רקע
איתמר בן-אב"י
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: (האור); תרע"ד 1914

 

א.

הידעתם אותה? את ההררית הירוקה השוכנת אל ים? את האצילה בעלמות, את הפוריה בנשי הכדור – הידעתם אותה?

בזרועותיה התכולות, כַירדן וכַפרת, חובקת היא מדבר אפרתי. לבנון ראשה על סלעי צוארה משקיף אל מרחקי האפקים. כתפותיה השטוחות מחרמון עד חורן כורעות תחת עול תלתלים ושדיה הנחות על ערָבה ושפלה מיניקות רבבות ילדים.

־־־־־־־־־־־־

וזכות, וחמות, ורסיסיות עד מאד אגמי שתי עיניה – בכנרת ובמרום מימיהן. וקוסם, ומנחש, ומבטיח נפלאות זה בטנה – בעמקי יזרעאל. ושררה הכביר, העגול כתבור, ורגליה הטובלות ורוחצות בים סוף, וגלי התיכון מטתה הכסופה, ושורת המואב חומת בטחונה, והמוריה הלבנה, בהרי יהודה, כסא מנוחתה ושלומה…

הידעתם אותה?

את ההררית הירוקה, את האצילה בעלמות, את הפוריה בנשי הכדור?

ארצי היא זאת – ארצתי הטובה, היפה!

 

ב.

לא ארצי הזעירה של ימי אברהם, לא ארצי הדלה בתקופת השופטים. אך אותה הגמישה של דוד ויואב, אותה שהרחיב אחריהם גם שלמה; אותה שחזו המכבים בחלומם, אותה שכמעט יסדה אז הורדוס ושרגע קטן השיגה בן־ככב…

־־־־־־־־־־־־

לא האדמה הפעוטה אשר שוב עתה רכשנו, לא האדמה הצרה בין אדמות אחרים – אך השטח המליוני של יום המחר, השטח המחכה לגואליו שיבואו, – כל הנמשך בשדות לאין־סוף, כל המתגלגל בגבעות לאין־גבול, כל האחוז בעבר וכל הדבוק בעתיד – מיד אל ים, מנהר עד יאור.

זו היא!

 

ג.

אין תחילה לה כמעט, ואין קץ לה כמעט – כל־כך, כל־כך היא גדולה. ימים על ימים ארבעים אם תלך ועודך באדמת לבבך, ובקר וערב החמה כי תצבע – לך, הוי לך היא צובעה. הסיני, שם בנגב, בערפל אמירו, ואילת הקטנה במחבוא מפרצה, ואשקלון ויבנה אל חול התיכון; שכם בצחוק עינותיה, הליטני בגדות ארזיו ושלגי החרמון הזקן עד דמשק, בנאות דקליה ומשם והלאה עד הפרת כנחש, ומהפרת עד למולה של בגדד הלבנה, ודרומה עד שודדי הים הפרסי, ומכאן בשורה ישרה חזרה… חזרה… יום ולילה, לילה ויום, מירח במלואו עד ירח כמלואו – חזרה לסיני וליאור.

זו היא!

 

ד.

גמורה כשטיח ונעימה כאיֶלת עת יחל אביבה ללבלב. חלקה כבהט ומזהירה כגביש עת תדגדגנה השמש בקיץ. וקשותה כקשת בברק הערבַים של ימי הסתיו המתוקים, וצוחקת ומזמרת, ולרגעים גם רועשת בסופת הגשמים, השלגים.

חמימה ביפו – אל מימי התכלת ובין צורי הנמל הגועש, וירוקה שם מאד תוך פרדסי הסביבה בתפוחי זהבם הרומזים. נשגבה בירוש, על עשרים הרריה, בקור לילותיה הטלולים, ויקרה לכל לב – עם קלשוני חומותיה, עם קברי מלכיה, עם כתלה הענק, ומצבות דורותיה, וקדרונה היבש, וכל צעד ושעל המזכירים נפלאות של עבר – אשר יהיה גם עתיד. אף קוסמה בכרמל החודר עד לים וגונן על עיר חציה־גרמנית שתובעת עלבונה מאתנו. וגנדרנית אל צידון עם זר גניה סביב, ואל צור העתיקה על אִיָה הדומם, ואל הירדן המוחק את מרום וכנרת במחיקה לבנה וזכה, ויפָה מכל, ונעלה על כל במשי צבעיה ובעזוז מראותיה – בגליל, בגליל האהוב.

ארצתי היא זו.

ארצתי.

 

ה.

ארצתי –

אשר הגלעד הפראי עם צאנו הגולש כמו ספיר ללבה, אשר עמון הרחוקה בזרמי יובליה כחוליות לשבל־שמלתה, אשר אגם המות, בעופרת מימיו הכבדים ובמלח סביבתו השומם, כמראָה אדירה לידה ואשר המדבר הנפלא והצהוב, המדבר שאין ערוך לסופו ולסודו – באוקינוס זה חולו הנודד, בשלטון זו דומיתו הנצחית, בשלדי העצמות לארך דרכיו, בערב ושחר מחזותיו המדומים ובשאגות הלביא והנמר הטורפים ושואפים לדם ממחבואי מישוריו בלילה – כחצר תפארה להיכלות בדידותה.

־־־־־־־־־־־־

ועל פני כל העשר הכבד, הלז, – תכלת שמים הנמשכת תמיד, תכלת זכה ועמקה כל כך, תכלת שעננים יכתימוה לאט רק בינות ההרים וימים רק מעט. וממרומיהם – שמש שכמעט תמיד מחממת, שמש נדיבה וברה, אויבת הקור ומקצרת ימיו ובלילות החולמים ועוברים – כסף ירח ויהלומי ככבים – אין כמותם ליפעה ולזיו.

ארצתי.

ארצתי היא זו.

 

ו.

ארצתי –

שהכל יש בה – אילנות ענֵפים וצמחים נותני־ריח, עשב הבר וחטת השדה, ודגה במימיה ובאדמתה אוצרות לוט – מברזל ועופרת עד גפרית וזהב.

־־־־־־־־־־־־

שהכל יש בה – אויר מחלים ועינות רפואה, קיץ וחרף באותה השעה – כפור בלבנון כשאש בגליל, סופות ביבוס כשסנוניות ביריחו, ובמזרח הקרוב מנוחת התמיד.

 

ז.

ארצתי היא –

שארזיה עוד לא מתו אף מימות הכנענים; שברושיה, אשוחיה וארניה כצבא. שחרובתה הרחבה בדפי פירותיה תעשיר עניים וזיתה בן־האלף, אל כל סלע ושיד, יתן את שמנו המצהיר וישאיל את צלו הקריר.

־־־־־־־־־־־־

ארצתי היא –

בשקדיה המשליגים מאביב לאביב, במוטות תמריה הנדים לכל רוח, בערמוניה הגדולים מבשרי השלוה ובחזריה הדקים אל שפות כל נחליה – כקנים ענוגים ותמימים.

 

ח.

ושור האגוזה בת אלפי השנים בחברון האברהמית הרדומה. ושור אל הגמזים והשקמים הגסים שאל חולות כל הים התיכון. והצבר המתוק, למרות כל קוציו, בגרגריו לאדם ובכפותיו לגמל. והקליפטוס הנכרי שהתאזרח לגמרי בבצות הרבות אשר על יד כל מושבה, והשטה הדקה בריחה העז, והיסמין העדין בנציו המשכרים, וההרדוף הפראי עם כתמי ענפיו התלויים…

־־־־־־־־־־־־

או תשכח הלמונים הכתומים באין־חקר ריחם? או תנשה את המוז במפוחי פירותיו, והגפן הרובץ והטעון ענביו והתאנה העצומה בנוף יִחוריה, ברהב עליה ובנפך־פריה המסֻכר, ועל כלם, על כלם עצי הרמון באין־דומה ירקרקם, בלחש סודיותם ובעסיס גרעיניהם כשוהם אדומים?

ארצתי היא, אהובת כל חיי.

 

ט.

היש דבר בעולם הגדול, היש איש נערץ או אשה יפת־כל, היש זהר ערים ואוצרות כל־הון שאהב כאשר אהבתי אותה?

היש רגע בחיי, אם נוגים ושמחים, היש טפה דופקת מטפות דמי, היש רגב חי מרגבי מחי שלא אקריב בששון ובבת־צחוק על שפתי – עבורה?

־־־־־־־־־־־־

כן, אהבתיך, ארצתי, ומאד אויתיך; כן, מאהבת־נערתי אהבתיך ורציתיך ברצון ענקים.

ויהי־נא לבך העתיק, הכנעני, יהי־נא סמוך ובטוח לבך כי זו ידי אשר למדה עבודה, זה ראשי אשר הורגל לחשוב, זה ערפי הנושא כל עול ואל עיני היודעות למצוא – לך הם נתונים לעד, לך הם נתונים תמיד.

צוי – והנני אליך!

קראי – ואזָעק מיד:

כל פקפוק בנפשי לא יגע ורגע לא יהסס בי לבי.

נסי – וראיתיני!

־־־־־־־־־־־־

כן, אהבתיך ומאד אויתיך; כן, מאהבת־נערתי אהבתיך ורציתיך ברצון אלילים.

הוי, ארצתי הפאורה.

 

י.

אך את – מה שם כורעת, מה שם שוכבת מבלי כל תנועה? את – מה לעיניך היגעות כי עצמו, ומה לשפתיך שחדלו דבובם?

דברי – אם לא תרצי כי ארגז; בארי – אם לא תרצי כי אמות.

־־־־־־־־־־־־

הן אלף ואלף שנה רגעת במטת מימיך, נמנמת ואיש לא העיז העירך. הן אלף ואלף שנה חלמת חלום שבותך, קוית ומאום לא זכית: עד שבא אחד מרבבות בניך, מעבר למטת זה ימך הגדול, מעבר להרים ולתהומות זרים, מפנה גלותית שחורה ורחוקה, – עד שבא אותו העלם, ובחורון ידיו הדקות, ובאמונת עיניו הפחומות הגיע חרש את שרביט קסמיו בשכמך הרך והמלא ויעוררך, והחלום ממשות.

 

יא.

הגידיני היום אם לא שבו אליך אלפים כעלם ההוא? הגידיני אם לא נולדו לרגליך עברים חדשים לגמרי ואם היונקים עוד אל פטמות שתי שדיך לא גומלים בהכרה חדשה?

־־־־־־־־

הגידיני אם החול השרוף לא הפך לגן שכלו עדן, אם הבצות הרעולות לא יבשו ויהיו ליערות עולמים, אם לא פנית אל היקבים המלאים שבראשון־לציון הדגולה, אל גבעות האהבה ברחובות הברוכה, אל שמן זכרון על שיד יסודה? אם לא השקפת אל בוסתני חדרה עד לגלי ימה, אל משי ראש־פנה מתותיה לרבבות, אל חלבה ודבשה של הצפונית מטולה, אל באר־טוביה בזהב חטתה ואל הר=טוב בתורק ורדיו?

־־־־־־־־־־־־

אל כל העבריות הבריאה הזאת נא הביטי ואל בת־קול עתידה הבטוח נא האזיני וקומי אז, ורדי־נא, ופקדי, וצחקי – אם לא תרצי, אם לא תאבי במותי.

הוי,ארצתי את!

 

יב.

אהבתיך לבלי חק – ואם גם תבכי ביאושך, ואם גם תזעקי ביסוריך, ואם גם ירדפוך אויביך וינסו יורידוך עד אשפה – אני אהבתיך ולא הזנחתיך…

־־־־־־־־־־־־

אך שלמה היאוש כיום? שלמה היסורים גם הם? הן ברחה הגולה לבלי שוב: אמיצה היי־נא ומאמינה היי־נא – היי מה שהיית לפנים.

־־־־־־־־־־־־

זכרי את משה וגאונו האלהי ואת ידו הקשה של יהושע. זכרי את דבורה באש לשונה, את יפתח שהשתכל מבתו ואת שמשון בשרירי זרועיו.

־־־־־־־־־־־־

את שאול על חרבו התקועה, ויואב שהרעיש את יבוס, וצדקיה שנוקרו לו עיניו על לא־אבה למסר הבירה.

־־־־־־־־־־־־

ואת כל אלפי האחרים נא זכרי, את כל רבבות העברים האחרונים שהרווך פה בארץ בדמיהם, את כל מאות הדורות העקובים שהשפיכו את נחלי דמעותיהם המרות מגדות הגולה הגדולה, השחורה לים־מטתך הרוויה, – עד שובם אליך סוף־סוף.

פקחי־נא עיניך לראות, והיי מה שהיית לפנים.

ארצתי – נא קומי, וקוממינו אתך!

 

יג.

וארוה אז בנחת מבארות טובך, ואחיה אז בנעם על ערמות עשרך, ואוסיף אבני־חן לבנין תשוקתך, ואגלגל השנים אחת על אחת, ואזקן ברצון, ואוריד אז ראשי – לשוב אליך, אל חיקך החם, ולהועיל כך לדורות הבאים.

־־־־־־־־־־־־

עוד זמני לפני.

עוד אביב ואביב ואביב עוד אראה עם ריחות נצניו, עם רוחותיו שילטפו את עיפות־שערותי, עם צפצוף צפריו ופרפור פרפריו. עוד קיץ וקיץ וקיץ עוד יעבר והענק יעניקני משמשו המחיה, וסתיו עוד יחזיר את החרף שוב, והחרף עם גשמיו ולילותיו הזעומים יביאני שנית עד מפתן האביב: עוד זמני לפני.

רק רַציני, ארצתי, והשתמשי בי לתחיתך את.

כי זהו כל מאויי.

 

יד.

…ועתה?

עתה, האין תדעוה –

את ההררית הירוקה, את הקוסמה והיפה־פיה בעלמות התבל, את הרכה והפוריה בנשי הכדור?

עתה, האין תדעוה –

את הנסיכה העטורה, את מלכת המדינות, את גברת המושלות בגעגועי לבבי?

ארץ־ישראל היא זו – ארצתי!

ברלין, אייר אתתל"ז


המלצות קוראים
תגיות