רקע
מרדכי בן הלל הכהן
אתחלתא: פרק חמישי: זאת הארץ
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אספת השלום בפריז שהתקימה בחורף תרע"ט החליטה לשלוח ועדה בין-לאומית לבקר את הארצות היוצאות מתחת השלטון התורקי, ובקיץ השנה ההיא באו לארצנו צירי הועדה, שלוחי עם אמריקא.

ברוכה לנו הארץ אשר מעבר לים האטלנטי – זאת הארץ אשר בכל שנות המלחמה העלתה את ארצנו על לבה – וברוכים הבאים אלינו בשם אספת השלום, בשם הצדק העולמי, אשר אך למענו שלף עם אמריקה את חרבו מתערה וילחם לטובת הלאומים הנרדפים, אשר נשיא ארצות הברית חומה עליהם ועל זכויותיהם באספת השלום.

מטרת הועדה היא, כפי שפרסם השלטון המקומי, “לחקור ולדרוש בדבר רגשותיהם של תושבי ארץ ישראל בנוגע לצורתו של השלטון העתיד בארץ”. כי, כפי שידוע, החליטה אספת השלום למנות מבין המעצמות האדירות ממלכה אחת, אשר לה ימסרו לפתח את ארץ ישראל בעצה ועזרה עד שתתקדם הארץ ותעמוד ברשות עצמה. והממלכה הזאת, הרצויה לנו ביותר לתנאי הישוב הקים והישוב העתיד, היא הממשלה הבריטית הגדולה – זו שבחרבה ובקשתה שחררה את הארץ, זו שהכריזה ראשונה על גאולת ארצנו ופדות עמנו. הממלכה הבריטית לה עצה ותושיה להחיות ארצות שוממות כארצנו, והיא אשר תמציא עזרה ביד רחבה להגדיל ולהאדיר את הישוב בארץ ישראל.

ויש ויש מקום בארצנו לעבודה רחבה וגדולה, ונרחב הכר בתוכה להמונים המונים מבני עמנו, כי אך באפס ממלכה הגונה שכלה הארץ הברוכה הזאת את יושביה.

קולטורה לא היתה לה, זרים משלו בה, בני נכר התעשרו בה וישיתוה שממה. מה התורכי לארץ ישראל, ומה ארץ ישראל לתוגר? התורכי ידע אך למצוץ את דם תושביה, ולא ידע ולא חפץ לדעת את דרכי ההתפתחות. לא כן שלטון בריטניה. ישנם בארץ ישראל מיליונים אקרים אדמה המסוגלת לעבוד, וכמאתים אלף משקים זעירים אפשר ליסד על השטח הזה, ולרגלי המשק הכפרי יגדל פי שנים גם הישוב בערים. לא נצטרך לדחוק את רגלי שכנינו הערבים, כמו שלא דחקנו את רגליהם גם עד היום. בכל מקום אשר תקע יתד הישוב העברי שם התפתח גם המשק הערבי. בכל המקומות בארץ ישראל אשר התישבנו שם הוטב גם המצב האיקונומי, גם המצב המוסרי של הערבים. ששים המושבות, ששים נקודות ישובנו ביהודה ובשומרון ובגליל, היו למרכזים, שמהם יוצאים קוי זהר חמרי ומוסרי לכל אשר מסביב. הישוב העברי הגדיל לעשות, בהושיבו עד היום אך קרקעות שוממות. אך מג’ידיות אחדות הכניסו האבטיחים שבאדמות עיון-קרא מס להממשלה לפני 38 שנה, בעת שהמושבה ראשון-לציון שנבנתה על האדמה הזו משלמת מאה ועשרים וחמשה אלפים פרנק מסים בכל שנה.

יש ויש מקום בארצנו למיליונים תושבים עובדים, והעולים החדשים, אשר יבאו בהדרגה ובסדר, לאט לאט, יפרו את הארץ ויביאו עושר גם להערבים היושבים בה, אם אך תבוא לעזרתנו הממלכה האדירה – בריטניה הגדולה. בזאת יוכחו גם הצירים האמריקאים, אשר באו אלינו לדרוש שלומנו וטובתנו, שלום ארצנו וטובת כל היושבים עליה.

ואולי הגיעה השעה, שמרכז הכובד של עניני ארץ-ישראל עובר לחלקה של אמריקה.

ואני מדבר הפעם לא על עניני הצדקה והתמיכה, שהנהלתם עלתה בגורלם של אחינו האמריקאים, כי-אם על השאלה הגדולה, שאלת ארץ-ישראל, בכללה. מלפני מי, שמסבות הזמן בידו, היה הרצון, כי דעתה של המדינה הגדולה של ארצות-הברית אשר מעבר לים האטלאנטי תהיה, כפי הנראה, היותר מכרעת בעתידה של המדינה הקטנה אשר לשפת ים התיכון באסיה הקטנה. כך גם שורת הדין הנותנת, אחרי שאת ממשלת אמריקה אי-אפשר לחשוד בשום דבר של הנאה עצמית, בשום פניה חמרית, בשום שאיפה לכבוש כל-שהוא. וכך אנו רואים, שועידת-השלום בחרה צירים אמריקאים דוקא לשלחם לארץ-ישראל לתור ולחקור את המצב שמה ולהרצות את כל אשר יראו ואשר ישמעו לפני אספת-השלום, ומאת יתר המעצמות הגדולות צירים לא באו.

באופן זה ראוי ונכון הדבר להעמיד את דעת-הקהל האמריקנית בקרן אורה בנוגע לשאלות אחדות עיקריות, אשר בלי כל ספק בפתרונן תלוי גם פתרון הפתרונות של שאלתנו הגדולה. העתונות, כלי-המבטא של הצבור הגדול באמריקה, לא רק העברי, אף גם הצבור הכללי, תקדיש בודאי רבים מעמודיה לברור אותן השאלות, שמתחבטות בהן גם ציריהם בשבתם בארץ-ישראל, ועל העתונות העברית, לפי דעתנו, החובה להאיר אור על השאלות האלה, להיות ראש המדברים בכל מקום, ששאלות אלה מתעוררות.


 

א.

אם כי כל שאיפתנו לשוב לארץ-ישראל, אל האדמה, אל החקלאות, ועינינו נשואות אל המשק הכפרי, אל האת ואל המחרשה, וכל מחשבותינו לעזוב את המון-קריה עם כל התוהו ובוהו אשר הרכיבו בחיינו המסחר וישיבת כרכים, – בכל-זאת הננו מתישבים בבואנו אל הארץ בערי המושב, ושמה אנו נשארים ברובנו הגדול. קשה להלוך נגד החיים, ולא ביום אחד ימיר ויחליף גוי את חייו הרגילים. הגלות הארוכה הושיבה את המונינו בתחומי הערים בכל הארצות והרחיקה אותנו מעל הכפר. ישיבת כפרים מחוץ לערים היתה אסורה עלינו בארצות רבות. בארץ הגלות היותר גדולה, ברוסיה, במקום שהיה כחצי מספר העם היהודי בכל העולם, היו תשעים ושמונה וחצי אחוזים ממספר היהודים תושבי הערים, ואלה היו הנודדים תמיד לבקש להם מרעה אחר באשר ימצאו. מקרב אלה הלא הסתדרו החלוצים בארץ-ישראל, ומאלה הן עלו תמיד להגדיל את הישוב הארץ-ישראלי. האם פלא הדבר, שרוב הבאים השתדלו למצוא להם מקום ומנוחה ומשלח-יד בתוך ערי המושב ולא בקרב המושבות?! החיים ותנאיהם הקשים התגברו על השאיפה, על משאת-הנפש, על החפץ לשוב אל האדמה-אמנו, והישוב העירוני בלע את החלק היותר גדול מתוך העולים החדשים, מקרב הבנים השבים לגבולי אדמתנו הצרים.

לרבים מן העולים לא חסר המרץ והגבורה למלא את רצונם החזק ולהתגבר על הרגלם הישן-נושן, להזניח את תשואות קריה וכל תזענוגי הערים ולהתישב על הקרקע, להיות לאכרים ויוגבים וכורמים. ואולם, מלבד החפץ והמרץ הלא נחוצים לתמורה כזו גם אמצעים אחרים: קרקע, מכשירי-עבודה, ידיעות נחוצות, אמצעי-כסף רבים. ובגלל כל זה בוחרים הגולים בדרך שאין בה המכשולים האלה, שאין צורך להם בכל התנאים הנחוצים האמורים, והם מתישבים בתוך אחיהם בערים וממשיכים את חייהם הרגילים ואת עבודתם הרגילה, או בדומה לה, גם במקומות מושבותיהם החדשים. היוצא מזה, שרוב הבאים לארץ-ישראל נשארים להיות תושבי הערים, ומספר מקומות-מושב אלה הולכים ועולים על חשבון אחינו הבאים. כך היה וכך בודאי יהיה. ועוד יותר מזה: ישיבת-כרכים כל-כך קרובה ללבותיהם של הבאים החדשים, עד שהם משתדלים, כמעט שלא מדעת, להפוך גם את אחדות מן המושבות לערי-מושב, ואת פתח-תקוה, למשל, לא תבדילו בצורתה מעל אחת העיירות אשר בליטה, וגם ליתר המושבות הגדולות, ביחוד ביהודה, צורת עיירה להן.

והערים בארץ-ישראל לא התרוקנו כמעט מעולם מיושביהן היהודים, כמו שלא נפסק אפילו לתקופה קטנה הישוב היהודי בארץ ישראל, למיום שאבדנו את קיומנו המדיני. התפללנו אל ביאת המשיח, אך לא הסתפקנו בתפלות לבד, ותמיד נמצאו בקרב עמנו שהשתדלו לקבוע את ישיבתם בארצם ישיבת ממש. העיר יבנה שעל שפת הים-התיכון, בין יפו ובין עזה, קרובה אל המושבה גדרה היום, והעיר לוד, דרומה מזרחה מיפו, התחנה הראשית היום, המקשרת את מסלות-הברזל מצרים-ירושלים-דמשק, הכפר בני-ברק, בקרבת המושבה פתח-תקוה היום, – אלה היו ביהודה, אחרי חורבן הבית השני, מרכזים רוחניים ומסחריים גדולים לישוב היהודי שהיה צפוף אז בסביבה ההיא, עד שנהרסו בימי המלחמות של בר-כוכבא. אחר-כן היה ישוב צפוף בערי הגליל, בסביבות חיפה ועל שפת הכנרת, שהחזיקו מעמד עד המלחמות שבין ביצנץ ומלכי פרס. וגם בימי הכבוש של מחמד וגם לאחר כן, בתקופת מסע הצלב, נמצאו עוד יהודים רבים בתוך הערים בארץ. האש והחרב של גבורי הצלב החריבו והשמידו את קהלות היהודים, אבל בכל-זאת לא יכלו להאביד כל ניר לישראל בארצנו, ובמאה השתים-עשרה מצא הנוסע רבי בנימין קהלות מסודרות בערים רבות ביהודה ובגליל, ישוב יהודי עובד ועוסק בישובו של עולם. העליה הגדולה של שלש מאות רבנים מאנגליה ומצרפת הדרומית במאה השלש-עשרה מצאה בארץ קהלות חשובות וגדולות בירושלים, חברון, שכם, רמלה, עכו, צפת, נצרת. והישוב הארץ-ישראלי עוד התגדל כאשר הביא דון יוסף הנשיא מנכסוס באניותיו המונים גדולים מאחינו אל הארץ. אז היה בארץ-ישראל ישוב עירוני גדול וגם ישוב כפרי. המושבה הדלה והעניה פקיעין עתה היא שארית ישוב גדול של יהודים עובדי אדמה, שנבדלו מעל שכניהם הערבים-הפלחים רק בדתם, אך לא בשפתם ולא במקורות מחיתם.

ואולם לאט-לאט נהרסו ונתמעטו הקהלות העירוניות ועל תלן נשארו רק “ארבע הארצות”, קהלות ישראל בירושלים, חברון, טבריה וצפת. אבל בערים האלה התאזרחו היהודים בכל שנות המאה האחרונה להיות בתוכן רוב בנין ורוב מנין, ומלבד חברון, שהעדה בתוכה אינה יכולה להתרבות מפני ירושלים הקרובה, השואבת אליה את כל הבריא והחזק בסביבתה, – הנה התושבים היהודים גם היום שם 70 – 60 אחוזים של המספר הכולל היושב בהן. השאיפה להתישב בארץ-ישראל נטועה עמוק-עמוק בלב כל יהודי, אולי גם שלא מדעתו, מתחת לסף הכרתו, יען וביען שהיא ירושה לו מדור-דור, מימי הגלות הראשונים, וכל צרה ומצוקה, כל גזירה רעה, כל פורענות היניקו, גידלו ופתחו את השאיפה הזאת, המתעוררת לפעמים גם אצל המתבוללים. וכל מי שלא חפץ ולא יכול להגשים בחיים את שאיפתו זו, השתדל להרים תרומות של כסף לתמוך ולהחזיק בידי אלה מאחיו, אשר להם היה האושר לחיות ולהתהלך בתוך שוממות ארץ-ישראל. קרבנות הקריבו אל אלה היושבים בארץ-ישראל, חשבו לחובה לתמוך בידי הגואלים והקרובים שמה, בידי אנשי עירם שעלו לארץ הקדושה. אלה תולדות ה“כוללים”, זאת תורת הצדקה הגדולה, שאחינו שולחים מכל מקומות פזוריהם לטובת אחיהם הנמצאים בארץ-ישראל. קרבנות אשם וקרבנות חטאת מביאים האנשים לכפר על עונם אשר לא חפצו או לא יכלו לעלות בעצמם ולהשתתף בישובה של ארץ אבותיהם.

וערי ארץ-ישראל התמלאו מן התושבים היהודים אפילו גם לאחר שהתחילו אחינו בנסיונותיהם לפני חמשים שנה ביסוד ישוב כפרי, חקלאי. למרות כל ההוד וההדר העוטים את עבודת האדמה בארץ-ישראל, למרות הסכומים הגדולים שהוציאו למטרה זו ולמרות כל המרץ שמשקיעים חלוצינו בכבוש הקרקע ועבודתה, – אין הישוב הכפרי יכול להתחרות בכמותו עם הישוב העירוני. בירושלים לבדה היה מספר התושבים היהודים קודם המלחמה 56,500 נפש, זאת אומרת: פי-חמש ממספר כל התושבים אז בכל המושבות. היהודים הרחיבו את גבולות העיר ירושלים, וכאשר היה המקום צר להם בעיר העתיקה, אז היו הם הראשונים אשר סבבו את חומת העיר מחוצה לה בשכונות רבות. לפני שבעים שנה לא גר אף יהודי אחד מקיר העיר וחוצה, ובית-החרושת לאריגת משי, שנבנה על-ידי רבי משה מונטיפיורי בשנת 1860, היה הבנין הראשון מחוץ לחומה. אבל בהמשך הזמן הרבו אנשים פרטיים וחברות לבנות בתים ושכונות, וכל העיר הקדושה מוקפה היום טבעת של שבעים וארבע שכונות ופרורים, ולולא המלחמה כי אז רבו השכונות והתגדלו הקיימות מקודם. תשקט-נא הארץ, ישובו הימים לקדמותם, יראו-נא לעינינו החיים החדשים שאנו מקוים להם, ואז יבנו רחובות ושכונות חדשות וגדולות, והישוב בעיר ירושלים יגדל ויתרבה. הן עוד חסרים אנו בעיר הראשה בתי-צבור רבים מאד, הן אין לנו עוד בעיר קדשנו גם בית-מקדש מעט כראוי לנו בארצנו, זה אך הנחנו אבן-הפנה להאוניברסיטה שלנו, וכמעט כל בתי-הספר שלנו, בתי-הספר העברים הם בבתים לא משלנו. ישוב גדול נשקף לירושלים, ישוב עובד ועוסק בכל מסחר ומשלח-יד, והוא אשר יכין מקום להמונים רבים אשר יבואו אחריו. הכפרים והמושבות יביאו אליהם את העשרות ואת המאות, בעת שבערים ימצאו מקום לשבתם המאות והאלפים. זה יהיה חלק ירושלים, וזה יהיה גם תפקיד טבריה וצפת אשר בגליל. על משואות הישוב הישן, שהתפתח לאט, יבנה ויתרומם ישוב חדש מקרב הגולה החדשה אשר תזרום אלינו מכל המקומות. גם שתי הערים הישנות האלו תצאנה סוף-סוף מחוץ לגבוליהן העתיקים, יפרצו את חומותיהן, ויבנו שכונות חדשות, כמו שעשו בירושלים, – ביחוד כמו שעשו הגולים במשך עשר השנים האחרונות ביפו ובחיפה.

ביפו החל הישוב העברי החדש אך לפני כשבעים שנה. גם היא היתה מוקפת חומה והמשפחות היהודיות גרו בתוך הערבים בעיר העתיקה. החומה נפרצה אך בשנת 1875, שבע שנים קודם שהתחיל הישוב החדש על-ידי העולים הראשונים, שבאו מרוסיה. האנשים אמנם באו לשם עבודת האדמה, היינו: להתישב בכפרים ובמושבות אשר בנו ואשר אמרו לבנות, אך גם אותם משכה ישיבת כרכים הרגילה להם, ורבים מהם נשארו ביפו והגדילו מספר אנשי הקהלה. חמש שנים עברו למן התחלת העליה, והתושבים היהודים יסדו להם שכונה מיוחדת “נוה-צדק”, ואחריה – גם את השכונה הגדולה “נוה-שלום” הנמשכת מן הרחוב הראשי בטבור העיר עד חוף הים. וכאשר רבו התושבים ביפו והעליה אחרי המאורעות ברוסיה בשנות 7–1905 התגברה מאד וביפו נוסדו בתי-ספר מודרניים, שבגללם לבד באו יהודים מתוך הגולה, כדי לתת חנוך לאומי לילדיהם, – נגשו בשנת 1910 לבנות את “תל-אביב”. זהו פרור מצוין, שכונה היותר מודרנית בכל המדינה התורקית בסדריה, בחוקי ההיגיינה והבניה הנהוגים בתוכה. אסור לבנות בתל-אביב בנינים צפופים, אסור לכסות את המגרשים בבנין יותר מארבעים אחוזים של כל שטח המגרש, אסור לחלק מגרש לחלקים פחות מאלף אמות מרובעות כל מגרש. השקאת-מים מרכזית מסודרה בכל השכונה ועוד מספיקים מים לשכונת נוה-צדק וגם לשכונת הגרמנים הקרובה. הרחובות מרוצפים, מדרכות בכל רחוב, גן-השכונה עובר דרך הרחובות המרכזיים. השכונה הזאת נעשתה לאבן-חן, המושכת אליה את כל הבאים אל הארץ, והיא גדלה והתפתחה במהירות בלתי-רגילה בארץ ישראל. במשך ארבע שנים נבנו מאתים בתים, והשליש מהם בני שתי קומות, ולולא המלחמה שהתפרצה, כי-אז כבר היו לנו עד היום פי-שתים או פי-שלש במספר הזה, כי כמעט בכל הסביבה של תל-אביב נקנו שטחים גדולים להרחבת השכונה.

בנין השכונה תל-אביב וסדור הענינים בתוכה כאחת הקהלות היותר מסודרות עם ממשלה עצמית ותקנות מיוחדות – אות ומופת לנו על הנסיון הצבורי אשר לנו בבנין ערים לשבת. תל-אביב נהיתה לאבטונומיה קטנה, שהתנהלה לפי רוחה וחוקיה אשר יסדה לה, וגם השלטון התורקי וגמל-פחה בראש היה מוכרח לחלק לה כבוד. ועד נבחר באספה כללית מנהל את כל הענינים: בטחון הצבור, שמירה מעולה. נקיון החצרות והרחובות, נטיעות צבוריות, הארת הרחובות והשקאת הגנים. בני השכונה שמרו על פקודות הועד ועל התקנות לבלי לעבור עליהן, ואם קרו עבירות, אז נענשו העוברים. גם ספרי המקנה של הרכוש נמצאים בבית ועד השכונה, מסודרים לפי חוקי הנוטריונים, וכל רכוש דלא נייד עובר מרשות לרשות רק על-פי ספרי האחוזה של הועד. בשנת תר"ע היה תקציב ההוצאות של השכונה רק 6,720 פראנק, ותיכף לאחר הכבוש עלה פי-עשר, כי נתרבו ההוצאות לפי מספר התושבים ולפי הצרכים.


 

ב.

בחברון יושבים עתה לאחר הכבוש כשבע מאות יהודים, אבל העיר גדולה ולה סביבה פוריה ונהדרה, ודרכים אליה סללו בזמן המלחמה. העיר הזאת מתרוקנת על-ידי ירושלים, אבל זה רק נעשה בימי משבר, בימים אשר קוו האנשים למצוא מחיה ומחסה בעיר יותר גדולה. בעתיד הקרוב היתה תקוה להגדיל ולהאדיר את הישוב היהודי בחברון, בפרט אם יוסדו מושבות חקלאיות בסביבה ההיא. המושבות הקרובות אל העיר מחיות ומפרות גם את העיר הקרובה, והישוב בתוכה הולך ומתגדל במהירות יותר גדולה מאשר מתרבה הישוב הכפרי. זה האחרון זקוק תמיד לשטח ידוע של קרקע, של חלקת אדמה לו לבדו, בעת שהישוב העירוני יונק את כחותיו “ממגד שמים”, מכל הבא לידו.

ובארץ יהודה הלא נמצאות עוד ערים מקדם, שאמנם עתה אין בתוכן כמעט שום ישוב יהודי, אבל אין זה כלל וכלל מן ההכרח. באר-שבע, עזה, לוד, רמלה, וגם בית-לחם ויריחו – כל אלה ערי ישראל, שעתה כמעט נתרוקנו מן הישוב העברי. יש בכל-זאת תקוה, כי בעתיד הקרוב ובהשנות המצב והתנאים, יבואו אחינו להתישב גם בערים האלה, ולאט-לאט יתקעו להם יתד בתוכן. זאת תהיה, בלי ספק, עבודת ישוב לא-קלה; על הסתדרותנו יהיה להכשיר את התנאים לישוב-עירוני זה; עלינו יהיה לתמוך את התושבים הראשונים בהרבה דברים, ביחוד במוסדות של חנוך ורפואה, – אבל גם פרי רב תביא לנו עבודה זו. הערים הנזכרות לא חדלו להיות לעולם נקודות-ישוב חשובות, ואין לנו רשות לוותר על המקומות האלה. בבית-לחם, לוד, באר-שבע, רמלה, עזה ויריחו חיים תושבים לאלפים, בכל אחת חיים ומתפרנסים תושבים לא-יהודים, – ומדוע לא יתישבו גם יהודים בתוך הערים האלה, ומדוע לא נביא גם את האור אשר רכשנו לנו באירופה ואת כל הסדרים הטובים גם לתוך ערי ישראל אלה?

בשומרון יושבת לה שכם בהר אפרים וקסריה על שפת הים, – ויהודים אין בתוכן. בשכם יושבים להם שארית השומרונים, לרגלי הר קדשם, הר גריזים. יהודים בלתי-נמצאים שמה. הפוליטיקאים הערבים, המשתדלים עתה על-פי פקודת מנהליהם בדמשק ובמצרים לסכסך את הערבים ביהודים שבארץ-ישראל, – בחרו להם את העיר שכם לעשותה קן השנאה לישובנו החדש. מן העיר הזאת יוצאת תעמולה להתנגד אל הציוניות, אל ההגירה היהודית, וכאשר נסה הבנק היהודי לשכור דירה בשכם ליסד שם סניף של האפ"ק, עמדו בני-שכם ועכבו את הדבר. היו עוד מקרים אחרים בדומה לזה. אבל כזאת וכזאת תשכל חרב השנאה, אשר תנדוף כעשן מפני תנאי החיים הממשיים. שכם היא עיר גדולה, קשורה אל חיפה ואל כל עמק יזרעאל בפסי מסלת-הברזל התורקית, העזובה עתה מאת השלטונים הבריטים; בין שכם ובין ירושלים יש כביש טוב ומסודר. שכם היא עיר של מסחר ושל תעשיה. באופן כזה אין העיר הזאת יכולה להיות נפרדה מעל חיי הכלכלה העתידים בארץ, ואין ספק, שאחינו יתישבו בתוכה ויסחרוה ויפרו את מרכולתה. קסריה היא עזובה עד מאד, אבל הן נמל ישן לה, יושבת על חוף הים, ושתי מושבות עבריות גדולות ופוריות – זכרון-יעקב וחדרה – בשכונתה. ואם כי כל זכרונותינו על אדות העיר הזאת מימי רומא ותפקידה בימים הרעים האלה אינם כל-כך מזהירים, אבל הדבר הזה לא יעצור בעדנו לקומם גם את הריסות העיר הזאת ולעשותה מושב לשבי הגולה.

ואת העיר היפה המשתרעת לרגלי הר הכרמל, נשיא הררי אפרים, – את העיר חיפה, החילונו להשיב לתחיה עברית בתשומת-לב מיוחדת זה חצי יובל שנה. את ערכה הגדול ואת עתידה המזהיר הבינו רבים. הגרמנים “בני ההיכל” ראו את יפיה ויחמדוה עוד לפני ששים שנה. ויבנו להם מושבה-שכונה על-יד העיר ההיא, והרצל שלנו נשא על רוכסי הכרמל היורדים ומשתרעים מעל חיפה את חזיונו ומשא-רוחו בספורו “תל-אביב”. חברת המסחר והתעשיה “עתיד” היתה הראשונה, שהשקיעה את מיטב אמצעיה החמריים בעיר הזאת ותבנה שמה את בתי-החרושת למעשה שמן ולבורית, וביחד עם המהנדס איצקוביץ מבאקו בנתה גם בית-המלאכה להתוך-ברזל ולמכונות, ומאז ועד עתה הלך הישוב היהודי בעיר הזאת הלך וגדל, הלך והתפתח, וגם מקום לבנין הטכניקום העברי בחרו מיסדי המכון הזה על-יד חיפה. קהלת ישראל בחיפה גדלה והתפתחה בחומר וברוח, כי גם בית-ספר תיכוני, בית-ספר הריאלי, נוסד שמה. בתי-מסחר אחדים משלנו הראו כחות-חיים עד כדי להתחרות עם הגרמנים הנוצרים, אשר במשך הזמן שכחו וטשטשו את האידיאלים של “דת ההיכל” וישימו עיניהם ולבבם לרכוש להם את סחר הנמל חיפה ואת הסביבה בגליל.

מובן, שהשלטון הבריטי החדש ראה את חיפה ואת הנמל המצוין בתוכה שאין כמוהו בכל שפת ים-התיכון אשר באסיה הקטנה, ועתיד גדול נשקף לעיר הזאת. חיפה תהיה עיר הראשה בארץ-ישראל לכל סחרה ועזבונה ולכל משאה-ומתנה דרך הים הגדול, ובני אחינו הסוחרים ובעלי התעשיה ימצאו שם בשבילם כר נרחב לכל מסחר ועבודה. הבאים ימצאו לפניהם גרעין בריא של קהלה יהודית כבת כמה אלפים נפש, מגרשים רבים נקנו על-יד בנין הטכניקום, שבודאי יהיה, בלי שום ספק, כולו עברי, וגם על הכרמל מלמעלה קנו הרבה מאחינו מגרשים על-ידי המשרד הארץ-ישראלי והאפ"ק.

במספר ערי הגליל אין אנו יכולים לוותר על עכו, הקרובה מאד אל חיפה, וקהלה קטנה יהודית נמצאת בקרבה, וגם צור וצידון תהיינה מושב לבני אחינו בהמשך הזמן, כאשר יתרגלו האנשים אל תנאי החיים בארץ. לא נוכל לוותר גם על בית-שאן ואפילו על נצרת, שכולה עתה נוצרית. והלא נצרת היא כל-כך קרובה אל עמק-יזרעאל שלנו ואל מרחביה היפה ואל כל העולם המתהווה בעמק ההוא.

והערים טבריה וצפת. הן חמי טבריה והכנרת יכולים להיות מקור מחיה ומסחר ותעשיה, והמקור הזה רק יושב ומחכה לידים חרוצות, למרץ ולכשרון המעשה. הפרץ בחומה, המקפת את העיר טבריה הישנה, נפרץ מכבר, ואת העיר צריכים ויכולים להרחיב גם לצד המעינות החמים וביחוד למעלה מהעיר, לצד ההר הנטוי עליה. את העיר צריכים להבריא ולתת לה פנים אחרים, ואז הלא יכולה העיר טבריה ומעינות הרפואה אשר בה להיות לתחנת-בריאות גם בימות החורף לכל ארצות אירפוה. אל תשכחו, שאין עתה ארץ-ישראל רחוקה ונדחה “מעבר להרי חשך” במקומות נסתרים מאדם, ואך על שפת ים-התיכון, החובק בזרועותיו את שלשת חלקי העולם, היא שוכבת, ומחיפה עד טבריה מהלך שתים-שלש שעות במסלת-הברזל. והאם יודעים אתם, שאין בכל ארץ-ישראל אויר טוב ומבריא כאוירה של צפת, היושבת על אחת הרכסים אשר בהר כנען. רק הרעב והעוני והמשטר התורקי יכלו להפיל חללים רבים בצפת ולהרבות את יתומיה; אבל בידי משטר חדש ומסודר יכולה צפת וסביבתה לכלכל עשרות אלפים תושבים. בקיץ לא יגדל שם החום, ובחורף הקור שם ממוצע, ואויר ההרים מזין ומבריא, ובבקעות בין ההרים מעינות מים מפכים, והכפרים מסביב מביאים אל העיר מכל הטוב אשר תתן להם אדמתם הפוריה. אך יבואו-נא אנשי מעשה, בני מסחר ותעשיה, אשר לא יקוו למוסדות של שנוררות ולא ישאו עיניהם אל “הפוסתה” מאמריקה ומיתר מושבות הרחמנים בני הרחמנים, ויתעסקו בישובו של עולם, ואז תענה להם העיר צפת את הריוח ואת הפרנסה, כאשר מצאום בכל המקומות אשר ישבו אחינו בתוכם. ואם מצאה ידעם בארצות הגלות, – בארץ-ישראל על אחת כמה וכמה.

זאת תהיה תורת הישוב העירוני בארצנו בעתיד הקרוב. ישנן ערים בארץ-ישראל, ואחינו הבאים ימלאו אותן. לאט-לאט, בסדר ובמשטר, יבואו האנשים, פן ירבו עלינו והביאו קללה על הארץ ועליהם. הסתדרותנו הלאומית תוציא מאוצרה את כל הסדרים הנחוצים למסע הגולה, לתשובתו של עמנו לארצנו. לא במרוצה ולא בחפזון, אך בסדר ובמשטר, כפי אשר תשים לפניהם הסתדרותנו. אבל אל-נא יאמרו: צר יהיה לנו המקום בארץ-ישראל. הנה ראינו, שגם הערים יכולות להרחיב את גבוליהן.


 

ג.

ושאלת הערבים – מי פתי אשר יאמר כי אין אנו שמים אליה לב, כי אין אנו מקבלים בחשבון את הישוב הערבי. ואולם אנו יודעים את הענין ומביטים אליו בשום שכל ובהתאם אל המציאות.

כל שקר אינו חדל להיות שקר, אפילו אם באה עליו הסכמה ונתפרסם בעולם.

“כל העולם” יודע כי מלחמת-תמיד היא בין הערבים ובין היהודים בארץ ישראל", ושאלת הערבים, שאלת יחוסיהם אל הישוב היהודי בעתיד הקרוב, מטרידה מאד לא רק את רבים מעסקנינו אנו בארצות הגולה, אך גם את הדיפלומאטיה העולמית, את אלה המדינאים, שעליהם לפתור עתה את שאלת הציוניות. כולם, גם ראשי הסתדרותנו, וגם המעצמות, דנים בכובד ראש, איך לסדר את הענינים, שבל יבואו היהודים, האומרים לחדש את פני ארצנו, לידי חכוכים עם הערבים יושבי הארץ.

אבל לא כל מה שידוע ל“כל העולם” ידוע לנו, היושבים בארץ ישיבת-קבע, אשר קשרו את חייהם אל ארצנו, והישוב אינו אצלם דבר שבעיון, רק ענין ממשי להם ולבניהם עד עולם. לפי העיון, טבע הענין מחייב, שאם יבואו אנשים זרים מרחוק לארץ חדשה, צפופה בישובה, והמה דוחקים את רגלי תושבי הארץ מעולם, כובשים את חלקי אדמתם, מתחרים בהם על כל מדרך כף רגל, אזי תרע עין התושבים האורחים הלא-קרואים הבאים, ויתנגדו להם בכל תוקף. כך מחייב המצב הטבעי בכל מקום. ומובן, שגם בארץ ישראל הערבים צריכים להביט בעין רעה על הישוב היהודי החדש ולהתנגד בכל האמצעים להתרבותו. ואין התורה העיונית הזאת חסרה הוכחות וראיות. היו מקרי התנגשות מרובים בין היהודים ובין הערבים, היו גנבות מרובות, לא חסרו גם גזלות ורציחות. היו גם משפטים וסכסוכים וערעורים בדבר גבולין וכדומה. אבל כל האותות והמופתים והמקרים הללו אינם מוכיחים כלום. צריכים לדעת את הענינים על בורים, כמו שהם משתקפים בתוך חיינו פה, מוכרחים לדעת את הסבות.

היה בארץ שלטון תורקי, שלטון שלא ידע ולא חפץ לדעת כל תרבות והתפתחות, ואך עריצות ומציצת דם התושבים. שממה הארץ, נהרסו ממעמדם התושבים, ובמקום הסדר והמשפט שלטו אלמות וזדון. מיטב הקרקעות כוסו חול הים והמים נקוו ויהפכו שדות תבואה לבצות קטב. נחשפו ההרים ואין כל זכר ליער. הפלחים נתרוששו וכפריהם חורבות ומשכנות אביונים. “כל דאלים גבר”, וכל האפנדים וכל פקיד קטן ושוטר תורקי למינהו עשקו וירוצצו את הפלחים ואת הבידואים, הקרובים אל מקומות הישוב. האפנדים גזלו מאת הפלחים גם את רוב שדותיהם, לקחו לעצמם כל חלקה טובה על יד הכפרים, ויעשו באדמת הפלחים כטוב בעיניהם. מכרו למזרים, מכרו לגרמנים ואיטלקים, וכאשר באו היהודים לרכוש להם חלקת אדמה, נמצאו האפנדים גם להם. האפנדים הונו את הפלחים מעל אדמתם וימכרוה ליהודים, – והאם פלא, כי נסו הפלחים לערער על המכירות ועל הגבולין, אולי יצילו את אשר היה להם, אולי ישובו ויקחו את האדמה מאת היהודים החלשים, שאינם כל כך תקיפים כעושקיהם האפנדים?! בתי-המשפט התורקיים שמחו תמיד לקראת משפטים והתנגשויות כאלה. אם לא היו משפטים והתנגשויות, אזי היו הפקידים התורקים משתדלים לברוא כאלה. הן מזה היה לחמם נמצא. גם התובע גם הנתבע, הרשע והצדיק יחד, שניהם משלמים שוחד, שניהם מביאים מנחה אל הפקידים. המשכורת לא הספיקה מעולם למחיתם של הפקידים, שהיו צריכים לשלם גם מצדם לגבוהים עליהם, ובלי הכנסה צדדית, – פשוט: שוחד – אי אפשר היה לחיות. משרות הממלכה היו נערכות לא לפי המשכורת, אך לפי ההכנסה הצדדית, שיכולה משרה זו או זו להביא לנושאה. לא היתה אף קניה אחת בארץ ישראל, שמלבד מחיר הקרקע ליד המוכר, שלא עלתה בהוצאות מרובות במשרדי הממשלה השונים, כספי שוחד וכסף “לא יחרץ”. ומצב כזה הביא לכל מיני ערעורים והתנגשויות בין הערבים ובין היהודים.

העניות המרובה שבין הפלחים מביאה אותם לידי גנבות, חוסר הסדרים, ודרכים עקלקלות ובלתי מסודרות נותנים יכולת לשודדים מן הבידואים לשלול שלל ולבוז על דרכים, בפרט אם היהודים לא היו רגילים לשאת נשק ולעמוד על רכושם. לא חסרו גם מקרי נקמה, בעת שיצאו גואלי-הדם לנקום נקמת קרוביהם, ובעת ריב והתנגשות נפל חלל אחד הערבים.

אבל בכל אלה חלילה לנו לראות סימנים והוכחות, שאין היהודים יכולים לדור בכפיפה אחת עם הערבים, שכל המראות-נגעים בחיים ההדדיים של שני העמים האלה היה דבר שבהכרח. מה שהמצב בעת השלטון התורקי היה כמעט מחייב, הנה המצב החדש, תחת שלטון מסודר, יהיה דוקא שולל את המראות האלה ולא ימצאו להם מקום בחיינו.

והנחה זו יש לה דוקא בסיס איתן בתוך החיים הקיימים, במעשי יום-יום. זה לנו חמשים שנה של הישוב החדש, ואנו רואים את היהודים ואת הערבים חיים כשכנים שקטים זה על יד זה. כשכנים שקטים ושלוים יושבים יחד בערים, בית אל בית, גם בחצרות משותפים, גם בעסקים יש שהמה משתתפים. קונים זה אצל זה, מוכרים וסוחרים יחד, באופנים לא גרועים, אם לא יותר טובים, מאשר חיינו תמיד בכל ארץ הגולה. אין אף מושבה אחת בארץ ישראל, שלא יעבדו שמה ערבים, שלא ימצאו בתוכה ערבים בתור פועלים קבועים, יושבים בבתי היהודים. במושבות הגליל ישנם הרבה הרבה מן הערבים, היושבים במושבה ישיבת-קבע בתור חרטים, כלומר: אריסים, המה ומשפחותיהם, והיו ימים, ועוד גם עתה לא עברו, ובזכרון-יעקב היו מספר התושבים הערבים למאות. היהודים ילידי הארץ, אלה היודעים את השפה הערבית ואת מנהגי חייהם, עוברים ונכנסים לכפרי הפלחים ולמקום מושבות הבידואים, מתארחים אצלם ומקבלים אותם כאורחים בביתם, ואין ביניהם פרץ ומריבה. הקורבה של הגזע השמי, המשותף לשני העמים, היא גם כן גורמת ליחוסים כאלה. ואולם ביחוד נכבדה התועלת, היוצאת לשניהם יחד מקורבה זו, והערבי תיכף הרגיש בתועלת זו. כי הן למרות כל ההשתדלויות מצד חוגים ידועים, של פקידים תורקים, של ערבים-נוצרים, ביחוד הקתולים, ושל אפנדים ערבים לסכסך בין הערבים ובין היהודים ובכלל להסית את עם הארץ ביהודים, – הנה רואה ומכיר העם הזה בחושו הבריא את כל הטוב, שהביא היהודי לסביבתו. הערבי מוצא לו תמיד עבודה ופרנסה במושבה ובעיר אצל היהודים, מוכר לו פרי אדמתו ומעשה ידיו במחירים יותר טובים מאשר להאפנדי הערבי, אשר עשק וגזל אותו כל הימים. הערבי מוצא במושבה ובעיר גם עזרה בצדה: רפואה בחנם, עצת אוהב, עזרה כספית, וגם לומד הרבה מן האכרים העברים במושבות בענין הנטיעות ונהנה ממנו עצה ותושיה ומשתמש בהן במשקו בביתו. צאו וראו את המשקים ואת הבנינים ואת כלי העבודה אצל הפלחים הערבים בכפריהם, הקרובים אל המושבות, ואז תוכחו כמה למדו הערבים מן היהודים.

– אבל הלא היהודים נשלו את הפלחים הערבים מעל אדמתם, ומאשר להערבים יסדו את מושבותיהן!

לא נכונים הדברים האלה. כמעט כל המושבות נוסדו על חלקות אדמה נטושות, שהערבים עזבו אותן ולא עבדון. המה עזבו אותן, יען כי שיטת אדם הראשון בחקלאות, שהפלחים אוחזים בה, מנצלת את כחות האדמה עד מאד, ובגלל השיטה הזאת חדלה ארצנו להיות “ארץ זבת חלב ודבש”. בנחל גרר, במקום שיצחק אבינו זרע ומצא מאה שערים, האדמה עתה כחושה עד מאד, ואם ימצא הזורע שם אחת לשלש שנה שלשה או ארבעה גרעינים, ישמח מאד. במקום שנמצאים עתה המושבות הגדולות והפורחות, פתח-תקוה וחדרה, היו בצות נוראות, שגם ילידי המקום לא יכלו לשבת שם מפני הקדחת הנוראה, שאכלה את יושבי המקומות. מיסדי פתח-תקוה צריכים היו לקחת להם מקום מושב הרחק מעל אדמתם, בכפר יהודיה. ובתי-הקברות בזכרון-יעקב ובחדרה מלאים מחללי הקדחת הצהובה, שעלתה כשואה מתוך בצות חדרה לכלות את חלוצי המושבה. אדמת ראשון-לציון ורחובות היתה גרועה עד מאד, והערבים כמעט לא השתמשו בה לעבודה. אותו הדבר היה גם בגליל, במקום שנוסדו המושבות יסוד המעלה ומשמר הירדן. מקומות בצה וקדחת צהובה. הערבים הפלחים לא השתמשו בסלעי זכרון-יעקב וראש-פנה, שעליהם מתפלאים עתה כל רואיהם. אנחנו, רק אנחנו, אשר השקענו כסף רב ומרץ לא אנוש והקרבנו על הבצות והחולות והקרקעות השוממות קרבנות אדם הפכנו את המקומות האלה לחלקות גנים וכרמים ופרדסים, והושבנו את השממה הזו. לא מידי הערבים לקחנו את אדמתנו, רק מידי הטבע הפראי; לא את הפלחים נשלנו מעל אחוזותיהם כי אם את התנים ואת הסלעים ואת כל גדולי פרא ואת בצות המים. את אלה הרחקנו וגרשנו, ומקומם לקחה העבודה במרץ, התרבות האירופאית, הקולטורה החקלאית.


 

ד.

אך עושר וברכה הביאו המושבות, שנוסדו על האדמה השוממה, להערבים הפלחים. עבודה מצאו כל הידים היתרות של הפלחים, הבטלים מעבודה במשך רוב ימי השנה. עבודת הפלחה של הערבי, המשק הפשוט שלהם, אינו מעסיק אותם רק זמנים קצרים, ימים מועטים לפי הערך במשך השנה. בארץ אין תעשיה וחרושת, היכולות להעסיק את הידים הנותרות בכפרים, אין גם מקומות להרויח רחוק מן הכפר ומן המשק, מחוץ לבית. באופן זה רואים אנו תמיד את הפלחים בכפרים יושבים בטל מאין עבודה. אבל מראות כאלה לא תמצאו בכפרים הקרובים אל המושבות. המשק המעורב אשר במושבותינו, הנטיעות הרבות והשונות, העבודה המודרנית, – כל אלה דורשים ידי פועלים, והערבים מוצאים להם תמיד עבודה במושבה. ובגלל זה כל מושבה עברית מביאה ברכה להסביבה הערבית, והפלחים יודעים ומכירים ומעריכים את זאת, והמה שמחים לקראת יסוד מושבה חדשה קרובה לכפרם. מובן, שנמצאים תמיד אנשים רעים, הנכונים לסכסך את התושבים זה בזה. מן האפנדים, החפצים להתעשר מן הפסולת של הכפר, המוצצים כעלוקה את הפלח ומנשלים אותו מעל אדמתו ומכל אשר לו, והמוכרים אחרי כן את האדמה העשוקה לידי היהודים, – מקרב אלה יוצאים תמיד גם המדברים שטנה על הישוב העברי. המה המקטרגים, המה המסיתים, המה המנצלים את הפלחים, המה גם המוכרים או הסרסורים לכל המכירות. המה גם מפחדים, פן יקבלו היהודים זכויות מיוחדות על כל הקרקעות, השייכים להממשלה, על החלקות “המתות”, כמו כן החולות והבצות ורוכסי ההרים, ואז לא יהיה כל צורך ליהודים לא בסרסרותם ולא באותן החלקות, שהמה מחזיקים בהן כדי למכרן ליהודים במחירים גדולים. האדונים האלה מעוררים את כל התעמולה נגד הציוניות, נגד ההגירה היהודית, והמה משלמים מכספם את כל הוצאות האספות והעתונות המוחות נגד זכויותינו בארץ. אבל הן המעוט הזה אינו העם הערבי, אינו החלק הבונה של הארץ, כי אם הרועץ, העריץ, החלק הסותר בכלכלת הארץ. הערבי העובד, עם הארץ, אך ישמח לקראת הגולים החדשים, אף יהנה הנאה מרובה מן הישוב החדש, שיוסד על יד כפרו. וכאשר נאספו ירושלימה ראשי שבטי הערבים בארץ לדון על דבר הציוניות, היו דברי הערבים מעבר הירדן מזרחה באספה ההיא שונים מדברי השיכים והאפנדים שביהודה. “אתם, – אמרו אנשי עבר הירדן אל הפוליטיקאים הערבים ביהודה, – אתם שמנתם, עביתם כשיתם, ותעשו עושר רב מכל מושבות היהודים אשר מכרתם להם חלקות אדמה גרועות, ותטעו לכם גנות ופרדסים מאשר התעשרתם מן היהודים. אולי כבר מלאה ארצכם יהודים, עד אפס מקום לבאים חדשים. ואולם אצלנו עוד חלקות רבות וגדולות שוממות מאין יושב, מספר כפרינו מעטים, ואנו מחכים, משתוקקים לבוא אנשים חדשים, אשר יקנו מידינו את החלקות הנותרות, יושיבו אותן ויטעו גנות ופרדסים, ונראה גם אנחנו בכל הטוב אשר הנחילו אתכם היהודים”.

ויחוסינו אנו אל הערבים יהיו תמיד טובים. אין בקרבנו מקום לשנאה, לא היה לנו מעולם רגש איבה ומשטמה גם בארצות הגלות לרודפינו מנדינו, ואף כי בארץ ישראל לבני העם הערבי, בן גזענו והקרוב אלינו בדברים רבים. מתי היה עמנו לרודף, את מי צררנו מעולם? ובפרט הערבים הפלחים השקטים, החפצים כמונו בחיי עבודה ומנוחה. הן קרובים האנשים האלה אלינו. הנה הסופרים העברים, שהמה גם היו מחלוצי הישוב החדש בארץ ישראל, הד"ר יצחק אפשטיין והמנוח מר ישראל בלקינד, הידועים בשדה החנוך העברי בארץ, מטיפים לאחוה שלמה עם הערבים, שהמה ברובם הגדול בודאי יוצאי ירך היהודים, שנשארו בארץ אחרי החורבן. הן באמת, מעולם לא נתרוקנה ארצנו כליל מבניה, בני עמנו. הן עוד גם עתה רבים מן הכפרים נושאים עליהם שמותיהם העתיקים. שמות כתבי-הקודש, – אות ומופת הוא, שהמקומות האלה לא נעזבו מעולם מתושביהם העקריים, ולא חדשים מקרוב היושבים בכפרים האלה. רק יוצאי ירך בני ישראל, שברבות הימים ותחת מועקת מחמד נטמעו והתבוללו וגם שכחו את עמם ואת דתם. אוזן ששמעה: “ואהבתם את הגר”, התיחס תמיד באהבה וברחמים לכל גר, ואף כי לתושבי הארץ מעולם. אנו גם לא נהיה זקוקים לעולם לדחוק את רגלי התושבים הערבים, כי יש ויש מקום בארץ ישראל להמונים המונים מבני עמנו השבים מהגולה. מלבד הערים, שתושביהם ירויחו תמיד מזה. שהישוב בתוכן מתגדל ומתרבה, הנה גם במשק החקלאי לא יצר המקום לשנינו, להיהודים ולהערבים. הישוב בארץ ישראל הוא עודנו קטן עד מאד, הרבה קטן פחות מאשר היה בתקופה העתיקה. אין לנו לוחות סטאטיסטיות מדויקות מזמן ההוא, כמובן, אבל מפי תורתנו (במדבר, כ"ו) אנו יכולים ללמוד, שבזמן כבוש הארץ הגיע מספר תושביה לשני מיליון וחצי, והספירה, שנערכה בימי מלוכת דוד (שמואל ב', כ"ו), ציינה כחמשה או כששה מיליון תושבים יהודים בארץ. אולי המספרים האלה המה קצת מוגזמים, אבל בכל זאת המה בגדר המציאות. כעשרת אלפים פרסאות מרובעות לנו בארץ ישראל, ששת אלפים מערבה לירדן וארבעת אלפים בעבר הירדן מזרחה, ועל השטח הזה יושבים היום כשבע מאות ועשרים אלף נפש. ישוב כזה הוא מפוזר מאד, אם נשוה אותו אל הישוב הצפוף במדינות אחרות. הנה בבלגיה נמצאים 652 נפש על כל פרסה מרובעת, בבריטניה הגדולה – 618 נפש, במאלטה – 590 נפש, בהולנדיה – 513 נפש. ושמא תאמרו: ארץ ישראל היא אדמת הרים. – אבל הנה גם בלבנון יושבים 401 נפש על כל פרסה מרובעת. באיטליה – 326 נפש ובארץ שווייציה, שהיא כולה הררית, מגיע הישוב לסכום של 235 נפש על כל פרסה מרובעת. על יסוד הצפיפות הזו אפשר לנו לחזות מראש, שגם בארצנו יוכל הישוב להגיע לידי מיליונים אחדים, ולא נהיה למשא על הארץ ועל תושביה עתה.

ארצנו היא ארץ “צבי”. וכפי מליצת חז"ל באפשרותה להמתח ולהשתרע ולקלוט על פני שטחיה המונים עובדים. כחמשה מיליון אקרים אדמה מסוגלת לעבודה בקרבה, ועל השטח הזה אפשר ליסד ולכונן כמאתים אלף משקים זעירים, אשר יכלכלו את עובדיהם. גם עתה רוב יושבי הארץ המה עירוניים, והמיעוט הוא מאנשי הכפרים. על פי הספירה בארצות רבות אנו יודעים, שעל כל בן-כפר מגיעים שנים, שלשה וגם ארבעה עירוניים. באופן כזה, אם יהיו לנו מאתים אלף בעלי משקים חקלאים, אזי כפלים ויותר יעלה מספר היושבים בערים, ובארצנו יכולים איפוא למצוא מנוחה ונחלה מיליונים אחדים נפש. אלה הבאים לא יציקו ולא יצרו את איש מן התושבים. ואך ברכה יביאו אל הארץ לרגלם, ברכת עובדים אשר ברנה יזרעו ובששון יקצרו, עובדים אשר נפשם קשורה בנפש אדמתם, שאך היא היתה שנות אלף חזיונם ותקותם. אל הארץ יבואו עובדים מאחינו אשר רכשו את המדע האירופי, בעלי חכמה ונסיון, יבואו תלמידי הטכניקה ואתם המסקנות האחרונות של המדע, ואלה עוד יתקנו מהודם ומכל נסיונותיהם על הערבים יושבי הארץ. גם היום לומדים הפלחים הרבה מאת היהודים שכניהם, ובעתיד אך מקור ברכה נהיה לארצנו השוממה עתה, וגם להעם הערבי היושב בה בחושך ובלי קוי אור הדעת.

רבות הנה על פני כדור הארץ הפנות הנדחות, שעמנו היה שם הראשון אשר האיר אור במחשכן. והאור הזה יגדל וייף שבעתים, כאשר יראה בארצנו, על הרי ישראל.

המלצות קוראים
תגיות