רקע
אסתר ראב
מחברת ה"גיהינום"
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

גל אפר –

והרוח משחקת בו

כבה הרמץ

לא ניצוץ

לא רשף –

החרס אבד לו

אי שם –

והוא עיוור;

מסביב קוצי אשתקד

ותוגה רדומה

*

יום יום

נגדע ענף

והגזע הולך ומט

אבל מן השורש

עוד יצא חוטר,

ועליו הרכים

יראו את השמש העולה!


[1970]


 

עבר

היה קיץ – קיץ קשה. העיניים צבו ונתמלאו מוגלה, אדומות וכואבות כפצעים. יום-יום נסעתי למרפאה “למשוח” – שמירן ביידיש. חזרנו כאובים ובילינו כל היום בחדר חשוך, כשהעיניים מזילות ים דמעות, וגם מן האף נוזל, והראש סובב הולך – כל שעתיים היה אבא שוטף את העיניים במי בור קרים וצמר-גפן – ואז היתה הקלה פורתא.

אותו יום, לפנות-ערב, אבא חזר מן העבודה ומיד סיבן את ידיו וניגש “לנקות” את העיניים. הוא הפך את העפעף, ופתאום פרצה צעקה מפיו:

“העין! אין לה עין!”

הוא קפץ, תפש אותי בזרועותיו, ורץ לבית-המרקחת, שם ישב באותה שעה החובש. הוריד אותי אל הרצפה. אחר-כך לקח החובש את ראשי בין ברכיו, כשהוא ישוב על כיסא מיוחד, פקח את העין והתחיל לצחוק בקול גדול:

“ר' יהודה, הבת יחידקה שלך יש לה שתי עיניים ירוקות ושלמות, אלא שהן מלאות מוגלה!”

הוא שטף וחבש, ואני נישאתי בזרועות אבא, ובדרך נירדמתי.


 

הווה

הסוהרים נחים – אין הם הופכים עולמות יותר כשאני נכנסת לאמבטיה, לשטוף מעליי את החומרים שהם שולחים בי; כל תנועה שלי ידועה להם. הם שומעים אותה. כל הבית נמצא בסבך איזה סידור חשמלי או אחר, וכל תנועה וכל רחש ידועים להם –

איני נזהרת, אני שולחת להם קללות מפולפלות, מחרפת ומגדפת אותם. לפעמים הם מפסיקים את העינויים, ולפעמים מגבירים, זה תלוי כפי הניראה במישמר. אולי יש עוד כאלה שיש להם שיירי מצפון – מי יודע כמה אנשים נמצאים בדיוק במצב שלי; יש להם שיטה שפועלת כשעון. אני בטוחה שהיא גם נתונה להשגחת רופאים. שיטה של עינויים והמתה בלי להיות אשם ברצח בכוונה תחילה – אילו היו שולחים בי כדור, ודאי היו נשפטים. לא, זאת אינם יכולים לעשות, אבל להגביר את ריכוז הגז או גלי חשמל בוער ונכנס לתוך קרביי, למעיים, לכבד – מיד, עוד בפתח-תקווה הרגשתי כעין קרניים שפולחות את הכבד, והנה כעת יש לי סרטן, אני חושבת שהם גרמו לי, על-ידי הטיפול הזה שלהם – הייתי מקיאה בהתחלה וחשה ייסורים גדולים. אחרי-כן הגוף כאילו הסתגל אבל לא לגמרי. אחרי זה בא הריפוי של ד"ר לוין ושיפר את המצב הכללי וגם את מצב כלי הנשימה –

כעת חדלו הרפואות לפעול – להיפך הן מגרות וגורמות לי צרות.

הנה הגעתי לסוף ימיי באופן מזורז על-ידי “טיפול” זה – זה ברור כשמש, ורק אני יכולה לוודא זאת, כי חשתי אותו על בשרי, הבשר המסכן; שנטפלו אליו בכל מיני אופנים, בהתקפה “מוסרים” ובהתקפה של חומר הדומה לאש אוכלת, זהו המצב – למרות עצימת העיניים של כולם מסביב – אחדים מפני פחד שמא יגיעו גם הם לטיפול כזה, ורבים היודעים יפה כי הוא קיים, אבל סוגרים את העיניים בכוונה – או אסור להם להודות בו. הם גם אינם רגישים ביותר ל“טיפול” זה או רגישים במידה שאפשר להתגבר עליו –

סיפורה של הגב' ה. הוא התקפה אלרגית בצורה קלה מפאת הטיפול הזה. יש גם משתעלים ומתעטשים, אלה הם מקרים קלים, אבל מקרים כמו מ., שאני בטוחה שהיא סובלת קשות מטיפול זה, אבל היא חזקה וגם חכמה מדי בכדי להגיב בגילוי לב, כמו שלי –


 

הווה

הם פוחדים מפניי: הנידונה למוות. גם הרופאים מוזרים, פוחדים להביט עליי – אוזלת-היד מול המחלה הנוראה – היא ודאי הסיבה לזה – מיד שעברו עליי, כלאחר יד – ב“אין כלום, הכל בסדר,” הם רצים אל חוליהם אשר תקוות-חיים נשקפת להם, רצים לרפאם בכל מרצם ומאודם – אין לי כלום נגדם כמובן, ובכל זאת… מדוע הם מחווירים ומאדימים כלפי המוות, הרי הם נפגשים עימו יום-יום – רק בני אדם!

ובכן, כבר רמזו לי כאן, בבית דינה – ששבוע ניתן לי. “שרם נוסע!” – כאילו באתי רק עבורו. החדרניות באו כולן לראות, ישבו בחדר והשתדלו להיות איתנות – אבל ראיתי בכל זאת דמעה; המנהל סוגר את המשרד בעלותו לקומה השנייה – הוא עובר בחדרים ורושם את האינוונטאר – משהה בני-אדם שצריכים לו, מפני עשיית רושם – בכללו של דבר נפוח גדול.

ד"ר שרם דורש את הספר שלי, בכל פה – אבל את ספרו הכריח אותי לקנות – ועם כל זה היה נרגש מאוד, בהיכנסו לחדר היה חיוור, ואחר-כך האדימו פניו – סימן שהדבר לא היה לו קל – קשה לאנשים לחשוב על המוות, אפילו לרופא שנפגש עם המוות יום-יום. פַמַה גם כן נרעשת, קשה לה להחזיק “פסון”, בייחוד כלפי השקט שלו –

הנהלה הולכת, הנהלה באה, אבל הביצים סרוחות כתמיד.

מי שחותם המוות נחתם בבשרו, נדון לבדידות כפולה – איש אינו רוצה לראותו, מדברים אליו ממרחק – מבטם אומר: "אני איש חי, אל תיגע בי אפילו במבטך, אני שייך לעולם אחר, התרחק ממני – "

והזילוף נמשך, וגם השריקות בחוץ, ובוודאי גם המישמר – לא העלמתי שאני הולכת לבית דינה, כי הרי הם מעבירים את הידיעה איש לרעהו. המילים האחדות שהיתה בהן הדגשה, כשטילפנתי לחנה, היו “את הולכת לבית דינה?” – היא כאילו נעורה לחיים, כל השיחה היתה בחצי טון; בשקט גמור ובאפקטאציה ברורה: בעלי חולה, איני יכולה לזוז מן הבית – ולא אוכל לגשת אלייך.

ניחא לי – עוד מעט לא אראה את הקטנות, מורך הלב, וגם “פליט” אין מתחת לאדמה, וכל חומר אחר צורב, ולא גלי-חשמל נשלחים מרחוק, לא ארגיש כלום, מנוחה גמורה – וטוב יהיה, ואולי אעבור לעולם “שכולו טוב” – האמנם? משהו בכל זאת יש – כי מניין התחושה והחלומות שאראה את יקיריי?

איזה כוח עילאי צריך יהיה (ויש לו, למוות) בכדי לכבות את הנר הזה, הדולק עוד בקירבי – העיניים רואות, האוזניים קולטות צלילי פסנתר תלולים, מעבר לרחוב, אקורדים נהדרים, יד פסנתרן אמונה למדיי! (ובכל זה יצטרך הוא להילחם) – צבעי החיים טריים כל כך בשלה – הקיץ הבהיר – צבעי שמלות המיני, מאירות ממש, ומתוכן כשני גבעולים מהלכות רגליים דקות שזופות. מדוע לא היתה בימי עלומיי מודה כזאת, אופנה יפהפייה, ובכל זאת משהו לא בסדר עם כל העניין הזה – הילדות המחופשות לילדות קטנות עוד יותר – אינן כלל ילדות – העיניים הכחולות של בני העשר אינן כלל תמימות כי הן משלות אותי בכדי שיוכלו לפזר רעל ומוות סביבי – ילדים בני שמונה, עשר – רצים כאל דבר מצווה לפזר את הרעל סביב ביתי, אני שומעת את חבטת הסנדלים על המדרכה, ורגעים אחדים לאחר מכן האוויר מלא אדי-רעל – האם באמת מצווה היא לענות אותי? והדבר הפך לאידאל להם? מה הדברים הנוראים שעשיתי שבגללם רוצים להרגני – אילו ידעתי לפחות –

עינם צרה בי; הפרסונאל מלא סימפאטיה אליי; מיד שאחת מהן פונה אליי, מתחילות דפיקות למטה, ומיד, ומיד קוראים להן לרדת – איזו רשת – איני בודדה כלל, והמזימה שלכם שאשכב בודדה עם מחשבת-המוות, שהיא כשלעצמה יופי גדול – אינה יכולה להתקיים –

איני מחפשת סימפאטיה – ראיתי רק שהאחות הראשית, שהיא בעלת-מום וזקנה, מתקשה להעלות לי את האוכל – ורציתי לסדר שצעירה ממנה תעשה זאת, ובכן כרצונכם – לא אדבר עם הפרסונאל, פחדכם מובן לי!

שוב הרגשתי ריסוס, לא, אין הם חדלים מזה. המגמה היא: אני מטורפת שאני מרגישה זאת, וצריך ללכת לפסיכיאטור – כמה אתם מצחיקים! – אבל אתם הרבים, ולכן גם החזקים – אחזיק מעמד כל זמן שאוכל –

ובסוף תמות נפשי עם פלישתים!

הרופא מביט עליי כעל כלב-מת. מכונת ההשמצה אינה עומדת אף לרגע –

פמה מסתכלת בידיי במבט משונה, כאילו חנקתי תינוקות בידיים אלה, כאילו חתמתי על חוזה-מעילה. הם רוצים להצדיק את התנהגותם, ויהי מה – לא תצדקו – אתם פושעים, והדם שדבק בידיכם אתם! דמי בראש כולכם, אשר מענים אותי ומנערים את חוצנם ממני באומרם שהם אינם מרגישים כלום. אין זה מצדיק אתכם – ובאופן חלקי גם אתם מרגישים, אבל יראים להודות –

אילו מיציתי את כל העצב, והנורא שבמצבי – כי אז הייתי מתה מיד – אבל משהו מונע בעדי מעשות זאת, אני נתונה כבחצי-תרדמה, ואני חושבת שזה יד ההשגחה, ואני מתמסרת לה.


 

תפילה

אלי, קבל את נשמתי העולה אליך – אתה מכיר אותה מיום צאתי מבטן אימי, מיום שהייתי קמה בלילות ויוצאת אל הגינה לראות את פלאיך, לראות את האוקליפטוסים העומדים בתוך הדממה, לראות כיצד הם זעים קמעא, כאילו נשבת בהם – לראות את אגלי הטל על השושנים – ואת קרני הירח המתנפצים בהם לרסיסים סולדים מרוחך העוברת מעל ראשי, בחלל שמעליי רחפת, חשתי בך בכל יישותי – זכור לי זאת – אספני בכפך ולא אירא – אתה שהאמת ידועה לך –


 

עבר

מחרוזת הסנוניות על גדר התיל שבחצר, בינינו ובין גבעת “טלושקה”, כיצד היו מצפצפות, שורקות ונעות, מתעופפות ומתיישבות שוב על התיל. איזה סימפוניה עליזה, וכמה נפלאות היו בעיניי, מבריקות בשחור-ירוק של נוצותיהן – והמורד מן הגדר לבית – מה מתוק היה החול לרגליים היחפות, וגלי אבני הקורקר מצפון, שבתוכן מצאתי את הצפע הראשון בחיי –

והאוקליפטוס הנמוך והפרוע על הגבול הדרומי-מערבי, בינינו ובין בית הספר – מה נפלא היה בפארותיו הפרועות, היורדות עד לאדמה – כולו היה ענפים נמוכים בלי גזע אמצעי, ואני הייתי מטפסת עליו בנקל, כעולה במדרגות, עד לצמרתו – וריחו המחייה, וקור עליו שחבטו ברגליי, מה מתוק היה כל זה!

והבית על חדריו האפלולים והקרירים בתוך תנור הקיץ הלוהט. מיטת-הכילה של אמא, מיטה גדולה ומיסתורית, ובה נולד אלעזר – וצעקותיה של אמא בשעת הלידה – כיצד נרעשתי עד לעמקי נפשי מן הצעקות האלה, עד שלקחני אבא בזרועותיו, בעצם לילה, ונשאני אל “האנגלנדרים”, משפחה לונדונית שכנה – כולם רצו לפייסני, קירקרו סביבי, ואני בכיתי בכי מר – עד שנירדמתי ליד האח המבוערת, על השטיח הרך – ואז הרגשתי שמישהו כיסה אותי בשמיכה.

שיחי התורמוז הגיעו עד לחזי, ופרחיהם הכחולים-הסגולים הקיפו אותי, והלכתי בהם כבתוך מים עמוקים – הריח הרימני מעל האדמה, והייתי כמהלכת על בלימה.

עולם החי מתחת לגבעולים היה מלא תנועה ורחש. חפרפרות הניעו גבשושי חמר והיו מפסיקות עם כל צעד שלי – נמלים גדולות וקטנות הלכו בשיירות אל מקלטיהן, אבל יפה מכל היה צרור התולעים הנתונים במעין שקיק של קורים דקים, מכוסים טל, הם היו בעלי פרווה שחורה, זרועה פניני-זהב, וסביב כל פנינה, מברשת קטנה של שיער ארוך וקשה – לא שבעתי להביט ביופיים ובתנועותיהם לאור השמש החורפית.

הקיפודים, אף הם היו יוצאים ממאורותיהם, ומכל רחש צעדיי היו מצטנפים. החלקה רחשה – מצבים, מהם ענקיים וכבדים – עד לתינוקות הקטנטנים, הדומים לצעצועי צלולואיד – עם כולם השתעשעתי, ולמדתי את כל תחבולותיהם – אבל נזהרתי תמיד לא להשאיר אותם הפוכים על גבם – זהו מוות בטוח להם.

שום צעצוע לא יכול היה לשעשע אותי – כמו “חלקת טלושקה”, עם החי והצומח שלה.

אמא סבלה תמיד מכאבי ראש, ולא יכלה לעבוד קשה – מעודי לא ראיתי את אמא שוטפת רצפה. היא היתה מבשלת מצויינת, בעלת-בית נקייה, אופה ומתקנת, ושומרת את הבגדים – אבל לעבודות הקשות היה אבא תמיד מביא מישהו.

אני אהבתי דווקא לשטוף רצפות, בייחוד בקיץ – הייתי נכנסת יחפה לתוך המים, עם מטאטא גדול, משפשפת בסבון ושוטפת בדליים מלאים – לכל חדר היה צינור יציאה למים אלה.

גם “ביעור הפשפשים” היתה מלאכתי – אלוהים גדולים יודעים מניין היו באים – הכל היה נקי ומבריק בבית, ובכל זאת היו להם קינים בתוך הקירות, וזאת בכל בית בעיר ובכפר – לבלי יוצא מן הכלל.

גם הפרעושים נתנו בנו סימנים – נקודות קטנות בלי-ספור, על פני העור.

הכינים רחשו בשער הראש, ובכל זאת היו לי צמות נפלאות ומטופלות – היינו רוחצים את השיער בנפט, ולאחר מכן במים חמים וסבון שכמי מצויין, וזה היה מועיל.

במקום פליט היינו משתמשים בליזול, ובכדי לבער את הזבובים – היינו תולים שיח בבונג שלם, על שורשיו, מתחת למנורה התלוייה, והזבובים היו באים ללון על שיח זה, ואז היינו מפזרים עליו אבקה צהובה שנקראה “ונצן פולוער”, זאת אומרת – אבקת-פשפשים. מיד היו נופלים לרצפה, מזמזמים שעה קלה, ומתים.


 

הווה

מתי כבר לא אשמע את כלי הרכב המתקרבים ליד ביתי, הרכב הנושא את המוות – מתי לא אשמע את שריקת הזדים, הרוחשים כתולעים מסביב?

הנה שוב היתה התקפה –

ובעל המשקפיים השחורות שוב היה נוכח – כפי הנראה הוא נהנה מזה, בכוונה נשאר מאוחר, בכדי לראות כיצד אני בוערת בלהבת גז החרדל –

האשה הזקנה, שישבה על ידי, הרגישה ברע, וכן יתרן, אבל האחרות הרגישו פחות, רק אחת ביקשה ואלריין –

אני אמות בייסורים גדולים, אבל לא אאבד את עצמי לדעת – זוהי חרפה –

היום, בהיותי במרכז – “סידרו” את החדר, שיקלוט את הרעל. כעת הוא מתמלא, כל כמה רגעים – הייסורים הם איומים – עיניי מתכסות ערפל – הלב דופק הקרביים כואבים ואנשים מסביב משוחחים וצוחקים – הם רוצים שאשתגע ושיסגרוני במוסד למטורפים – לא אשתגע, אלוהים ינקום את נקמתי –

ואין אחד בין כל ידידיי וקרוביי שיציל אותי – מן הייסורים האלה, הייתכן? הרי הם אומרים שהם אוהבים אותי – איזה מין אהבה זאת?

אני מרגישה את הנשורת הנופלת עליי כאש – זהו גז או גלים של חשמל מזיק – זה כל-כך ממשי, אין בזה שום דמיון, פשוט רוצחים אותי, וכולם שותקים, מעמידים פנים של שפויים, ומביטים עליי כעל מטורפת –

אבל אני מרגישה את הרעל החודר אל עצמותיי באופן ממשי, זהו רעל איום! אין זו סוגסטיה או דמיון – והכל הסכימו לי, גם [ד"ר] שרם, אולם מסתייגים, ודאי שאוכרע אבל עד אז זה איום! אינני מאחלת את זה לשום אדם, אף לא לכל יצור חי!

ואולי אחדל להתנגד – זוהי המתה!

והרי אני רוצה למות!


 

עבר

אבי היה גאה מאוד על שלושת סוסיו: “הנס”, “קלוץ” ו“בראון”. שלושתם מצבע חום-אדמדם, אבל כל אחד בן גיל אחר ובעל אופי אחר. הנס היה היפה בהם. זה היה סייח אדום-בהיר, יפה-רגליים, גזעי כמעט. קלוץ היה מבוגר, רחב וחום, והזכיר גבר בשנות העמידה, שהחל להעלות שומן. בראון היה סתם סוס, וחובר לשניים הודות לצבעו התואם את האחרים. כולם היו סוסי-עבודה, מושכים בעול, אבל היו להם חיים טובים אצלנו. היו מברישים, סורקים ורוחצים אותם מזמן לזמן, נותנים להם לשחות בירקון.

הימים היו ימי קציר שעורים, הקרון היה גדול ונקי, גלגליו משוחים בזפת, ואבא החליט על טיול לחַמְרַה, שם היו לנו שדות. השלישייה נרתמה, ואמנם היה זה תענוג לראות את שלושת האדומים עם רתמותיהם הנקיות, זנבותיהם השרוקים, בלוריתם משתובבת ברוח, וכולם מורמי-ראש, מפליגים לתוך ים החול, והקרון מחליק כעל שלג – השוט, רק לשם תפארת, היה משתקשק, ואבא ואמא על ה“פדרבנקיל”, מין ספסל שהתקינו לו קפיצים, והוא ניתן על שני קרשי הקרון, ושומר מפני קפיצות וטלטולי הרגבים בדרך העפר.

ואנחנו, הילדים, מאחור, על סתם קרש שהונח לרוחב הקרון על הקרשים, מיטלטלים, צוחקים ושרים – מהרה עברנו את החולות והגענו לחמרה. כאן היה עולם אחר. מרחוק ראינו את הירקון, ועל שפתו אוקליפטוסים ענקיים, ומשני צידי הדרך שדות, שדות שעורים וחיטה גבוהה, מלאה שיבולים גדולות וכבדות.

כאן, בקצהו של שדה אחד, עמדה אלה עתיקה, שבנס ניצלה מעקירות ושריפות ויתר פורענויות הזמן. מתחתה היינו פורשים מחצלת, וסלי האוכל הנפלא הוצאו – זיתים ענקיים, גבינות, לבן שטעמו גן-עדן – הכל תוצרת המשק, וידי אמא הברוכות, העושות בו.


 

הווה

אני מחבקת את ראשי וחשה את עצמותיו; גולגולת נאה, עצמות חטובות ואצילות. ראשי היקר! שהעניק לי כל-כך הרבה מחשבות, שקשר כנפיים לרוחי – מה יפה ויקר אתה לי – הנה אני כוללת אותך בשתי כפות-ידיי, ואני גאה עליך – עשית בי משהו, בכברת-הדרך, שנקראת חיים.

אילו שאלו אותי אם אני רוצה להיוולד מחדש, הייתי עונה – כן, אבל בדיוק כזו שהייתי עד כה – אני אוהבת את עצמי, שלמה עם עצמי, עשיתי הכל לפי הנתונים שהיו קבועים וחקוקים בדמי, בנפשי ובגופי. לא חטאתי למתכונת שבה יצרני האל – ואם לא היתה שלמה, אולי, כשל אחרים – היא היתה שלי, והשלמתי את הכוונה שהיתה שמורה בה על-ידי יוצרי – אם לטובה או לרעה.

אני מביטה על גופי היפה: הרגליים הארוכות והישרות, החזה, המותניים, הגב – יפה בראתני אלי – האם לא החזקתי את נשמתי בקירבו לפי חוקיך? השתדלתי לחיות גבוה – אך לא תמיד הצלחתי – הרבה היו אשמים אנשים שסביבי, שמשכוני תמיד מטה. הנה עתה עליי להיפרד מגוף זה שאהבתי. והנשמה אנה תלך? כל צרור היופי הזה? האהבה, הרחמים, האימהות, הדמעות הטהורות, פרישת הכנפיים אשר ידעתי לעיתים – התוכל נשמתי לפרוש כנף בלי גוף?

האוכל לראות את יקיריי?


 

הווה

חיי בזמן האחרון מזכירים לי תמונה אחת מספרי סופר רוסי, אבל איני זוכרת מי:

אנשים נוסעים בעגלת חורף בטייגה, בערבה הרוסית, ולהקת זאבים רעבים רודפים אחריהם – העגלון מכה בסוסים, והם רצים בשארית כוחותיהם. האנשים זורקים איזה חפץ לזאבים, והם מתעכבים ומסתכלים בו בסקרנות זמן-מה – בינתיים עגלת החורף מרוויחה מרחק מהם – אבל מיד הזאבים עוזבים את החפץ, ורצים שוב אחרי העגלה. הדבר הולך ונישנה מדי פעם – והסוף?

העניין מחריף. הלילה תרתי את הרחוב, ושמעתי את מכונות הריסוס בחצרות –

בבוקר היעפתי בזעף את התריס, ומיד כמובן היו פעולות עונשין –

כל העיר פולטת רעל, כולם מזלפים – בהתלהבות – ממש –

מעודי לא תיארתי לי אכזריות כזאת אצל אנשים – הרי הם רובם סבלו עינויים במחנות, ואולי זו התנקמות, איזה הזדמנות להוציא על מישהו את הרעל שהצטבר אצלם –

וילידי הארץ? סתם מטומטמים נידמה לי –


 

הווה

רחל אומרת שאני צריכה להתרומם מעל ההתקשויות סביבי – אבל איך? אני בלי הפסק נתונה בכאבים –

חמסין, לילה יבש וחם, הכוכבים נוצצים ויבשים, קלויים כמעט, כמה שונים הם זה מזה, כמעט כמו האנשים – אחד צהוב, אחד ירוק, אחד יהבהב, אחד בורק – מישהו אמר לי פעם: “יש לך עיניים כמו שני כוכבים ירוקים!”

למה איני יודעת לעקוף?

כולם יודעים לעקוף, אבל אני תמיד מתנגשת – כל חוכמתם מרוכזה בעיקוף מכשולים, וחוש זה חסר לי. האם זוהי “תבונת החיים”?

הפלא הכי גדול הם הכוכבים, עולמות תלויים מעל לראשינו, ואילו אנו מחפשים בצלים.

האשוט ביניהם לאחר מותי?

הלוואי –


אני חשה את הבהלה והאי-רצון על פני האנשים, בשומעם על מחלתי –

כל אחד חרד לעורו הוא – אין רוצים לחשוב כי גם לו יכול לקרות זאת.

להחזיק מעמד – עד הסוף, זאת אני רוצה. לא להתאונן, לא ליפול למעמסה – כיצד לסדר זאת בתנאים החומריים שלי? מאוד לא ברור.

מה רבה גדלותו של האיש שהיה זה עתה אצלי, החבר צבי לבנה – לא חדל לדבר על עצמו, ועל כושר סידור ענייניו המעשיים; הרווחים, מספריו הרבים –

כן רבים, ורובם אינם ספרות כלל.


*

נכתב: בין 1970 ל-1977. תקופת התרחשות הסיפור: ראשית שנות ה-70. המחברת נדפסה לראשונה: “הארץ”, 29.9.1989, אחרי מות אסתר ראב.

באחד מביקוריי אצל אסתר, בטבעון, הפקידה בידי, לאחר היסוס, מחברת בת 72 דף לבנים, ללא שורות, תוצרת “דפרון”. רוב הדפים ריקים. על כריכתה החומה-בהירה נכתב במסגרת:


שם התלמיד: אסתר ראב

הכתה: ת'

בית הספר: “גיהינום”


בעמוד הראשון בא השיר “גל אפר”, שנדפס לראשונה ב-1970, בשם “קוצי-אשתקד”, ונכלל בספר שיריה “תפילה אחרונה” שהופיע ב-1972. ההמשך כלל טכסט כתוב בצפיפות, כדי רבע מחברת. היא ביקשה שאקרא את הדברים רק לאחר מותה, ואעשה בהם כהבנתי – למען ידעו מה רב היה סבלה.

ב-1969 הזעיקה לביתה בטבעון את אימי ואותי, להיפרד מאיתנו ולתת לנו הוראות אחרונות, באומרה שהיא חולה במחלה קשה, והולכת למות. בתריסר השנים שחיתה מאז אותה פרידה, עברו עליה שתיים-שלוש תאונות-נפילה קשות, שהלכו והגבילו את חופש תנועתה, אך למיטב ידיעתי, מעודה לא היתה חולה בסרטן, כפי שסברה במחברתה זו. היא נפטרה, דעכה והלכה, מזיקנה. שכבה על מיטתה והצטמקה כעוף גדול, חרטומי, כהה, וליבה מכה בחוזקה ושולח את הדם מבעד לעורקיה הכחולים, שכבר בלטו מבעד לעורה, בזרועותיה הרפות, עד שכבה הזיק האחרון של נשמתה; וכל אותה עת נשמרה האצילות בכפות ידיה ובכפות רגליה השחומות, שאצבעותיהן היו ארוכות ויפות.

היא חיתה את תחושת מותה באינטנסיביות רבה, כפי שעולה ממחזור שיריה האחרון, “מקהלת האשכבה” (בכרך “אסתר ראב, כל השירים”, 1988). מחזור שנוצר, ברווחי-זמן, בשנים 1972–1981, מגיל 78 ועד סמוך למותה, כבת 87, ב-4.9.1981. כוח יצירתה, בשירה ובסיפורת-של-זכרונות, לא דלל בשנותיה האחרונות. בראיונות שהעניקה לסופרים ועיתונאים כמשה דור, ש. שפרה, רות בונדי, הלית ישורון ואחרים, וכן לרדיו ולטלוויזיה – היתה תמיד במיטבה, וכך גם התרשמו ממנה. “צברית” בעלת קול צעיר, מחשבתה בהירה, וכושר ביטוייה מעולה.

עם זאת ידענו אנו, בני-משפחתה הקרובים, שיש באסתר צד נוסף, רווי סבל רב, ובלתי ניתן לריפוי – התחושה שרודפים אותה, בייחוד בלילות, ומתנכלים לה בדפיקות, בריסוסים ובגלי חשמל. היא האשימה, בין היתר – את “הנוער העובד”, אמרה שהשמאל רודף אותה מהיותה בת-איכרים מפתח-תקווה. ליתר ביטחון – נעשתה חברת מפא"י! –

דומה שהאמינה שהיא עשוייה לחיות שנים רבות, אולי לנצח, אלמלא אויביה המתנכלים לה ומחבלים בבריאותה.

כך התקיימה לבדה, נסעה, פגשה אנשים, כתבה שירים והוציאה ספרים, אבל בכל 25 שנותיה האחרונות שבו ופקדוה תחושות כאלה שאותן היא מתארת במחברת ה“גיהינום”.


המחברת נכתבה בבית דינה, במועד כלשהו בין השנים 1970 (מועד הדפסת השיר שבראשיתה) ל-1977, שאז נכנסה אסתר ראב לנווה הורים (מקודם פנסיון וילקנסקי), ברחוב זייד בטבעון; מאז לא חזרה לחיות בביתה, וגם חדלה לנסוע מדי פעם, לתקופות של כחודש, לפנסיון הרפואי בית דינה, בשכונת זיו, נווה שאנן, חיפה, כדי להיות מטופלת שם, ולהתחזק. התחושות הקשות שהיא מתארת במחברתה, אשר יש בהן לכאורה האשמה כלפי הפרסונאל – חזרו בכל מקום שבו התגוררה, ומעידות שאיש לא היה אשם, לא רדף אותה. מעולם לא ראינו על עורה סימני אלרגיה, או כוויות וצלקות.

אך סבלה היה כבד וממשי, וכל נסיונותינו לדבר עימה בהיגיון על נושא כאוב זה – נתנפצו תמיד אל החומה הבצורה של הרגשתה הסובייקטיבית.

צבי ליבנה איש נהלל, הנזכר כאן, נפטר אחריה, ב-6.8.1985.

המלצות קוראים
תגיות