רקע
איתמר בן-אב"י
הצחוק והחלום
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: (האור); תרע"ד 1914

אז…

רק העזתי לדבר, לחוות דעתי הדלה, קראו לי: ילד:

היום…

אך אקדים רעיון, אגלה מחשבה, תורעים לי: בער!

ומכל פנה נסתרה, מבעד לכל חלון וחרך, מאחורי לכל דלת ומחיצה ארגיש היטב את העינים הלועגות לי תמיד, אמצא בכל את האצבע המראה לקראתי ורעד ארעד פן יבזוני בהמון, פן יאחזוני בערפי ויסחבוני פעם חיש לבית־משוגעים מקומי למען יתפטרו ממני לנצח – ממני, מחלומותי ומהזיותי.

הצחוק, הצחוק הארור מסביבי…

ומדוע־למה כל זה?

יען אנכי בל אחדל מהאמין בכחו החבוי של עמי; יען אנכי מוסיף היום לקות, כשנואשו והתרשלו כבר כלם; יען אנכי לעמל ולפעל אחפץ ובכל אסכים לגסס ולמות…

אבל בשמי־השמים! הבי האשם אם צעיר אני וחם־לב, אם ביהודה היוקדה נולדתי ואם בשום אופן לא אוכל הרשות חורבנה? האני הוא החוטא, הפושע, אם כח טמיר בחביון נפשי מכה בי ומעוררני להרים את קולי, קול פחדים, ולהזהיר את אחי מהיות עורים, מלכת לתהום, משלח יד בנפשם?

ואני עד כה חשבתי, כי את חובתי כך מלאתי.

הנקל להם, לרפויי־המוח, לקרא ולצווח: נגזרנו לנו! הנקל להם לנוד בראשם, לרפרף בעיניהם־חולשה ולהחליט כי אבדנו וכי אין מנוס לפנינו – אם לא בגולה הזרה.

והנקל להם גם לרפות את ידי הנשארים, את לבות המעטים שמעיזים עוד לשאוף וקצת לאמין…

אבל לי – מה קשה ואיום כל זה.

אני כמה ארגיש בבשרי את צרת זה עמי הקרוע; אני – לבי בי נמס, מתמרמר וצורח מכאב עצור וחנוק, בראותי כי אפשר עוד לעשות ואינם עושים, כי יש להושיע לגוסס המפרפר ואינם רוצים.

ולכן אדבר, אתוכח, אכעס וארגז, אשטוף בקללותי כל עובר ושב: כֻלי אֶחור, עיני יורות אש וידי מתכוצות מחימה ומרצון למעך ולהמס את השלג מסביב.

אך צחוק אדיר, צחוק צרוד מתגבר לקראתי: שוטה!

וכל חושי בי יזדעזעון..

־־־־־־־־־־־־

צל ארוך לפני עובר, כחוש וצנום מאד, צל “התקוה” המבהיקה של אתמול. ברעד אמונה אחרונה וסופית אני אוחז בה אז, אוחז בה בכל כחי ובכל שארית רצוני. במוחי הגמיש, בדמיוני העשיר מרחיפנה אני לעיני עדוית־פאר שנית ועטוית קרני־זהר מכל הגונים… ומאמין אני אז, כי עוד לא מת עמי, כי כחותיו מתכפלים אל ספיר שמיו, כי מתעורר הוא מתרדמתו שהכבידה כה עליו ואור המנורה של הזיקה הרחוקה הולך ומתחזק, הולך ומזהיר, וקורע ערפל, והוגה מכשולי־אלף…

ולבן־הכנפים אשר לצפרי הים, בעופן למרום שמי התכלת; צחר־מפרשי האניות בשחותן עלי שקשוק בדולח נצחי; גבה־מגדל צר אף ורוד, הקורע אויר ומשקיף בגאון אל גגות הסביבה; ואביב שחזר, ואתו החיים, והים האיתן גם הוא – את לבי כובשים ומותחים. ואז – מה לי אם ילעגוני, מה לי אם יבזוני, אם יכנוני בשמות מהבילים? הלא בן אני לעמי, בן גם לארצי והם מה יוכלו לי איפוא?

*

כנפים לי ואני טס…

ואני רואה הכל: הרי־הוד, שפלות שפע, מימי־חיים, החרמון הגבוה, עטוי השלג, דגול המעינות ומוקף טריות ורעננות ולמולו הלבנון ויעריו, ותהומיו, וצוריו. הירדן השוטף והחם בבקעתו, הליטני המתפתל בין קירות־הרריו. ומישור נרחב, בנגב כלו זית מכסיף, ועל ידו שטחים של חול, ובחול צפרים ושבלולים, והשבלולים לים כמהים, והים בחסון גליו נושק בצמא את שפת זו הארץ מצפון־הלבנון ועד דרום־המדבר.

וברהב כל אלה אני חולם:

גן־עדן בארץ: נחלים – חלב זך; ימים – שמן תכלת; הרים – זהב ירקרק ואדמה – דבש מוצק ותמידי, מתוק, ומשביע, ומחלים.

מאה וחמשים אלף היהודים, הפזורים ברחבי סוריה יחד התחברו, התאגדו, שכחו קטטות, עזבו מלחמת אחים, וקנאה ורכילות. אין ספרדים נרדמים, אין אשכנזים וגורג’ים! יש יהודים, ישראלים. יש דוברי עברית – אם עובדים ופועלים אם סוחרים, מורים, רופאים, עורכים – הכל, הכל עברים.

ורעות וידידות ביניהם ובין הערבים, אחיהם החיים על ידם, וזה לזה יתנו אונם בכל אשר יעשו ויפעלו, ואיש לרעהו יניעו ראש לאות אחוה ורצון…

וכסף לרוב יערם ויתרומם לתלי־עשר רב: מהגולה הרחוקה כל חברה את פרוטיה שולחת, כל אדם אמיד את שקליו נודב, כל צייר נותן מתמונותיו וכל חטב מגיש שי מפסליו.

ובהעדר כל סבה לפירוד הדעות, ובהיות הכל נוטים למטרה מרכזית – מה מאד מתרבים בארץ המוסדות הלאמיים והמרכזים המופתיים לפי תביעות הקדמה והמדע: בתי ספר על פני כל, כפרים פוריים וירוקים, ערים הדורות ורותחות, ובכל מקום ספריות ובתי־נכאת, ומדרשות לעשרות, ומכללות עוטרות אותן, ואחריהן עוד רבות מאד ממה שיש לכל עם ועם.

והכל מצליח ופורח, הכל קורא בקול: “תקוה, אמונה בעתיד”.

והלשון העברית, עטורת הנצחון, שגורה בכל פה, אצל גדולים וקטנים, אצל גברים אף נשים: גם זרים ילמדוה, גם שונאים ידעוה. ובתאתרונים קטנים, אך נאים ויפיפים, יריע המון חטוב קול תרועת גיל ושלוה פנימית לקראת גדולי המשחקים העברים וגנדרניות המשחקות המזרחיות.

ואניות לא תמצאינה יותר לשאת מפה עברים נדחים: לא! הכל נשאר בארץ, הכל עובד פה: – מפתח ומשדד אדמה, חוצב ונוקב הרים, בונה ומעמיד בנינים, בתי־עשר, ארמנות־מדע. ים לא יזעף בחימה, גלים לא יזמרו שיר־עצב ושמים לא יתכסו ערפלי־נוגה, ענני־בכי. הכל יזהיר, הכל יצהל וגם כי יֵרד גשם יהיה הגשם לנדבות וגם כי ישלג שלג תדמינה פתותיו לככבי־עד הנופלים ליפות יקום. הפרחים יציצו עלי כל, בעיני הנערות ירגישו עמק ותום ובפני הנערים עזמה ומרץ…

מעשנות בתי־החרשת יקיאו עשן־העתיד, צפירות ושריקות תבשרנה תנועה תמידית וחבור עם שאר העמים…

אז יחלו לבא ולהשתפך בנמלים כנופיות חדשות של אחים, של עברים ממרחקים, עם זרועותיהם המכילות בעורקיהן דם חדש ומלא עלומים, ובמקום יאוש, בריחה דמעות הנה ישָמעו קולות השמחה, הדי הגבורה של ההולכים לקבל את פני הבאים, העולים על החוף ודורסים אדמת ישראל…

ואני חולם… וטס בחלומי הלאה…

יפו, ג' אד“ר אתתל”ג


המלצות קוראים
תגיות