רקע
אסתר ראב
על הבניין
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

הך-הך מתדפקות הלבנים לעול העץ הנתון על הגב: מסגרת – ולבנים מסודרות בה לריבוע.

מגישי הלבנים הינם היום מהמין הגרוע. “ברַרה” – אומר מנחם, שהוא “בורר” בעונת תפוחי-הזהב.

הבנאים מדי-פעם: “נו, זוזו!”

“פורים! קינדער, פורים!” – צועק מאיר’קה, מי שהיה שוליא של חייט בעיירתו. מנפנף הוא ברב-חן בכף-הסיידים, כאילו היתה זו מחט דקה מן הדקה…

מתקיני הטאבארות הולמים למטה בפטישים; הגַמלים הביאו חצץ. שניים מבעלי-החיים הגדולים הקרחים נסתבכו בפיגומים המושלכים, וגעיית-נחירתם נישאת על הלמות הפטיש וקריאת הבנאים: “הב הב, קאשע, קינדער, קאשע!”

נושאי-הטיח, פרחחים בלונדיים שזה עתה ירדו מעל האונייה, הצפון פורח בלחייהם כוורד קר, ואיתם תימני, עקום-רגליים, בין נושאי-הלבנים: שני יהודים בעלי זקן וגבות לבנים משיד.

“אוי לייביל, שמש ארץ-ישראל. אריח אין איהר! מייבשת את הגרון. הגש את הכד.”

בפינת אחד החדרים, העתידים בוודאי לקבל פסנתר שחור מהודר, עומדת צפחת אדומה וכולה מזיעה מים, תאווה לעיניים. מאיר’קה משלשל ראשו המוארך אחורנית – וגררר ישר ממקור הכד לפה, “למד את המלאכה”. המים מחלחלים לגרונו; אבל חלקם משתפך גם לתוך החולצה, על החזה המיוזע – “איחחח חברה, קררר, מדגדג…”

“וז’ניה שלך, מדגדג וחם?” מתיז לייביל. החבריה רועמת בצחוק.

היהודים נושאי-הלבנים מציצים מלמטה אל גבהי הסולמות; בזרות נושאים הם את לבניהם, בהכנעה דוממת, כאשר נשאו בשוק-העיירה שק תפוחי-אדמה שקנו מידי הגויים.

"אתו בורוך, רשעת –!Das ist ja Hebraisch. הי-הי-הי – " צוהל אחד האדמונים, ושפתיו נפערות לאין גבול.

"ויפתח אלוהים את פי – "

“התיש!” עונה התימני בסלסול ובהטעמה מזרחית אחרי מאיר’קה. הבנאים מחזיקים בבטנם מרוב צחוק.

"אה יקה בן יקה – " משתפך שוב החייט בסופרנו של “משורר” בבית-הכנסת.

“אגור בן יקה טרבימבים-בם-בם,” – מתעוררים נושאי-הלבנים לפתע ומחזיקים אחריו בבאס, זקניהם נעים, אחזה גם בהם השמחה. הך-הך משקשקות המסגרות הכבדות על הגב הלאה.

השמש זללה כל צרור של צל מבין הכתלים אשר התרוממו לקראת הגג-לעתיד; החדרים המרובים עמדו כגביעים פתוחים לקראת חומה; ריח המלט הצונן היה המיפלט היחידי לחושים העייפים…

"אין וועלדיל ביים טייכיל דארט זענען געווארקסען… אוי אטייכיל, אוי אוועלדיל – " ציפצף החייט.

“אטייכיל, אטייכיל,” – רטן סניה השחור ומכווץ גבותיו. “הרי כאן כל הים, ים התיכון, ואנו עוד נכבוש אותו בספינות.”

סניה הוא מלח לשעבר, וטולטל וחצה רוב הימים שעל פני כדור-הארץ. כעת נתכווץ לו בצריף, על שפת ים התיכון, בעיר עברית זו. להינתק לגמרי מן הים אינו יכול. עומד הוא על הפיגום וחורז לבנה ללבנה ורואה אונייה שדגלה לבן-כחול, והוא רב-חובלה.

מבור השיד עולה הבל. השמש מכה ישר על הראש. תחת הרגליים מידרדרים שברי-לבנים, מלט יבש, כפיסי-עץ; פה ושם קרש, ומסמריו בולטים למעלה באכזריות. החבריה מדלגת על פני קרשים אלה כעל מכשולים בשעת התחרות, אבל איש אינו מתכופף להסיעם הצידה.

שעת צהריים. ברז רק אחד, בצל אורן מרוט ולבן מאבק וכרסום הגמלים. סניה כבש לו ראשון את הברז, זרועותיו אמיצות-השרירים מזילות חלב-שיד תחת קילוח-המים. הראשים מוגשים לברז בזה אחר זה: שחורים, צהובים, בעלי זקן ופיאות, עכבריים ורחבי לסתות. רצינות האכילה כבשה את הגופים הלאים. ניירות ספוגי-שמן מרשרשים ומושלכים מתוך סלים. לחם נבצע ברעש. הלסתות נעות, השיניים מצטחצחות. המכונה מקבלת את מנת ההסקה שלה.


*

נכתב: 1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1933 לערך, בתל-אביב. נדפס לראשונה: “בוסתנאי”, 10.5.1933. לא נכלל בקובץ “גן שחרב”.

המלצות קוראים
תגיות