משהו השתבץ לתמונה בחייהם של השניים, תמונה שלא הם יצרוה – אלא כוחות שמעבר להכרתם, שמעבר ליכולתם – עשוה לשלמה בתכלית השלמות, הכרתית, וכאילו נוצרה מששת ימי בראשית בידי הכל-יכול היוצר עצמו.
היא עולמות הרבה היו לה בניגלה ובסתרי סתרים שלא גילתה אף בהכרה לעצמה, היה לה עולם הלילה ומלוכה רבה על צבא שמיים ורזים שהתהלכו ביקום בלילות קיץ חשוכים ועמוקים או בצבוץ עשבים לאחר הגשם הראשון, ושיח לה ארוך עם אדמה שחורה מצמיחה כמהין, עם אדמה אדומה המצמיחה כלניות ועם חולות-ים מכוסים שיחי-בר פרועים ושסועים בוואדיות בודדים.
הוא היה חי בניגלה. “האם אין בדעתך ללכת הערב לקולנוע, הרי ז’ודי גרלן משחקת?” שאל.
“כן, נלך,” אמרה, וחשבה: הוא הפיקולו בתזמורת שבי, זה הצרחן הגבוה והעליז, ואילו לי הוא נחוץ כי אקורדי-הבס שלי יהיו יותר מדי כבדים [לבדם] בלעדו.
“הלוך נלך אהובי,” הגתה עמוקות כיונה.
הוא צחק בפה שהיתה בו גם טפשות וגם עקשנות, ולתמהונה מרירות רבה.
“נלך,” אמר, והחל צועד ארוכות בשביל אשר בגדותיו הסתופפו חרולים ועשבי-בר בשפע פראי ועסיסי, כרגיל בתקופה של השנה בגללה. הוא צעד לפניה והיא נשרכת אחריו.
“חכה לי, חביבי, אנשים יחשבו שאנו נשואים ואל לנו להטעותם,” חייכה לו בהרבה שיניים לבנות.
הוא נעצר והתנדנד מעצם העצירה, חיכה לה, הרים זרועה והניחה על זרועו – ותמכה בכל קשי גופו. אור עברה, הינה על זרועו זו אפשר להישען כעל מעקה ברזל, לא יפול ולא ימוט לעולם. תישען על מעקה הברזל הזה ותחפש ביטחה שהוא מקנה לה אולי לזמן ארוך ואולי לזמן קצר? ואולי עד סוף ימיה? והיא רצתה לתאר לעצמה את שערו הזהוב הופך לבן – ואת הזקנה הקטנה והמאושרת המדדה אחריו.
אך הוא הרגיש שמשהו מתרחש בקירבה, משכה אליו ונשקה בעוז לעיני כל. “נלך לאכול דגים? הרי המסעדה לפנינו,” אמר.
צעדיה התרוממו מול צעדיו ושניהם חטיבה אחת.
כאן היה הים אחר מאשר מגובה. כאן היכה גלים קטנים שנשברו אל קיר המזח בהמייה קצרה שבליחוך שפתיים, המים היו זרועים פסולת וקרעי נייר, ועדת שחפים לבנה אפורה התגודדה מעל למים, הם התחברו ונפרדו כשכנפיהם עוברות מלבן לאפור ומכסף לכחול לפי תפנית המעוף ומשחק האור עליהן, נערים יחפים לבושי קרעים עמדו על הגדה, קלפו תפוחי-זהב, זרקו קליפותיהם בשחפים, ריח דגים עלה מן המים וריח טיגונם בשמן ממיטבח המסעדה.
“נשב,” אמר, וקירב אליה כיסא ליד שולחן שרגליו עמדו בקצה המזח ממש. לאחר שישבו כמה רגעים נידמה היה להם שהם צפים על פני המים, הגדה כאילו לא היתה עוד חוצץ ביניהם לבין הים השטוח לפניהם – אכלו דגים מטוגנים ונידמה להם שהים וריחו בין שניהם –
*
נכתב: שנות ה-40 לערך, או ראשית שנות ה-50. תקופת התרחשות הסיפור: שנות ה-40 לערך, בתל-אביב. אלה שני עמודים ועוד מחצית עמוד מבלוק-מכתבים בינוני, מתוך סיפור ללא שם, ללא התחלה וללא סיום. מחצית העמוד שולבה בתוך הטקסט.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.