רקע
זלמן אפשטין
רשמים עממיים על הרמב"ם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ("הארץ"; סיוון תרצ"ו


מעטים הם השמות בין גדולי ישראל וחכמיו בכל הדורות, שזכו לפרסום עממי, מעוטר בגאון והוד, כשמו של הרמב“ם. זכרוני, ביותי ילד כבן שמונה, בעיירה קטנה בעמקי ליטא, כבר ידעתי כי יש רמב”ם; ולא רק שידעתי, אלא השם בצלצולו בלבד כבר קבל איזו אצילות מיוחדת. בוודאי ידעתי גם את שמו ביחד עם פרשת השבוע בחומש ולמדתיו עם ראשית הגמרה, דף לשבוע. אבל דווקא ההתקשרות התמידית עשתה את רש“י לאחד מחלקי החיים הנחוצים, שבלעדיהם, לפי הרגשתי העצמאית אז, אי אפשר גם להתקיים; ולכן, בהיותם נכנסים אל חיים יום יום, הרי הם מתהווים מאליהם, מעין חולין, שהנך מתיחס אליהם בפשטות מציאותית, כמו לכל דבר רגיל ומחויב שהנך נפגש אתו מדי יום ביומו, ובשל כך אין שמו מסוגל עוד, בכל חשיבותו, לעורר בלבך של התפעלות, של רוממות יוצאת מן הכלל. אבל לגמרי מנוסח אחר היה ערך שמו של הרמב”ם. לאמתו של דבר, את הרמב“ם בעיירה כמעט של למדו, לא רק קטנים מגילי, תלמידי החדר, אלא גם הגדולים. בתוך ארון הספרים שבבית המדרש, בשורה עם הגמרות הגדולות והנהדרות של הש”ס דפוס ז’יטומיר, עמדו גם הכרכים הגדולים והנהדרים של חלקי “היד החזקה”. אלם את הש“ס למדו, ואת הרמב”ם – לא. אני מעלה בזכרוני עובדה טפוסית כזו: בין בעלי הבתים החשובים של עיירתנו היה אחד יודע תורה במדה לא רבה מאד, עד כדי לימוד פרק משניות, ובקושי גם דף גמרא (לוא גם למדרגה זו לא הגיע, אז לא היה יכול לתפוס מקום בתוך הקהלה הקטנה כבעל-בית חשוב – הדברים אמורים בזמן לפני יתר מששים שנה), ודווקא האיש הזה בידיעתו המצומצמת בתורה היה רגיל ביום השבת אחר הצהרים, לפני תפלת המנחה, בהתאסף העם בבית-המדרש, לקחת את אחד הכרכים הגדולים של הרמב“ם וללמוד בקול בחשיבות בולטת. אבל זה היה מקרה מיוחד במינו, שבא כיוצא מן הכלל, ובעיקרו יותר משבא לשם עצם הלימוד באל לשם ההתגנדרות. ה”לומדים" שבבית –המדרש, כלומר: יודעי התורה במדה רחבה עד כדי למוד גפ“ת לכל היקפם ועומקם (באמת היה מן הצורך להגיד “למדנים”, אך אני השתמשתי בבטוי העממי, שעל היחיד המצטיין בידיעת התורה היו אומרים “למדן” ועל הרבים – “לומדים”, ודווקא בהברה הספרדית), היו מתיחסים בלגלוג לאותו לימוד הרמב”ם של בעל-הבית התורני למחצה; ובבית-המדרש היו מתהלכים חידודים די עוקצים על לימוד הרמב"ם של אדם זה, שלגמרי איננו הולמו ולא לפי מדתו הוא.

ספרים אחרים של הרמב“ם, חוץ מן “היד החזקה”, לא נמצאו בבית-המדרש שלנו. נמצא, אמנם, פירושו של הרמב”ם למשניות בתוך הגמרות, כנוספות בסוף כל מסכתא; אך אין גם להביאו בחשבון, אחרי שאיש לא למד את הפירוש הזה, ודומה כי לא משום מנהגו של עולם – ולא לשם לימוד. את המשניות למדו הרבה מאד מתוך הספרים המיוחדים, אך באותם הספרים לא נמצא כלל פירוש המשניות להרמב“ם. הפירוש היחיד המקובל למשניות היה פירושו של הבטנורא, שנעשה מעין חלק אורגני של המשניות, כמו פירוש רש”י בקשר עם החומש ועם הגמרא.

קשה להגיד, מה היא הסבה שהעם הסתלק מהשימוש בפירושו של הרמב“ם למשניות ונתן משפט הבכורה לברטנורא. אפשר משום קצורו של פירוש הרמב”ם, שאינו מספיק ללומד הבינוני; ואולי גם מפני שהפירוש בא, לא במקורו של המחבר, ורק בתרגום, והתרגום אף הוא מתנהל בכבדות, עד כי לפעמים הוא זקוק לפירוש משנה. איך שהוא, את הרמב“ם לא למדו בעיירה. ואף-על-פי-כן היה שמו נישא בפי כל ביראת הכבוד והרוממות. ולא רק בבית-המדרש, אלא גם בבית היה השם הזה נזכר ונדגש כשם של גדול וקדוש ונערץ בישראל. אבי התורני בודאי ובודאי העלה את זכרו של הרמב”ם בשיחותיו. אך גם מפי אמי, שכל “תורתה” היתה כלולה ב“צאינה ראינה” ו “מנורת המאור” וכדומה, הייתי שומע בימי ילדותי את שמו של הרמב"ם, והיה נישא בחבה עממית ובהכרת כל החן והקדושה הספוגים בשם הזה.

ספורי מעשיות של נסים ונפלאות, שיהיו כרוכים בשמו של הרמב"ם לא שמעתי מעודי, כי לא היו בנמצא אצל העם.

גדלו של הרמב“ם התבטא בהכרה העממית בלא שום קשרים עם אגדות ומופתים. הסביבה בעיירתי היתה, אמנם, כולה מתנגדותית (לא לחנם היתה סמוכה לסלוצק) ולהווי החסידות על כל הסבך של צדיקים עם ספורי הנפלאות לא היה זכר שם. ובכל זאת, שם הגאון מווילנא היה מעוטר באגדות עממיות, אם כי לא על דרך החסידים, אלא בנוסח אחר לגמרי. הגאון, איש הפלא, היה עוד קשור בקרבת המקום, הזמן ותנאי החיים לסביבה העממית של העיירה. לעומתו הרמב”ם נשקף ממרחק כל-כך גדול – בזמן ובמקום ובאטמוספירה רוחנית כל-כך נבדלת ומתנשאת באיזה גובה של מרומים נאצלים. אמנם, באספקלריא העממית הרמב“ם הוא סמל התורה (זוהי ראשית כל) והחכמה והצדקות, אבל כמין הרגשה פנימית דקה היתה לעינים לעם, כי אמת – המדה לכל זה היא כאן לגמרי אחרת, כי כתורן בראש ההר הוא ניצב לבדו, מוכתר באיזה זוהר עליון, זה הגדול שבחכמי ישראל, אשר ממרחקים של הרבה מאות שנים שמו עודנו מאיר וזורח ומתנוצץ: הרמב”ם!

כאשר גדלתי מעט והתקרבתי יותר ויותר ללימוד התלמוד ונושאי כליו, נשאר בכל זאת הרמב“ם מחוץ למחיצת לימודי, ועוד יותר: גם מחוץ לסביבה המסורתית של היהדות העממית בכל פשטותה. באהבי לעלעל בכל מיני ספרים של בית המדרש ולבקש בהם דברים שלא מסוג הפלפול התלמודי, נקרה לי לעמוד דרך הילוכי על פירוש המשניות להרמב”ם בפרקי אבות, וביחוד על “שמונה פרקים” הנודעים. הרגשתי, כי זהו איזה דבר חדש גם בתוכן וגם בסגנון, אך להעריכם כמו שהם ולרדת לעומקם קצרה ידי, והם לא יכלו להשפיע על במובן הרוחני. וגם אחרי בואי לישיבת וולוז’ין, מקום תורה בהיקף כל כך גדול, נשאר הרמב“ם רחוק ממני כמקודם, ואת ספריו לא למדתי. בלימוד הגמרא ומפרשיה הרבים, גם הקדמונים וגם האחרונים, החל מתוספות וגמור במהרש”א ומהר“ם ודומיהם, לא תפס הרמב”ם מקום, וכמעט ששמו לא נזכר. הרמב“ם בגדלו התורני קשור בעיקר עם פסק ההלכה התלמודית, אם לא עם ים התלמוד בעצמו על כל מרוצת גליו. ולכן מובן הדבר, כי הישיבה הליטאית, שאת כחותיה השכליים הקדישה בעיקר ללמודי התלמוד, בלי קשר ישר עם פסק ההלכה, לא עמדה בקשר עם תורתו של הרמב”ם. ואפשר עוד להוסיף, כי גם הרמב“ם הפוסק, עמוד ההוראה, כמו נבלע בתוך הפוסקים שבאו אחריו, שהשתמשו בכל הגדולות שהשיג בהארת ההלכה התלמודית, ובעיקר בסידורה, עד כי עצם ספרו התורתי של הרמב”ם, “היד החזקה”, לא היה עוד לימוד של חובה בשבילי כדי לדעת את ההלכה. ולא יחידי הוא הרמב"ם בדבר הזה, כי זהו גורלם של הרבה מגאוני הרוח, יוצרי חדשות בכל ענפי המדעים למיניהם, שספריהם נקראים מעט מאד, יען כי תכנם כבר נקלט ברשות הרבים של אותם המדעים, בכל ספרי הלימוד הכלליים המתהלכים בארץ.

בודאי, גדולי התורה הלנים בעומקה של הלכה, למדו את הרמב“ם והתעמקו בו, כמעט לא פחות מאשר בתלמוד עצמו; אבל בשעה שהתלמוד היה נחלת כל לומדי התורה, כגדול כקטן, איש איש לפי צרכו והשגותיו, הרי לימוד הרמב”ם לא נפל אלא בגורלם של בחירי תופשי-התורה. על אחד מגדולי הדור של הזמן האחרון, ר' חיים מבריסק, היתה מתהלכת השמועה, כי הוא משקיע את כח שכלו החריף בלימוד הרמב“ם, ובמקצוע זה עשה לו ביחוד שם והתפרסם בעולם התורתי בתפוצות ישראל. ומהצד השני היה אפשר ואפשר לקבל סמיכה להוראה גם בלי לימוד הרמב”ם; לימוד התלמוד והשלחן ערוך ומפרשיהם הוא חובה. ולימוד הרמב"ם – רשות. כך נקבעו מאליהן הליכות לימוד התורה בחיי ישראל, על-כל-פנים מאלה הנושאים עליהם את השם אשכנזים, בניגוד לספרדים.

כל האמור נוגע רק להרמב“ם התורתי, הגאון התלמודי ואביר ההלכה ביהדות לכל ענפיה; אבל הלא יש עוד רמב”ם – הוא הפילוסוף, הוגה הדעות, הבונה והמאיר את היהדות השכלית ופותח לה חלונות הדעת הכלל אנושית, - אותו הרמב“ם התהלך בתוך העם (לא העם ההמוני, אלא העם במובנו הרוחני הכללי, על שכבותיו הרחבות) רק בתורת אגדה. אני רוצה לומר בזה, כי שמו של הרמב”ם היה קשור בהכרתו של העם בחקירה, בחכמה רבה גם מחלקת אומות העולם, אך מושגים ברורים כמו שהם על מהותו ועל איכותו של רמב" ם זה היו זרים לעם. גם בתוך החלק התורני ידעו, כי יש ספר בשם “מורה נבוכים”, שבעמקותו הוא דורש למדנות מיוחדת וכשרונות מיוחדים להבנתו, אך הספר היה יקר המציאות, ומי זכה לעמוד בסודו וללמדו? בבית המדרש בעיירתי, שהיה בו ספרים לכל מקצועות היהדות המסורתית, לא נמצא הספר “מורה נבוכים”. ביותי כבן שלש-עשרה היה מלמד איש צעיר, למדן מופלג בתורה, מצטיין בחריפות, תלמידו של ר' מרדכי מלידא; ועליו היו מספרים, כי למד את “מורה נבוכים”. וספרו זאת לא כדי להטיל בו דופי ולחשוד בו כי הוא איש בעל חופש הדעות או לקוי הוא ביראת שמים. חלילה וחלילה. כיון שמדובר בספרו של הרמב“ם כלום יש מקום לחשש איזה שהוא? ורבי זה גם לא היה “משכיל” וספרי השכלה לא קרא. זה היה למדן טפוסי בנוסח ליטא של להדור הישן, ועולמו הרוחני, עד כמה שאפשר היה לשפוט מכל מהותו, הצטמצם בלימוד התורה לפי ההשגה הווילנאית מבית מדרשו של הגר”א. אך היתה בקרבו איזו נטיה לחקרנות. צריך לדייק בהגדרה זו ולתפסה במובנה העממי של חוגי בית-מדרשנו הישן. אין זו ה“השכלה” הברלינית, החשודה על התפרצות מגבולי הדת; אין זו גם שאיפה למדע במובן האירופי – זוהי חקרנות סתם, איזו עליה אווירית של חטוטי השכל עם קו של חולין בנויה על גבו, ביתר דיוק: בצדו, של היכל התורה, הוא ההיכל היסודי של דעת ולימוד, וזוכים (אם זוהי זכות, דבר זה עוד היה מוטל בספק) לעליה אווירית זו יחידי סגולה מן “הלומדים”. וכאשר התפשטה השמועה על רבי, כי למד את ה“מורה נבוכים”, ראו בזה סימן של הצטיינות שכלית שלא מן המדה הרגילה, והיה הדבר מעין אגדה. ולא ידע איש, אם נכונה היא האגדה המתהלכת אבל ספרו.

____________

לפי הרשמים האלה מימי ילדותי, כזה היה מקומו של הרמב"ם שתפס בתוך העם – במעמקיו.

אם עתה, עם החגיגה הלאומית הכלל-ישראלית במלאות שמונה מאות שנה להולדתו, יקום הרמב"ם הרוחני לחיים חדשים וקשריו עם העם יקבלו צורה יותר חיונית ויותר חודרת לנבכי התפתחות האומה? – קשה להגיד. ימים יגידו….

המלצות קוראים
תגיות