בתקופה האחרונה, לפני חורבן רוסיה, במשך הרבה עשרות שנים, היתה אודיסה אחד המרכזים החשובים לספרות העברית. ואני, שרוב שנות חיי עברו עלי בעיר זו, והיה לי הכבוד לעמוד קרוב מאד לחבורה הספרותית הנהדרה, שהתרכזה באודיסה, – אני רואה חובה לעצמי להשאיר לזכרון רשמים אחדים מהתקרבותי אל מאורות ספרותנו של אותם הימים.
על שלום יעקב אברמוביץ היו מיודעיו הסופרים רגילים לומר, שמלבד “מנדלי שבכתב” יש עוד “מנדלי שבעל פה”. ואמנם כן הוא. מנדלי שבעל פה היה כמעיין הנובע והיה מושך את לבות שומעיו בברק שכלו החד ובכח מדברו האמנותי, כמעט לא פחות מאשר ביצירותיו הנפלאות שבכתב. נשאר בזכרוני מקרה זה. באחד מימי חוה“מ סוכות תרס”ג, קודם שעזבתי את אודיסה, נזדמנתי עם אברמוביץ ברחוב, והוא הציע לי ללוות אותו בטיול מחוץ לעיר, בגן האלכסנדרוני. קבלתי את הצעתו ברצון ושעות אחדות בלינו יחד בגן הנחמד על שפת הים השחור. היום היה בהיר ונוח, יום סתיו דרומי, והזקן הרענן היה מלא חיים ועוז. דבריו שטפו בלי הפוגה ואזני לא מלאו משמוע. זו היתה האגדה הלאומית התורתית, ילידת כתבי הקודש והתלמוד והמדרשים ולבושה במחלצות ההומור הדק והתבנית האמנותית של מנדלי, כמו שיודעים אנו אותם מן הכתב. ובזרמת מדברו היפה התנוצצו כמה זהרורים של למדנות בביאורי המקרא, כמה הערות מאירות בפשטות הכתובים וכמה הסברות דקות ומחוכמות וחריפות בספורי התורה ובאגדות הקדמונים. בציוריו המהוקצעים – הרבה מאישי המקרא והאגדה קבלו מעין צורות חדשות וכמו התעוררו לחיים חדשים. קו אחד במדברותיו המשוכללות משך עליו ביחוד את תשומת לבי וגרם לי עונג רב. כיון שמנדלי הוא המדבר, הרי בלי הומור, בלי קורטוב של סטירה – הוא דבר שאי-אפשר. אבל כמה דק ומחונן היה ההומור! באיזו זהירות וגם רצינות נפלט כלאחר יד הקורטוב המתנוצץ של סטירה. מאותה הסטירה העוקצת והדוקרת והמצלפת על ימין ועל שמאל, שהיא בת לוויתו של מנדלי, בשוטטו כבן-בית לרווחה ברחוב היהודים הגלותי – לא היה כאן זכר. כאן לא כסלון ולא קבצנסק. בתורה ובאישיה ובספוריה – הדברים לגמרי אחרים. דע לפני מי אתה עומד! ומרגיש וחש הזקן בעל השכל השנון והמבריק, כי בשעה שידובר בתורה ובעולמה, אפשר אמנם לבקר ולנתח ולשפוט בלא משוא פנים, אך עכ"פ יראת הכבוד גם יראת הרוממות חובה הן לאדם מישראל, בדרכו על אדמת קודש. אין כאן מקום לקלות-ראש ולזלזול מאיזה צד שהוא. וכמה נהניתי מהקו היסודי היפה הזה של הסבא המכובד, ועוד יותר, בהביאי בחשבון, שהספרות האידישיסטית עם אגפנו הצבורי השמאלי הנשען על ידה, מביטים עליו כעל פטרון ומנהיג, כעל אחד מיוצרי הלשון של השדרות הרחבות של העם. וזוכר אני, שהרושם הכללי, שעשתה עלי השיחה ההיא, היה חזק מאד; ובהפרדי מהסבא הרגשתי, שזו היא חובתי לרשום לזכרון בספר כל פניני הרוח, שנגולו לפני מפי הישיש הנדר. אך אז קדמוני ימי עוני ונדודים, השעה היתה טרופה עלי, דחיתי את הדבר מיום ליום, וכך הלך ונדחה – עד שהדברים נשמטו מזכרוני.
ומעין ההתקשרות הנפשית בצורה פיוטית של אברמוביץ לאגדה, היתה התקשרות נפשית, בצורה מדעית, אצל מ. ל. ליליינבלום להלכה התלמודים מבבלי ועד הנה. חפשי בהחלט היה האיש בכל הלך מחשבותיו, הלא הוא בעל ה“חטאת נעורים”, והיה זמן שדבר דברי עתק גם לעבר המסורת של עמו ומולדתו; ובכל זאת, ברצון או באיזה אונס פנימי שמתחת ההכרה, נשאר, באופן תפיסתו הרוחנית והשכלית, למדן יהודי מבית-מדרשו של התלמוד על כל הבעותיו וקמטי הגיונו עם מסגרתו המיוחד. אכן, כאשר “הציץ ונפגע” עבר לרשותם של הסופרים הרוסים פיסארוב וטשרנישבסקי, שמפיהם לקח תורה ואת דעותיהם חשב בתומתו כמלה האחרונה של המדע האנושי. אבל אביי ורבא גם הם, בהסתלקם באופן רשמי הצדה, את המערכה בכל זאת לא עזבו; והמוח הבהיר של התלמיד-חכם הליטאי נשאר משועבד בהרבה נימים רוחניים לבית-מדרשן של נהרדעא ופומבדיתא.
ליליינבלום שמש עד יום פטירתו כמזכיר הועד לחובבי ציון באודיסה מיום הווסדה של החברה. בישיבות הוועד היה מראשי המדברים; ויש אשר הוויכוחים, ביחוד בינו ובין אחד-העם, היו סוערים ונמרצים. חבר הועד מנשה מרגלית, יוריסט מצוין ואיש-המדע ולא רחוק מידיעת היהדות, היה מתיחס בהתענינות מיוחדת לטענותיו ולהסברותיו של לילינבלום, והיה אומר, שהוא שומע בהן הד הפלפול התלמודי, גם בתפיסת הענין וגם באפני הבירור וההסברה.
נפלא הדבר, כי בכל התהום, שרבצה בינו ובין היהדות המסורתית בהשקפת העולם בכלל, לא הפסיק בכל זאת את הקשרים עם התלמוד והיה עוד מוכשר להשקיע את מוחו בסוגיא תלמודית לא פחות מלמדן מובהק של בית-המדרש הישן שלנו. זכרוני, שפעם אחת הרצה לי שיטה שלמה בבירור אחת ההלכות הסבוכות של איסורי שבת. הוא הראה את כל שגיאות המפרשים והפוסקים, גם מהקדמונים, בהבנת הענין על בוריו; הראה את ההתפתחות ההדרגית של ההלכה מראשית התגלותה ביסודי המשנה – וממש אורו העינים. כמו מאליה התבלטה האמת לאמתה, אשר בתנופת ידה התפזרו כמוץ לפני רוח המון קושיות ותמיות, שהתחבטו בהן נושאי כליה של ההלכה התלמודית… השכל החרוץ והבריא של מי שהיה ראש-ישיבה בווילקומיר שם את כל ההדורים למישור, ובתוך הפלפולים ועיקולי המוח של חופשי התורה בדורות שלמים מצא את השביל הנכון לעמוד על עיקרם של דברים כמו שהם מתגלים לאחר הסתכלות מעמיקה במקורות הראשונים.
יש לחשוב, שעל שדמת ספרותנו העברית החדשה – אישים בולטים כאברמוביץ וליליינבלום בטופסם המקורי, איש איש במקצועו, הם אולי מהאחרונים. בודאי, מאמינים אנו, שעם ישראל לא כהתה עינו ולא נס ליחו ועל ברכיו עוד יוולדו למדי מאורות מזהירים בכל מקצועות יצירות הרוח; אך לאחר ההריסה האיומה של היהדות הרוסית, מבצר משגב זה של עם ישראל סבא הגלותי, שכמוהו לא היה (וכפי הנראה בתבנית שכזו גם לא יהיה) מיום גלות ישראל מעל אדמתו, קשה לחכות, שהיהדות הגלותית, בצאתה למרחבי ההשכלה העומית, תתבטא בכל תכנה ומלואה ובלבוש קולטורית משופר באותה הצורה, שהתבטאה באישיותם של שני הסופרים האלה. רק ליטא התורנית של התקופה שלפנינו בכל עמקה וחסנה עצרה כח לרתק ליהדות העתיקה את בחירי חניכיה באופן כזה, עד שבעל שכל כביר ומצויין כליליינבלום, גם בהשתחררו עד היסוד מעבותות המסורה, נשאר בכל זאת קודם כל למדן תלמודי, ופייטן ממדרגה ראשונה, אמן העבוד הציורי בכל אפני היצירה של המערב, נשאר בעל אגדה במובן הישראלי הקדמוני, עד שכל הוויתו הפיוטית מצאה לה את סיפוקה הראשי ברקמת כתבי-הקודש והמשכם הגלותי.
ולעומת שני הסופרים האלה, בשביל להטעים יותר את האמור, צריך להציג במערכה עוד אישיות מזהירה מאותה החבריא הספרותית האודיסאית, – את אחד-העם. זהו טפוס אחר לגמרי. וכפי הנראה זהו המבוא לגדולי המחשבה הלאומית בישראל בדורות הבאים. אחד-העם התחנך גם הוא על ברכי התורה ובאטמוספירה הנלהבת של החסידות. הוא ידע את ספרותנו העתיקה על בוריה ולכל מקצועותיה והתיחס אליה בכבוד הראוי, ועלינו לדרוש ולקוות, שגם לעתיד יעמדו בחירי בנינו יוצרי הרוח בישראל בקשר אמיץ כזה וביחס הגון כזה עם התורה והיהדות ההיסטורית; אולם עלינו להבחין, כי אחד-העם בתכנו הרוחני ובכל הליכות מחשבתו ההגיונית וצורתה הוא אדם מערבי גמור, ורק שלעולמו החדש הוא מסגל את לבוש האומה, שהוא קשור לה כבן נאמן לאמו.
צריך אני להעיר, שבמשך הרבה שנים שעבדתי עבודת הצבור ובמדה ידועה גם עבודת הספרות, בהשתתפות עם סופרנו הגדול הזה, וכמובן היינו קרובים מאד איש לאחיו, והרבה נהניתי מהשפעתו הרוחנית, לא שמעתי ממנו שום חידוש בתורה במובן המצומצם, בהלכה או באגדה על יסודות המקובלים באומתנו במשך יותר מאלפיים שנה. עובדה זו מציינת, כמה שונה בכל מהותה ואיכותה צריכה להיות היצירה הרוחנית של אחד-העם מן היצירות הרוחניות של שני הסופרים הנזכרים. איני נוגע כלל במדת הכשרון והדעת של איש איש מהם. ורק על קלסתר היצירה ואופן התגלותה הדברים אמורים.
את ההבדל בין שני הטפוסים האמורים נוכל ביתר באור לבטא כך: אברמוביץ וליליינבלום הם יהודים מזרחיים, אזרחי היהדות העתיקה, מלובשים מערבית, ולעומתם אחד-העם הוא אדם מערבי, אזרח המחשבה האירופית החדשה לכל תכנה ולכל קמטיה, ורק מלובש מזרחית – בלשון, בקווים ידועים של הסגנון הספרותי המתובל בלשון החכמים שלנו, ועל גבי זאת חוש מוסרי דק ומצוחצח מהעול העתיק הנבואי הישראלי, שעל כל פנים הוא דק ככרום לתפסית החיים בכל גווניהם המנומרים וצריך עוד לצרף חבה אפלטונית ליקהת אם, לכנסת ישראל הישישה, המעוטרת ביפעת עולמים של ראשית תולדתה ובעטרת קוצים של עמידה על דעתה, של קשיות עורף שלא לסור הצדה, על אף גלות נוראה של אלפיים שנה, – וכל זה מצטרף לכח מוסרי אדיר, אחד החזיונות הנפלאים בחיים התרבות של האנושיות כולה.
ויש לשער, שלפי מהלך החיים עם חוקיהם הקבועים, התמזגות העבר והעתיד של האומה בהתפתחות המחשבה הישראלית בחיינו הלאומיים ההולכים ובאים, ולא רק בגולה, אלא גם בארץ-ישראל תהיה בקוויה היסודיים יותר קרובה לטפוס הרוחני של אחד-העם. ובהשערתי זו איני רוצה כלל להדגיש, שזהו האידיאל הלאומי שלנו ולחזיון אשר כזה עלינו להתפלל. לא ולא. בשאלה זו יש הרבה פנים לכאן ולכאן והדבר כולו אינו כל כך פשוט ומכריע לצד אחד. אני אמרתי רק את השערתי לפי השתלשלות תנאי החיים, כמו שהם מתגלים לעיניו. אשר לשאלה זו אופיינים הם הדברים ששמעתי מליליינבלום. הוא אמר: ר' שמואל מוהליבר (בר-פלוגתא התמידי שלו בכל עיני ישוב א"י) בודאי חושב, כי כאשר עם ישראל ישוב לתחיה בארץ אבותיו יסדר בלא שום ספק את חייו הרוחניים לפי שיטתו ודעותיו שלו, של הרב; אולם אני איני תמים כל-כך: יודע אני, שהחיים העתידים להסתדר בארץ-ישראל לא יהיו כלל באותה התמונה, שאני מצייר לי וכמו שאני רוצה. דור דור ותביעותיו, דור דור והלך נפשו ושאיפותיו. אבל העיקר הוא בשבילי, שעם ישראל ישוב לחיות חיי בן-חורין ויהיה חי נושא את עצמו ועומד ברשות עצמו בחומר וברוח".
(“הארץ”, חשון תר"ץ).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.