רקע
אסתר ראב
דרי הבית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

הצופר הזה – יש בו מקריאת איתנים, מין יללה קדומה ביער המבשרת שואה, מקים הוא בנו נימים ישנים של אדם ראשון בפני סכנה ודאית כל-כך – המסמרת בנו אולי את פרוות הנפש אם לא את פרוותנו החיצונית, היא מסמירה עורנו, את נימי הנפש –

קול הצופר היה מנסר באותם הימים ונתקע מדי פעם כסכין לבשר הרחוב החי והומה כהרגלו, מיד היו החיים זורמים ונמלטים מעורקי הרחוב כמהלך-דם בלתי בריא הנמלט מתוך פנים מחווירים לאי שם בחביוני עורקים סמויים בגוף –

ואולם משה חרמוני לא היה יורד תמיד כיתר השכנים למקלט, כשהם נסערים ומקורבים כעדר כבשים בפני סער, ואשר גם פניהם פני כבשים שחוטות למחצה. ולא דווקא מפני שהיה אמיץ כוח ביותר או בז לחיים, אבל מין בושה וסקרנות היתה תוקפת אותו בפני פחד סתמי, זה הפחד הכללי המוחלט המשתרר על רחובות בתים גנים, ומתפשט כשפך של מים רבים אל מעבר לעיר, לפרוורים הרחוקים ולשדות, והלאה, וכובש את כל האדמה שנעשית גם היא מעין גוף חי מפרפר וכואב וחרד לקראת הפצע אשר יבואה, מעל כל עץ וכל בית הודקת היא אל גופה כשהיא מרטטת מתחת לשמיים הקרים. ואלה מתוחים מעל כים אשר ספינות מהלכות בו, אין אלה שמיים כל עיקר אלא מקום שיט ושדה מירעה פתוח לרווחה לנשרים שחורים לוטשי-עיניים וצמאי-דם או נמרים מעופפים אשר קרן גדולה תקועה בראשם והקרן בורקת ברקים ושולחת חיצי מוות לכל בשר וכל צומח –

*

האפשר יום אחד להחליט שאת אשר אהבו שמונה שנים ואת אשר טיפלו וטיפחו זמן רב כל-כך אפשר בבת אחת לא לאהוב ולא לזכור – לא – אי אפשר – כזאת לא ייתכן. פצע הוא בנפש כלאחר ניתוח צלקת, הדורשת שנים עד הגלדה ועד התרפאותה – וגם אז עוד חוזרים ימים ימי קור אשר בהם תכאב הצלקת הזאת – ככאב צלקת בבשר.

*

משה חרמוני היה אחד מדיירי הבית. החדר שנפל בגורלו לא היה בו לא מן השמש הטובה בחורף ולא מן הצל הקריר והמרענן בקיץ – להיפך, הגג בקומה השלישית היה בחורף מחלחל רטיבות, ורוחות ים היו מכות באכזריות על החלונות הרופפים, ובקיץ היה הגג מחזיר עם בוא הלילה את כל להט השמש אשר ספג ביום – ואולם משה חרמוני לא הרגיש ביותר בחילופי-אוויר, בגופו עוד הרגיש את השלגים והקור שבמולדתו – והם הם שקבעו את מראהו ושוב לא הרגיש בשום אקלים אחר –

עשוי היה מין חומר ניטראלי המקבל הכל בשיוויון נפש, ומוכן להסתגל לכל מצב. שתי ידיו היו תלויות לו משני צדי הגוף כמיותרות – ואולם רק היה תופס באיזה כלי, היה הכלי עושה את שליחותו וידו כאילו נמשכת מאליה אחרי הכלי. היה רושם לפעמים שהנהו עובד באיזה שכל עליון – בלי שהגוף ישתתף בזה או יתעייף כלשהו. עיניו היו תמיד לוטות בעפעפיים כבדים במקצת, וקשה היה לאמר שמישהו ראה את עיניו –


בעלי הדירה שאצלם היה גר משה חרמוני עולים חדשים מווינה היו – בבית הזה היתה תמיד שורה מין קלילות חסרת דאגה של אנשים אשר שטים בקלות על פני זרם החיים, ויביאם זה אל אשר יביאם – החיוך והמתינות לא סרו מעל פניהם – כאילו אוצרות קורח טמונים להם בארונותיהם, ועליהם שומה רק לשוחח במתינות, לשתות קפה עם עוגות משובחות ריחניות וטעימות, להיות יושבים ומדברים בקולם הנוח, להיות עושים שיחה כמישהו שעוסק כלאחר-יד באיזו מלאכה נעימה – בעוד נפשו נתונה במקום אחר –

לאמיתו של דבר לא היה ידוע כיצד יכולה הכנסה זעומה של פקיד במשרד ציבורי לקיים בית כזה, המחליק כעל גלגלים משוחים בשמן, אין פרצה ואין צווחה ואין דאגה על הפנים אלא גלגל אחוז בגלגל בקלות – הכל מובן בשעתו ונעשה בשעתו כאילו איזה יד נעלמה מעל מכוונת את המכונה והאנשים מצייתים מתוך הרגל עתיק-יומין הטבוע בדמם, שאין בו לעצמם כל פליאה עליו ושאין הם אפילו מרגישים בו –

משה חרמוני היה מתלבט לפעמים על פני גלי החיים האלה כעלה נטרף על פני הזרם, או כגוש עשוי כולו מקשה, שהזרם הזה לא ימיסו בם, אם ילחך סביבו שנים –

כבר מן הבוקר היתה נתקלת אוזנו בקולה הגרוני המזלף צחוק והברות רכות ומרגיעות מטללי מולדתה לתוך חלל אוויר מלא ריח קפה ושקשוק עליז – ואולם כל זה נתרשם אצלו ממרחק רב – פותח היה את דלת חדרו והודף את גופו קדימה בהתאמצות מה, וכשהיה קופץ לקראתו ה“בוקר טוב” של בעלת הבית, היה נרתע במקצת, כאילו נגעה בו יד זרה – זרה מאוד –


משה חרמוני היה לבוש תמיד, קיץ וחורף, אותם הבגדים, דהים, שאין בהם לא מהתאמה לתקופת-השנה ולא מהתאמה לסובב אותו. כשהיה הקסקט שלו, שמצחייתו כיסתה את מחצית פניו, בלה מאוד, היה קונה חדש, אבל אז נדמה לו שכל צורתו נשתנתה, ואי מנוחה היתה תוקפת אותו והיה מקמט ומטפל בו עד שעבר החידוש שבו והיה ניראה מרופט וישן כקודמו, ואז היה חרמוני חוזר למנוחתו, כאמן פסל שהקשות פטיש אחרונות גמרו את יצירתו –


הוא לא השתייך לשום מפלגה ואולם כל בחור ישיבה שעלה לארץ-ישראל על מנת להתחדש בה את חייו, היה קרוב לו, ואילו החיים החדשים בעצם היו ישנים-ישנים מאוד – ומעיינות חדשים לא זנקו כאן לעיתים קרובות מתוך הישן, ליבותיהם של בחורי ישראל – באמונה ובעייפות גדולה היו פולחים הרים ובקעות הארץ העתיקה – ואולם הנס אשר חיכה לו משה חרמוני בהיותו בגולה לא נתרחש –

לא זנקה עליו רוח נבואתו של ישעיהו מעל הרי יהודה הרחוקים –

ובנפשו לא נתחדש דבר.

קומתו לא נזדקפה יותר משהיתה – וליבו לא התרענן יותר משהיה לפני-כן.

משה חרמוני כבר עבד בקיבוץ וגם במושב, ששם נמצאו רוב בני עירו, ואולם פעם ולתמיד החליט שדבר זה הוא מעבר ליכולתו – כאן בעיר מתמזגים חיי הרווקות בנקל עם מהלך החיים הכללי, ואולם שם – במושב, תנאי ראשון – משפחה, ואם אין לך משפחה חשוב אתה כמת. איש לא ישים לב אליך. להיפך שם תהיה לפוקה ולמכשול לחברך אם נפלת למשכב – הרי זקוק אתה לרחמי נשים זרות – והמשק מה יהא עליו, מי ימלא את מקומך ברפת שלך –


*

נכתב: ראשית שנות ה-40 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: ראשית שנות ה-40 לערך, בתל אביב. אסתר ראב גרה באותה תקופה בדירה ברח' בן-יהודה 191. הסיפור כתוב בבלוק מכתבים ישן, שכריכתו היתה כתומה. בדף ראשון ושני נמצא השיר “יען נוצרתי לאהבה”.

המלצות קוראים
תגיות