רקע
איתמר בן-אב"י
אל הבוגדים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: (האור); תרע"ד 1914

יפו: רוב צעירי ראשון־לציון

יצאו לאמריקה והמושבה חרבה.

לא!

גם הים היותר שקט במימיו המשחקים והמזהירים מרוב קרני שמש־חם; גם השמים היותר עמוקים בתכֵליותם המזרחית והקוסמת כל־כך – לא ירגיעו את רוחי הסוערה. הוי, כמה ארעד כֻלי ממחשבות לאלפים! הוי, כמה אזיל דמעות מעקה פנימית… וכמה תזרמנה מלים משפתותי הצורבות, ומה תתאגדנה, תתוספנה ותהיינה להר־קללות ענקי נגד בוגדי ארצי: ואני סוער… סוער…

נורא!

צעירים מלאי כח, ולשד, ואב: עלמים בעיניהם מחכמות ומבריקות מצבע פחם נוצץ ונערות יפה־פיות בשערותיהן־זהב ובמבטן־רקיע – הכל רץ, בורח ונס למרחקים. וזה הים הארור, אלה הגלים המתרוצצים ומתנגחים לרוח קל ונושב – נושאים את הבורחים לשמה… נושאים אותם לעשרות, למאות וכמו במזיד נותנים הם יד למוגי הלב היראים עמל לרגע…

היש תקוה לעם אם בנים לו כאלה?

היש?

הנה ארץ נחמדה בבקעותיה־נצח, בהרריה־עד; הנה אדמה שמנה ופוריה, המתחננת כי יעבדוה; הנה נחלים נובעים וזורמים, המבקשים ידים כבירות, שתהפכנה את גדותיהם לשדות ירקרקים, שתטענה לארכם חורשות ויערים. עלי דרך ושדה, גבעה ומישור מציצים, נזקפים הפרחים וכלם – הדודאים והפניניות, החבצלות והדמומיות, יחד עם קוצים ודרדרים מרהיבים הם עין־האיש בשלל גוניהם של קשת.

והם – העברים האכזרים, אבירי־הלב ואדישי־הרגש, מעלימים עיניהם מראות, פונים ערף לערשם ונמשכים אל מול האפק שמה…

שם מזהיר הזהב למרות חשכת העתיד; שם קורא הפז, ומפתה, ומקסים למרות תהומות המרחק וסכנות התמיד.

וברגע ישכחו האמללים את עם אלפים השנה, ולפתע יבוזו המורדים ללאומיות, להתעוררות, לתקוות נשגבות.

אהה, – חלפו הימים המאשרים של אז. עת כל ספינה הקיאה על החוף עוברים חדשים, עת כל שנה מחוקה הרתה בחול מושבה, עת כל חג הבליט לעינינו את קדמת העברית הנעימה בתור שפה חיה ועזה, שפת עם אחד.

חלפו הימים ואינם!

ולשוא אדוד כיום ביהודה, שמרון וגליל; לשוא אבקש בצהרים, לאור פנס דולק, עוד עלם כמוני בודד, שיזדעזע וירגז למראה היאוש המבהיל מסביב. לשוא אקוה לפגש ריבה שחורה, יפת־עינים ומתולתלת־שער, שתשיח לי בלשוני, שתהגה לי נחומים ותזמר לי זעיר מלחן העבר והעתיד…

לשוא!

כי אם עוד נשארו צללים מספר מעט פה, ושם מעט – הנה דבורם שפה זרה, מנהגיהם כאחרים ולא לנו תקותיהם: הנה בלעג יביטו אלי החולם, ההוזה, המטורף.

התהום, השממון בכל: בנינים יפים, צוחקים, – יחד נהרסים ומתפוררים; רחובות ישרים, משוכי שטה וקלפטוס, זרועים עתה חפירות, ושמיר ושית יכסום ומימין ומשמאל, אל כל אשר תפנה ותביט שועלים־שועלים, איים־איים יטיילו, יארבו, יילילו במקומות הששון הסואן מלפנים…

בשמי הזהר ממעל אין לקרוא יותר את בשורת המחר המקווה: קרני־השמש החמות דוקרות, כוות את הגוף, טהר־הרקיע התכול יבש ומדברי מאד וגדודי־עיט, וכנופיות־נשרים יכו בכנפיהם הרחבות אויר כבד מעופרת ומחניק… ומחניק…

התהום, השממון בכל!

־־־־־־־־־־־־

ואני…

מה אעש אני?

האבכה? האאנח?

או אשא ואסבל את העול, אף אתיאש ואנוס מערבה?

אנכי!

לא! כי פה בארץ אשאר למרות ההרס והחורבן הכללי. לא! כי פה אשאר ואראה – אולי עוד יבוא מושיע, אולי קולות ממרחקים לא שקרים הם תמיד… אולי חרבות תקומנה ויזדקפו כתלים גוהים…

יפו, טו בשבט אתתל"ג


המלצות קוראים
תגיות