רקע
איתמר בן-אב"י
איש־צבא אני!
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: (האור); תרע"ד 1914

נכתב בחצר־השראיה, על יד אולם־הבקרת, בהמתיני לגורלי.

שבע ועשרים שנה מלאו לי היום. שבע ועשרים שנה, שצלצלו בפעמון־חיי, ששמעתין אחת אחת באזני, שהרגשתין טפה טפה בדמי־עורקי.

יש אשר אני רוצה לפקפק באמתת המספר הארור הזה: אולי טעיתי, אולי לא טוב שמעתי, אולי לא נכון הרגשתי ושנותי היותר חמודות, היותר הוללות והיותר רעננות – אולי עוד לא חלפו, אולי עוד לא נטמעו. אך אי־אפשר, הוי, אי־אפשר! מתוך שחורות־שערותי מבצבצות עשרות חוטים לבנים ובמצחי התלומה נוספו עוד קמטים. אברי כבדו קצת, מוחי עיף מאד, והשמש בשמי יודעת כבר קדרות.

לא! לא טעיתי: פעמוני צלצל בדיוק ואין אני יכול לשקר את שנותי, לפחות לעצמי אני: בן שבע ועשרים שנה, מלאות וגדושות, אני היום, אני היום…


*

אולם, יש לי תעודה, תעודת־לידה, ובתעודה הזאת – ראה זה פלא: יד נעלמה, יד אדם גרעה משנותי שנה אחת. למה? איכה? מתי? לא ידעתי ואין אני רוצה לדעת. העיקר הוא לי, כי בתעודתי הטובה אני צעיר יותר, אני שב אחורנית לאותם ימי שחרותי, שכל־כך אהבתי. ואם אמנם בטוחני, כי לא אמת הדבר, כי תעודתי מכזבת לי ולהטבע הגדולה, וכי בהאמיני בה ארמה אותי, את “אותיותי” האמללה – הנה מסכים אני לה בכל־זאת ברצון ובאהבה.

חן־חן לך, תעודתי.

כי אכן, רק הודות לטעותה של תעודתי זו נפל בגורלי, גם אני, להקרא לצבא. זכר אזכר, כי ביום הכרזתה של החשמה העותמנית זנקתי שמימה משמחה, משגעון. ואולם, תוך השמחה ותוך השגעון נפלה טפה אחת של מרירות: לא אוכל אני, אני הזקן כל־כך, לעבד למולדתי עתה, למולדתי העותמנית הגדולה, כמו שיעבדוה אלפים ואלפים מצעיריה האחרים. כי מועדי עבר, שש ועשרים שנה היו לי אז… שם ועשרים! האח, מה מאושר הייתי לו באה אלי אז שדה מארצות הפלאות, לו באה אלי בשרביטה הפלאי, לו עשתה ממני צעיר, צעיר ורך, וחייב צבא. אבל לא! השדה הקוסמה במחבואיה נשארה, את שרביטה לא ראיתי וימי עוד התגלגלו לעמת העבר: זקנתי עוד יתר ונואשתי מכל.

*

והנה, – תעודתי!

ה“מוכתר” שלי הגיד לי זאת. הגיד לי, ויבט בעינו. לא ידעתי מה חשב? החשב כי אבהל? החשב כי אזָעק, כי אשתדל למצא בנרתיקו איזו יכלת של פטורין? לא ידעתי מה חשב, הוא, מוכתרי הטוב, אך ידעתי מה חשבתי ברגע ההוא אני, – המאשר: פטיש חזק הכה בסדן־לבי, רגשות לא־שערתי התעוררו בקרבי וכאלו התרוממתי מעל האדמה הישישה, כאלו דאיתי באור־המרחב – כן היה לי טוב, היה לי טוב…

לקרואי הצבא נחשבתי גם אני!

היה אהיה איש־צבא!


*

ומאז מה לא חלמתי?

הן ידעתי, כי גם שש ועשרים שנותי מזקינות אותי, המסכן. הן ידעתי, כי בשעה שהאחרים, חברי, יעבדו שלש שנים, שנתים ולפחות שנה, הנה אני, לרגלי זקנתי, לא אעבוד בלתי תשעים יום אולי ואולי שבועות אחדים רק. כל זאת ידעתי, ואולם איזה דבר לאט לי בסוד: אין דבר! הלא בר־מזל אתה תמיד. גם הפעם יפל בגורלך מה שאליו השתוקקת. איש־צבא תהיה, ותהיהו שנה, ותהיהו שנתים, ותהיהו גם שלש אם רק רצה תרצה.

אתה העותמני!


*

ואני אז הקדמתי והאמנתי.

האמנתי, שהבקרת הראשונה והשניה, ששתיהן גם יחד החליטוני “חייב”. האמנתי שכבר נרשם שמי בין הבחורים החסונים, בין היותר גבורים, בין היותר עלולים שהוטלה פתקתי כשיצאתי “צבאי” – ושהריני כבר איש־צבא…

לא! אין כל ספק בדבר:

– איש־צבא אני!


*

ועתה − שים־נא לב: ישותך מקדם כמו נסתמה לזמן מה, חייך לפנים כמו נִתקו בכח וחיים חדשים לפניך נפתחים: איש צבא אתה; זאת אומרת, כי לא יותר יש לך דרור, לא יותר יש לך רצון עצמי, מיוחד יוחד, שלך. איש־צבא אתה, ומעכשיו הנך רק אבר אחד של גוף גדול וחדש, מעכשיו הנך עבד לרעיון נעלה ודק, מעכשיו הנך כדור לפקודות המולדת. אם יש לך לב – הריהו לא יותר לאבותיך, לא לאחיך, גם לא לידידתך. הוא לממלכה כלה, לעם שילדך, לארץ שנשאתך. אם יש לך דם – הריהו לא לגופך, לא להתפתחותך העצמית, לא להבראתך התמידית. הוא לאויב שידרשנו, לשודדים שישפכוהו, לאחיך עצמם, שיתנקמו בך. ואם יש לך מוח הריהו לא לעתידך, לא לעבודתך, לא לחלומותיך. הוא לבסוס המולדת ולכבוש ארצות חדשות.

– לא לך! לא לך!

כי איש־צבא אתה!

־־־־־־־־־־־־

איש־צבא אני, כן!

ויען איש צבא אנישים נא לב, טוב לי מאד, טוב לי כל־כך. בעוד יום, בעוד שנים, יודיעני פתאם קול החצוצרה מעל מגדל דוד ובאויר הזך והבהיר, שעלי לטוש מיד למקום חובתי. נגמר: עלי לצאת מביתי, לצאת לימים ולשנים. נגמר: עלי לאמר שלום לאבי ולאמי, עלי לנשק היטב את אחיותי ואת אחי. עלי לסור קוממיות לידידת־לבבי. אל יפל לבי; אל ירעד קולי. עלי להביט בפניה ישר, מבלי כל מרך ופחד. היא יפה, היא אהובה, היא סבת כל חיי. אין דבר: “להתראות אלילתי, להתראות”.

ועלי לברח ממנה כי איש צבא אני:

והריני במקומי, על המבצר או במחנה…

־־־־־־־־־־־־

היי, מה יפה אני!

כי את התכול בבגדי־השרד בחרתי לי, את הנוצצים בכפתורים התקנתי למעילי, את הזהובה בכתפיות הדקתי לכתפי. יפה אני, כי את המבריקים שבמוקים חבשתי לרגלי, את המסולסל שבשפמים גלגלתי על שפתי, ואת האדום שבתרבושים עם השחור שבמפרחות ענדתי לראשי.

יפה אני, כי איש צבא אני.

־־־־־־־־־־־־

הוי גבור אני!

גבור־אני בכידוני התלוי למתני: גבור אני ברובה הנתון על כתפי; גבור אני בכדורים התחובים בחוגרתי. ולי אקדח נוצץ, ולי מאכלת מסוכנה, ויודעני לקלע אל המטרה, לפתוח פצעים ולערער הדמים. האויב איפהו? איהו נחבא? מדוע אין הוא נגש, אין הוא מסתער עלי? המקלע לפני, עומד ומוכן: יבא־נא אך, יעיז־נא קט ואשמידהו אז, כי יודע אני גם להשמיד ולפורר, כשצריך.

גבור אני, כי איש־צבא אני…


*

אה, בודי: זו עותמניה שאותה אני עובד עוד רחוקה מאד מגדלותה. חלמתיה אני רחבה באמת, חזקה ופוריה, תרבותית ומתקדמת. חלמתיה עם חשמל ועם ברזל־מסלות. חלמתיה ואֻמותיה שוות כלן לפני החק, חלמתיה מאוחדת ואוהבת את כל בניה, דורשת צדק ומשפט ושואפת לשלום כללי.

אה, בודי: היום עודנה שפלה, עודנה פרודה ומבולבלת. חשמתה עודה שטחית והזדון עוד לא נמלט. לא כל פקידיה יודעים חובה, לא כל עממיה השיגו דרור. האחד גאה מאד, השני מושל בכח, השלישי – תחת הסבל כורע ועודו כואב ונאנח…

אך יום יבא וגם זה יעבור, יעבר בכח הזמן, יעבר ברצון העם, יעבר בעזרת הצבא המחובר מכל חלקי הממלכה. או אז תהיה יפה עותמניה, או אז תהיה גדולה ונהדרה מאד, וכל בניה יעבדוה בהערצה, כעברים כערבים, כארמנים כיונים, כתורקים כבולגרים, – יהיו מי שיהיו.

זאת ידעתי מראש:

לכן, עלז אני, לכן צוהל אני גם בעותמניה הנוכחית.

איש־צבא אני!


*

הנה חצר הממשלה, הנה אולם הבקרת. כאן יושב אני, ואתי בני עמי, המאשרים ממני, כי צעירים הם עלי. הנה הם מולי; לא כלם חזקים, לא כלם בריאים, ומקצתם דלים, ורזים, וחורים, ורועדים… הנה הם מחכים לתוצאות היום: מי מהם ילך, מי ישוב לביתו ולמשפחתו, מי מהם יהיה מחר גם שר־צבא אולי?

עננה, דאגה על פני כל. מה יהיה בעתיד? לאן ישלחו כלם? לתימן הצורבת מאש? או לאלבניה וללבנון הרֻכסיות? או לחוראן ולארם־נהרים העקרביות?

פה ושם עומדים חיילים עם רוביהם וכידוניהם. לא יפים הם באמת, ובגדיהם פרועים, ונעליהם קרועים, ומבטם תוהה. לא! אינם יפים, ולא צבא הוא הצבא הזה, בזו תמונתו היום.

אך נבא אנחנו, החדשים כלנו; נבוא ברעיונותינו, נבוא בחדושינו, נבא בעצותינו ובמרצנו אנו וישונה אז הכל במחנה העותמנים: הבגדים יהיו בגדים, המאכל יהיה מאכל והצבא יהיה צבא: אם רק נרצה, אם רק נאבה: אל פחד וחיל. אל דאגה ועננה. כלנו, כלנו, נלך; כלנו כלנו נעבד.

בצבא! בצבא!


*

איש־צבא אני.

היום ועוד ימים רבים; היום ועוד שנה, ועוד שנתים ועוד שלש.

ואולם מחר, אחרי־מחר, לכשאגמר עבודתי, לכשאדע מה נתתי למולדתי, מה הקרבתי על מזבחה, כמה הפסדתי מכחותי עבורה – או אז אשוב למשפחתי, לביתי, לידידתי: או אז אשוב ואהיה אזרח, וכל הארץ גם שלי.

אזרח אהיה, אך בדמַי ישאר עוד הזיק הצבאי. אזרח אהיה, אך בשעה הסכנה תעלה האש בלבי, תאחז היד בזיני, תלכנה רגלי קדימה תמיד, לקראת הזרים; וחוצץ אצא בפני אויב, וגרש אגרשנו מעל הגבול – והצל אציל את ארצתי מתי שיהיה ועד יום מותי.

כי לנצח לא אשכח את תקופת תמרונַי…

אחת־שתים; אחת שתים – איש צבא אני!

ד' כסליו אתתמ"א


המלצות קוראים
תגיות