רקע
מרדכי בן הלל הכהן
פרק ששי: הישיבות בירושלים
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

 

א.

לא ריקם בא ועד הצירים לארץ-ישראל. ידוע ידעו בגולה את כל המצוקה הכספית אשר סבלה ארץ-ישראל כל זמן המלחמה, ביחוד בתקופתה האחרונה. הן לולא העזרה אשר קבל הישוב מידי הד"ר רופין, אשר ישב אז בקושטא והתחכם להמציא לנו סכומים בזהב, שהיו נשלחים אלינו על ידי הקצינים מאחינו בצבא אוסטריה, כי אז היה תם הישוב לגווע. ובבוא אלינו ועד הצירים הביא בידו כסף, סכומים הגונים מקופת “הסיוע” האמריקני, שמראשית המלחמה נהל בתמיכתו את הרבים מאחינו במזרח אירופה, והיה שש לעשות חסד וצדקה עם הישוב הארץ-ישראלי. כל הישוב שמח מאד לקראת העזרה הגדולה, שועד הצירים מביא לו, ועסקני פתח-תקוה גם לא התעצלו לרדת מצרימה לקראת ועד הצירים, לקראת הכספים אשר בידו לטובת הישוב. סכומי הכסף שהיו לפקודתו של ועד הצירים היו, כפי הנראה, גדולים, ביחוד ביחס אל הפרוטות שהיה הישוב חי עליהן אז, כשהכסף התורכי ירד עד הדיוטא התחתונה, ומטבעות הזהב היו “בבל יראה ובל ימצא” בידי האזרחים גם מאימת השלטונות התורכים. וחברי ועד הצירים, שבידם נמסרו עניני הסיוע, הרבו לפזר כספים על ימין ועל שמאל. אנשי ארץ-ישראל ידעו למצוא את הדרכים אל לבותיהם של האנשים הטובים האלה, והגשם הזהב לא חדל. ביחוד הצטינו בזה בני הישוב הישן, גמולי החלוקה מעולם.

אני הייתי אז המנהל של המשרד הא“י בירושלים, ואני הגבר ראיתי את כל הפזרון הזה של כספי הסיוע לכל מראותיו. עשרת אלפים לירות ויותר היה הסיוע מוציא בחודש בירושלים, ואין אומר די. בארצות הגולה אם בעיר חונה לגיון צבאי, אזי העיר מתפרנסת בחלקה מאנשי הלגיון, מן החיילים וקציניהם; והנה בירושלים חנה אז לא לגיון אחד, כי אם עשרות אלפים איש, פה היה מושבו של המטה הראשי הלוחם על המון פקידיו וקציניו. וזה לא היה צבא רוסי או אוסטרי, הניזון באיפת רצון זעומה, ומשכורתו איזו פרוטות נחשת. בירושלים הציב לו צבא בריטי, האוכל לשובע מעדנים, והמחסנים הצבאיים מספיקים לו משמנים וכל טוב, ונוסף לזה הוא מקבל משכרת שמנה, שהוא אינו חוסך אותה ומוציאה בפזרון. עיר ירושלים היתה אז משופעת בפרנסה, ובנות הישוב הישן, ביחוד חניכות ביה”ס של הגב' לנדוי, שידעו לפטפט אנגלית, היו יוצאות פרופות וגרבים של משי עד הברכים על רגליהם. ועסקני הסיוע פתחו תעמולה רבה לתמוך אלמנות ועזובות ממפרנסיהן, פתחו מטבחים ובתי מקלט ליתומים, ואין קצה לכל מיני תמיכה ועזרה כללית בצורות שונות, שהיו האוכלוסים מקבלים מן הקופה העשירה של הסיוע. הרגיש בזה גם ראש ועד הצירים, הד“ר ויצמן, והוא פעם כנס אליו אותי ואת נשיא ועד העיר ליהודי ירושלים בעת ההיא, את מר א. ז. הופיין, והראיתי על התקלה הגדולה של הבזבוז הזה, המחנך את הצבור הירושלמי לחלוקה חדשה, תחת אשר עליו להשתדל שהישוב יגמל מן החלוקה. עבודת הסיוע אז היתה על שכם הד”ר אידר, ולפעמים עזר לו בזה חברו בועד הצירים, הפרופ. סילבן לוי. שני האנשים הנכבדים האלה באו אלינו ממרחקים, מעולמות זרים מחוץ לעולם היהודים והיהדות, ואת פני האנשים של הטפוס “צורבא מרבנן” ראו בירושלים אולי בפעם הראשונה בחייהם. כל לובש איצטלא היה להד“ר אידר לרב ולאדם המעלה, הגלימות והתרבושים של “חכמי” הספרדים הוליכו עליו יראת הרוממות, בפרט שעם אלה היה יכול לבוא בדברים בשפה הספרדית ועם חניכיהם מבתי הספר של חכי”ח גם בצרפתית. ואלה נצלו את אוצרות הכסף של ה“סיוע” באמנות מיוחדת, וקבלו סכומים אשר לא חלמו עליהם מעודם.

ביחוד ידעו את המלאכה הזאת ראשי הישיבות בירושלים. כי ועד הצירים בבואו ירושלימה התענין בתשומת לב מיוחדת אל מצב הישיבות הנמצאות בארץ הקדש. בדבר הזה היתה לא רק עבודה של צדקה גרידא, תגמול חסד לאנשים הסובלים מחסור. הישיבות – הן בתי האולפנא שלנו מדורות קדומים, אהלי שם, בתי היוצר לרבנים, למאורות התורה; והישיבות בירושלים אז, בשעת חרום כזו, בשעה שהמלחמה העולמית הרסה את כל משכנות יעקב בליטא וזאמוט, והישיבות הגדולות שמה היו כלא היו – עתה צריכות ישיבות ירושלים לשמירה יתרה, לטפול מיוחד, להשגחה מצוינת. עלינו לשמור על שארית הפלטה של בתי-תורתנו אלה, ולהביא בהם את כל התקונים הנחוצים, למלא את כל צרכיהם, לבנותם, לפארם ולשכללם.

 

ב.

כך היה בודאי מהלך המחשבות של ועד הצירים בנוגע לבתי-הישיבות בירושלים. היחס הזה היה גם אל בתי תלמוד-התורה, הנמצאים על-יד הישיבות, אלה שאינם נמצאים ברשותו של “ועד החנוך”. בתי תלמוד תורה שעל-יד הישיבות הלא המה באמת רק מחלקות מכינה אל הישיבות, ולכן התיחס ועד הצירים אליהם כמו אל הישיבות עצמן, כלומר תמך בהם ובמלמדיהם, כפי התקציבים שהוגשו. ועד הצירים ידע, שהמוסדות האלה היו מקבלים תמיד כספים מכל תפוצות הגולה, באמצעות הגבאים והשלוחים המיוחדים, וגם באופן ישר מאת נדיבים פרטים מאנגליה ומאמריקה. אבל גם זאת ידעו, שאין הסכומים הבאים מספיקים בפרט שהיוקר לצרכי החיים גדול עד מאד.

כפי הרשימות שהגישו ראשי הישוב הישן בירושלים לועד הצירים, נמצאו אנשים לומדים בישיבות, בחורים תלמידי תלמוד התורה, ועל צבאם מנהלים, משגיחים, מגידי שעור, מלמדים, מורי כתיבה, פקידים, ואליהם גם רבנים ותלמידי חכמים ואלמנות שלהם במספרים אלה:


עיסוק מספר
לומדי ישיבות 343
בחורים 135
תלמידי תלמוד תורה 1556
סה"כ תלמידים 2034
מנהלים 14
משגיחים 21
מגידי שעור 8
מלמדים 79
מורי כתיבה 14
פקידים 22
סה"כ צוות 158
רבנים ות"ח 114
אלמנות רבנים ות"ח 56

בסך הכל שיכים לישיבות מלבד הבחורים ותלמידי הת"ת, 673 משפחות, שמספר נפשותיהן הוא 2613 נפש. ועד הצירים קבע למוסדות אלה תקציב שבועי:


מספר סידורי שם המוסד סכום בג"מ (גרוש מצרי)
1) לת"ת וישיבת עץ חיים הכללית 8503
2) לת"ת וישיבת מאה שערים 5119
3) לת"ת וישיבת חיי עולם 3817
4) 1לת"ת וישיבת הר ציון 1485
5) לת"ת וישיבות כולל אונגרין 4850
6) לת"ת וישיבת תורת חיים 2374
7) לישיבת המצוינים 1475
8) לת"ת שערי השמים 949
9) לת"ת אור חדש 499
10) לת"ת אהל משה 850
11) לת"ת הספרדים דורש ציון 746
12) לת"ת תימנים 627
13) לת"ת גורזים וחלבים 235
14) לרבנים ותלמידי חכמים 2650
15) אלמנות רבנים ות"ח 850
בסה"כ 35029

ואל הסכום הזה, שהוא בערך 1400 לי“מ לחדש, צריכים לצרף עוד 500 לי”מ שועד הצירים קצב לישיבות העדה הספרדית בירושלים וחכמיהם. באפן זה הוציא ועד הצירים בירושלים בשני חדשים לישיבות, תלמודי-תורה וחכמים:


עדה חודש סכום (לי"מ)
לאשכנזים יוני 1320
יולי 1370
סה"כ 2690
לספרדים יוני 600
יולי 500
סה"כ 1100
אשכנזים וספרדים סה"כ 3790
רבנים יוני 91.33
יולי 98.67
סה"כ 190

ואם ועד הצירים מוציא סכומים גדולים כמו אלה לצרכי הישיבות והת“ת וכל האנשים התלויים במוסדות של החנוך הישן, סכומים כאלה שהם תופסים מקום רחב ידים בכל התקציב שלו בסכומי העזרה לאנשי ירושלים–הרי הדבר מחייב, שעליו היה לבחון ולבדוק היטב עד כמה נחוצה העזרה הזאת, עד כמה מתאימים המוסדות למטרתם. הצד החיצוני של הישיבות ובתי הת”ת שבירושלים היה למטה מכל בקרת. מבלי שים לב אל כל הסכומים העצומים שבאים מהגולה לטובת הישיבות במשך הרבה עשרות שנים; מבלי שים לב, שבמשך השנים האלו נמצאו מתוך הגולה נדיבים רבים שהרימו בשעתם תרומות גדולות לבנין בתים לתורתנו בארצנו ויתמכום ביד נדיבה, – הנה העניות של הישיבות בירושלים מנוולת עד מאד, התורה מושפלת בעיר האלהים עד שאול תחתיה. אין אף אולם אחד מסודר למקרא שעורים והרצאות, אין אף בית אחד יפה, שעליו נוכל לאמר: זה בית תלמוד, זה שער התורה. בתי הישיבות היו מלאים זוהמא, רפש ואבק, החצרות מעלים צחנה, הבנינים דמו לחרבות, ותלויים על בלימה. רהיטי המוסדות האלה, השלחנות והספסלים, רעועים ושבורים, ספרים כלים וגוילים קרועים מתגוללים בכל הפנות. לא יאומן כי יסופר שבבתי הישיבות אין אוצרות ספרים מסודרים, אין שומר על הספרים הנמצאים, אין שום סדר בכל הנראה והנמצא. כזה היה מצב הישיבות מהצד החיצוני. ועד הצירים, שעל שכמו הושם העול לבנות את הנהרסות. להפיח חיים בישובנו בארץ, לא יכול היה כאמור, לסוכך באוטוריטט שלו על הישיבות הנמצאות, מבלי לבחון ולדון אותן, לבוא עד חקר הגרעון של המוסדות האלה. ועד הצירים ראה חובה לעצמו, מצד אחד, לבלי להשען כולו על הרשם הרע שעושה המראה החיצוני של הישיבות ויבקש לתקן את כל מה שבידו, להציל מכליון את כל היקר ולעשותו לתפארת לעמנו.

 

ג

ולתכלית זו נשלחו בחדש מנ“א תרע”ח גליונות של שאלות לכל בני הישיבות בירושלים, בצרוף בקשה להשיב על השאלות תשובות ברורות נכונות. השאלות היו:

1. שם האיש, שם אביו ושם משפחתו?

2. בן כמה שנים הוא?

3. רוק, נשוי, ואם נשוי–מספר נפשות ביתו ושנותיהן?

4. מקום דירתו, הרחוב והבית?

5. מקום מולדתו?

6. מאימתי הוא בירושלים?

7. מאימתי הוא לומד בביתו או בתוך הישיבה?

8. אם הוא לומד בביתו או בתוך הישיבה?

9. כמה שעות ביום הוא עוסק בתורה (או בעניני ספרות)?

10. לאיזה מטרה הוא שואף: להיות רב, שו"ב מלמד וכדומה, או תורה לשמה?

11. כמה הוא מקבל מהישיבה בכל שבוע?

12. איזו מקורות עוד למחיתו: חנות, מסחר, אומנות, פרנסת הוריו, בניו, אשתו, תמיכה מחו"ל, חלוקה בכולל?

13. מה היתה מלאכתו ופרנסתו קדם שנכנס לישיבה?

לא בחפץ לב נתנו הנשאלים את התשובות, ולא כל התשובות היו ברורות פשוטות ומוחלטות. ולמרות הדרישה, לא כל הנשאלים כתבו את תשובותיהם בעצם ידם. אבל מכל הגליונות החשובות ששבו אל המשרד הא"י ראינו שבאחת-עשרה הישיבות הנמצאות בירושלים נרשמים:

בחורים עד בני עשרים שנה 163 איש

אברכים בטווח גילים סה"כ
20–25 88
25–30 58
30–35 52
35–40 58
40–45 26
45–50 30
50–55 17
55–60 21
למעלה מגיל זה 2
סה"כ 515

המספרים האלה כבר הוכיחו שאין לנו עסק עם בתי-אולפנא מסודרים לפי גיל ידוע, פחות או יותר שוה. ואמנם אך בקרתי את הישיבות, וראיתי את אשר לא ראיתי מעודי בכל ישיבה, במובן שאנו רגילים לתת למושג זה בעולם היהדות. המושג ישיבה הולם בכל העולם את קבוצת צעירים, רוקים, אברכים צעירים, בגיל של 18–25 שנה לערך, השומעים לקחם בתלמוד, גפ“ת ופוסקים מאת ראשי הישיבות. צעירים באים אל הישיבות ללמוד תורה זמן ידוע, שנים אחדות, והמה גומרים בזמן מן הזמנים את חק למודיהם ויוצאים לעולם המעשה: מי להוראה, מי למלמדות ומי למסחר. לגמרי אחרת ראיתי בישיבות שבירושלים. פה אין כלל ישיבות במובן הרגיל. ישנם אולמים שלשם מתכנסים בני-אדם, מנערים בני י”ב עד זקנים מופלגים, והוגים בספרים: מי בתלמוד, מי בפוסקים, מי בספרי דרוש אחרים, כל חד וחד לפום שעורא דיליה. אין בישיבות מגידי שעור לפני כל בני הישיבות, אין שעות קבועות לשעורים, ורק לפעמים מאסף לו אחד כתה קטנה של נערים וקורא לפניהם את שעורו. פשוט מלמד אותם פרק בתלמוד, והיתה הכתה הקטנה הזו כעין “חדר” מיוחד בתוך הישיבה. חדר כזה של חמשה נערים בני י“ג-ט”ז מצאתי במקרה גם בישיבת עץ-חיים.

היות ואין שעורים קבועים וסדר למודים קבוע לכל בני-הישיבה, אין גם תקופת למוד קבועה ללומדים בתוך הישיבות. האנשים אינם גומרים מעולם את חק למודיהם בבתי הישיבות, מפני שאין “חק” כזה. אין שום קורס ואין זמן מוגבל. למודים בישיבה כל ימי חייהם, מנער ועד זקנה ושיבה. ראיתי ונוכחתי שאין לנו בירושלים עסק עם ישיבות, בתי ספר לתלמוד, בתי אולפנא, ששם אנשים מתלמדים על מנת ללמוד ולדעת, אלא לומדים רק על מנת לקיים “והגית בו יומם ולילה”, והלמוד בעצמו הוא העיקר אצלם. הישיבות אינן איפוא בתי-ספר שבהם מבלים הלומדים תקופה ידועה עד אשר יגמרו את חק למודם, אלא הן מוסדות להחזיק בידי לומדי תורה לשמה. ולכן גם לא יעלה על הדעת שמי מן המתלמדים שמה ישלם שכר למוד. וכולם באין יוצא מן הכלל מקבלים שכר למודם מהישיבה. ולכן אין אדם יוצא מעולם מן הישיבה, ומכיון שנתקבל לישיבה בהיותו נער, הוא נשאר בין “תלמידיה” לכל ימי חייו, רק אם הוא עוזב אותה מרצונו הטוב.

הישיבות אינן איפוא מוסדות לחנוך ולתלמוד, רק “בתי מחסה” לאנשים, המקדישים חלק מזמנם, שעות אחדות ביום או בלילה ללמודי גמרא או יתר ספרי הקדש, ומקבלים בעד זה תמיכה מאת הישיבות.

ואולי בזה אפשר לבאר את החזיון שהיה תמוהה תמיד: על מה ולמה אין הישיבות בירושלים מוציאות גדולי תורה מופלגים כמו שהיו מוציאים תמיד בתי האולפנא שבגולה? וגם לקהלת ירושלים עצמה אין הישיבות יכולות להספיק רבנים. הטעם הוא פשוט: אין ישיבות בירושלים, ורק בתי מושב ליושבים על הספר, בתי חסד ותמיכה להוגים בתורה.

 

ד.

מתוך ההמון הגדול של הלומדים בתוך הבתים בירושלים, שקורין להם ישיבות, נסה “ועד החנוך” בראשית הקיץ לקחת אל תחת חסותו כעשרים צעירים בחורים ואברכים ולהביא איזה סדרים בלמודיהם. ועד החנוך לא נכנס לתוך רשותם של עצם הלמודים למקצועותיהם, ורק דרישה אחת הציג, שיהיה הלמוד בעברית, ששפת ההוראה תהיה עברית. ישנם מן הצעירים שבקשו ללמד אותם גם את השפה העברית ודקדוקה, וישנם המקדישים שעה קלה גם ללמוד האנגלית.

הנסיון הזה של “ועד החנוך” צריך היה, לפי דעתי, להיות לנו למופת, ועלינו להוסיף להביא תקונים בתוך הישיבות בדרך הזה. ואולם אין לנו לתקן את אותן הישיבות העומדות וקימות; זה מן הנמנע, ואינו עוד בגדר האפשרות. תקונים אפשר להכניס לתוך בתי-ספר, במקום שקימת איזו שפת לימודים שהיא, אבל אי-אפשר להביא סדר למוד וחנוך לתוך אולמים סתם, המלאים אנשים זקנים עם נערים, וכל אחד ואחד מהבאים סדר תלמודו בידו. התקונים שעל אודותם היינו מדברים היו נוגעים לא אל מוסדות הישיבות כשהם לעצמם, רק אל החומר האנושי שאפשר לנו למצוא בתוך המוסדות האלה, אל אותם האנשים, שאנו יכולים וגם מחויבים לטפל בחינוכם לטובתם ולטובתנו.

הנה ראינו מתוך הספרים שאספנו, כי בתוך הישיבות נרשמו בחורים 163 איש, אברכים בני 20–25 – 88 איש ובני 25–30 – 58 איש. אנשים בני גילים אלה עודם מוכשרים לשאת עול חנוך ולמוד ועוד טרם אבדו לנו. ישנם איפוא בס"ה כשלש מאות איש, רובם צעירים ובחורים, שעודם בגיל החנוך, ואפשר להציל חלק גדול מהם מבטלה ומכליון. אין כל ספק שאם נעביר תחת שבט הבקרת, ונבחן את שלשת מאות הצעירים האלה, נמצא על נקלה כמאה איש, שהמה יהיו לחומר טוב, המוכן לקבל צורה הגונה, אם רק נטפל בו באהבה ונדאג לאחריתו. בשביל הנבחנים והנבחרים האלה עלינו ליסד תיכף, עוד מראשית החרף הזה, ישיבה חדשה, בית אולפנא מיוחד, נבדל מעל הישיבות הישנות. את הישיבה הזו עלינו ליסד בצורת בית ספר מסודר, ולתת למבקרי הבית הזה את כל הזכויות ואת כל החובות של בתי-ספר עליונים. עליהם לבקר את השעורים וללמד את המקצועות, אבל יחד עם זה הם מקבלים גם תמיכה ועזרה מקופת הישיבה, אם הם זקוקים לכך.

בהתאם לזה הצעתי ליסד ישיבה שקראתי לה “ישיבת המשתלמים”, עפ"י תקנות אלה:

א.

1. מטרת הישיבה ושמה:

בשביל לתת האפשרות לצעירים שגדלו ונתחנכו על ברכי התורה להשתלם בלמודיה עד כדי היותם ראוים לקבל משרת רב בקהלות החרדים, או משרת מורה בבתי-הספר לחרדים, מיסד ועד החנוך ישיבה בירושלים עה"ק בשם “ישיבת יכין”.

2. אפני הלמוד:

ע"פ המגמה שאליה שואפים התלמידים להגיע, מתחלקת הישיבה לשתי מחלקות: א) מחלקת הרבנים; ב) מחלקת המורים.

ב.

3. מחלקת הרבנים:

במחלקת הרבנים מבדילים שתי קבוצות: קבוצת מורי הוראה, המשתלמת בדיני אסור והיתר (אורח חיים ויורה דעה); קבוצת דיינים המתלמת בדיני ממונות ונשים (אה"ע וחשן המשפט).

4. חק הלמודים בעד כל קבוצה הוא של ארבעה “זמנים”.

5. תלמיד הגומר חק למורו בקבוצה אחת עומד למבחן לקבל “סמיכה חלקית” במקצועות שלמד; הרשות נתנת לו להכנס אח"כ לקבוצה השניה ולהשתלם גם בזה, ואז אחרי גמרו חק למודי הקבוצה השניה, הוא עומד למבחן לקבל סמיכה “כללית”.

6. מהות הלמודים: הלמודים הנלמדים במחלקת הרבנים הם: גפ“ח, מדרש ופילוסופיה דתית, תנ”ך, עברית (דקדוק, חבור והספרות החדשה), דברי הימים וחשבון.

7. כל הלמודים ילמדו עפ“י שעורים הנמנים ע”י מורים מובהקים בעלי מקצוע.

8. על-פי הצעת מורה המקצוע יכול חבר המורים לפטר לזמן ידוע את התלמיד מחובת הבקור של השעורים, אם נוכח המורה כי התלמיד הספיק לעבור די צרכו על אחד השעורים, העתידים להנתן בזמן ההוא. רשות כזו אינה פוטרת את התלמיד מחובתו להמצא בתוך הישיבה בכל יום במשך כל שעות הלמודים.

9. שעות חובת הלמודים בכל יום אינן עולות על מספר שבע. מהן מוקדשות חמש ללמודי גפ"ת ושתים לשאר הלמודים.

ג.

10. מחלקת המורים:

חק הלמודים במחלקת המורים הוא של ששה “זמנים”, ואחרי שהתלמיד גמר את חק הלמודים של מחלקה זו, הוא עומד למבחן בשביל לקבל “תעודת מורה”.

11. על התלמידים הנ"ל חובה ללמוד ידיעות הטבע, המקצועות המיוחדים להוראה (הגיון, תורת הנפש, מיתודיקה ודידקתיקה ושעורי הוראה).

קבלת תלמידים:

12. כל תלמיד החפץ להכנס אל הישיבה צריך מתחלה לעמוד במבחן, אם כשרונותיו וידיעותיו בגפ"ת הן באותה המדה הנותנת מקום לקוות כי בגמרו את חק למודיו יהיה ראוי לקבל תעודת רב או מורה.

13. תלמיד שאינו ידוע לחבר המורים, בהכנסו אל הישיבה, עליו להביא תעודה מהרב שלמד אצלו עד השתא המעידה על לכתו בדרך התורה והמוסר.

14. אם התברר לפני חבר המורים וועד המפקח, כי התלמיד עבר בנדון זה על חק מחקי התורה, על התלמיד הזה לעזוב תיכף ומיד את הישיבה.

בחינות:

15. הבחינות בשביל להתקבל אל הישיבה נעשות במעמד שלשה מורים ללמודי קדש, ובחינות הגמר על-ידי ראש הישיבה ומורי המקצועות במעמד כל חבר המורים.

16. אחרי כל “זמן” עומד כל תלמיד למבחן מחומר הלמודים שלמד במשך הזמן ההוא.

הסדר הפנימי:

17. מורי הישיבה מתקבלים ע"י ראש הישיבה וחבר המורים הקים בהסכמתו של ועד החנוך.

18. על-יד חבר המורים ממנה ועד החנוך בהסכמת חבר המורים “ועד החנוך” שתפקידו לדאוג לצרכי המוסד ולעמוד על המשמר שכל התקנות וההחלטות של הישיבה תתגשמנה בפועל.

ועד החנוך מזמין את הרבנים פראג ואפשטיין, מנהלי שתי הקבוצות מתוך בני הישיבות הקימות, ואליהם נצרפים עוד אנשים אחרים בעלי צורה ואנשי מקצוע מקרב המורים, מסדרים תכנית למודים של למודי קדש וחול, ומסדרים את התכנית הזו לשלש או ארבע שנים כפי ראות עיניהם. את השעורים בתלמוד ופוסקים מסדרים באפן כזה שהמצוינים מבין המתלמדים, החפצים להקדיש את עצמם להוראה, יגמרו במשך שנות למודם את כל הלמודים הנחוצים לאלה שיקבלו התרת הוראה, סמיכת חכמים. ואולם עליהם ללמוד במשך זמן שהותם בישיבה גם תנ“ך, מדרש ואגדה, דקדוק ותולדות ישראל. אלה מן התלמידים שאינם שואפים להיות מורי הוראה, ורצונם הוא להיות מורה בבתי-הספר, מחויבים ללמד מלבד קורס ידוע של תלמוד ומדרשים גם מקצועות שונים בלמודי חול: חשבון, כתיבת הארץ, דברי הימים, תולדות הספרות. בישיבה זו ילמדו גם שפה זרה אחת ויקראו הרצאות שונות בטבע ובספרות, אבל אין הלמודים האלה חובה על התלמידים כי אם רשות. בין המורים בישיבה שהיו אז לפנינו בחשבון היה הד”ר זליגר וישראל זאב הורויץ ששבקו חיים לכל חי, והד"ר טורוב הציע גם לפני לקרוא בישיבה הרצאות על הספרות העברית החדשה.

הישיבה הזו לא היתה צריכה להיות בית חסד ומחסה, אלא בית-ספר, בית תלמוד. המתלמדים בישיבה מבקרים אותה תקופה ידועה וקבועה, משך שנים אחדות. הלמודים מתחלקים לכל זמן וזמן, והמתלמדים עוברים ממחלקה למחלקה, אחרי בחינות בכתב ובעל-פה. העיקר הוא, שצריכים ללמד את האנשים לסדר את רעיונותיהם על הגליון, שיוכלו לסדר את ידיעותיהם שרכשו בלמודם. אין הישיבה מקבלת על עצמה שום חובה ואחריות בנוגע לאלה שגמרו את למודיהם. אין ישיבה זו מספקת להם תמיכה זמנית, או עולמית, כמו שנוהגים עתה בישיבות ירושלים. הראוי להיות רב יהיה רב, והראוי להיות מורה ימצא לו משרה. אבל אין כל ספק, שכל אלה אשר יגמרו את חק למודיהם בישיבה חדשה זו, יהיו המועמדים היותר רצויים והיותר מוכשרים לשבת על כסא הרבנות, להיות דיינים בישראל, להיות מורים בבתי הספר שלנו. ישיבה כזו שאני הצעתי היתה מספיקה ביחוד מורים טובים לבתי-הספר שלנו, ותמלא את החסר בסמינר שלנו, המוציא מורים בלתי מתאימים. ראש ועד החנוך, הד“ר טורוב, התאונן מאד בהרצאתו על דבר הגבה הנמוך של חניכי הסמינר, ועלובה עיסה שנחתומה מעיד על קלקלתה. טובי המורים שהיו לנו עד כה בבתי-הספר שלנו בא”י כולם כמעט חניכי המשטר הישן. עתה נחרבו כל הישיבות בליטה וזאמוט, עלה הכורת על בתי המדרש בכל רוסיה וגליציה. המעין הגדול, שהיה מספיק לנו צעירים מן הטפוס של משכיל עברי, חרב. ועלינו החובה להשתמש באותו האוצר, השמור לנו לתכלית זו בירושלים. פה עוד אפשר למצוא כמות ידועה של צעירים מבין לומדי הישיבות שהיו מוכשרים לקבל חנוך מסודר, וראוי הדבר שועד החנוך יקדיש לו את המרץ ואת האמצעים הנחוצים.

האמצעים הדרושים לזה היו, לפי דעתי, אלה:

מקבוצת האברכים שסדר ועד החנוך תחת הנהלת ושל הר' א“א פראג ז”ל, מקבל כל אחד תמיכה של שש לירות לחדש, סכום כזה צריך להחשב בתור מכסימום של תמיכה, שיכולים ושצריכים לתת לאברכים בעלי משפחה המבקרים את הישיבה. זהו סכום מכסימלי גם ביחס לכל תמיכה שנותנת אוניברסיטה לתלמיד שלה, גם במובן התחרות עם הישיבות שסכום תמיכתן אינו עולה על שתי לירות בחדש עבור כל תלמיד. ואולם הרוב הגדול של תלמידי הישיבה יהיה של בחורים, רוקים, שלהם תספיק תמיכה של שתי לירות בחדש. ומלבד זה הלא יהיו גם כאלה שאינם זקוקים כלל לתמיכה. באופן ממוצע יכולים היינו לחשוב שכל תלמיד יקבל תמיכה של ארבע לירות לחדש. אם נקבל בס“ה מאה תלמדים, עלינו יהיה להוציא לתמיכה 400 לירות לחדש. למורים ומנהלים 100 לירות לחדש. דירה, שמש, ספרי למוד ויתר ההוצאות 25 לירות לחדש. בס”ה סך של 525 לירות לחדש בערך, או ששת אלפים לשנה. בערך – רבע הסכום שהיה מוציא ועד הצירים לתמיכת הישיבות.

 

ה2

והישיבות הירושלמיות הקימות?

לא היה בדעתי לחתור תחתיהן כלל. מחלקת הסיוע של ועד התמיכה צריכה להוסיף לתמוך בישיבות, כמו שהוא תומך בכל בתי החסד האחרים, הן כל אלה שכבר עברו עליהם רוב שנותיהם ללא עבודה ומלאכה, וללא מסחר ואמנות, ללא שום פרנסה פרודוקטיבית, והמה נרשמים בין לומדי הישיבה – אלה הלא זקוקים לתמיכה, אותם אי-אפשר לעזוב לנפשם לגוע ברעב. בידיהם צריכים לתמוך, ואולי אך בידיהם, בידי הזקנים והחולים, ולהוציא את הבריאים והמוכשרים עוד לעבודה. כל האברכים מבני 25–30 ולמעלה אל יוסיפו עוד לקבל תמיכה ולאכל לחם חסד של הצבור, אך ורק בזכות זה שהם נרשמים על איזו ישיבה בתור לומדים. האברכים הללו אל נא יתעטפו באצטלא דרבנן, ואל יתחנכו להיות שנוררים, ואל נא יתגדלו להיות פושטי-יד. אם עד כ"ה שנה לא הצליח בלמודו ולא גמר את הקו, אזי יצא לשוק החיים ויטה את שכמו לעבודה ויחיה מיגיע כפיו אם חפץ חיים הוא. יכירו וידעו כל אלה, שאין עם ישראל יכול וצריך ורשאי לפרנס אנשים בריאים הולכי בטל.

על מחלקת הסיוע יהיה להוציא מתוך רשימות הנתמכים בישיבות את כל האנשים עד בני 45 שנה, שאינם זקוקים לתמיכה, אם ישנם בעלי כשרון ביניהם, יכנסו אל הישיבה החדשה וילמדו שמה למודי קדש וחול ויהיו לרבנים או מורים, ובגמרם את חק למודיהם הלא יתפסו לעצמם מקום בחיים, או להיפך, אם נוכחו שאין להם אותם הכשרונות הנחוצים לרבנות והוראה, יעסקו בישובו של עולם, ולא ידבקו אל מוסדות חסד ותמיכה. ישארו רק החולים והזקנים, שכבר אין להם תקנה, והם זקוקים לתמיכה ולקפה של צדקה. מספר אלה צריכים לשער שלא יהיה גדול, אם רק יעברו על הרשימות וידונו על בני הישיבות בלי משוא פנים.

וצריך אני להוסיף, שגם אחרי יסוד הישיבה החדשה, הנה גם הישיבות הישנות ברובן על מקומן תשארנה בירושלים, וקרוב לודאי שעוד תפרחנה. הישיבה שלנו, המתוקנת והחדשה, באונס או ברצון, תשפיע גם על הישיבות ואזי יבואו בהן תקונים חצוניים ופנימיים. גבאי הישיבות וראשיהן יוציאו דבת “ועד החנוך” ויקללו אותו על תקוניו ויעפרו בעפר, ואולי גם בשמתא ונדוי, כדרכם בקדש, למול הישיבה החדשה, וגם ימנעו את החלוקה מכל אלה אשר ילכו אל הישיבה ההיא, אבל סוף סוף ישתדלו לתקן גם את הישיבות הישנות שלהם. הארץ מתנועעת, סובב, הולך רוח הזמן, וגם הישן בישיבות יתחדש והפסול בהן יתקדש. עדים המה ישיבת “מרכז הרב” וישיבת “סלובודקה”, גם אמצעי הכסף לא יחסרו להן, אף אם מחלקת הסיוע תחדל, כמו שעושה ועד הצירים היום, להריק להם סכומי כסף גדולים. הן באמת לא מקפח ועד הסיוע הישיבות חיות. תמיכת ועד הצירים היא דבר שבמקרה. עיקר ההכנסה הוא מן הפוסטה, ממכתבי השנוררות שמפיצים גבאי הישיבות להרבה עשרות אלפים. היתה אז שעת המלחמה, והכספים יכולים לבוא רק מבריטניה ומאמריקה, אבל תעבור המלחמה ותזרמנה הנדבות מרוסיה, מארופה המרכזית. כסף נדבות לא יחסר לישיבות בירושלים, כמו שלא יחסר כסף לכל מוסד של צדקה בעיר הקדש. השנוררות פה היא מלאכת מחשבת, שיש לה כבר כהנים אמנים ומומחים לזה, ומקור הכנסות הישיבות לא יחרב לעולם. אך לנו לא היה עסק עם הישיבות הישנות, כי כמו שהנן בדמותן היום, אין כל ברכה בהן למדע תורתנו, אין הן יכולות להוציא אנשים מועילים לעמנו, אין להן איפוא כל ערך לאומי חיובי. אנו צריכים להציל מתוך כתלי הישיבות מה שעוד אפשר להציל, ואת הדרך הזה הכיר “ועד החנוך”, כמעשהו בראשית הקיץ ההוא. ועד החינוך עשה רק נסיון למבחן, ועלינו להשתמש בנסיון המוצלח הזה. עלינו ליסד ישיבה חדשה ולקחת לבנינה את כל אותן האבנים השפוכות בתוך הישיבות הישנות, ואשר בודאי גם האבנים הטובות האלו תנפצנה לאבני גיר ולא תצלחנה לבנין, הם עוד תשארנה בתוך האטמוספירה המתה של הישיבות הישנות.

הנה הנחנו אבני הפנה לבנין האוניברסיטה העברית בירושלים, ועלינו להכין בעוד מועד אבנים לבנין המוסד הלאומי הזה. האוניברסיטה הבאה צריכה להיות עברית ברוחה, בכל ישותה, בכל אוירה הפנימי, ומי המה אשר יהיו תלמידיה הראשונים של האוניברסיטה, מי המה הצעירים שעליהם יהיה לקבוע את צורתו של מוסד חנוכי-לאומי זה? יבואו צעירים מבני ישראל, מכל תפוצות הגולה, אלה שגמרו בתי-ספר תכוניים בארצותיהם. הבאים ידעו גם עברית, אם מעט ואם הרבה, כי על כן הלא שפת ההוראה באוניברסיטה שלנו תהיה שפתנו הלאומית, אבל הן זו היא אוניברסיטה, בית ספר עליון גבוה מעל גבוה, כור למדע העברי, חרושת בחכמה העברית, כלי יוצר של המחשבה העברית. האם אתם מרגישים איזו אוצרות זהב, איזה עושר לאומי אנו יכולים להביא אל האוניברסיטה אם חלק גדול מתלמידיה הראשונים יהיה חניכי הישיבה החדשה, שמלאו את כרסם במשמני הספרות התלמודית, ואשר המה בני בית אצל כל מקורות ספרותנו השונים? הנה אמדתי, נכון בעוד מועד את האבנים האלו, נניח גם את היסוד האנושי של האוניברסיטה הבאה, כמו שהנחנו את אבני הסלעים יסוד לבנינה.

אך כל הרעיון של “ישיבת המשתלמים” התפוצץ ויסודותיו נהרסו לאחר שבא אל הארץ “המזרחי”. אמרנו כי ההסתדרות הזאת תקח בידה את כל דבר החנוך בארץ, ביחוד את החלקה הקשורה עוד עם “תורת ישראל”.

ואולם…


  1. הערה: המספרים במקור מבולבלים – תוקנו לפי סדר מספור רגיל – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור גם סעיף זה מוספר ד (הערת פב"י)  ↩

המלצות קוראים
תגיות