נוסח ראשון    🔗

הרגשת הנוף היא תכונה פיזיולוגית – ראיתם על שפת הים את סרטן החול הוורוד? הוא יוצא בזהירות מן החור אשר חפר לו בחול הספוג מים, מציץ ימינה שמאלה, מרחרח כפי הניראה במכשירים העומדים לצורך זה לרשותו, נע על יד גבשושית חול, מתעכב, ממשיך, מעין טיול בוקר, ומתחיל לצעוד, השעה שעת-בוקר, ובוודאי הוא מחפש אצה עסיסית או צדפית זעירה לאכילה – הוא מטייל, אבל נסה להקים רעש או עשה תנועה פתאומית – והוא נס בדרך שונה מאשר הלך בשעת טיולו – הוא נס בדרך קצרה ומדודה מראש על ידי חוש-הסכנה – ישר לחורו, יורד במחילתו ונעלם.

זוהי תחושת הנוף הראשונית ביותר בבעלי-חי וגם באדם, הקשר הראשון עם הנוף האדמה, השמיים, המצב הטופוגראפי של הסביבה הטבוע בכל בעל-חי.

הרגשת המישור. בילדותי, הרגשתי מישורים גדולים וריקים בארץ – וזה היה מתת להכרה, וגם בהכרה, ותחושה זו השתנתה כשהארץ נתמלאה יישובים.

חוש ההסוואה – והמסתור. בשטחים נרחבים וריקים, באין הרים, נקיקים, סלעים וצמחייה – החי מסגל לו צבעי ההסוואה של הסביבה, לטאות מקבלות צבע החול הזהוב שזוחלות עליו וכך אין מבדילים ביניהן ובין הרקע שלהן.

הערבים מגדות הירקון – עורם היה ירקרק-שחום והרקע של יישוביהם היתה הביצה הגדולה שבסביבות הירקון.

חברותיי בנות העלייה השנייה היו עולות מרוסיה, קל היה להכיר מניין באו, טל-יערות ולובן-שלג היה ללחייהן – ואנו שנולדנו כבר בארץ, והיינו רק דור ראשון – עורנו היה שזוף-ירקרק, נוטה לאפור בשעת מחלה.

הנוף כרקע פיזיולוגי לחי ולאדם בעל-החי המפותח ביותר – אשר הנוף [הוא לו] גם כרקע נפשי.

העולים הראשונים היו שקועים בחלומם הציוני ובהגשמתו הקשה, שגרמה להם ודאי משברים עצומים בתור אנשי אירופה בהיתקלם בארץ ריקה, מלאה חולות וביצות – וזו היתה על רקע הסתגלות של מציאת מזון, כמו כל בעל-חי – וכיצור עליון – ודאי לא מעט הבהילה ובילבלה אותם ארץ זו – עד שביקשו ללמוד מבני הארץ הערבים את הליכותיהם עימה, לבשו בגדי לבן, עטפו ראשם בעטיפות מפני השמש האיומה –

הדבר היחיד שהוא שורשי לערבים (המתארחים כאן כאלף שנה) בארץ זו – הוא הביגוד – אשר טבע הארץ הכתיב להם, ושימו לב לשדה שלף צהוב ובו מפוזרות ערביות שהן לוקטות או מעשבות – והן ללא ערוך מתאימות יותר לתוך תמונת הנוף, מאיתנו – על הרקע הצהוב, מין משחק פסטלי של בגדיהן הוורודים תכולים סגולים, והכל חיוור ובלוי מפני השמש החזקה, ויפה כאקווארל רך שובה עין.

העולים הראשונים, וכן אנשי העלייה השנייה – חיפשו וביקשו להבין את רוח הארץ את אקלימה את צמחיה.

באבי, שהיה מאוד מודע לטבע כי היה איש כפר, גם בו מצאת עקבות המולדת הישנה האירופית, הוא היה חוטב עצים מפליא, ידע להקציעם, לסדרם לערמות יפות כבניינים, שישמשו חומר-הסקה לחורף, וכן היה החריש עבודתו הכי חביבה, ודווקא במחרשות כבדות, רתומות לעשרה זוגות סוסים, שנקרא מאנג', פשוט אהב לפלח אדמות כבדות כאילו נלחם להופכן לשדות-ירק שהיו נופו הטבעי באונגריה, אהב את החורף ושנא את הקיץ –

אני אוהבת אדמה ישרה, שאפשר לראות בה למרחקים, איני אוהבת מחסומים למבטי – מכך ודאי אהבתי לים – שהוא מרחבים כחולים ללא גבול – שנפש האדם יכולה לשוט בהם ללא מפריע –

הים, השפלה, בקעת לוד, הנמשכת לבן-שמן מרגלי הרי-יהודה עד ים התיכון, ושבימיי היתה ריקה מיישובים – היו אהבתי הראשונה של הנוף שלנו, הישראלי.

גם ההרים הם שובי-לב, לאין ערוך – גם כשהם כחולים וניראים ממרחק רב – הרי הארץ אין דומה להם. בשום מקום באירופה – ואפילו במזרח הקרוב שאני מכירה חלק גדול ממנו –

יש בהם ארכאיות, וזה גם בהשפעת התנ"ך על רוחי, הם באמת שונים מכל ההרים שראיתי מעודי –

קצת מן האטמוספרה של אלוהות הרגשתי גם באתונה בירת-יוון (שדמתה לפני שנים לא מעט לירושלים החרבה).

מובן שהמקרא, הטבוע בכל פינה שבארצנו, מעלה לפעמים את הרגשת הפולחן אבל זה לא המוטיב העיקרי, חשים בארץ הזאת, בייחוד בחלק ההררי, עתיקות ועקבות עמים שונים, באדמה, וגם השמיים מצטרפים לשלמות התמונה הזאת – שמיים כאלה, לפי ראייתי, אין בשום מקום בעולם.

מחפשי-הנוף או יותר נכון מחפשי נפשו של הנוף הישראלי – לא מעטים היו בדור העבר מאולפנת בצלאל, שהיתה עוד טיוטה של “המזרח”, אותה תמונה גלותית שמראה את הכותל המערבי או את קבר רחל, ושכל מה שנלמד ונוצר בתקופה היה עוד בו ריח של בית המדרש של ביאליק ודורו, כל הסימבולים הקפואים של האומה נתבטאו בבית אולפנא זה, והנוף היה זית וסירה לוהטת-צבעים – וחיפושים – חתרו למעמקים – ראובן, גוטמן, לובין פלדי, לא לכולם נענה הנוף – אבל המחיצה נפלה –

הרגשת הנוף הראשונה היתה לי כשהייתי בת שלוש, הנה תמונה: בוקר קיץ ואני יחפה ורק כתונת קלה לגופי, ורודה ודאי, שכן טעמה האסתטי של אמא מצא לו תמיד ביטויו, ודאי כתונת קלה ורודה, כעלה שושנה לגוף הקטן, ואני יוצאת מן המיטבח והולכת בזיגזגים אל עץ התאנה שבגינה, על מנת לארות תאנים קרות עסיסיות איזה רעל.

אני צועדת, נעקצת, מרימה רגל מוציאה את הקוץ והולכת הלאה בזיגזגים על מנת לקפוץ מעל הדורס –

נוסח שני    🔗

התחושה הראשונה של הנוף היא באדמה מתחת לרגליך –

והנה הזיכרון הראשון – הגיל בין שנתיים לשלוש, יום קיץ – אמא יצאה לרגע אל השכנה – והנה היא מתמהמהת, אני יוצאת לחצר, שהיא מעין בקעה גדולה בעיניי, רגליי יחפות, ראשי גלוי והשמש מכה עליו, רגליי [הקטנות] שוקעות בחול וחם, חם מאוד להן, כאילו יצקו עליהן מים רותחים, אני רוצה לחזור לבית אבל המרחק כבר גדול –

[אני] מגמתי עץ התאנה שאינה רחוקה כלל והיא מכוסה כולה תאנים לבנות גדולות מתוקות מלאות עסיס מיוחד שיש לו ריח “מסטיק” ואותו אני אוהבת, אבל התאנה מוקפה שטיח של קוצים, הנקראים בערבית “דורס”, אלה הם פקעים קטנים בגודל אגוז קטן, מכוסים קוצים על כל שטחם העגול, ואוי אם אחד מהם חדר לתוך הרגל כי הם מכילים ארס צורב [מכאיב מאוד], ואני על קצה האצבעות מבקיעה לי דרך בין הדורס, בשעת בוקר מוקדמת, כשהחול עדיין קריר והתאנים קרירות מטל ומצינת-בוקר, זוהי הרגשת הנוף הראשונה שלי, לבוסס בחול הים הלח המעורב באצות, לבוסס באדמת נזז שחורה בשעת העבודה בגינה – אלה הן תחושות ראשוניות של הנוף.

תחושת נוף יש לכל אדם כמו שיש לבעלי-החיים אבל אצל האדם יש נוסף לתחושה הבלתי מודעת גם תחושה מודעת, וגם בחירה והחלטה ביחס לנוף – למשל:

אנשים שסובלים בכלי הנשימה יבחרו להם תמיד אוויר הרים זך, קלוש מעט. אנשים הקשורים למים: נהרות וים, תמיד יבחרו להם את קרבתם אליהם.

אוהבי-החקלאות יבחרו בעמקים דשנים למרחב חרישה וזריעה, על מטפסי הרים יש רק לומר שטבעם טבוע כולו: בגבהים ובשלגים ובנהייה אליהם.

נוף הים הוא האלמנט הטבוע בנפשם של הימאים, ורוחם כרוח-ים נישאת אל שטחי-ימים וחופי ארצות רחוקות.

הנוף – אינו בעייה (מלבד השחתתו), הנוף הוא כמו המוסיקה: תפיסת-הנוף היא מנת-חלקו של בעל העין והרגש – כמו שהמוסיקה היא נחלתו של בעל האוזן והרגש.

*

נכתב: 1974. נוסח ראשון: בעיפרון, טיוטה לא גמורה של דברים שהוכנו לקראת ההרצאה “על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ-ישראל” באוניברסיטת תל-אביב, בפני סמינר של פרופ' נורית גוברין, ב-27.11.1974. בראש העמוד הראשון נכתב ונמחק: “גברת נורית גוברין / רח' ז’בוטינסקי 74 ת”א". על גב הדף האחרון יש רשימת קניות של אסתר למצרכי-מזון שונים. נוסח שני: בעט כדורי. לפי תוכנו, אף הוא טיוטה לנושא, מאותה תקופה, ויש בו בלבול מסויים בין חול הצהריים החם לבין חול הבוקר הקריר. בשני נוסחים אלה מצויים דברים שאינם בנוסח הסופי של ההרצאה, אבל לקראת ההוצאה לאור יש לאחדם עם ההרצאה כדי למנוע כפילויות.