הערות אחדות
הנני מוצא לנחוץ להעיר הערות נחוצות אחדות.
את הספר הזה חלקתי לשלשה חלקים: החלק הראשון “באש־עלומים” כולל רשימות, החלק השני “כשאוהבים”… – שירים – והחלק השלישי ה“ספור העתיק” – ציורים. מובן הדבר מאליו, שנתתי כאן לקוראי רק את אותם הרשימות, השירים והציורים שיש להם, לפי דעתי, ערך ספרותי כל שהוא.
רובם נדפסו כבר ב“השקפה”, ב“הצבי”, ב“האור”, ב“הצפירה”, ב“העולם”, ב“הצפה” וב“לוח אחיאסף”. אותם שלא נדפסו עדין סמנתים ב“תכן הענינים” עם ככב לצדם (ראה בסוף הספר). כן אני רושם בין חצאי לבנה רק את שמות העתונים שנדפסו בהם דברַי מחוץ לה“השקפה”, ל“הצבי” ול“האור”. שאריתם נדפסו בשלשת העתונים האלה.
אחדים מהרשימות, השירים והציורים באו בקצת שנויים ותקונים, לפי שמצאתים בקבץ הכתבים אשר תחת ידי. אבל בשום אופן לא נגעתי בהם עד כדי לשנות את צורתם וגונם העקריים. הנה מדוע נשאר על רוב הדברים אשר בספר הזה חותם ה“ילדות”, – כאשר אמר בצדק המבקר בריינין באחד ממכתביו אלי, – והנני מודה, כי אין אני מצטער על זה כל עיקר: אדרבה!
לצערי נפלו בספר הזה הרבה שגיאות, ואולם לא אני האשם בהן. את הספר הדפסתי בשעה היותר רועשה שבחיי, בשעה ששלשה משפטים חמורים רחפו על ראשי, ובהתרגשות עצבי לא הספקתי להשגיח כהוגן על התקונים. הקורא ידע להבחין בין שגיאה לשגיאה ולסלוח עד כמה שאפשר.
עם הספר הזה סוגר אני את אותה תקופת “ילדותי” שבה דברתי, ומכין אני לעתיד קרוב כתבים מסוג אחר לגמרי.
על המעטפה ימצאו הקוראים את פרטיהם.
והנני בשלום
בן־אב"י
מדועני מדפיס את הספר הזה?
אל תשאלו בארץ ובגולה אל תתהו: כי זהו רצוני ועשיתיו.
מיום שהתחלתי גם אנכי לכתוב, מיום שהרהבתי גם אנכי: לחלום – לא ידעתי מנוח ונחת.
נרדף הייתי בתוך ארצתי, מנודה ומגורש בתפוצות ישראל הגם אתה, היבוסי, בחולמים?
ויקראוני “חצוף” בגילה, ויתנוני “משגע” ביהודה.
אך אני לא אֵחת ומצחי נחושה: כי אש ארגיש בלבבי וחשמל ירוץ בעורקי, ברק אתיז מעיני ורעמים מקצה לשוני.
אני – הירושלמי הצעיר.
־־־־־־־־־־־־
על הר נשא ראיתי אורי, במרחב השדה גדלתי תמיד ונפשי למדה לרחף. בין העבר הגדול בימי בן־כוכב ובין ההוה העברי שכעת זה החל לא חפרה הגולה כל תהום מבדילה. במרום הזיתים שם עצמות יולדתי, שם נחים אחי, שם חולמות אחיותי – שם יבוא היום ואשכב גם אני, ומצבות האבות הגדולים, הרחוקים עם מצבות הבנים מתערבות…
ואני בינתיים רוקם.
אם גדול כשרוני, אם יפים צבעי ולדברי אם הוה ועתיד – לא לי להגיד.
אבל רוצה אני, ושואף, ואוהב; אבל ניצוץ גם
בי, והנצוץ מתלהב, ומאמין אני שאתן דבר־מה.
זכותי היא זאת בחיי.
־־־־־־־־־־־־
לצעירים אני פונה, שלשדם עוד אתם ולצעירות שיודעות להרגיש.
לאוהבים הסובלים ולאוהבות היפות.
לזקנים הרוצים להבה.
לנואשים באשר הם שם ולכל מי שלו שעת מנוחה…
־־־־־־־־־־־־
יקראוני כל אלה: בערוב היום או בלילות האור, בירק העשב או על תכול הים.
יקראוני כל אלה…
יקראוני מעט או יקראוני הרבה –
ויאהבוני אז אולי גם אותי…
ירושלם, ניסן אתתמ"ג
יפו: רוב צעירי ראשון־לציון
יצאו לאמריקה והמושבה חרבה.
לא!
גם הים היותר שקט במימיו המשחקים והמזהירים מרוב קרני שמש־חם; גם השמים היותר עמוקים בתכֵליותם המזרחית והקוסמת כל־כך – לא ירגיעו את רוחי הסוערה. הוי, כמה ארעד כֻלי ממחשבות לאלפים! הוי, כמה אזיל דמעות מעקה פנימית… וכמה תזרמנה מלים משפתותי הצורבות, ומה תתאגדנה, תתוספנה ותהיינה להר־קללות ענקי נגד בוגדי ארצי: ואני סוער… סוער…
נורא!
צעירים מלאי כח, ולשד, ואב: עלמים בעיניהם מחכמות ומבריקות מצבע פחם נוצץ ונערות יפה־פיות בשערותיהן־זהב ובמבטן־רקיע – הכל רץ, בורח ונס למרחקים. וזה הים הארור, אלה הגלים המתרוצצים ומתנגחים לרוח קל ונושב – נושאים את הבורחים לשמה… נושאים אותם לעשרות, למאות וכמו במזיד נותנים הם יד למוגי הלב היראים עמל לרגע…
היש תקוה לעם אם בנים לו כאלה?
היש?
הנה ארץ נחמדה בבקעותיה־נצח, בהרריה־עד; הנה אדמה שמנה ופוריה, המתחננת כי יעבדוה; הנה נחלים נובעים וזורמים, המבקשים ידים כבירות, שתהפכנה את גדותיהם לשדות ירקרקים, שתטענה לארכם חורשות ויערים. עלי דרך ושדה, גבעה ומישור מציצים, נזקפים הפרחים וכלם – הדודאים והפניניות, החבצלות והדמומיות, יחד עם קוצים ודרדרים מרהיבים הם עין־האיש בשלל גוניהם של קשת.
והם – העברים האכזרים, אבירי־הלב ואדישי־הרגש, מעלימים עיניהם מראות, פונים ערף לערשם ונמשכים אל מול האפק שמה…
שם מזהיר הזהב למרות חשכת העתיד; שם קורא הפז, ומפתה, ומקסים למרות תהומות המרחק וסכנות התמיד.
וברגע ישכחו האמללים את עם אלפים השנה, ולפתע יבוזו המורדים ללאומיות, להתעוררות, לתקוות נשגבות.
אהה, – חלפו הימים המאשרים של אז. עת כל ספינה הקיאה על החוף עוברים חדשים, עת כל שנה מחוקה הרתה בחול מושבה, עת כל חג הבליט לעינינו את קדמת העברית הנעימה בתור שפה חיה ועזה, שפת עם אחד.
חלפו הימים ואינם!
ולשוא אדוד כיום ביהודה, שמרון וגליל; לשוא אבקש בצהרים, לאור פנס דולק, עוד עלם כמוני בודד, שיזדעזע וירגז למראה היאוש המבהיל מסביב. לשוא אקוה לפגש ריבה שחורה, יפת־עינים ומתולתלת־שער, שתשיח לי בלשוני, שתהגה לי נחומים ותזמר לי זעיר מלחן העבר והעתיד…
לשוא!
כי אם עוד נשארו צללים מספר מעט פה, ושם מעט – הנה דבורם שפה זרה, מנהגיהם כאחרים ולא לנו תקותיהם: הנה בלעג יביטו אלי החולם, ההוזה, המטורף.
התהום, השממון בכל: בנינים יפים, צוחקים, – יחד נהרסים ומתפוררים; רחובות ישרים, משוכי שטה וקלפטוס, זרועים עתה חפירות, ושמיר ושית יכסום ומימין ומשמאל, אל כל אשר תפנה ותביט שועלים־שועלים, איים־איים יטיילו, יארבו, יילילו במקומות הששון הסואן מלפנים…
בשמי הזהר ממעל אין לקרוא יותר את בשורת המחר המקווה: קרני־השמש החמות דוקרות, כוות את הגוף, טהר־הרקיע התכול יבש ומדברי מאד וגדודי־עיט, וכנופיות־נשרים יכו בכנפיהם הרחבות אויר כבד מעופרת ומחניק… ומחניק…
התהום, השממון בכל!
־־־־־־־־־־־־
ואני…
מה אעש אני?
האבכה? האאנח?
או אשא ואסבל את העול, אף אתיאש ואנוס מערבה?
אנכי!
לא! כי פה בארץ אשאר למרות ההרס והחורבן הכללי. לא! כי פה אשאר ואראה – אולי עוד יבוא מושיע, אולי קולות ממרחקים לא שקרים הם תמיד… אולי חרבות תקומנה ויזדקפו כתלים גוהים…
יפו, טו בשבט אתתל"ג
אז…
רק העזתי לדבר, לחוות דעתי הדלה, קראו לי: ילד:
היום…
אך אקדים רעיון, אגלה מחשבה, תורעים לי: בער!
ומכל פנה נסתרה, מבעד לכל חלון וחרך, מאחורי לכל דלת ומחיצה ארגיש היטב את העינים הלועגות לי תמיד, אמצא בכל את האצבע המראה לקראתי ורעד ארעד פן יבזוני בהמון, פן יאחזוני בערפי ויסחבוני פעם חיש לבית־משוגעים מקומי למען יתפטרו ממני לנצח – ממני, מחלומותי ומהזיותי.
הצחוק, הצחוק הארור מסביבי…
ומדוע־למה כל זה?
יען אנכי בל אחדל מהאמין בכחו החבוי של עמי; יען אנכי מוסיף היום לקות, כשנואשו והתרשלו כבר כלם; יען אנכי לעמל ולפעל אחפץ ובכל אסכים לגסס ולמות…
אבל בשמי־השמים! הבי האשם אם צעיר אני וחם־לב, אם ביהודה היוקדה נולדתי ואם בשום אופן לא אוכל הרשות חורבנה? האני הוא החוטא, הפושע, אם כח טמיר בחביון נפשי מכה בי ומעוררני להרים את קולי, קול פחדים, ולהזהיר את אחי מהיות עורים, מלכת לתהום, משלח יד בנפשם?
ואני עד כה חשבתי, כי את חובתי כך מלאתי.
הנקל להם, לרפויי־המוח, לקרא ולצווח: נגזרנו לנו! הנקל להם לנוד בראשם, לרפרף בעיניהם־חולשה ולהחליט כי אבדנו וכי אין מנוס לפנינו – אם לא בגולה הזרה.
והנקל להם גם לרפות את ידי הנשארים, את לבות המעטים שמעיזים עוד לשאוף וקצת לאמין…
אבל לי – מה קשה ואיום כל זה.
אני כמה ארגיש בבשרי את צרת זה עמי הקרוע; אני – לבי בי נמס, מתמרמר וצורח מכאב עצור וחנוק, בראותי כי אפשר עוד לעשות ואינם עושים, כי יש להושיע לגוסס המפרפר ואינם רוצים.
ולכן אדבר, אתוכח, אכעס וארגז, אשטוף בקללותי כל עובר ושב: כֻלי אֶחור, עיני יורות אש וידי מתכוצות מחימה ומרצון למעך ולהמס את השלג מסביב.
אך צחוק אדיר, צחוק צרוד מתגבר לקראתי: שוטה!
וכל חושי בי יזדעזעון..
־־־־־־־־־־־־
צל ארוך לפני עובר, כחוש וצנום מאד, צל “התקוה” המבהיקה של אתמול. ברעד אמונה אחרונה וסופית אני אוחז בה אז, אוחז בה בכל כחי ובכל שארית רצוני. במוחי הגמיש, בדמיוני העשיר מרחיפנה אני לעיני עדוית־פאר שנית ועטוית קרני־זהר מכל הגונים… ומאמין אני אז, כי עוד לא מת עמי, כי כחותיו מתכפלים אל ספיר שמיו, כי מתעורר הוא מתרדמתו שהכבידה כה עליו ואור המנורה של הזיקה הרחוקה הולך ומתחזק, הולך ומזהיר, וקורע ערפל, והוגה מכשולי־אלף…
ולבן־הכנפים אשר לצפרי הים, בעופן למרום שמי התכלת; צחר־מפרשי האניות בשחותן עלי שקשוק בדולח נצחי; גבה־מגדל צר אף ורוד, הקורע אויר ומשקיף בגאון אל גגות הסביבה; ואביב שחזר, ואתו החיים, והים האיתן גם הוא – את לבי כובשים ומותחים. ואז – מה לי אם ילעגוני, מה לי אם יבזוני, אם יכנוני בשמות מהבילים? הלא בן אני לעמי, בן גם לארצי והם מה יוכלו לי איפוא?
*
כנפים לי ואני טס…
ואני רואה הכל: הרי־הוד, שפלות שפע, מימי־חיים, החרמון הגבוה, עטוי השלג, דגול המעינות ומוקף טריות ורעננות ולמולו הלבנון ויעריו, ותהומיו, וצוריו. הירדן השוטף והחם בבקעתו, הליטני המתפתל בין קירות־הרריו. ומישור נרחב, בנגב כלו זית מכסיף, ועל ידו שטחים של חול, ובחול צפרים ושבלולים, והשבלולים לים כמהים, והים בחסון גליו נושק בצמא את שפת זו הארץ מצפון־הלבנון ועד דרום־המדבר.
וברהב כל אלה אני חולם:
גן־עדן בארץ: נחלים – חלב זך; ימים – שמן תכלת; הרים – זהב ירקרק ואדמה – דבש מוצק ותמידי, מתוק, ומשביע, ומחלים.
מאה וחמשים אלף היהודים, הפזורים ברחבי סוריה יחד התחברו, התאגדו, שכחו קטטות, עזבו מלחמת אחים, וקנאה ורכילות. אין ספרדים נרדמים, אין אשכנזים וגורג’ים! יש יהודים, ישראלים. יש דוברי עברית – אם עובדים ופועלים אם סוחרים, מורים, רופאים, עורכים – הכל, הכל עברים.
ורעות וידידות ביניהם ובין הערבים, אחיהם החיים על ידם, וזה לזה יתנו אונם בכל אשר יעשו ויפעלו, ואיש לרעהו יניעו ראש לאות אחוה ורצון…
וכסף לרוב יערם ויתרומם לתלי־עשר רב: מהגולה הרחוקה כל חברה את פרוטיה שולחת, כל אדם אמיד את שקליו נודב, כל צייר נותן מתמונותיו וכל חטב מגיש שי מפסליו.
ובהעדר כל סבה לפירוד הדעות, ובהיות הכל נוטים למטרה מרכזית – מה מאד מתרבים בארץ המוסדות הלאמיים והמרכזים המופתיים לפי תביעות הקדמה והמדע: בתי ספר על פני כל, כפרים פוריים וירוקים, ערים הדורות ורותחות, ובכל מקום ספריות ובתי־נכאת, ומדרשות לעשרות, ומכללות עוטרות אותן, ואחריהן עוד רבות מאד ממה שיש לכל עם ועם.
והכל מצליח ופורח, הכל קורא בקול: “תקוה, אמונה בעתיד”.
והלשון העברית, עטורת הנצחון, שגורה בכל פה, אצל גדולים וקטנים, אצל גברים אף נשים: גם זרים ילמדוה, גם שונאים ידעוה. ובתאתרונים קטנים, אך נאים ויפיפים, יריע המון חטוב קול תרועת גיל ושלוה פנימית לקראת גדולי המשחקים העברים וגנדרניות המשחקות המזרחיות.
ואניות לא תמצאינה יותר לשאת מפה עברים נדחים: לא! הכל נשאר בארץ, הכל עובד פה: – מפתח ומשדד אדמה, חוצב ונוקב הרים, בונה ומעמיד בנינים, בתי־עשר, ארמנות־מדע. ים לא יזעף בחימה, גלים לא יזמרו שיר־עצב ושמים לא יתכסו ערפלי־נוגה, ענני־בכי. הכל יזהיר, הכל יצהל וגם כי יֵרד גשם יהיה הגשם לנדבות וגם כי ישלג שלג תדמינה פתותיו לככבי־עד הנופלים ליפות יקום. הפרחים יציצו עלי כל, בעיני הנערות ירגישו עמק ותום ובפני הנערים עזמה ומרץ…
מעשנות בתי־החרשת יקיאו עשן־העתיד, צפירות ושריקות תבשרנה תנועה תמידית וחבור עם שאר העמים…
אז יחלו לבא ולהשתפך בנמלים כנופיות חדשות של אחים, של עברים ממרחקים, עם זרועותיהם המכילות בעורקיהן דם חדש ומלא עלומים, ובמקום יאוש, בריחה דמעות הנה ישָמעו קולות השמחה, הדי הגבורה של ההולכים לקבל את פני הבאים, העולים על החוף ודורסים אדמת ישראל…
ואני חולם… וטס בחלומי הלאה…
יפו, ג' אד“ר אתתל”ג
לנערי רחובות ולנערותיה
"…ים גדול ונרחב, סוער ורועש – אך יפה ונהדר… – ואחרי הים?
"עיר צפופה וקטנה, שחורה מחוסר־אור, כבדה מרוב חום…
– ואחרי העיר?
"כפרים ערבים לעשרות, עם בתי טיח וטיט, עם ריח עשן ענפים־וגלולים השרופים באש…
– ואחרי־כן, מה יש עוד?
"מרחב מלא זיו, טבול בצחוק קרני השמש, מהול אויר נודף תמיד טריאות, צחות וכח…
– ולסוף?… מה לסוף?
“…מושבה עבריה!”
*
והכל פה אחד:
השמים יותר יפים, יותר בהירים ושקופים; החמה צוחקה וקויה מלטפים את הפנים ואת העינים המאושרות ממראה הסביב; האדמה רטובה, מפרפרת וכסויה דשא רענן, ירוק, עבות והכרמים, והשדות, והגנים כלם – מסודרים, חרושים, עבודים.
הנה־נא הגבעות כשהן מתרחקות ומתפזרות. הנה־נא הדרך העקלקלת, בהתנחשה לבקעה גנדרנית ושם, לא רחוק, ראי־כל הבתים מתגלה פתאם בעז. בין עצי קליפטוס וברושים ותותים הגגות מציצים באדמותם. לבן־הקירות והכתלים מבהיק ברבויו והתרנגלות המנקרות, על יד הבקר שחזר ממרעהו, נותנות למקום חן מיוחד, חן נסתר וטמיר כל־כך לעירוני מיפו ומירושלם.
ושמע: שם הבאר נותנת המים ושופכתהם לתוך ברכה גדולה; שם השקת רבת־השנים המשקה פרות ושורים; שם בית הכנסת הבנוי מקרשים זקנים ובקועים ופרוצים וממנו אך קט – בית־הספר גם הוא בחלונותיו הרחבים ובנשמתו החדשה, החיה.
והאכרים השבים מעבודת היום, שחומי הפנים, חרושי הזיעה, מפיקי התקוה והמרץ; והאכרות היוצאות לקראתם, דלי ביד, כד על ראש, לשאב מימי הבאר אף לחלוב הבהמה; והילדים היחפים כילדות, ברוצם עם מקלות ושוטים לזרז את כל העבודה הרבה, והצעירים בקומתם הנאה, והצעירות במהלכן התמור המתעתדים כבר יחדיו לטיול הערב הרגיל…
כל זה היש בעיר? לא, כי רק בכפר:
בכפר עברי.
*
ברחה לה יפה־פית היום.
רק רפרופי אורה האחרונים עוד גונו את הגגות האדומים ואת המרחב העצום וגם יחד. צבע כהה ונמחק כסה את צמרות העצים ואת הדשא הרך אשר מסביב, ובקרבה הקרובה, בין הבתים המתחבקים, תנועה של מנוחה המתה.
ויהי הלילה:
כל המנורות נדלקו, כל החלונות נלהבו – והחוצה יצאו הצעירים. הנה פני העלמים, למרות גֶלה הלבנה, שחורים משמש היום: עודם צעירים, עודם בני עשרים ופחות. הנה גם ראשי העלמות, בשערותיהן הפזורות, המגיעות עד למתן הרך: גם בהן שחקה השמש, גם את קויהן השחימה ותעיב. אך יפות ומתוקות כלן, נאוות, קלילות ומבטן האמרי מה קוסם…
וככה, שלובי יד ואחוזי מחשבה, יחדיו מטילים הם, צעירי הכפר: הוא והוא, היא והיא, הוא והיא, היא והוא, בערבוביה חמודה ומלאת חן. והולמים דבוריהם, ומכים כפטישים, וקורעים את האויר השוקט. ומרחוק תחזר תכופה בת־קול אטית, חזקה, רוניית ומעורבת בזמירתה של הטבע בליליותה.
ואתה הנכרי, אתה העירוני, הט־נא אזן והשאר תחת הרשם: שמות בריאים מפלשים בחלל, שמות מצלצלים כל־כך: עתיקים מאד, מזמנים רחוקים, מזכירי העבר המזהיר. מוזרים גם־כן, ורחוקים אף הם, יצירי הגולה הארכה ויפים ונאים, חדשים ורעננים, שמות של תקוה ותחיה: לאה! רחל! יוסף! אורה! בלהה! טובה! אסתר! אברם ונקדימון! וכל שם ושם כמו מתכפל, כמו מתחלק ומתפרד לאין־סוף שמסביב, כמו בורא ויוצר חדשים לרגעים ושב אז וחוזר, מכה והולם שוב, ומבשר עתיד לא תדע: זמירה! תקוה! חדוה! יפה! אמנון! חנן! חירם!
מתי? הגד מתי? מתי המתה הארץ משמות עברים כאלה? שמות שאינם ריקים, שמות שלא ימותו, שמות שתשמעם כעת לאלפים ולרבבות בכל פנותיה של ארצנו…
מתי? ענה מתי? מתי רעדה אדמתנו מצעדים חפשים כל־כך? צעדי עבריות הוללות, צעדי עברים שובבים, צעדים היודעים לטופף אמנם – אך לרעץ גם כן?
*
…רחוקים הם כעת, רחוקים מן הכפר, ועין המושב לא תראם. כי במרוצת רצונם ובהמית שאיפתם ערפו הגבולות מכבר. הלילה רחב, הלבנה רוממה, הטל על פני כל יורד. שם, על גבעה, שומירה קטנה מעידה כי יש עוד ישוב ומימין ומשמאל אילנות וצמחים מסתידים ברוח הקל.
הדליקם, עירוני, לך בלט אחריהם והאזן לכל הגה הנקלט באויר. לך ותפס מה תגיד הרחל לָאמנון, מה ילחש בלט נקדימון לתקוה, מה תלעג הזמירה ליפה, מה תצחק לאה לחירם. לך, עירוני, ושמע אל כל בטוי ובטוי, אל כל הצחוק המזרחי, אל כל הקללה ההוללה ואל שקשוק המעין, זה המעין העברי החי, בהשתפכו לכל צד. שמע ויפעם אז לבך מגאון אין קץ ואין די!
האח! מה מאשרים הם, כל אלה הבחורים והריבות, באותם הרגעים הנעימים. האח! אם לא גן־עדן מסביבם, אם לא כל שאיפתם לפניהם וחייהם האם לא כבר אתם?
*
…שרים הם כעת, שרים הם גם יחד, כי שבים הם אל הכפר פתאם. באשר חצות כבר הגיעה, תרנגול הרהיב לקרא וצפרדעים חדלו קרקורם. שבים הם בשורה, מלא הדרך כלה, עשרים שלשים יד־ביד, שלשלת אישית נפלאה: העלמות באמצע, ראש לכתף, כתף אל ראש, שערות בשערות נתונות, וימינה ושמאלה מהן, כבימי שולמית ושלמה, הצעירים הנאים, הבחורים העזים מוכנים להגן בזרועם.
כי מרגע לרגע גמל בפעמוניו וסוס במפרחותיו, עוברים; מרגע לרגע שתי עינים, שחורות כתהום, יוקדות כאש של בדויים נודדים ותאבנים, מרעידות את היפות וטורפות…
סכנה – ובכל־זאת אין דבר!
*
ושוב מתגלה הכפר בים הירח הלבן, והבתים כבר שקטים נחים. רק אל חלונות בודדים עוד נר קטן מהבהב, נר המחכה לנערות ולסודן. ותגדל אז השירה, שירה של גבורה, שירה של עז ואהבה. וירעד האויר מקולות ענוגים, בלולים בקולות נס עבים:
"שאו ציונה, נס ודגל,
דגל מחנה יהודה…"
הוי, אתם המאשרים שבבני ארץ־ישראל –
אתם האזרחים הצעירים!
*
הלילה לילה והסהר שואל:
– העוד לא נגמר, שובבים רשעים?
כי אויה – הפרידה מה קשה ומה נורא הפזור בבתים.
אך האם קוראה והאב גוער: צריך, צריך, צריך, צריך!
אז תחדל השירה ומלים חדשות באויר דורכות:
– שלום!
– שלום עד מחר!
– שלום וברכה!
– שלום ולהתראות באשמרת!
ונפתחים השערים, וסובבות הדלתות, ונסגרות השמשות וגם שארית הנרות תועם.
– שלום!
כי ישנה כבר הבחרות העברית.
־־־־־־־־־־־־
הס, עירוני, ואל תפריע הדממה, אל תגרה את הכלב, אל תנביחנו נבח.
הס, עירוני, ולך.
לך אל התאנה הקרובה, וכרע שם לרגלה; או אל הסכה בפנה, ורבץ על ספסל, ושכב־נא, וחשוב־נא, וחלם…
רק הס.
כי נרדמה כבר הבחרות החיה, זו בחרות המושבה העברית, זו תקות המחר הגדול.
דום וחלום!
־־־־־־־־־־־־
…הנה שבת העירה, ירושלמה העיר, ומה תעש?
– אזכר!
– ומה תזכר?
– את הימים ההם, עת נסעתי לשם.
– לאן?
– אל הים.
– ואחרי הים?
– לסביבה הערבית הכהה.
– ואחריה לאן?
– אל המרחב מלא הזיו, אל המרחב הטבול קרני שמש אוהבה.
– ואחרי המרחב מה תזכר עוד?
– מושבה עבריה!
־־־־־־־־־־־־
מושבה עבריה – הוי את הגבעונית, את היפה שבמושבות יהודה, על ירקרק גבעותיך ובין צללי בקעותיך – לעולם, לנצח לא אשכחכי:
את, רחבותי הטובה!
ב' אייר אתתל"ג
…אם כבר מלאים השמים רק ענני־עופרת; אם כבר סובלת הארץ אך אפלת ערפל:
– מדוע, מדוע לא יורד גשם?
…אם האויר מסביבי כלו קר ודוקר; אם הרוח מילל ומקפיא את דמי:
– מדוע, מדוע לא יורד שלג?
אז יצאתי החוצה – לא לעמד אל שער, לא לחזות אל טבע, כי אם לרדת העירה לעבודה. פני היו חמוצים: חפצתי שלג! למה יאמרו בעולם כי בירושלם אין שלג? אוה! דוקא, דוקא יֵרד השלג!
אתי זרם המון: יהודים לאלפים, חורים ורזים או שמנים ושחומים. ערבים למאות, כמעט בלי בגדים, ורגליהם יחפות. רוסים לעשרות, כלם עבים וגסים במוקיהם הצהובים וכפתניהם הרחבים…
…ונרים כלנו ראש למעל:
לא מאומה!
אז הפליטו היהודים: פלא! והלא קר כל כך'…
אז תמהו הערבים: איך זה? לפנים היתה אחרת'… – אולם הרוסים הזרים, הרוסים הכבדים עשו מעוג של לעג וימרמרו: “שלג בירושלם – איזה חלום!”
מה זעמתי אני נגדם!
*
תיף־תף!
זה היה פתאם – איש לא חכה, איש לא קוה; אלפי קולות קראו מכל עבר, קולות דקים, עבים, צורחים:
– שלג! שלג! שלג!
מגבוה נתכו ארצה רביבים קטנים, קרושים: הם היו מליונים, מחנה עצום, צבא בלי גבול. הם התדפקו במהירות לשמשות הבתים, הם הכו גגות, מטרונים, ראשים; הם כסו עגלות וצדי דרכים – ויעופו ברוח אנה ואנה: לאט לאט הלבינו הכל…
אהה! סוף־סוף – השלג…
– לא! זה רק ברד! רטנו הרוסים.
– לא! כי אם שלג! הרעימו הירושלמים.
והשלג ירד ירד…
*
אך היה צריך לראות את מחזה הרחוב: המון גדול נצפף בחוץ: גדולים וקטנים כאחת. הרוסים המעטים טילו בגאון – טילו ויראו באגרוף: “אין זה שלג רוסי!” הערבים הרבים אצו ורצו ובלשונם קללו את הטבע: “מה קרות הפתות!” ומפעם לפעם, מעת לעת העגלות כמו הבריקו, הסוסים כמו געשו, הגמלים כמו נדהמו: יחד הרגישו הם את דפיקת השלג:
תיף־תף! תיף־תף!
*
נשארתי ברחוב, הולך ובא: חפצתי אני לשמע הגיל, או האנחות, או התרעומות? חפצתי אני לראות פנים מאושרים או מתעקמים: מי מברך השלג, מי אותו מקלל ואויב?
לחנות־סחורה עמד עלם: עטוף מטפחת, לבוש מעיל. פיו צחק מתחת לזהב־שפמו: הרשע! מה חפץ הוא לעשות?
בידיו שתים מעך דבר מה: כנראה שלג שקבץ אל הפתח. בעיניו השחורות בקש בקש מאומה: כנראה בריה – מטרה לכדורו. ואעבר על פניו, ואסמן שלום… התשובה היתה: בום! אזני צללה מרגבים נמסים ומרעם המכה הגלודה. המטרה – הייתי אני!
לא התקוממתי ועברתי, כי זכותו היא זו מהשלג.
*
לחלונות פתוחים הרגשתי המולה: שם נדחקו ילדים לעשרות, אדומים מאויר־הגליד, ורועדים. אישוניהם המתגדלים הזהירו, ידיהם הנפוחות מחאו, ויחד התקוטטו ויריבו:
– איזה פרפרים יפים! הרהיב אחד קטן, בן ארבע ותלתלי־הליל לראשו.
לא! כלל! נזעקה קטנה, ותבערנה לחייה מרגש. לא! זבובים הם אלה, זבובים קטנים, שחורים!
האמללה! בקטנותה האיומה הבט הביטה היא רק לגבוה, ושם דמו אמנם הפתות למליוני טפות דיו, לגרגרים חשוכים, למין של זבובים קרים.
ואצחק.
אך כאשר חפץ “העולם הקטן” לצאת, לרוץ ולתפש “פרפרים” ו“זבובים” אז להם קראתי לבל יעיזו!
לא אביתי כי שלג יצננם – ואעבר!
*
על ידי, חרף הטיט, מהרה ערביה לכפרה: קומתה גבוהה, ראשה נטוי ועליו מונח סל. היא היתה האחרונה בין חברותיה, והשלג נלחם בה בעז:
משכתני, ואצעיד צעדי עם צעדיה.
את אנחותיה אז שמעתי תכופות, מזעזעות, קורעות. המסכנה: שמלתה היחידה חשפה את חזה, הורמה עד יותר מברכיה, והיה לה קר, כה קר, כל־כך קר…
ראיתי את זוג רגליה, ערומות, מבלי כל נעל ומבלי כל גרב. ראיתין – מי יאמינני? – יפות, חמודות. עגולות שתיהן, ומלאות בגובה, והולכות ופוחתות עד לכף. מבריקות שתיהן וורודות, ובריאות ביפין: שלג נמס עליהן, רוח נשב בהן – ותצעדנה!
מבין שניה שרעדו ומשפתותיה שסגלו יצאו:
– איזה שלג! איזה שד!
רחמתיה, נקרבתי אליה:
– שלום אחות!
לי ענתה באש־עיניה, במרירות־עָניה:
– שלום אחי, רחמני־נא!
– במה אחות?
– בחום, באש, בלהבה…
עמדתי נדהם, והיא צחקה. שניה נגלו אז בשיושן ועיניה דרשו אז גם חום, גם אש, גם להבה.
– חכי!
השלג ירד בלי הרף, פתה אחרי פתה, תמיד… השלג הרטיב את כסותה התכולה וידביקנה לעורה השזוף והמפרפר מחמדה מזרחית: היא סבלה בכל גופה הכביר… מה היתה יפה־פיה הרמאית הלזו באמללותה הרגעית: חמדתיה! נשיקה רציתי לתת לה – כן, לערביה! מה יוכל לעשות שלג…
ואתאפק:
– קחי־נא הסלע!
וממנה נקרעתי…
תיף… תף! תיף… תף!
*
והנה הבקיע קו־שמש: הוא קרע בחומו עבים. נגמר: שבו שמים, חדל כל שלג, חדל! – דמו לזהב כתלי הבתים, חזרו לאדום הגגות הגבוהים, נוצץ לו הטיט, יבשה כל מדרכה…
הרוסים עברו ויצהלו:
– זה לא היה כלל שלג! לו ראיתם ברוסיה…
ולעומתם הירושלמים:
– זה היה שלג, שלג רב ולבן, שלג וכל תענוגיו!
ואלה ואלה נעלמו.
*
ואני, בזהב הערב שהלך וגבר; אני, לאור הלבנה שיצאה ממואב עודני נודד ברחובות. כל זכר של שלג לא הרהיב את עיני. המקדש שחור כתמיד מנהגו, המואב במרחק לא החליף את תכלתו, ירושלם כלה שקטה וחמה, ואנכי המאושר מטבע זו ארצי מחזיר בדמיוני את מאורעות זה היום:
כדור… פרפרים… זבובים… ואלי דוקא וביחוד להב־עינים וקסם־רגלים של אותה אחותי הרועדה, זו הערביה היפה שלא אראנה יותר לעולמים…
הכל, הכל מפני השלג –
השלג שבירושלם!
כד' טבת אתתל"ד
א
…וככה, כשיושב אני שבור ורצוץ, אמלל וריק בצערי העצום, בצערי העוטף אותי ונכנס לתוך־תוכי, עד לורידי היותר דקים ולעצבי היותר זעירים, – יש אשר תוהות עיני למול השמים הגבוהים, בחשכת הלילה מסביב.
־־־־־־־־־־־־
ומביט אני אז באלפי, ברבבות, במליוני הככבים הנוצצים לעמתי, ממרומי האין־סוף, שמה. נוצצים הם ולומזים, מאירים לרגעים את קרבתם היותר קרובה, שולחים גם אלי קצת קרניהם הרכות וצוחקים לקראתי צחוק אדישות, צחוק של חמלה ושל בוז…
־־־־־־־־־־־־
אהה! מה יודעים הם, הככבים הרחוקים, הקרים, האלמים האלה מצרת נפשי המעוכה? אהה! מה מבינים הם אלה, רחוקי־הרחוקים, מהמון הרגשות העגומים והמסובכים המדכדכים את לבי החולה?
־־־־־־־־־־־־
מה להם ולאהבה האוכלת את גויתי? מה להם ולגעגועים המתפרצים מפנימיותי אל עמת אותה הנפש הגאה שגרשתני מלפניה, שמחקתני והצמיתתני מזכרונה?
־־־־־־־־־־־־
הם קורצים ולומזים; הם לומזים וקורצים בחשכת הלילה הדומם. כי רק לקרץ הם יודעים, רק ללמז הם נוטים, ויותר אין כלום ברצונם.
־־־־־־־־־־־־
הוי! ככבים: אתם הרחוקים, אתם הגדולים למרות קטנותכם – מה צורר אני אתכם, מה אויב אני לכם ברגעי שחוריותי, בשעת זה יאושי: שנא אני אתכם בכל יכלת גאותי.
־־־־־־־־־־־־
התפוצצו, התפוררו, היו לאבק, העלמו. אל תוסיפו קרץ, אל תתמידו חמל, אל תכתימו בכתמי אורתכם הקלושה את הדרת הרקיע בחשכתו הרצויה, בחשכתו הנוחה לאמללי־אהבה. העלמו ופסו, כי בלי גבול שנאתיכם.
ב
…אך מי יודע? אולי יבוא עוד יום, אולי כבר מחר, ועל אותן ברכי הכושלות והרועדות עדנה ממרירותי שתחלף – תֵשב הילדה, אותה הילדה שכל־כך אהבתי, אותה הילדה שאליה געגועי…
־־־־־־־־־־־־
על ברכי תשב, בכל תום שנותיה, בכל זהר יפיה השחור, ידיה חבוקות אל ערפי, שדיה דבוקות אל חזי ודפק חייה על תנועת־התרגשותי.
־־־־־־־־־־־־
ואז, באש נשיקותי על עיניה ולחייה, בשגעון הרצון לריח שערותיה ולפרפור שיש־כתפיה; אז, בשאון האהבה הסואנת בשנינו ובקסם האפלה מסביב־סביבנו האשים לבי אליכם – אני?
־־־־־־־־־־־־
האזכר את השעות הכחושות למולכם, את רמת היאוש בעצמי היגעים, את קרירותכם הרחוקה, את עצמת אדישותכם, את בוזכם האכזרי ואת גאות חמלתכם?
־־־־־־־־־־־־
אמרו: האם לא אבוז לכם – אני? האם לא אחמל עליכם – אני?
אמרו: הארגיש אז בישותכם, האכנע לגדולתכם, האתחשב עם מטרתכם הנעלה בבריה?
־־־־־־־־־־־־
הוי! ככבים: אנחנו פה נאהב, נתעלס, נמץ את נפך חיינו לעיניכם התוהות ואתם, הנוצצים, הגדולים, העולמות שמה – אתם תקנאו אז בי!
הבינותם?
ט"ו באב, אתתלה
לו יכלתי…
הוי! לו יכלתי, כי אז שנאתי את עמי; לו יכלתי, כי אז קללתיו מעמקי לבי.
ואיככה לא?
עם שלם מאבד עצמו לדעת, ממותת את רוחו וגלותו השחורה נמשכת גם פה, על אדמת אבותיו! בחוץ הכל שמש, הכל אור וחיים: בחוץ הכל מושך ומקסים, עם רעננות חדשה ופרחי עוד אביב, ואחי היהודי כולא את גופו בחוריו היותר חשוכים ובסדקיו היותר מגועלים… הרי צוהלת הטבע בכל סביבתו, הרי יוצאים כל בני הארץ לעלז ולשאף. בעגלות, על סוסים, ביערות, על פני הרים – הכל שותים בצמא ממעין אלהים. אף עורבים ישכחו פגרים, וסנוניות אתם מתערבות, וגדרונים מנסרים בחדוה, וארנבות ממחבואם מגיחים, ונמלות בקרניהן מתלטפות, ודבורים בזמזומם, ומליוני הזבובים והפרפרים בלהט גוניהם החולפים – הכל רוקד, סובב, זורם, הומה. רק אחי היהודי את מצחו מקמיט, רק הוא מחשיך את עיניו, וגבו לא יישר, ופיו לא יצחק ואף לזמירת זו הטבע המקלחת את מזמור החיים בכל גבורתם ושיאם אין די כח ואון להוציאו מתוך חללו זה הצר, המנול אותו כליל ושולל ממנו את צלם האדם החי…
והלא קרן אורה אחת, נשימה קלה של אויר זך ובהיר, רגע קטן של חרות רוחנית מספיקים להפּך גם אותו, לו אך מעט, ולעשותו אדם ככל האדם.
־־־־־־־־־־־־
הנה שם, על הדרך החדשה היורדת ירדנה, לא רחוק מהר הבית ומגבולות ירוש, יש בקעה קטנה, נטועה זיתים כלה. אומרים כי מכאן זרמו גלי הקדרון, והתגלגלו, והשתפכו עד לתהומות ים המלח. יש אומרים גם־כן כי דמיהם של המכבים הרוו את אדמתה, כי יהודה הגדול רעץ פה אויבים, כי בן־ככב בלם כאן לביא וכי היפה אגריפינה בטיטוס פה פגשה. אגדות כל אלה, אך אולי גם אמת. כי בסלע הגבעה הגובלת את הגיא מערה טמירה חצובה, ובמערה הלזו קרוב לעשרים־וחמש פעם מאה שנה, – כבר שוכב, כבר נרדם רבי שמעון הצדיק.
זאת היא בקעת החיים, זאת היא “יהודיה” בלשונם של הערבים, ופה היום חג יהודי, חג עממי שנתי – החג העממי החי האחד אשר עוד בידינו מאז.
“לג בעמר”, או “שמעון הצדיק” –
היום, באמצע האביב…
־־־־־־־־־־־־
וראו־נא עכשיו את הבקעה הזאת: כל ירושלם כמו כנוסה בתוכה. מארבע פנות העיר השוקקה, מתוׂך שכונותיה היותר נרחקות המונים המונים אליה נוהרים. עם נחת הבקר שהתחיל, עם שמש הצהרים ולשונות אשה, עם אבק העגלות ותמרותיהן – אחת היא: הדרך מלאה! וכאילו עד אין סוף נמשכת שלשלת הזורמים: קבוצות קבוצות מתעקבות, משפחות שלמות שלובות זו בזו, יחידים שאך עתה הכירו איש אישו, פלחים וערבים מסביבות העיר, סיירים לכל העמים ולכל הלשונות, אנשי־חיל ושרי־צבא וגונים בולטים, ושגעון של צבעים, ערבוביה של קולות, צחוק אדיר מתפוצץ, קריאות כעס או תמהון והכרזות המוכרים מגדנות וממתקים, פירות וגרעינים, זכרונות ומזלות…
– ליהודיה! ליהודיה!
־־־־־־־־־־־־
ובמקום ה“מטרה”, בבקעת הזיתים ההוללה – כבר נלכד כל השטח לפני העם. אף מקום קטן למושב בטוח אין יותר חפשי. הכל נחלק, הכל מיושב, הכל אחוז לבלי תת מעתה ועד יחדל היום… כל אילן ואילן היה ליסוד ולמרכז, שמסביבו נתאחזה משפחה, שלרגליו נשתטחה כנופיה. והריהם פזורים, זרועים למטות ולעמים: הספרדים קצת מערבה, שמנה עד עשרה אילנות. לימינם האשכנזים בפרודם המפורסם: פולנים, ליטאים, רוסים וגליצים, רומינים, אוסתרים ואונגרים. מהם והלאה החלבים, מעטים אך חזקים וחסונים מסביב לזוג אילניהם. על ידם התימנים, בקדרות־פניהם, בשמחתם על גאולתם ובתפלותיהם הארכות. נבדלים קצת הצדה – הבוכרים הנה שם, לא על יד אילן, כי אם באמצע השטח הרחב, מאין חשש פן תכם השמש או יסתער עליהם סוס: יושבים במעגל, על שטיחים מפרס, וקדרה עצומה פוערת פיה למולם, מעניקה את ארזה ומגנדרת בבשרה. והיהודים־הפרסים תקעו אהל רופף, ונשותיהן החולמות, ברזון עצמיהן, מישנות ילדות בוכיות ועוד המון מטות ושבטים מתוך זה עם היהודים, בלי שמות מיוחדים, אך במנהגים שלהם, ועוד מאות ואלפים עומדים ועוברים, אמללים שלא תחבו יתדם ולא השיגו מנוחתם.
־־־־־־־־־־־־
…השעה שלש: החג רועש כעת בכל תקפו ועזו. הסעודות העקריות זה עתה החלו, המנות היפות מפה לפה עוברות: הך סכין בקערות, נעץ מזלג בנתחים, צלצל בכפות והקיש הכוסות! זו היא כרה ענקית, זה הוא טבח כללי ונורא, מהול בריחות של יינות, בקריאות “לחיים” שבכל הלשונות, בשירים ונגינות, בבת־קול טמבורים ותפים, כנורים ומצלתים. ובאויר הרועד, לאור היום המבהיק ולירק הזיתים בדוריותם הרעננה – זהו מחזה אין־דומה של תנועה, של שאיפה, של רצון החיים, של נטיה לתענוג ולשחרור; זהו אות ומופת, שעוד לא מת העם, שעוד דמיו בעורקיו, שעוד אפשר לעוררו ולהשיבו לקדמותו…
־־־־־־־־־־־־
השמש יורדת, היא רוצה אל הים – מעבר לבקעה מערבה, לאחרי ההרים הנושאים את ירוש.
בבקעה המלאה, הבלומה כל־כך הרי הגיעה התנועה לנקודת הרתיחה. עשרים אלף איש קבוצים כן יחד, ברובם יהודים, אך בינותם גם נוצריות ונוצרים, ומושלמים למאות, ונשותיהם על הגבעה, שליד הכניסה, ב“שרשפיהן” השחורים והלבנים, הסגולים והשחומים ובצעיפיהן החטובים על פניהן הכסויות – מוסיפים עוד גונים למאות הגונים. הבחורים מטילים בגבורה, ממערב הבקעה ועד מזרחה, וסובבים ושבים, וחוזרים וסובבים. בעינים בוערת אש ויוקדת ביקודות, ומלהיבה את הסביבה, ומבקשת התקרבות. והנערות, כל יפה־פיות זו העיר, כשחורות הצורבות, כלבנות הקוסמות, ותכולות העינים, וורודות הלחי, ועגולות הבשר, ודקות המתן, והיודעות לצחק, והלמודות אהבה, והרוצות ללכד לבבות ומחות – כל אלו הלומה הן באו, להתראות לנערים, לגרות ולפקד…
ובהפגשם כן יחד, חסוני עלמינו ונשגבות יפותינו כמו רועדת הסביבה וכמו מוכה בחשמל. קדחת אחזה בהם, קדחת ההתבקשות, וברקים ורעמים מאלפי העינים כמו קורעים את גלי המרחב…
זהו מרוץ איתן של הדמים היהודים הרותחים, השואפים לחיים חדשים עם כל תוצאותיהם כלן.
־־־־־־־־־־־־
ירדה השמש, וכמעט שאיננה. רק כדור כהה ועגול עוד מציץ לו מן האפק. עוד שבריריו האחרונים מזהיבים את אמירי האילנות, את ראשי הגבעות, את חלק האנשים שנשאר בבקעה, שם, למול המזרח ופה, לעמת היציאה, לעמת הדרך אשר בה זרמו מן הבקר, תחל הנדידה לשוב. די! כבר עבר החג ומעכשיו ועד שנה ארכה אחר־כך. עבודה, דאגה, רצינות, התכלאות. והילדים מפרידים את חבלי המרגוחות, שבהן התרגחו בין זית לזית מהחל הבקר ועד בוא הליל, והנשים מתקנות את פתיחת שמלותיהן שנבקעו בחדות הבלבול, והבחורים משתדלים ללוות בתולות, לפתר קצת נבואות, לרקם רקמת עתיד והנחשלים האחרונים מאזינים בכל כח לסודות הזיתים באושתם החרישית ולבת־קול השעות שעברו ואינן:
– זיתים ישישים, אתם בני האלף, להתראות בשנה הבאה!
־־־־־־־־־־־־
נגמר: כים נמוג, כנחשול חי שאי־אפשר להשביחו חזר העם ירושלמה בערב. נגמר: אין תנועה, אין שמש, אין המולת אלפים.
נגמר!
רק המתפללים המועטים שנשארו, אל מערת־הצדיק – עוד מבקשים סליחה בשביל העם שחטא וחיה… רק עורבים שחורים, שנמלטו כל היום אל נקרות הסביבה, מסתערים על שארית הסעודות, ובסביבה – בתים בודדים מוארים כבר באש קלה, ובדרום, על עשרים הרריה, מתלילת הירושלם גם היא.
נגמר: הס בכל, ובקעת החיים דוממה.
־־־־־־־־־־־־
הוי, לו יכלתי כי אז שנאתי את עמי; לו יכלתי כי אז קללתיו מעמקי לבי.
– מדוע אין הוא רוצה לחיות?
מדוע?
הן פה, ביהודיה, ראוהו עיני, האמנם רק רגע, משתעשע, מתנער, מתילד; הן פה ראיתיו כאשר היה לפנים, בריא וקצת שמרוני, אף יודע לחיות.
אם יש בו כח לחיות רגע, יש גם תקוה כי יחיה הרבה.
– שמעון, הוי, שמעון, קראנו אליך תדיר!
ל“ג לעמר אתתל”ד
קושטא: פקדה הממשלה לחוג ברוב פאר את שנתה הראשונה של החשמה.
שנה עברה בכל זאת, והעובדה כשהיא לעצמה הוא הנצחון היותר מבריק להחשמה העותומנית הצעירה.
עוד לפני ארבעה חדשים – מי לא יזכר? – ביום השלשה־עשר אפריל, נדמה לנו רגע אשר הכל התמזמז, התפורר. ביום השחור ההוא שמענו כי החשמה, אשר מלאה את לבותינו תקוות כל־כך וכל־כך אמונה – נסרחה, נסחבה ארצה. שמענו, שאותו הצבא, אשר קרע את הדרור מידי השולטן האדום, הפך לו, לדרור הזה, את ערפו וירם את נשקו כנגדו. הדם נשפך ברחובות הבירה, וכל הנאמן למשטר החדש, מהוזיר הגדול והמורשים כלם עד שרי־החיל וההדיוטים שבעם – נרדפו לעין השמש. מאות מהם ואולי אלפים תֻכו לרגלי המשמרים שכורי־הנצחון. מתוך ארמונו הגדול והלבן השקיף עבד־אלחמיד הזקן, בעיניו הרעבות, למחזה ההרג המתגלגל לפניו, ולאזניו הדואגות הגיעה אותה גניחת־העם, אותה אנקת־האמללים, אותה בקשת־התחנונים שאליהן התרגל בשלש ושלשים שנות מלכותו, – ויצחק, כי מזלו רפרף מחדש על ראשו…
אך כוזב, אך רמאי היה הכוכב הלזה. העם נאנח רק רגע קל, ולקול קריאת גבורי גבוריו, שנקבצו מכל כנפות הארץ להגן על הדרור התורקי – התעודד העם שוב ובימים אחדים, בהרף־עין כמעט, עמד מחמוד־שבקת לפני שערי הבירה: עבד־אלחמיד – איהו? איננו! כי למראה העננה שעלתה בשמיו הסתתר השפן במחבואי־ארמונו. שם דמע דמעותיו, שם פנה לאלהיו, שם התפלל עם נשותיו ועם בניו הקטנים:
– הצילנו, אלהים!…
*
בו ברגע, וכמו בקסם נפתחו הדלתות, ולתוך אולם הבוכים – חדר שליח־החשמה והדרור. בחרבו הנוצצה, בכפתוריו כזהב ובעיניו כאש קרא האדם:
– הוד מלכות! בפקודת העם וברצון הצבא הלום אני בא: ילך אחרי…
– לאן? – שאל, ורעידת־המות אחזה את העריץ בחלשתו הפנימית, – לאן?
– לעזאזל!
אנחה איומה קרעה את האולם: בכו הנשים, בכו הילדים, בכו הסריסים, בכה גם חמיד – כל המשטר הקודם, כל הקללה שעברה וכל שלש ושלשים השנה שעד כה נסתחבו בכו בכיה כללית ואחת.
אז יאמר השליח באדיבות חשמאית:
– סליחה, הוד מלכות, לא לעזאזל בכל משמעת המלה, לא למָות, כי אם לחיים בגלות – לסלוניקי, הוד מלכות!
– השבע, כי רק זאת.
– בי אני!
וכשור העיף הלז, המובל לשחיטה, כן עקב עבד־אלחמיד החור את שליחם של החשמה והדרור. ועוד בו בלילה נתחב ברכבת, ולמחרתו כבר היה בגולה –: בסלוניקי היהודית…
כך נפל הטירון, ואתו יחד משטר הגזל והרקבון. כך נצלה החשמה, ושנתה הראשונה נמלאה זה היום.
*
שנה עברה בכל־זאת והיום, בירושלם או ביפו, בסלוניקי או בקושטא, באזמיר או בבגדד, במכה או בארזרום – בכל קצוי זו הממלכה הענקית, בכל פנה ששם עותמנים – היום יחוגו את חג החשמה.
ילדתנו איכי?
ילדה קטנה, אך בריאה וחזקה. ילדה הוללה, אך חמודה ואהובה. ילדה שהרינו כלנו, בגברינו ובנשותינו, ואפילו בילדינו, נא בואי ונחזה בך!
את, חשמתנו הטובה.
עודך קטנה, ילדתנו החביבה. קטנות, זעירות שערותיך. קטנות, תמימות עיניך. קטנות גם ידיך, קטנות גם רגליך. כלך לא יותר מבובה, ממשחק־ילדים.
אך תגדלי, אך תפרחי, אך תחזקי – מיום ליום, משנה לשנה. ראיתיך, ושנותיך כבר עשרים: רמה ותמורה בתלתלים עד לגבה־מתניך, במצח רמה מעל לברק־עיניך, בדם עלומים על שָני־שפתיך, בשתי שדים חזקות על חזך הבתול ואהבתנו הקודחה, אהבתנו המשותפת תעלה אז אליך. במבטך העמוק נשאב כחות לעתידנו ומתוך זוג שדיך המלאות נמוץ אמונה בתעודתנו. ואת, את חשמתנו בת־העשרים, את הסמל לכל עבודתנו – את תניפי את הדגל לקראתנו, אותו הדגל האדום כדם, אותו השש היפה והנורא גם יחד של עממי־עותמון בהודם.
חשמה! הוי, חשמה – אהבנוך.
קטנה עודך, אך את לשוננו תביני; קטנה עודך, אך את רגשותינו תרגישי. ראי: מהבקר עד הערב נחוג אותך היום. ראי: בדגלים לרבבות נקשט את ארצך, את כל הארץ כלה, מים התיכון עד ים פרס, מים השחור עד האוקינוס ההודי, מהאדריה ועד הים האדום. ראי: בזמרה ובשיר, ברקודים ובשגעונות, ביין ובפרחים נקדם את פניך. מהבקר עד הערב נחשב רק בך, מהבקר עד הערב נדבר רק בך ונשתעשע עליך.
ובלילה, לכשתלכי את, חשמתנו, לישן את שנתך לשנה; בלילה, לכשתחלמי חלומותיך על התקופה הסוערה שעברה או על התקופה התקותית הבאה – אנחנו עוד נעור, אנחנו עוד נזוז. על פני הבתים, בכל ערי תורקיה, על פני התרנים, בכל ספינותיה, על פני המגדלים והמבצרים אשר לרמי הרריה, נצית לך אנחנו אש גדולה, אש מזהירה. במליונים עששיות ובמליונים פנסים, באלפי אבוקות ובאלפי לפידים, באורות אדומים ובאורות תכולים, בפצצות שלוות ובכדורים מדומים – נאיר לכבודך את ליל היקום. הירח יעבר, יעלם באפק: אין דבר! האש שלנו תהיה הלבנה, תהיה המאור שבלילה הזה. לא נכבנה עד אם יאיר הבקר, וגם אז עוד נעממנה, עוד נשמרנה בקרבנו.
כי אהבנוך, – חשמתנו!
*
מה! הריך בוכה, קטנה? מה! הריך מעוה את פניך ועל שפתיך מעוג? הוי, מה לך חשמתנו, – הגידי; מה לך?
אני מבין: למרות ימיך הרכים, את חודרת אל הכל. את יודעת הרבה וזוכרת עוד יתר וזכרונותיך, השנה, עגומים כל־כך.
אני מבין!
כי לא המכה שקבלת מידו של חמיד האדום, לא החצים שקלעו משמרים אדוקים ללבך הדואב, – לא אלה ממררים כעת את שעת שמחתך. את זוכרת את אלפי הארמנים השחוטים; את זוכרת את ריב העמים בקרבך – ולבך הקטן מתקדר.
בובתנו, אל תבכי. הן אמנם, היו רגעים ושמך הלטיף, זה שמך הכביר והאהוד נסחף בטיט, באשפה. בשמך נתלו אנשים, שלא היה צריך לתלותם, חקקו חקים שלא היה צריך לחקקם ובשמך החזיקו במנהגים שלא היה צריך להחזיקם. אחדים מהמורשים ששלחת לבית־הנבחרים, השחירו את פניך מאד, אחדים פקפקו בישרת הארמנים, אחרים חשדו את הערבים הטובים ואחרים – זרו שנאה על ראשי היהודים. כל זה – בשמך. בשל זה את בוכה – הלא כן? כי ידע ידעת, אשר עולה היא כל זאת, ידע ידעת כי כלנו גם יחד עותמנים: אם תורקים, אם יהודים, אם ארמנים ואם ערבים. ידעת גם כן, כי לכלנו זכות אחת נתנה, לכלנו, – בלתי יוצא מן הכלל. ידעת גם כן כי כלנו, מבלי הבדל, הרינוך, אותך היקרה, וילדנוך, וטפחנוך, וגדלנוך ולולא אחדות עממיך כי אז אולי לא נולדת, או נולדת בעלת־מום.
ידעת כל זה, ולכן את בוכה: האין זאת, חשמתנו?
צדקת; אך אל־נא היום, יום מולדך הקדוש. אל־נא היום, יום החג לכלנו. היום צחקי, היום התהוללי, היום השתובבי כמונו. אנחנו נוגנים – למה לא תרקדי? אנחנו שרים – האם לא תגילי? אנחנו מאירים – איכה לא תזהירי? את הצער הניחי, את הכעס עצרי, ומחר, בשוב העבודה והמלחמה לקדמותן – או אז תתרגזי ותטיבי.
הבינות, חשמתנו?
יען קטנה את, לכן בגדו בך אחדים. יען קטנה את, לכן לא ציתו רבים לקול פקודתך. אך הלא תגדלי, תאמצי. תעברנה עוד שנה, עוד שנתים, עוד עשר. תהיי נערה, תהיי גם אשה. ואז, כי תפקדי – מי לא ישמע, מי לא יקים? אז כי תרצי – מי לא יאמר הן?
חשמה, הבינות?
אל־נא, אל־נא תבכי: הנה חָור ככב השחר, הנה זרחה גם השמש. השומעת את, מעל מגדל דוד, קול־חצוצרה? הידעת כי החל החג, כי החלה השמחה? עוד מעט קט ויקלעו המקלעים, ותזמר התזמרת, וירעש ההמון בירושלם – ובכל תורקיה כלה. קומי חשמה! עורי חשמה! לכי לפנינו, ברגליך הקטנות, בראשך המתלתל ובעיניך התמימות.
לכי לפנינו ורקדי!
חשמה, שמחי! כי כל בניך, העותמנים כלם, בתורקיה הגדולה, שמחים היום אתך. חשמה עלזי נא היום, כי לדאגתך יש – מחר.
– תרה… תתה – תתה־תתה, – תם־תם!
ה' אב אתתם
ירושלם אבנים בנויה
ותבערה בה – מאורע.
הירח מלא, הלילה כיום, האויר קריר ולטיף – נלך־נא לטיל!
חשבתי, ואצא החוצה.
ובו ברגע, מבלי משים, כאלו שכחתי כי השעה מאוחרת וכבר עמדה הלבנה במחצית השמים – העיפותי עיני מזרחה: שם אור גדול, אור מרחף ואדום תפס את מרחבי כל האפק.
– הירח בגיחו ממואב – נזעקתי – מהרו לראותו בכל גבורתו!
אך עד מהרה נוכחתי כי טעיתי, ועוד טרם הספיקו בני הבית לצית וכבר הבינותי שלא הירח היה זה המראה היפה, אף לא מחזה טבעי אחר פתאם ולפתע, אלא אש, אש גדולה ואדירה, אש בירושלם כל־כך נדירה ושהרגשתיה כרגע מלאת־סכנה.
– תבערה! תבערה!
כי אמנם, זו היתה תבערה ובשקט הליל שכלו מיורח הנה החלו קולות להוליד בנות־קול: המולה רועמת נרגשה באויר, המולת אנשים בהולים, נחפזים ולעומתה – תנועה חזקה ופתאמית, כעין יללה של רוח תוך יער הומה, כעין סערה של חרף על פני ים זועף.
זו היתה תבערה, ובירושלם שלי הטובה, הרדומה; בירושלם המשוללת משאבות וצנורות, מְכבים ומימות; בירושלם הבוטחת בחלמיש אבניה ובלא=אכזב מזלה המתמיד – עלולה כל אש להחנק בראשיתה או להתפתח ולהיות לחורבן: או תאכל האש את סביבתה הקטנה, את המרכז שם נולדה ועלתה ושבעה – ותכלה אז ותכבה. או ינשב הרוח וילבה את האש, והיתה אז האש ללהבה גדולה, ואכלה הלהבה על ימין ועל שמאל – את הגגות האדומים, את מסגרות החלונות, את כל מה שעץ וכל מה שצמר – והניחה רק שלדי אבנים…
*
– תבערה! תבערה!
וכאלו עברני חשמל חיצוני, כן זזתי ממקומי ואשא את רגלי: לאן?… הידעתי?… לאשר תרצינה בחפצן החבוי, לאשר תובילנה אותי בכחן – מזרחה, מזרחה תמיד, עד שאגיע למקום השרפה.
אך הנה: לא לבדי הייתי. גם אחרים רצים ואצים, וכלם, לעשרות ולמאות, ביצריותם הבטוחה ובריח העשן שהדריכם וסחבם – כלם אתי יחד אל המטרה נתכונו:
– אל האש! אל האש!
– לא מפה!
– משם!
– לא זו הדרך!
– מכאן!
וזה לזה יעץ, וזה לזה הורה:
– הנה כבר הבית העולה לשמים!
– הנה הדבר, הנה המקום: מה נורא! מה איום ושגיא!
־־־־־־־־־־־־
השניות היו לי דקים וכל דק היתה כשעה. בשם כל הרוחות – מתי נגיע? וכמו להרגיזנו קם אז ממולנו רוח קדים אמתי, רוח שהתנפח והכביד את מרוצתנו עד לאין כח ונשימה.
וארגז תחתי.
ופתאם, בהטותי הצדה, יחד עם פלגי העם אשר לפני, אל תוך סמטה צדדית – ויסטר אור מבהיק את עינינו הרהובות וחום עצום על כתפינו ירד: לפנינו, בכל גדלותו, בכל גאונו הפראי רתח וקדח הדבר.
לא! מימי לא ראיתי כמחזה ההוא.
מימי!
וגם עתה, בישבי תוך חדרי השקט, בין קירות בטחוני, לאור היום הלבן – עוד הרשם עמוק, ומרעיד, ומבלבל כמו ברגע התגלית הגדולה…
־־־־־־־־־־־־
…כי ראיתי דבר מה – איך אגיד? איך אמר? – ראיתי דבר־מה שכלו תנועה, שכלו פחד שחור ואדום ובתוך הפחד הרותח הזה בוקה ומבוקת גיהנם. להבות גדולות מבריקות מנחשת התפרצו בכל עוז אל הגג וכלשונות עמלק וגלית, כן לחכּו באשן את הכל לפניהן והבקיעו דרכן השמימה. ובעלותן תכופות, זו ליד זו, לאכו, חרכו, זמזמו ושרקו –, לעסו, צפצפו, וצרחו וקדחו, ושבתו לרגע ושוב השתטחו, ואכלו, ובלעו, וחרקו ותמרו.
ונביט למעלה:
שם חנתה, באויר הסוער, עננה כבדה עד מאד. כי מרגע לרגע נזרק השמימה עשן עצום ורחב, אך לא עשן שחור, לא עשן פשוט העולה ונעלם מיד: בתמרותיו התמידיות מתערב הרמץ, רמץ חם, ובוער, ויוקד, והרמץ מתפזר בפעולתו של הרוח לאלפי ניצוצות מזהירות, והניצוצות אז עוטות על הסביבה כלה כמבול ככבים שנופלים.
־־־־־־־־־־־־
…ובעודי כך מביט אל מבול הדליקה על מאות ראשינו הזהירים, בעודי מתבונן למשחק הניצוצות – כשהם עפים, וטסים, ודאים, כשהם רוצים לעלות ואינם יכולים, כשהם נבקעים, מתחצים, מתפרדים ומשתגעים, ולאט לאט יורדים, ולאט לאט שוקעים, ושורפים אז כתף, או פנים, או לבוש, ונוקמים ככה את נקמת מיתתם החפוזה – הבהיקה האש פתאם בעוז מחודש ורוגז, הלהבות התגרו זו בזו והתחרו במרוץ המהירות, וארגמן השלהבה אשר לפנינו הפך ויהי כך לים, לים שתוכו גלי אש ושפתו לבה אדומה.
־־־־־־־־־־־־
– קרק!
השמעת? כי הנה התערער הגג, ויתפורר ברסיסים לתהום הבערה הגונחת בהמולה שאגנית ומרעידה.
– קרק!
השמעת? כי הנה גם הכתל אשר בימין התמוטט, ויפל מלא קומתו אף הוא. וראה־נא עתה: בקע גדול נבקע לפניך. לא עוד יש מחסום בפני הגלים השטניים, לא עוד יש דיֵק לעצור את הנחשול. לב הים בכל דמיו לעיניך סואן:
קרק! קרק! קרק!
־־־־־־־־־־־־
…האש חכי־נא: עוד דק, עוד רגע. חכי־נא עד יקום העם ויגביל מעשיך. חכי־נא ימָצאו גבורים אשר יחניקוך במעיך: חכי־נא.
אך לשוא: כי למה תחדל האש, והעם פוער פה, והעם עומד כבער וכשוטה ומביט, ומביט. הנהו כאן – ירושלם כלה. כל אחד מהעם הוא כח בפני עצמו. חבר כח לכח והיה זה למרץ, חבר מרץ למרץ והיה זה לפעולה, והפעולה תמגר את האש, והאש לא תרים את ראשה במאות לשוניה הלוחכות.
הראיתם ערמת נמלות, כשהן עובדות לעתיד? הראיתם אותן, הקטנות, הדלות, הזעירות? וגש אז אליהן, קח מדלק והדליקנו, וזרק כך האש אל הערמה. זרק, אלא תירא! וראית אז אותן, את מאות הנמלות – איך הן רצות, איך הן חשות, איך הן עולות כצבא על המדלק באשו. והן מתות אחת אחת, והן נופלות ונעלמות, ואחריהן באות אחרות לבלי גבול, בסערה, כל אחת לתת מגופה, מרוקה – כדי לכבות את אוד המדלק ולהציל את הערמה…
ואת, ירושלם: עירך אבנים בנויה, בטחת בחלמיש אבניך ובמזל עברך. אין משאבות ואין מכונות, אין מימות ואין מכבים – והאש מוסיפה את שלה…
קרק! קרק!
־־־־־־־־־־־־
זה עתה נפל עוד כתל, זה עתה התרסקו הרעפים האחרונים של האגף השמאלי לתוך האש הנוקמה – וכבר היה הבנין העקרי לזכרון של ימים עברו, ותעבר השלהבה אל הבתים שעל ידו:
קרק! קרק!
־־־־־־־־־־־־
רק בשמים, במרומים הרחוקים, אור ושלוה: שם מתמידה הלבנה את טיולה סביב ארצנו. הריה באגתה, קטנה ועגולה. מה חורים כה פניה הערב דוקא: גבותיה ועיניה ומצחה ואפה כאילו אינם, כאילו נמחקו כליל. ובכל־זאת הצחוק היא צוחקת, הלעג היא לועגת:
– האנשים המסכנים האלה – דובבת היא בסוד – האנשים הקטנים האלה! נדהמים הם מהמחזה הפעוט בככר הצרה. הוי מסכנים! קטנים! חלשים! אני את ירושלם ראיתי, כשהציתה טיטוס באשו, ואת המקדש הגדול והנשגב כששרפוהו גבורי העברים. את רומא ראיתי, כשצוה נרון הקסר להעלותה על המוקד לפניו בשביל תענוגו הבהמתי ואת מוסקובה גם היא – כשעלתה כלה בעשן לעיני נפוליון הגאה שרצה להכניעה לרגליו…
ותוסף הלבנה את דרכה…
־־־־־־־־־־־־
קרק! קרק!
ההתאמצות האחרונה לעמד בפני האש עלתה גם היא בתהו:
קרק! קרק!
הכל נפל, נפל, ומהבנין הגאה של הסביבה המידית, מפאר האדריכלות של אתמול לא נשאר בלתי אם שלד עגום של אבנים שחורות, ואכולות בכבשן האש.
הכל תם ונשלם. את אשר יכלה האש לעכל עכלה ואחרי שלש שעות של לחיכה ולעיסה נוראה החלה לגהר, להתמתח, לנוח ולהרדם. האכלנית הבוערה נכנעה, כמו שנכנע גם גבור הגבורים בשעת שכרונו, כמו שנכנע גם ענק הנחשים בעכלו את כבשתו.
האש נכנעה ואנכי, סמור ונעוץ בקסם נסתר, עוד עמדתי, עוד הבטתי אל השאר, אל החרבן החי, אל האודים הצוננים, אל הלהבות הגוססות ואל הלחיכה הצריחה הרפויה.
כי גם בי יש מאותה הנפש הנרונית השואפת למחזות מחרידים; כי יפה היה החורבן האדום דוקא מפני נוראותו…
ה' חשון אתת"ם
לפי תלגרם מפריז בתשעה ועשרים לספטמברו 1902
“מה מספרים העתונים?”
– כי בליל יום השלישי עוד היה שאנן זה ביתו הבודד של זולה. מסביבו המתה פריז בקליחתה הרגילה, ההמון נדחק ונדחף אל כל פנות עיר־האור הענקית, אל כל התאטרונים המוארים, אל כל הגנים הצוהלים. בת־קול החיים, בכל עזוזם התקיף, התעלתה למרומי הרקיע הזך, ושם – מה דוממים, מה שקטים, מה שלוים ורצינים היו המזרות באורתם הקרצנית הדלה: שום דבר באויר מסביב לא בשר, לא יכול לבשר צרה קרובה וקרֵבה…
זולה הסופר, זה חולם החלומות היותר גדול, זה האיש הישר בכל בור לבבו, זה אוהב האמת שהכין לה את דרכה בלבות אלפי ההמון – ישב אל שלחנו, כמו תמיד. ידו האחת דפדפה בספרים, מצחו הרחבה נחרשה בקמטים והנירות הלבנים, תחת ידו השניה, נשתחרו בשורות קצת גסות. הוא כתב, הוא כתב כיום־יום מנהגו בשפע, בכח, באמונה. הוא מלא את מסתו היומית אשר הטיל על עצמו: עוד פרק לספרו, עוד קטע, עוד מחזה, עוד ספור…
ויצלצל הפעמון אז עשר גם אחת:
– צריך ללכת לישן!
זו היתה אשתו שככה לו קראה, אשתו הטובה שדאגה לשלומו, אשתו שלא אבתה לראותו יעף וכורע תחת סבל הכתיבה.
– נלך!
וילכו שניהם לחדר המטות: הוי מי יגיד, מי יגלה את רעיונות הגאון ברגעים ההם שלפני השנה? איזה עולם עתידי לא בנה? אי־אלה אישים לא יצר בדמיונו ומה היצרים, מה הרגשות שלא בקש להם ארשת שפתים?
ויישנו…
אך בחדר הסגור מחלון ועד פתח נבקע צנורו של הגז. אדים ארסיים, שחורים, מתרפסים נדפו קט לקט. החדר המסכן נתמלא כך בהם, ובים החומץ־הפחמי הארור נבלע שארית האבחמץ. אז יחל המות למשל ממשלתו ומגלו מוכן כבר לקצר…
פתאם נעורה הגבירה זולה, נעורה כאחוזת בלהות: ראשה היה כבד, כבד מברזל, ידיה היו קרות וגלודות מאד, אבל בגרונה, הנחר כבר מגז, מצאה עוד די כח לקרא ולצוות:
– אמיל, פתח החלונות, אנו נחנקים!
ויתרומם אמיל מעל משכבו, עוד צלול במחו המתון, ומבלי מחשבה, ומבלי כל חשש קפץ הרצפתה מיד…
אך המות עמד ומגלו בידו: השבלת זולה בשולה!
ויפסע הגאון פסיעה רק קלה, – ופרקדן נפל ארצה ומת…
דממה… דומיה… לא קול ולא תנודה…
דממה…
רק אשתו של זולה לאט עוד נוחרה: לא חושבה, לא יודעה, לא רוצה מאומה.
דממה…
ופריז שבחוץ המתה בתמידות, והחיים הגדולים שם חייכו וזרמו…
־־־־־־־־־־־־
האיר הבקר, בקר נפלא. המשרתים זה לזה אומרים:
– מה מוזר הדבר: ריח גז יש בבית. הנשאר צנור לא־סגור?
ויעברו בדאגה מחדר לחדר, ובהגיע התור לחדר המטות – כמו דחפם המות בעָצמה.
– אין ספק: שם נפתח הצנור, או נבקע גם פתאם ונשאר.
וידפקו.
אך בפנים רק גז ודממה.
וידפקו.
אך מפנים לא יצאה כל תשובה.
אז יבינו האמולים את כל רחב הדבר, את כל תקף האסון הברור, וכשנאנסו הדלתות והמות נחמק, וכשהשתפכה אורת חיים על רצפת הקללה – נתגלה מחזה כל הלילה: שם שכב הסופר, ופניו עוותים, ומצחו קודרה, ועיניו אמוצות תוך עפעפיו הכבדות. ועל ידו מימין, ועל ידו משמאל, שני כלביו היפים, שני כלביו הקטנים, שמתו נאמנים גם הם.
־־־־־־־־־־־־
הזהיר הבקר בשמש ספטמברו, שמש סתיו באלפי קסמיה, ובפריז הגדולה שקפצה משנתה קול פרץ, קול עף, קול חדר לכל חור:
– אמיל זולה מת! אמיל זולה מת!
הגיעו צהרים, צהרים יוקדים, ובעולם הסואן מעבודה קודֵחה, תלגרם תרע במליון גליונות:
– אמיל זולה מת!
הוי, כדור הרעם! הוי, בשורת האיד! איך אפשר הדבר, איך אפשר?
אך בכיתה של האשה, שהמות שכחה והושבה לתחיה, שם אבדה ואשרה את הכל.
הוא מת! הוא, זולה, שכלו היה סמל־החיים… הוא, זולה, שכל־כך המית אחרים בחייו – הוא מת!
איזה אסון למשפחה, לצרפת, לתבל. איזו התרגשות בלבות מאות, אלפי הנפשות שקראו את ספריו הכתובים באש. איזה בכי נסתר החמיר ביחוד את עיני העם היהודי הגדול…
־־־־־־־־־־־־
בפרובנס הצרפתית, הדומה כל־כך להגליל העברי, – שם נולד זולה לפני שנתים וששים שנה. ממזרח התנשאו לעיניו הררי האַלְפ בשלגם הלבן והנצחי ובדרום געשו, שחקו בלי סוף גליים־התיכון התכול. אביו האיטלקי כמו הטביע בו שירה כלה היה ואמו הצרפתית העניקתהו את החיים, את החן ואת הכח לחלום ולפעל גדולות – שיש בכל בן זו צרפת.
כך גדל, בין טבע שכלה שיר ובין הורים שכלם חיים – עד הגיעו לשנתו השבע עשרה. אז יעש גם זולה כהרבה לפניו – ויסע לפריז היפה, הגדולה, וכבר חלם אז כבוש העולם.
אך אמללים ומרים, עניים ומרודים היו הימים הראשונים. ברחובות זו פריז המפוארה כל־כך התגלגל זולה ברעבונו: לא ידע את תענוגי הבחרות, לא העיז לעשות כאחרים, ואם נפלה בידו נחשת טבועה בראשו של נפוליון – מהר לקנות בה עוד נר שיאיר את אדרונו החשוך ושירשה לו כתיבת עוד מאמר מפוצץ.
בדרך נדודיו ביום, מימין ומשמאל תמיד, נוצצו בתי ממכר הספרים בזכוכיותיהם המקושטות כל טוב. ויעמד זולה לפניהן, לא פעם, לא מאה פעמים. ובתאוה, ובקנאה הביט אל הכריכות מעור הארגמן, אל הכתבות הזהובות והבולטות: הה! לכתב ספרים, לראותם נדפסים ונושאים גם את שמו! ועיניו הנוצצות הבריקו משמחה לזיק רעיונו הנמהר.
פתאם, ויאיר ככבו בשמים: זולה נכנס כמזכיר לבית־ממכר ספרים, – לאותו בית הספרים שלידו עמם ויחלם, כי יבוא היום ויפורסם גם שמו מזכיר… כותב מכתבים יבשים… מצרף ספירות לספירות… מבטל שעותיו בשביל כלום…
אך לא! לא לכלום בא לכאן. מתוך שכחה הביא אתו יום אחד חוברת כתובה בידו: “ספורים לנינון”! – כך רשם על מכסה החוברת, ובשעת הערבים, בין עבודה לעבודה העיף בה את עיניו בגנבה.
– מה עושה זולה? – כך רעש האולם מקול קורא פתאם. אדון הבית היה זה שעבר, ועיניו מזרות אש.
– מה עושה זולה?
ויחשב זולה כי בא סופו, וירעד בכל גופו הכחוש.
– תן החוברת אשר בידך – ודע כי בפעם הבאה אם ככה תוסיף – תגורש!
זולה נתן, ויחשב: היום אמות!
ולמחרתו, כששב לעבודתו, לא מת עדין, ואולם רועד כלו, כבר היה האדון על ידו:
– זולה! הא לך נפוליונים, כמה שתרצה נפוליונים – אם רק תרשני להדפיס את ספרך…
ו“סופו” של זולה היה תחילתו.
*
כי אדון הספרים התענין בחוברת ומחו החד גלה בה את הכשרון.
זה היה גאון המוציאים לאור, מגלה פלובר ומופסן – החריף שרפנתיה.
ומאז קשט שם חדש בעולם הגדול:
– זולה! זולה! זולה!
ויכתב זולה ספר על ספר וחבור על חבור, עוד אחד ועוד אחד, יחידים וקבוצות,, ה“רוגון מקר” בעשרים כרכיו, “שלש הערים” בשלשה חבורים ואחרי־כן, אחרי השערוריה הדרייפוסית הרועשה, נגש לכתב את האבנגליון החדש – בארבעה כרכים עבים.
ויכתב זולה את ספר ה“רביה”, ואחריו חבר את ספר “העבודה”, ואחריו גמר את ספר ה“צדק” שכל אחד מהם מורה בשמו על תכנו, ובלילות האחרונים לחייו היפים וביחוד בלילה העגום ההוא על יד שלחנו, כשצלצל השעון עשר ואחת, כשקראה לו אשתו לחדול מעבודה, וכשהלכו שניהם לישון את שנתם – הכין זולה את תחילתה של האונגליה הרביעית, את ה“אמת” – וימת זולה באמת!
*
והיום – פריז, צרפת, התבל נושאות עין למקום מנוחת הגאון: מליוני איש בוכים על אמיל זולה כי איננו!
איננו?.. מי אמר?
בזכוכיות בתי־מסחר הספרים ספרי מי נוצצים בזהב יותר מבריק, בארגמן יותר בולט?
– הלא שלשים ספרי זולה!
בדפי העתונים והירחונים, שבכל הלשונות, שם מי כתוב שחור באותיות יותר גדולות, שם מי נותן מקום לבקרת מפורטה וללמוד מועיל ורב?
האם לא שמו של זולה?
ובבתים היותר נסתרים הזקנים הלבנים, העובדים האמללים, הצעירים הנואשים, הצעירות האוהבות ודרייפוס הזכאי, וכל אוהבי האמת, והעם היהודי הגדול – למי עיני כל אלה דומעות?
– לזולה!
כן, אחרי מותו זולה עוד חי.
אמנם את הרביעי באונגליות, את הספר האחרון שהיה עתיד לשאת את שם ה“צדק” לא הספיק זולה לגמר. באמצע רעיונותיו לבנותו, באמצע תקוותיו לתת להאנושות המתפתחת אידאל רם הכולל “רביה”, “עבודה”, “אמת” “וצדק” בא הגז ויחניקנו. ואולם, אם “רביה”, “עבודה” “ואמת” כבר יש – הצדק יבוא מאליו!
וזהו נצחונו של זולה היותר שלם והיותר נעים למנוחתו הנצחית בקבר.
ר“ח תשרי אתתל”ד
א.
הידעתם אותה? את ההררית הירוקה השוכנת אל ים? את האצילה בעלמות, את הפוריה בנשי הכדור – הידעתם אותה?
בזרועותיה התכולות, כַירדן וכַפרת, חובקת היא מדבר אפרתי. לבנון ראשה על סלעי צוארה משקיף אל מרחקי האפקים. כתפותיה השטוחות מחרמון עד חורן כורעות תחת עול תלתלים ושדיה הנחות על ערָבה ושפלה מיניקות רבבות ילדים.
־־־־־־־־־־־־
וזכות, וחמות, ורסיסיות עד מאד אגמי שתי עיניה – בכנרת ובמרום מימיהן. וקוסם, ומנחש, ומבטיח נפלאות זה בטנה – בעמקי יזרעאל. ושררה הכביר, העגול כתבור, ורגליה הטובלות ורוחצות בים סוף, וגלי התיכון מטתה הכסופה, ושורת המואב חומת בטחונה, והמוריה הלבנה, בהרי יהודה, כסא מנוחתה ושלומה…
הידעתם אותה?
את ההררית הירוקה, את האצילה בעלמות, את הפוריה בנשי הכדור?
ארצי היא זאת – ארצתי הטובה, היפה!
ב.
לא ארצי הזעירה של ימי אברהם, לא ארצי הדלה בתקופת השופטים. אך אותה הגמישה של דוד ויואב, אותה שהרחיב אחריהם גם שלמה; אותה שחזו המכבים בחלומם, אותה שכמעט יסדה אז הורדוס ושרגע קטן השיגה בן־ככב…
־־־־־־־־־־־־
לא האדמה הפעוטה אשר שוב עתה רכשנו, לא האדמה הצרה בין אדמות אחרים – אך השטח המליוני של יום המחר, השטח המחכה לגואליו שיבואו, – כל הנמשך בשדות לאין־סוף, כל המתגלגל בגבעות לאין־גבול, כל האחוז בעבר וכל הדבוק בעתיד – מיד אל ים, מנהר עד יאור.
זו היא!
ג.
אין תחילה לה כמעט, ואין קץ לה כמעט – כל־כך, כל־כך היא גדולה. ימים על ימים ארבעים אם תלך ועודך באדמת לבבך, ובקר וערב החמה כי תצבע – לך, הוי לך היא צובעה. הסיני, שם בנגב, בערפל אמירו, ואילת הקטנה במחבוא מפרצה, ואשקלון ויבנה אל חול התיכון; שכם בצחוק עינותיה, הליטני בגדות ארזיו ושלגי החרמון הזקן עד דמשק, בנאות דקליה ומשם והלאה עד הפרת כנחש, ומהפרת עד למולה של בגדד הלבנה, ודרומה עד שודדי הים הפרסי, ומכאן בשורה ישרה חזרה… חזרה… יום ולילה, לילה ויום, מירח במלואו עד ירח כמלואו – חזרה לסיני וליאור.
זו היא!
ד.
גמורה כשטיח ונעימה כאיֶלת עת יחל אביבה ללבלב. חלקה כבהט ומזהירה כגביש עת תדגדגנה השמש בקיץ. וקשותה כקשת בברק הערבַים של ימי הסתיו המתוקים, וצוחקת ומזמרת, ולרגעים גם רועשת בסופת הגשמים, השלגים.
חמימה ביפו – אל מימי התכלת ובין צורי הנמל הגועש, וירוקה שם מאד תוך פרדסי הסביבה בתפוחי זהבם הרומזים. נשגבה בירוש, על עשרים הרריה, בקור לילותיה הטלולים, ויקרה לכל לב – עם קלשוני חומותיה, עם קברי מלכיה, עם כתלה הענק, ומצבות דורותיה, וקדרונה היבש, וכל צעד ושעל המזכירים נפלאות של עבר – אשר יהיה גם עתיד. אף קוסמה בכרמל החודר עד לים וגונן על עיר חציה־גרמנית שתובעת עלבונה מאתנו. וגנדרנית אל צידון עם זר גניה סביב, ואל צור העתיקה על אִיָה הדומם, ואל הירדן המוחק את מרום וכנרת במחיקה לבנה וזכה, ויפָה מכל, ונעלה על כל במשי צבעיה ובעזוז מראותיה – בגליל, בגליל האהוב.
ארצתי היא זו.
ארצתי.
ה.
ארצתי –
אשר הגלעד הפראי עם צאנו הגולש כמו ספיר ללבה, אשר עמון הרחוקה בזרמי יובליה כחוליות לשבל־שמלתה, אשר אגם המות, בעופרת מימיו הכבדים ובמלח סביבתו השומם, כמראָה אדירה לידה ואשר המדבר הנפלא והצהוב, המדבר שאין ערוך לסופו ולסודו – באוקינוס זה חולו הנודד, בשלטון זו דומיתו הנצחית, בשלדי העצמות לארך דרכיו, בערב ושחר מחזותיו המדומים ובשאגות הלביא והנמר הטורפים ושואפים לדם ממחבואי מישוריו בלילה – כחצר תפארה להיכלות בדידותה.
־־־־־־־־־־־־
ועל פני כל העשר הכבד, הלז, – תכלת שמים הנמשכת תמיד, תכלת זכה ועמקה כל כך, תכלת שעננים יכתימוה לאט רק בינות ההרים וימים רק מעט. וממרומיהם – שמש שכמעט תמיד מחממת, שמש נדיבה וברה, אויבת הקור ומקצרת ימיו ובלילות החולמים ועוברים – כסף ירח ויהלומי ככבים – אין כמותם ליפעה ולזיו.
ארצתי.
ארצתי היא זו.
ו.
ארצתי –
שהכל יש בה – אילנות ענֵפים וצמחים נותני־ריח, עשב הבר וחטת השדה, ודגה במימיה ובאדמתה אוצרות לוט – מברזל ועופרת עד גפרית וזהב.
־־־־־־־־־־־־
שהכל יש בה – אויר מחלים ועינות רפואה, קיץ וחרף באותה השעה – כפור בלבנון כשאש בגליל, סופות ביבוס כשסנוניות ביריחו, ובמזרח הקרוב מנוחת התמיד.
ז.
ארצתי היא –
שארזיה עוד לא מתו אף מימות הכנענים; שברושיה, אשוחיה וארניה כצבא. שחרובתה הרחבה בדפי פירותיה תעשיר עניים וזיתה בן־האלף, אל כל סלע ושיד, יתן את שמנו המצהיר וישאיל את צלו הקריר.
־־־־־־־־־־־־
ארצתי היא –
בשקדיה המשליגים מאביב לאביב, במוטות תמריה הנדים לכל רוח, בערמוניה הגדולים מבשרי השלוה ובחזריה הדקים אל שפות כל נחליה – כקנים ענוגים ותמימים.
ח.
ושור האגוזה בת אלפי השנים בחברון האברהמית הרדומה. ושור אל הגמזים והשקמים הגסים שאל חולות כל הים התיכון. והצבר המתוק, למרות כל קוציו, בגרגריו לאדם ובכפותיו לגמל. והקליפטוס הנכרי שהתאזרח לגמרי בבצות הרבות אשר על יד כל מושבה, והשטה הדקה בריחה העז, והיסמין העדין בנציו המשכרים, וההרדוף הפראי עם כתמי ענפיו התלויים…
־־־־־־־־־־־־
או תשכח הלמונים הכתומים באין־חקר ריחם? או תנשה את המוז במפוחי פירותיו, והגפן הרובץ והטעון ענביו והתאנה העצומה בנוף יִחוריה, ברהב עליה ובנפך־פריה המסֻכר, ועל כלם, על כלם עצי הרמון באין־דומה ירקרקם, בלחש סודיותם ובעסיס גרעיניהם כשוהם אדומים?
ארצתי היא, אהובת כל חיי.
ט.
היש דבר בעולם הגדול, היש איש נערץ או אשה יפת־כל, היש זהר ערים ואוצרות כל־הון שאהב כאשר אהבתי אותה?
היש רגע בחיי, אם נוגים ושמחים, היש טפה דופקת מטפות דמי, היש רגב חי מרגבי מחי שלא אקריב בששון ובבת־צחוק על שפתי – עבורה?
־־־־־־־־־־־־
כן, אהבתיך, ארצתי, ומאד אויתיך; כן, מאהבת־נערתי אהבתיך ורציתיך ברצון ענקים.
ויהי־נא לבך העתיק, הכנעני, יהי־נא סמוך ובטוח לבך כי זו ידי אשר למדה עבודה, זה ראשי אשר הורגל לחשוב, זה ערפי הנושא כל עול ואל עיני היודעות למצוא – לך הם נתונים לעד, לך הם נתונים תמיד.
צוי – והנני אליך!
קראי – ואזָעק מיד:
כל פקפוק בנפשי לא יגע ורגע לא יהסס בי לבי.
נסי – וראיתיני!
־־־־־־־־־־־־
כן, אהבתיך ומאד אויתיך; כן, מאהבת־נערתי אהבתיך ורציתיך ברצון אלילים.
הוי, ארצתי הפאורה.
י.
אך את – מה שם כורעת, מה שם שוכבת מבלי כל תנועה? את – מה לעיניך היגעות כי עצמו, ומה לשפתיך שחדלו דבובם?
דברי – אם לא תרצי כי ארגז; בארי – אם לא תרצי כי אמות.
־־־־־־־־־־־־
הן אלף ואלף שנה רגעת במטת מימיך, נמנמת ואיש לא העיז העירך. הן אלף ואלף שנה חלמת חלום שבותך, קוית ומאום לא זכית: עד שבא אחד מרבבות בניך, מעבר למטת זה ימך הגדול, מעבר להרים ולתהומות זרים, מפנה גלותית שחורה ורחוקה, – עד שבא אותו העלם, ובחורון ידיו הדקות, ובאמונת עיניו הפחומות הגיע חרש את שרביט קסמיו בשכמך הרך והמלא ויעוררך, והחלום ממשות.
יא.
הגידיני היום אם לא שבו אליך אלפים כעלם ההוא? הגידיני אם לא נולדו לרגליך עברים חדשים לגמרי ואם היונקים עוד אל פטמות שתי שדיך לא גומלים בהכרה חדשה?
־־־־־־־־
הגידיני אם החול השרוף לא הפך לגן שכלו עדן, אם הבצות הרעולות לא יבשו ויהיו ליערות עולמים, אם לא פנית אל היקבים המלאים שבראשון־לציון הדגולה, אל גבעות האהבה ברחובות הברוכה, אל שמן זכרון על שיד יסודה? אם לא השקפת אל בוסתני חדרה עד לגלי ימה, אל משי ראש־פנה מתותיה לרבבות, אל חלבה ודבשה של הצפונית מטולה, אל באר־טוביה בזהב חטתה ואל הר=טוב בתורק ורדיו?
־־־־־־־־־־־־
אל כל העבריות הבריאה הזאת נא הביטי ואל בת־קול עתידה הבטוח נא האזיני וקומי אז, ורדי־נא, ופקדי, וצחקי – אם לא תרצי, אם לא תאבי במותי.
הוי,ארצתי את!
יב.
אהבתיך לבלי חק – ואם גם תבכי ביאושך, ואם גם תזעקי ביסוריך, ואם גם ירדפוך אויביך וינסו יורידוך עד אשפה – אני אהבתיך ולא הזנחתיך…
־־־־־־־־־־־־
אך שלמה היאוש כיום? שלמה היסורים גם הם? הן ברחה הגולה לבלי שוב: אמיצה היי־נא ומאמינה היי־נא – היי מה שהיית לפנים.
־־־־־־־־־־־־
זכרי את משה וגאונו האלהי ואת ידו הקשה של יהושע. זכרי את דבורה באש לשונה, את יפתח שהשתכל מבתו ואת שמשון בשרירי זרועיו.
־־־־־־־־־־־־
את שאול על חרבו התקועה, ויואב שהרעיש את יבוס, וצדקיה שנוקרו לו עיניו על לא־אבה למסר הבירה.
־־־־־־־־־־־־
ואת כל אלפי האחרים נא זכרי, את כל רבבות העברים האחרונים שהרווך פה בארץ בדמיהם, את כל מאות הדורות העקובים שהשפיכו את נחלי דמעותיהם המרות מגדות הגולה הגדולה, השחורה לים־מטתך הרוויה, – עד שובם אליך סוף־סוף.
פקחי־נא עיניך לראות, והיי מה שהיית לפנים.
ארצתי – נא קומי, וקוממינו אתך!
יג.
וארוה אז בנחת מבארות טובך, ואחיה אז בנעם על ערמות עשרך, ואוסיף אבני־חן לבנין תשוקתך, ואגלגל השנים אחת על אחת, ואזקן ברצון, ואוריד אז ראשי – לשוב אליך, אל חיקך החם, ולהועיל כך לדורות הבאים.
־־־־־־־־־־־־
עוד זמני לפני.
עוד אביב ואביב ואביב עוד אראה עם ריחות נצניו, עם רוחותיו שילטפו את עיפות־שערותי, עם צפצוף צפריו ופרפור פרפריו. עוד קיץ וקיץ וקיץ עוד יעבר והענק יעניקני משמשו המחיה, וסתיו עוד יחזיר את החרף שוב, והחרף עם גשמיו ולילותיו הזעומים יביאני שנית עד מפתן האביב: עוד זמני לפני.
רק רַציני, ארצתי, והשתמשי בי לתחיתך את.
כי זהו כל מאויי.
יד.
…ועתה?
עתה, האין תדעוה –
את ההררית הירוקה, את הקוסמה והיפה־פיה בעלמות התבל, את הרכה והפוריה בנשי הכדור?
עתה, האין תדעוה –
את הנסיכה העטורה, את מלכת המדינות, את גברת המושלות בגעגועי לבבי?
ארץ־ישראל היא זו – ארצתי!
ברלין, אייר אתתל"ז
נכתב בחצר־השראיה, על יד אולם־הבקרת, בהמתיני לגורלי.
שבע ועשרים שנה מלאו לי היום. שבע ועשרים שנה, שצלצלו בפעמון־חיי, ששמעתין אחת אחת באזני, שהרגשתין טפה טפה בדמי־עורקי.
יש אשר אני רוצה לפקפק באמתת המספר הארור הזה: אולי טעיתי, אולי לא טוב שמעתי, אולי לא נכון הרגשתי ושנותי היותר חמודות, היותר הוללות והיותר רעננות – אולי עוד לא חלפו, אולי עוד לא נטמעו. אך אי־אפשר, הוי, אי־אפשר! מתוך שחורות־שערותי מבצבצות עשרות חוטים לבנים ובמצחי התלומה נוספו עוד קמטים. אברי כבדו קצת, מוחי עיף מאד, והשמש בשמי יודעת כבר קדרות.
לא! לא טעיתי: פעמוני צלצל בדיוק ואין אני יכול לשקר את שנותי, לפחות לעצמי אני: בן שבע ועשרים שנה, מלאות וגדושות, אני היום, אני היום…
*
אולם, יש לי תעודה, תעודת־לידה, ובתעודה הזאת – ראה זה פלא: יד נעלמה, יד אדם גרעה משנותי שנה אחת. למה? איכה? מתי? לא ידעתי ואין אני רוצה לדעת. העיקר הוא לי, כי בתעודתי הטובה אני צעיר יותר, אני שב אחורנית לאותם ימי שחרותי, שכל־כך אהבתי. ואם אמנם בטוחני, כי לא אמת הדבר, כי תעודתי מכזבת לי ולהטבע הגדולה, וכי בהאמיני בה ארמה אותי, את “אותיותי” האמללה – הנה מסכים אני לה בכל־זאת ברצון ובאהבה.
חן־חן לך, תעודתי.
כי אכן, רק הודות לטעותה של תעודתי זו נפל בגורלי, גם אני, להקרא לצבא. זכר אזכר, כי ביום הכרזתה של החשמה העותמנית זנקתי שמימה משמחה, משגעון. ואולם, תוך השמחה ותוך השגעון נפלה טפה אחת של מרירות: לא אוכל אני, אני הזקן כל־כך, לעבד למולדתי עתה, למולדתי העותמנית הגדולה, כמו שיעבדוה אלפים ואלפים מצעיריה האחרים. כי מועדי עבר, שש ועשרים שנה היו לי אז… שם ועשרים! האח, מה מאושר הייתי לו באה אלי אז שדה מארצות הפלאות, לו באה אלי בשרביטה הפלאי, לו עשתה ממני צעיר, צעיר ורך, וחייב צבא. אבל לא! השדה הקוסמה במחבואיה נשארה, את שרביטה לא ראיתי וימי עוד התגלגלו לעמת העבר: זקנתי עוד יתר ונואשתי מכל.
*
והנה, – תעודתי!
ה“מוכתר” שלי הגיד לי זאת. הגיד לי, ויבט בעינו. לא ידעתי מה חשב? החשב כי אבהל? החשב כי אזָעק, כי אשתדל למצא בנרתיקו איזו יכלת של פטורין? לא ידעתי מה חשב, הוא, מוכתרי הטוב, אך ידעתי מה חשבתי ברגע ההוא אני, – המאשר: פטיש חזק הכה בסדן־לבי, רגשות לא־שערתי התעוררו בקרבי וכאלו התרוממתי מעל האדמה הישישה, כאלו דאיתי באור־המרחב – כן היה לי טוב, היה לי טוב…
לקרואי הצבא נחשבתי גם אני!
היה אהיה איש־צבא!
*
ומאז מה לא חלמתי?
הן ידעתי, כי גם שש ועשרים שנותי מזקינות אותי, המסכן. הן ידעתי, כי בשעה שהאחרים, חברי, יעבדו שלש שנים, שנתים ולפחות שנה, הנה אני, לרגלי זקנתי, לא אעבוד בלתי תשעים יום אולי ואולי שבועות אחדים רק. כל זאת ידעתי, ואולם איזה דבר לאט לי בסוד: אין דבר! הלא בר־מזל אתה תמיד. גם הפעם יפל בגורלך מה שאליו השתוקקת. איש־צבא תהיה, ותהיהו שנה, ותהיהו שנתים, ותהיהו גם שלש אם רק רצה תרצה.
אתה העותמני!
*
ואני אז הקדמתי והאמנתי.
האמנתי, שהבקרת הראשונה והשניה, ששתיהן גם יחד החליטוני “חייב”. האמנתי שכבר נרשם שמי בין הבחורים החסונים, בין היותר גבורים, בין היותר עלולים שהוטלה פתקתי כשיצאתי “צבאי” – ושהריני כבר איש־צבא…
לא! אין כל ספק בדבר:
– איש־צבא אני!
*
ועתה − שים־נא לב: ישותך מקדם כמו נסתמה לזמן מה, חייך לפנים כמו נִתקו בכח וחיים חדשים לפניך נפתחים: איש צבא אתה; זאת אומרת, כי לא יותר יש לך דרור, לא יותר יש לך רצון עצמי, מיוחד יוחד, שלך. איש־צבא אתה, ומעכשיו הנך רק אבר אחד של גוף גדול וחדש, מעכשיו הנך עבד לרעיון נעלה ודק, מעכשיו הנך כדור לפקודות המולדת. אם יש לך לב – הריהו לא יותר לאבותיך, לא לאחיך, גם לא לידידתך. הוא לממלכה כלה, לעם שילדך, לארץ שנשאתך. אם יש לך דם – הריהו לא לגופך, לא להתפתחותך העצמית, לא להבראתך התמידית. הוא לאויב שידרשנו, לשודדים שישפכוהו, לאחיך עצמם, שיתנקמו בך. ואם יש לך מוח הריהו לא לעתידך, לא לעבודתך, לא לחלומותיך. הוא לבסוס המולדת ולכבוש ארצות חדשות.
– לא לך! לא לך!
כי איש־צבא אתה!
־־־־־־־־־־־־
איש־צבא אני, כן!
ויען איש צבא אנישים נא לב, טוב לי מאד, טוב לי כל־כך. בעוד יום, בעוד שנים, יודיעני פתאם קול החצוצרה מעל מגדל דוד ובאויר הזך והבהיר, שעלי לטוש מיד למקום חובתי. נגמר: עלי לצאת מביתי, לצאת לימים ולשנים. נגמר: עלי לאמר שלום לאבי ולאמי, עלי לנשק היטב את אחיותי ואת אחי. עלי לסור קוממיות לידידת־לבבי. אל יפל לבי; אל ירעד קולי. עלי להביט בפניה ישר, מבלי כל מרך ופחד. היא יפה, היא אהובה, היא סבת כל חיי. אין דבר: “להתראות אלילתי, להתראות”.
ועלי לברח ממנה כי איש צבא אני:
והריני במקומי, על המבצר או במחנה…
־־־־־־־־־־־־
היי, מה יפה אני!
כי את התכול בבגדי־השרד בחרתי לי, את הנוצצים בכפתורים התקנתי למעילי, את הזהובה בכתפיות הדקתי לכתפי. יפה אני, כי את המבריקים שבמוקים חבשתי לרגלי, את המסולסל שבשפמים גלגלתי על שפתי, ואת האדום שבתרבושים עם השחור שבמפרחות ענדתי לראשי.
יפה אני, כי איש צבא אני.
־־־־־־־־־־־־
הוי גבור אני!
גבור־אני בכידוני התלוי למתני: גבור אני ברובה הנתון על כתפי; גבור אני בכדורים התחובים בחוגרתי. ולי אקדח נוצץ, ולי מאכלת מסוכנה, ויודעני לקלע אל המטרה, לפתוח פצעים ולערער הדמים. האויב איפהו? איהו נחבא? מדוע אין הוא נגש, אין הוא מסתער עלי? המקלע לפני, עומד ומוכן: יבא־נא אך, יעיז־נא קט ואשמידהו אז, כי יודע אני גם להשמיד ולפורר, כשצריך.
גבור אני, כי איש־צבא אני…
*
אה, בודי: זו עותמניה שאותה אני עובד עוד רחוקה מאד מגדלותה. חלמתיה אני רחבה באמת, חזקה ופוריה, תרבותית ומתקדמת. חלמתיה עם חשמל ועם ברזל־מסלות. חלמתיה ואֻמותיה שוות כלן לפני החק, חלמתיה מאוחדת ואוהבת את כל בניה, דורשת צדק ומשפט ושואפת לשלום כללי.
אה, בודי: היום עודנה שפלה, עודנה פרודה ומבולבלת. חשמתה עודה שטחית והזדון עוד לא נמלט. לא כל פקידיה יודעים חובה, לא כל עממיה השיגו דרור. האחד גאה מאד, השני מושל בכח, השלישי – תחת הסבל כורע ועודו כואב ונאנח…
אך יום יבא וגם זה יעבור, יעבר בכח הזמן, יעבר ברצון העם, יעבר בעזרת הצבא המחובר מכל חלקי הממלכה. או אז תהיה יפה עותמניה, או אז תהיה גדולה ונהדרה מאד, וכל בניה יעבדוה בהערצה, כעברים כערבים, כארמנים כיונים, כתורקים כבולגרים, – יהיו מי שיהיו.
זאת ידעתי מראש:
לכן, עלז אני, לכן צוהל אני גם בעותמניה הנוכחית.
איש־צבא אני!
*
הנה חצר הממשלה, הנה אולם הבקרת. כאן יושב אני, ואתי בני עמי, המאשרים ממני, כי צעירים הם עלי. הנה הם מולי; לא כלם חזקים, לא כלם בריאים, ומקצתם דלים, ורזים, וחורים, ורועדים… הנה הם מחכים לתוצאות היום: מי מהם ילך, מי ישוב לביתו ולמשפחתו, מי מהם יהיה מחר גם שר־צבא אולי?
עננה, דאגה על פני כל. מה יהיה בעתיד? לאן ישלחו כלם? לתימן הצורבת מאש? או לאלבניה וללבנון הרֻכסיות? או לחוראן ולארם־נהרים העקרביות?
פה ושם עומדים חיילים עם רוביהם וכידוניהם. לא יפים הם באמת, ובגדיהם פרועים, ונעליהם קרועים, ומבטם תוהה. לא! אינם יפים, ולא צבא הוא הצבא הזה, בזו תמונתו היום.
אך נבא אנחנו, החדשים כלנו; נבוא ברעיונותינו, נבוא בחדושינו, נבא בעצותינו ובמרצנו אנו וישונה אז הכל במחנה העותמנים: הבגדים יהיו בגדים, המאכל יהיה מאכל והצבא יהיה צבא: אם רק נרצה, אם רק נאבה: אל פחד וחיל. אל דאגה ועננה. כלנו, כלנו, נלך; כלנו כלנו נעבד.
בצבא! בצבא!
*
איש־צבא אני.
היום ועוד ימים רבים; היום ועוד שנה, ועוד שנתים ועוד שלש.
ואולם מחר, אחרי־מחר, לכשאגמר עבודתי, לכשאדע מה נתתי למולדתי, מה הקרבתי על מזבחה, כמה הפסדתי מכחותי עבורה – או אז אשוב למשפחתי, לביתי, לידידתי: או אז אשוב ואהיה אזרח, וכל הארץ גם שלי.
אזרח אהיה, אך בדמַי ישאר עוד הזיק הצבאי. אזרח אהיה, אך בשעה הסכנה תעלה האש בלבי, תאחז היד בזיני, תלכנה רגלי קדימה תמיד, לקראת הזרים; וחוצץ אצא בפני אויב, וגרש אגרשנו מעל הגבול – והצל אציל את ארצתי מתי שיהיה ועד יום מותי.
כי לנצח לא אשכח את תקופת תמרונַי…
אחת־שתים; אחת שתים – איש צבא אני!
ד' כסליו אתתמ"א
I
חלום חלמתי, והנה־הנני בארץ שכלה עבריה: ההרים בצפון דומים ללבנון ושלג עולמי על ראשם; המדבר בדרום ערום ונורא כמדבר אדום השרוף; במזרח ישתטח מרחב אין־סופי כמרחב הנמשך עד חדקל ובמערב ישחקו בקוי החמה גלים כגלי התיכון.
ובעמדי כה עמד על הר כגריזים, או על הר כעיבל או כנבו, או אז אגלה במרכז המדינה נהר כירדן הסואן. ואם אפנה, בחלומי המוזר הלזה, אל בין הרים כהררי יהודה, או אז תתרומם מול עיני התוהות בירה כציון היבוסית.
מגדל שם אחזה כמגדלו של דוד, וחומה כחומת מכבים. על רמה לבנה כמוריה לפנים מולך לו מקדש ענקי. מסביב למקדש מתנוססים ארמנות, וטבולים הם בים של זיתים ובבקעה חמודה, כבקעת יושפט, מימי מעינות מפכים.
־־־־־־־־־־־־
חלום חלמתי ובמדינת־חלומי – אני חי בדורות הבאים. אלפים ואלפים מצאצאי העברים פשטו בארבע כנפותיה. אל הים הגאה בתכלת־גליו מושלות ערי־מערב ובכפרים הרבים מסביב לקריות החיים סואנים ורותחים. עם שלם, ששכח גלותו, שב כלו לתנועת קדמותו, ובלשונו הצלהול וברוחו הברורה התעלה למעלה עליונה.
ובחיותי כך חיה בקרב עמי, זה עמי שבתוך חלומי, ואראנו פתאם באמצע חגיגה, כשירדה עליו חנוכה. ראיתיו חוגג כמו שחוגג עם חי, כמו שרציתיו חוגג תמיד ולבי הכואב על עלבונו של היום רחב ויכה גלים.
־־־־־־־־־־־־
בביתו של סוחר מטובי הסוחרים רד היום והערב פשט. האב הישיש, בזקנו הלבן, ישב אל שלחן ויקרא. האם התלבשה ותהי מוכנה לקראת המאורע הגדול והבנים ארבעתם, ילדים וילדות, עמדו מן הצד ויחכו.
שש פעמים צלצל השעון: אז יקום הסוחר ממקום מושבו ופניו מביעים רצון. יקום בשלוה ויצעד צעדיו, כשמעון חשמונאי לפנים. ויפנה לאשתו, ואשתו תתן אות, וכושית תפרץ אז החדרה, ובידה המגבת אף הקיטון והאגן – מנחשת קלל שניהם.
האב יתרחץ, אחריו גם האם, והבנים והבנות ארבעתם וכשכלו להטהר ולהתקדש כלם יפתח אז האב את פיו:
– חנכה היום: השמעתם בני? חנכה, הגדול בחגים; כי ביום הזה, לפני אלפים שנה, הכתה יהודה את יון…
האם תצחק ותאמר לאב:
– הנתחיל סהט אתקחג?
והבנות תסתערנה על צואריו:
– אנא, אבא, נתחיל!
והבנים יחושו, ותחוש גם האם, ותעזרנה הבנות אף הן. ובין־רגע כמעט הפך העולם ויהי לחדות־אלהים.
באמצע השלחן, על מפה לבנה, נברשת ענקית עמדה. כל אחד הקנים של נברשת זו היה גדול, ארוך, מלא, והקנה המרכזי, כיאות לכבודו, היה היפה והמזהיר מכלם.
ויקח אז האב מידי הבכור מדלק להדליק הנברשת. ויברך ברכתו, ויתפלל תפלתו, ויצית את האש בקנים:
“האבוקות הללו”…
אמר, – ואור עצום, אור כחשמל הבהיק וישרף האויר.
־־־־־־־־־־־־
חלום חלמתי, ובחלומי יצאתי ברחובות זו ציון, ומה אושרתי ומה נרהבתי מאשר התיצב לפני: המקדש הענקי, על הרמה הלבנה, מואר היה כלו ומואר היה גם הרחוב העקרי המוביל ישר המקדשה. מוארים היו הרחובות הצדדיים ומוארים הארמנות בים הזיתים. מואר כל זית בודד, מואר כל בית וגן ומוארה גם כל הסביבה. ובכל מקום נברשות עצומות, בכל מקום קנים ארכים ויפים עד למאד: אבוקות על ימין, אבקות על שמאל, אבקות אל כל אשר תפנה ותלך, והעם הזורם ברחובות ההומים קורא בחדוה:
– “האבוקות הללו”…
־־־־־־־־־־־־
נכנסתי המקדשה: המון צפוף עומד ומתפלל. יהודים חזקים, רעננים־חדשים, עזיזים כחשמונאים לפנים. כל מגור בעינים, כל סבל על הגב, כל הכנעה בשפתים הרצינות, ומרגיש אתה בהביטך אליהם כי תקיף הוא העם הלזה.
ועל הבמה, במרכז המקדש, נברשת שאין כמותה: עשרים אמה גבהה, עשרים אמה רחבה ושלשים לקנה האמצעי. גם כאן דלוקים רק שנים, אך אורם מה מזהיר, ומה נהדר ומלהיב המראה.
וההמון דובב בדבֵקות:
“האבוקות הללו”…
־־־־־־־־־־־־
יצאתי גם משמה וארד הלאה, כמובן תמיד בחלומי, ואכנס אל בית נמוך וחשוך, אל ביתו של רצען עני. יושב הרצען, בפניו היגעים, על ספה שכלה עץ, ויושבת על ידו הרצענית אשתו בעיניה שחורות מליל. הם יושבים שניהם ומשחקים בקלפים, ופרנסת כל היום רק שקל. אך עליז הרצען, ועליזה הרצענית ועל השלחן הקטן – נברשת. נברשת גדולה, גדולה מאד; אך גסה, אך נאה וחצופה. הקנים ארכים, ארכים כל־כך, והבינוני ארך מכלם, ושני הקנים שנדלקו הערב מפיצים אורם תועפות:
“האבוקות הללו”…
כך העיר הרצען בהראותו על האש, וישוב למשחק הקלפים.
*
לא אדע איך, אך פתאם נתעוררתי ונתעררתי, ואחזר לקדמותי. בציון הנני, אף בקרב עמי, אך מה רחוקים שניהם מחלומי.
הנה חזרו ימי חנוכה: מה עושה זה עמי בציון? קונה חנֻכיות, חנכיות, מסכנות, חנכיות מפח כה פשוט. הולך ומדליק, בלילה הראשון, שני נרות קטנים ורכים. מביט רגע קל, חושב מחשבה ושוכח חיש את הכל ורבע שעה לאחרי ההדלקה אין נרות ואין חנכה…
לך ופנה, הוי אתה החולם, לך ושוטט ברחובות כלם: התגלה בציון, החדשה, איזה זיק מיפעת העבר? התספג באויר, אשר תשאף ברוחה, קצת גבורה חשמונאית עתיקה? או תמצא, להיפך, בכל רחוב ורחוב צל הגלות הנאלחה? או תבוש ותכלם, בעברך על פניהם, כשתראה את הנרות הרשים: נרות דלים, נרות צמר־גפן, נרות שאינם אומרים כלום. נרות הבהבנים, בחנכיות של פח, אל פנת החלון הנשכח. נרות שכל רוח עלול לכבותם ושיכבו מאליהם עוד מעט. נרות שיזכירוך לא עבר מכבים, אלא עבר של רדיפות ונדודים…
“הנרות הללו”…
־־־־־־־־־־־־
“הנרות הללו”…
לא! אנכי לא נרות אדליק הפעם, – אנכי שחלמתי החלום. לא! אנכי לא אש קטנה ודועכה אשליט בחדרי העברי, – אנכי השואף לששון! אנכי מקל שקד אקטף בגני הקטן והחי, מקל שלא הציצו אף ראשוני עליו, מקל יבש ודק. אנכי את קלפתו אז אפשט, את ראשו אז אמשח בזפת ובנפט ושכבת גפרית על שניהם אז אמתח ובהניפי אותו למול שמי חרום אצית בו את אש־התלהבותי.
כי נלאיתי נשוא את עניות הנרות, את בישנותן וכלומיותן הנוראה. כי מושג חדש נקבע במוחי מחגיגת החנכה הגדולה.
אבוקות אני רוצה, אבוקות אדירות, אבוקות מאירות כחשמל. אבוקות אני רוצה, שכל אחת מהן תהיה לסמל הגאון.
אבוקות אני רוצה, לא שלי בלבדן, אלא של העם היהודי כלו. אבוקות אני רוצה, שבהתלכדן כן יחד תאירינה לעמי את הדרך.
מקל השקד, אשר הלהבתי באש, יהי אך ראשון לכלם. אחריו עוד אחד, אחריו עוד שני – עד יתמלא מספר השמנה.
אבוקות אבוקות, גדולות וקטנות, מכל המינים והצבעים. אבוקות שיזהירו, אבוקות שיקסימו ושיעלונו למדרגת כל עם.
הוי, האבוקות הללו…
ב.
שלשה חשמונאים היה היו.
הראשון – ראיתיו היום:
כל קוי פניו העידו בו, כי שבעים שנותיו כבר עברו. מצחו הרחבה, מצחו היהודית הבליטה כמו באבן בשטח־מים את עשר קמטיו, הרבים ובהביטו אלי או אל נקודה אחרת התמתחו הקמטים ויהיו לגלים. שתי עיניו הגדולות, תוך חוריהן העמוקים, הבריקו בכל כחם השחור והעגום, ומתוך הברק השטחי הלזה נכר היה היטב ערפל הדמעות. אפו הגדול, הארוך, המחודד ירד עד לזוג שפתיו המחוקות. מפעם לפעם התעטש לאט וימחט את אפו בממחטה ענקית ולחייו הצמוקות שהתאדמו לרגעים רעדו והרעידו את זקנו הסבוך.
ראיתיו – את הראשון:
כשכלו דק וצנום, כלו מכווץ וכפול, וקומתו שבורה וגבו מה כפוף! כפתן ארוך מסביב לגופו וחגורת־שש חגורה למתניו. על הכפתן הצהוב מעיל שחור ועב ועל ראשו המורכן מצנפת עתיקה. הפיאות תלויות ומסולסלות אך קט, הנעלים גסים ועמוסים אבק, והמהלך מסופק ומדור מאד, והנטיה כלה נטיה של אגמון.
פתאם, ובדרך, לימיני מעט, קול זעקה עולה השמימה. העיפותי את עיני ואביט הצדה, ואראה מחזה איום: פרחח פראי מפרחחי הארץ מתנפל על יהודית מסכנה. מתנפל עליה באמצע היום, וכשהרחוב הומה מאדם, והולם אותה באגרופיו הגסים, ומקלל את דינה, ומחרף את עמה, ומתחיל אותה לגזל.
שמע הזקן את זעקות האשה וירעש בו לבו הכואב:
– הוי, יהודים – כך פנה ואמר, כך קרלהמון אכל העם – הוי, יהודים, הקבוצים פה יחד, מדועכם עומדים ושותקים? יהודיה היא האשה, בת עמנו היהודי, ועלינו לעמד לצדה. קומו־נא יחד, התאחדו בגבורה והושיטו לה יד עזרה.
הזקן אמר, דבר בלשונו, בלשון הגלות הכעורה. לא הבינותי הכל, אך שערתי הרבה, וארצה לצית לפקודה. אבל ההמון התפזר, כל אחד לעסקו ובאמצע היום, תחת שמי הרום, נשארנו רק ארבע נפשות: הזקן בזקנו, הפרחח וקרבנו ואנכי, ממרחק – בדמי הרותחים.
אז אראה את הישיש בגשתו אל הגס:
– שמע…! – נסה לאמר בקול דק.
וינח הפרחח לרגע את טרפו, ויפנה אל הדובר כה אליו:
– מה רצונך?
– הנח לאשה המסכנה הלזו; למה תכה אשה חלשה?
כך הוסיף הישיש במזרחית רצוצה, ובשנים שנקשו זו לזו.
– לעזאזל יהודי, אם תאהב נפשך. ברח, פן אכה גם אותך!
אז ירים היהודי את מקלו הרצוצה לעומת הפרחח החצוף. אך לא הספיק לעשות אף תנועה קלה, ויפל ארצה נופל וגוסס, כי הנבל הלמו על ראשו.
וכשרציתי אנכי לנקם את נקמתו – כבר ברח הפרא ויעלם.
־־־־־־־־־־־־
שלשה חשמונאים היה היו.
ישבתי בלילה בביתי ואחשב ובדמיוני ראיתי – את השני:
ראיתי זקן גדול ונפלא, זקן כאליל מה עתיק. מצחו עוד חלק וגבו עוד ישר, וראשו עוד נטוי וגאה. שערותיו הפתולות פרועות ורבות, והרוח ישחק ביניהן, וזקנו הלבן, הכסוף מאד ישתפך ויתגלגל עד מתניו.
ראיתיו – כשעומד הוא בודד וגלמוד, לבדו באמצע העיר. חלוק קל מכסה את גוו, חלוק מה לבן ותכול. בידו האחת מטה מזיתים, מטה להשען כן עליו, ובידו השנית מחזיק הוא דבר, שמבריק ונוצץ לרגעים. ועומד הוא עמד, מלא כל קומתו, בדמיו הסואנים למרות כל שנותיו ומביט הוא הבט, בשחורות שתי עיניו, שתי עינים מלפדות כלפיד.
פתאם, וברחבה, במרכז העיר, נגשו אנשי־צבא יונים. אנשי־צבא נוראים, בשריוניהם מנחשת כה ברוקה וברמחיהם חדים ודקים. הכובעים נוצצים באכזריות וחימה ופיותיהם ממרמרים קללות, וכל עין שאפה לדם, וכל יד נבאה נקמה, וכל רגל הלמה מלחמה.
בראשו של הגדוד עמד מפקד מהאכזרים שבנכרים: גדול ורחב, בקולו המטרטר ובשפתיו העבות ומלאות:
– יהודי! – כך אמר אל הזקן הלז, שעמד ויבט בשאט – יהודי! התראה את הפסל לפניך? כרע מיד והשתחוה לרגליו!
אך הזמן הנפלא, הזקן הרענן עמד וישתק בגאון.
– לא תרצה, יהודי? – שאל המפקד, וחרבו נשלפה מתערה – דע לך, הוי בוגד, הוי יהודי מה שפל, כי באלילי פגעת ותנאץ: בן מות אתה!
ולהחיילים, שעמדו מוכנים מסביבו, אז פקד:
– תפשו את הלז הלזה!
אך הזקן ירים אז את ידו הגדולה, את ידו היודעת רצון, ובין אצבעותיו השריריות והחיות כל־כך נצנצה המאכלת הקטנה:
– מי יעיז ויגש? מי ירצה את המות? מי יפל לרגלי שדוד?
כך קרא, ובשופר ששמר בין קמטי בגדיו, בשופר אשר הוציא ויקריב אל פיו הזעיק את המון תלמידיו.
המפקד החצוף עמד ויתהה. ואולם, היסוג יוני ויפחד? בין־רגע נגש אל הזקן העז, ויאמר לכרת את ראשו:
– הוי, יהודי!
– הוי, יוני! –
כך השיבה בת־קול כה עברית וקדומה והסכין אשר אחז מתתיה, בידו המנוסה, נכנס ללב הרומי, נכנס עמוק, נכנס כלו, וירבץ הענק, וימת. והזקן יסיר אז את הברזל שנית, יסירנו ויניפנו אל על, ובקול שאגה, בקול כארי יקרא:
– מי לה' אלי!
ומרד החשמונאים החל.
־־־־־־־־־־־־
שלשה חשמונאים היה היו –
וארכב אז סוס, ואצא את העיר, אל מרחבי יהודה החדשה: מה לי ולציון, מה לי ולגלות, זו הגלות שרדפתנו עד כה? אלך אל הכפרים שזה עתה נולדו, אל אחי אשר בעבודה. אלך אל הילדים הדוברים עברית והלומדים את נפלאות העבר. אעבר בין צעירים ששכחו את העול, בין צעירות שיודעות לשיר. אשחה־נא רגע בזרמי העתיד, זה העתיד הגדול, הקוסם.
ובשדה, על יד עקרון, ראיתיו גם אותו.
אותו – את השלשי:
זקן שכלו כפוף על העבודה, שכלו עוסק במחרשה וזוג שוריו על ידו. יחרש אחת, יחרש גם שתים, ויחרש היטב, ויחרש עמוק ויחפור, ויחפור כל היום. ובערב אז, כשיורדה השמש, ינוח מעמל יומו.
הנהו עומד: זקנו קצר ועל מצחו האכרית מה יורדות טפות הזיעה! בידיו הקשות יאחז מטפחת וימחה את הזיעה הרבה. שרווליו הכפולים לארכובתו החזקה יגלו את עצליו המלאים ולמרות שערותיו הלבנות על ראשו, ולמרות הקמטים הרבים סביב־עיניו עוד כחו אתו ועודנו עובד: האין זו אדמת אבותיו?
פתאם, ומבלי משים יתגנבו בדויים, שלשה במספר, וכמו שודדים יתפשו בשורים שעמדו ולעסו בסוד. יתפשו בשורים, ויקחום אתם, ומרחוק יקראו לאכר:
– שלום, יהודי, כי שוריך יפים, וחן־חן לך עבורם, חן־חן!
שמע האכר, האכר הזקן, את דברי הבוז הללו; שמע וירגז, ודמיו בו רתחו, ורצונו פקד לו לזוז:
– חכו־נא, חכו!
וישא את רגליו, וירדף אחריהם, לבדו, לבדו כל־כך. רדף אחריהם שעה, וגם שתים, עד הספיק השיגם את שלשתם:
– עמדו! ואם רוצים בחיים אתם, השיבו מיד השורים!
שלשה הם היו, ושלשתם חזקים, ושלשתם מזוינים עד לראש. הייראו הם שלשתם, בכחם העתיק, מפקודות היהודי “בן־המות”?
ויצחקו, ויוסיפו דרכם.
אך היהודי הלזה לא היה יהודי, לא היה – כיהודים בציון. ברגעים ההם של אבדן רכושו, של פגיעה בכבודו הלאמי שכח האכר את אשתו, את בניו, את ההוה ואת כל העתיד:
– עוד הפעם – השיבו, ואם אין אמית!
שלשה הם היו, ויתנפלו אז עליו, וירצו לגמר את חייו. אך האכר הקדים, ובשלש פעמים הכה את שודדיו חללים.
והשורים געו בגבורה…
־־־־־־־־־־־־
שלשה חשמונאים היה היו:
האחד של היום, של כל הגלות, ובנפשו עוד זיק העבר. השני של אתמול, של זמן חרותנו, וכלו להבה נוראה והשלישי של מחר, של שארית התקוה, ובידו אבוקת העתיד.
שלשה חשמונאים…
ואנחנו החיים בימים האלה, ימים של עבודה ורצון; אנחנו הצועדים זה שלשים שנה צעדים חדשים לפנינו – את שלשתם גם יחד נאהב.
בודי: החשמונאי הגדול, החשמונאי היוני היה נעלה ונהדר: אין דומה לקולו, אין דומה לגבורתו ואין דומה גם לנצחיותו: תמציתו של עם חי, של עם כברזל היה הזקן ההוא.
בודאי: החשמונאי השני, שראיתיו זה היום היה קטן ודל עד למאד; לא ידע לנצח, לא ידע אף לגער ויפל תחת כפות הנבל. אך בעורקיו הזקנים, בעורקיו העיפים מה מספרות טפות הדמים: מספרות הן ספור שלא היה כמותו, אגדה מרה וארכה. מספרות הן שחיטות, ורדיפות ושרפות. מספרות הן כליה ובכל־זאת חיים, ומבטיחות הן יום של תקומה.
ויום התקומה הרי בא!
בא, עם החשמונאי השלישי.
על אדמת האבות – בצפון ובדרום, במזרח ובמערב, עובדים צאצאי מתתיה. לא אויבים מסביבם, לא יונים זעומים, ואין איש רוצה שעבודם. חפשים הם לחיות, חפשים הם לחלום, ויחד את עם־הארץ היושב פה מכבר חפשים הם גם להקים הריסות ומגמתם רק מנוחה ושלום.
מנוחה ושלום אמנם, אך מנוחה בכבוד ושלום בגאון: כך אומר החשמונאי השלישי.
כי שלשה היה היו החשמונאים…
חנכה, אתתמ"ב
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.