בסלע, דבורים זימזמו וניתלו על גבעולי הציפורן הענוגים והדקים, ואלו היו נכפפים קמעא מכובד גופן – וכך היו מתנדנדות עליהן ומוצצות מתוך הגביע הוורוד את הצוף – ריח דבש היה תלוי באוויר.

הוא תלש בידיו עשבים מסביבו, תחב ידיו לתוך הקורנית ובחש בה “בכדי לעורר את ריחה,” אמר – לפתע הזדקף וצעקה נפלטה מפיו. היא קפצה ועמדה על רגליה, ראתה פנים זרים לפניה; פינות-הפה נמשכו למטה, וכחול-עיניו נתכער כשלולית שזרקו אבן לתוכה; הוא יבב בקול דק – היא נדמה – דבורה, “רק דבורה,” צעקה. החזיקה בידו ואולם הוא שמט את זרועו מידה, הוא עמד ובכה…

היא רצתה לעזור לו – אך הפכה פניה וברחה בכיוון המלון.


*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ 1932. נדפס לראשונה: “דבר”, 21.2.1969. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 184.

המלצות קוראים
תגיות