רקע
אסתר ראב
עולי הרגל בזאלצבורג
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

דמדומי בוקר, גשם, רכסים אפרורים עטופי אד, והקטר כאילו ניתק מעל האדמה וקופץ מפסגה לפסגה בארבעת רגליו כסוס, ובפעמי פרסותיו הקצובות מעיר את גושי ההרים מסביב. על פסגת שלג כבר תוהה קרן שמש.

אני בעמק, מרגישה את שתי שורות ההרים מימין ומשמאל, אם אזוז משהו ימינה או שמאלה, תתקלנה זרועותיי בהם. לרגליי שוטף נהר גועש עכור מעוצמת הגשם שיורד מן ההרים.

זאלצבורג ישנה עדיין, מוכרה וקרובה היא, כחצר ירושלמית מוכרה מיד היא מקיפה אותי בשעריה הסגורים, טהורה ויחסנית בדממת הבוקר. יונים הומות, עטות על אבני הרחוב השטופים מגשם, ומנקרות בין האבנים. פתאום נפתח צוהר בתכלת וניתכים צלילי פעמון יחיד בסופרנו, ויונים הוגות לעומתו בבאס נקי טהור, גם האוטו-טקסי. ואני, מלאה אני פיח ואבק הדרך, בלי משים אביט על ידי, והנהג מחייך קלות. תחת הציפורניים פיח. לישון.


הבית מלא מפה אל פה. מיספר צעדים ממלוני לפסטשפילהויז, בדרך, אני נתקלת עם ציור עתיק של סוסים נהדרים מתהלכים בכיכר כעל קרקע באר, הראש מתרומם מאליו להביט אל ראש ההר, ומודד את הקיר החלק כמעט.


אני בשורות הראשונות, במקרה. לימיני ז’ורנליסטן רוסי. “Tute Cosi van” בניצוחו של קלמנס קראוז. איש עומד ומפסל מחדש את יצירתו של מוצארט. המוזיקה מרוממת, הפאבולה [העלילה] קלה ותמימה, גם הסוליסטים מבריקים.

הטכס גדול ואדיר.

הקהל מאוחד ומרומם. בהפסקה זורמים הגלים האנושיים לתוך אולם ענקי, היכל ממש, לעשן גם לסעוד-מה, הלוך ושוב מכים גלי הפרצופים, אני לבדי מתלבטת, ואיני חשה בזה, כאילו ניתקו רגליי מעל הרצפה, כולי אוזן ועין. אין זה קהל רגיל, בן מקום אחד, כוהנים אלה, צירי כל הארצות והעמים, כל אשר האמנות תיקר לו במאוד.


למחרת “ידרמן”, ובבוקר קונצרט בדום העתיק.

על מגרש הדום לא ישוחק השנה מפאת מזג האוויר הרע. בתי-הקפה מוארים, פרצופים מפורסמים, רינהרד, פלנברג, טהימיג, בבגדי הרריים פשוטים, כמנהג המקום, מעשנים, צוחקים.


במוצרטאום חזרה הבוקר, כן הודיעו לי בחשאי, ואני, עליי רק לשבת בגן העיר, והנני שומעת את המיית קולות הכסף הרכים והאדירים.


עם ערב בשש נסגרות כל החנויות, נדמית זאלצבורג כולה להיכל אשר עזבו הקהל לרגע, כה מופלאה וסודית, חלונות-ראווה מעטים, קטנה העיר, האור לא יודלק עד שמונה, והדימדומים ארוכים מאוד, ומשתרעים להם הרחובות ריקים מאדם ומתאפקים, ופעמי ההלך יצלצלו, ירחקו ויקרבו על אבני המרצפת, כרגלי מתפללים בדמדומי כנסייה עתיקה, הפעמונים יוצקים שלווה, וכל בית הנהו מרכז חם ומלא אור.


עירו של מוצארט זכה ואצילה, כך כתוב בפרוספקטים.

תושבי זאלצבורג בני הרים אך מלאי נימוס כצרפתים, עומדים הם במרחק-מה מן החגיגיות הזאת, עינם אף מלגלגת בדקות, מתאספים הם על כיכר הפסטשפילהויז, וכאשר ינהר קהל הזרים לבית המקדש, יעבור הנהר בין שתי שורות של בני הרים בריאים וסקרנים אלה. כך מדי שנה בשנה הזרים עולים אליהם לרגל.

והמה הרים להם ועיר שקטה וטהורה, הנערות הוורודות נוצות יסזגל מסתלסלות לכובעיהן הטירולים, ובחורים קצרי מכנס שלובים בזרועותיהן וכך יטפסו להם אל ההרים הירוקים שופעי החלב, כי מדי בוקר יתמלאו רחובות זאלצבורג הטהורה ריח החלב הטוב הבא מן ההרים.


עטה הערב והפרוזקטור על המנכסברג כבר זורק אלומת אור חגיגית על העיר. עולי הרגל עטו את בגדי הערב, מוכנים לעבודת אלוהים, כהן ובת-זוגו, נשים הרבה, נשים גדולות וקטנות, והגל נמשך בין שורות הסקרנים, וככוהנים בקודש יסיעו עצמם איטית וברגל אל המקדש, הפסטשפילהויז.

הכיכר לפני הבית זרועה אוטומובילים נהדרים, משרתים בסוככים מורידים בדחילו מטרוניתות ומגינים עליהן מן הגשם. קהל המסתכלים עומד מתוח, והגשם שוטף עליו והוא אינו חש בזה.

האולם המאורך והכהה מתמלא לפה אל פה עמים ולשונות, שיער בהיר, שחור, בלונדי. יהלומים מהבהבים, ועיניים אף הן.

היפות בנשים הצרפתיות הן. כפרפרים הן זרועות פה ושם ומקשטות את האולם, ליבן יקצף חופז פוחז, חציו למוסיקה וחציו לשעשוע, ובין שני אלה הן מרפרפות בגראציה.

האנגליות מהדקות את המשקפת בכובד-ראש.

הרסיות מדברות ונשלפים לורטים, ראשים כבודים


*

נכתב: 1935–1936 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1935 לערך. בקיץ וסתיו 1935 שהתה אסתר ראב באירופה. 3 עמודים של כתב-יד משנת 1935–1936, ללא כותרת, שעניינם השהות בזאלצבורג, שמתוארת בסיפור “אהבה בזאלצבורג”. זוהי כניראה טיוטה שבעקבותיה בא הסיפור, שנדפס ב“הארץ” ב-20.3.1936. השורה האחרונה של כתב-היד אינה ברורה, וכניראה שגם סופו חסר.

המלצות קוראים
תגיות