מקדש לאליעזר וחמדה בן־יהודה – אבותי.
אמר: “התבאי?”
ענתהו: “התשאר?”
הוסיף: “אך זכרי ים־התכלת, סירת משפחה, תענוגי המרחב ועתיד שוקט, נעים”…
השיבה: “אולם עיר כבירה, נהדרה, בירת תבל; חדר נסתר, בעל חלון פונה לגן; רוח־צח, זמרת צפרי־דרור; אושת עלים רכים, זמזום מי־ברכה קטנה; ובדידות תמידית, וצל בחיינו, סתר־נעים במעשינו… מה נתענג, נראה נחת… השאר…”
ועיניה־רהב נטיו ישר נגדו: הן התחננו גם צוו, הן בכו גם התאכזרו; ידיה הרכות וחמות לחצוהו, זעזעוהו, שרפוהו… שפתיה נפתחו, פרפרו וגלו את שניה־שן, את לשונה־דבש וכלה שאפה לתענוגים, לחיים הומיים של אהבה סוערה…
שאלה: "התשאר?…
ומבטה בער ולהב ולהט, קולה רעד במקצת, גוה פרכס, לחייה ורדו וריח־חי נדף מבשרה הצעיר ורך, משערותיה הרעננות… היא היתה יפה, נשגבה, אלהית… היא דמתה לוֶנוס, בשרטוטיה הישרים; היא היתה כיהודית, בעיניה השחורות; ולרגעים היה היתה כמו אל־טבע, מלאה קסם אי־ידוע, אך מרגיש…
ופתאם התכרכמה, קצפה ואישוניה זרקו אש־כעס, להבי־קנאה; היא התרוממה, הזדעזעה, חָורה בפניה ופרעה את שערותיה שכסוה כזר: זאת היתה מין אלת־נקמה…
וצעקה: “התשאר?… התשאר?…”
אך הוא, התחזק, ויתקומם בכל עז לחפצה; הוא סגר את עיניו, לבלתי יביט ביפיה הפראי, לבלתי ירגיש בכחה הענקי; ואחרי מחשבות מתרוצצות, מתאבקות בראשו החם ובלבו השוטף דם רותח – ענה:
– לא!
שמש עוד נראתה מבעד החלון הערום; ספיר־שמים לא חשכו, רוח מחניק לא נשב; זרזירים נפנפו כנפיהם, סנוניות צרחו בקולן, הכל הביע תחיה, טבע.
וזהב ירד כגשם על שערותיה, ויתן להן שויון רב לעטרה; חזה התנדנד וחשב לזרק חוצה לב קטן וסואן… היא נקרבה אליו, וכרעה לברכיו, וחבקה ונשקה: "השאר… אז תמיד אהבך, אחמדך; תמיד נחיה אהובים, נחזה במחזות, נטיל בגנים, נרכב על סוסים ועל דו־אופנים! תמיד תהיה לי, אני־לך, ומאום לא יפרידנו; תביט בעיני, אסתכל בעיניך, אבקש שפתיך, אגען בחם וברשף… השאר… ונהיה מאשרים בעיר־חן, בעיר־אשר, בעיר־תפארה… השאר… וכל צרה לא תאֻנך, כל דאגה לא תשכן בלבך; אני – בנשיקותי אניסן, בחבוקי אבריחן…
והיא גפפתהו… והוא רפף, נכנע כמעט… הוא חפץ לענות:
– טוב, אשאר…
אך הרעיון הלמהו: ארצו, עמו, שפתו, אבותיו, רעיו – היזנחם? הישכחם למען זאת האשה? הישליכם מאחורי גֵוו, למען תאות הרגע? לא!
ובכל זאת מה רכות מליה היו, מה מלאות צוף, נפת… הן סלסלו, נגעו עד נפש…
לסוף נהמה: “התשאר?…”
אך הוא התחמק ממנה, ויברח, ויענה בקול קורע ופלוד:
– לא!
…בהסגר הדלת שמע אנחה; אחרי־כן צוחה; אחרי־כן, קול נפילה ודומית מות…
והוא, ברח… ברח…
* *
זה קרה בפריז, לפני שנה…
הוא בן עשרים, בעל שפם שחור וקטן ורך: הוא רם מאד, וכתפיו ישרו והעידו מרץ, עזמה; פניו שזפו משמש ארצו, מרוח מדברו; עיניו עמקו מהסתכלות תמידית ברקיע עמק, עמק מים, עמק מתהום הנשיה…
ומחיפה הקטנה, השוכנת לים ולהר; מבתים נמוכים וצרים, ונוטים לנפל: מרחובות עקומים, עקלקלים, מרֻפשים, מרֻצפים אבנים חדות ודוקרות; מנמל בלי רציף, בלי מחסנים וברכות; מהסביבה הדלה הזאת נזרק לתוך עיר צרפתית. שם חפץ ללמוד, להתקדם, להֵחכם, להנָאן… שם הבין יפי, אהב מוזֶאום, העריץ תאטרונים: שם העיף עיניו סביבו: ארמנות־פאר, היכלי־עשר, רחובות מלאים, גדושים…
שם גם עלמות נהדרות, יפות, חיות ומושכות־לב.
שם גם הצרפתיה שאהב…
והוא אהֵבה בלבו, במוחו… הוא אהבה בשביל לטיפותה חִנה, יפיה: הוא אהבה בעד טובה, רכותה, אמתיותה…
אבל, היא היתה צרפתיה והוא היה עברי!
היא אהבה את ארצה היא והוא אהב את ארצו הוא; היא הקדישה את שפתה והוא הקדיש את שלו; היא בקשה להשאר בפריז והוא בקש לשוב לארץ־ישראל ודוקא לחיפה עירו:
“מה יהיה? מה יהיה?…”
בביתה קבלוהו כבן: שם כבדוהו, בטחו בו, קוו בהצלחתו, האמינו בכשרונותיו אף הזמינוהו לימי־הפגרה לשהות בביתם, חברוהו לאגודת הנוסעים והתרים שלהם… ספרו לו סודותיהם, שאלוהו עצות, תכניות… הוא היה כבר שלהם…
והיא – שמה היה פְרנס – השיבה לו, כל מה שרחש אליה… היא הבטיחתהו הרי־פלא באהבתם; היא נתנה לו ידה – יד־אמונה, טבעתה – טבעת־נצח… ההיה מאֻשר כמותו?
וילמד אותה עברית: קרא לה ספרי עמו, ספר באזניה תקוות עמו, עבודות אחיו, החלטות אומתו; תאר לה הרי ארצו, נושאי שלג ושמש; ציר לה שפלות ונהרות ארצו, מרטיבי־עשב, מגדלי־עץ והשלים את הכרת ארצו, באנשיה, ערבייה, עתיקותיה…
היא שאבה כל דבר מדבריו – יען הוא דברם… היא סבלה את התלהבותו – יען הוא היה המתלהב… הוי, פרנס אמללה!
אך רק החל לדבר לה על נסיעתו לשם, סתמה את פיו בידה הרכה, ותקרא לו:
– הס, רשע, הס!
והוא החריש בהכנעה בראשונה – עוד ימים, עוד שבועות, אחרי־כן – עוד חדשים; הוא החריש גם שנה, שנתים…
לסוף… בקש, התחנן, כי תהיה אשתו, כי תלך אחריו… אך היא היתה צרפתיה… ודוקא מן הטובות, מן הנלהבות… והוא עברי, מן הגמורים…
"מה יהיה? מה יהיה?…
דרש מההורים את יד הבת: מיד הסכימו. תבע מהם להשתקע מחוץ לפריז – הסכימו. הציע אז, כי תסע אתו לשם – ועיניהם, וידיהם רעדו: לא! הם היו צרפתים!
והוא היה עברי, מן הנלהבים…
“מה יהיה?”…
יהיה, כי ישוב לארצו, יהיה כי ישוב לעמו ולשפתו. היה כי ישכח צרפת ופריז, צרפתים וצרפתיות, אהובים ואהובות, יהיה כי ישאר עברי!…
וזאת היא ההחלטה שאִבנה את לבו אז, גם בפני מראה יפיה, גם בפני בקשותיה הנחמדות… וזאת היא ההחלטה שהכריחתהו לברוח ולעזבה לנפשה…
והוא ברח…
אב אתתל"ה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.