הם דנים אותי ברותחים ללא כל פחד – קבל-עם – האם זה צו מלמעלה או סתם חבר פושעים? אני טובלת באש – הם מעבירים אותה ממרחק אל תוך הבית – הטכניקה ודאי מצויינת – הם דופקים בקירות – באופן שלהם מורגש צימאון לדם ממש בלי כל בושה, זהו רצח מוסכם ונעשה בשיטתיות ומה תאמרו על זאת? מה יש לכם לענות על זאת? הנה הם עוברים ליד הבית, הפג’ו הקטן עם האנטנה, שם מרכז הרעל והמפעילים אותו, מדי עוברו הוא פולט בשיטתיות את רעלו, מי מרשה להם זאת או אפילו מדריך אותם בזאת?

אני מפעילה את המזגן, הרעש נורא אבל מה לעשות? אין דרך אחרת, אוויר צח נכנס מבחוץ, אני נושמת קצת – בני בליעל – כן, אין שם אחר, מה הם רוצים? את מותי ממש! בלי חוכמות, כמו שני התלמידים שחנקו את מורתם –

מלחמה בשערנו והם עוסקים בי, כפי הניראה שאני חשובה – זה גם ביטולי, בכדי שיגדל שמה של רחל, זה מובן, אבל אין אני נכנסת לרשותה, ואין היא נכנסת לרשותי –

שונות בכל –

שלחתי מברק ברכה להרצפלד, חבל שלא יכולתי לנסוע –

*

נכתב: 1969. הקטע נכלל בתוך: “המחברת הכחולה”, בת 72 עמוד, וכותרתה: “אסתר ראב, רח' אלתר מיהוד, פתח-תקווה”, ובה כל החומר המרכיב את שמונה הסיפורים הראשונים בקובץ “גן שחרב”, עד “אבי והברונית”, וכן טיוטת מכתב או יומן זו של אסתר ראב, מ-2.7.69, ללא שם, המתארת כיצד רודפים אותה, ותוכנה קרוב ברוחו למסופר ב“מחברת ה’גיהינום'”.