רקע
איתמר בן-אב"י
כמו תמיד...
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: (האור); תרע"ד 1914

לל.ק.

 

א.

בלי חמלה נהיה ליל:

“מה! אף קו־שמש לא נשאר, כל עוף־מעל לא זמר?… אייה! למה גז היום – היום האחרון? מדוע, בא ליל – אם גם הוא אחרון?”

העלם שתק; הוא שמע קול:

– יהודה, אתה נוסע?

פה הזדעזע כלו: היענה? אַה, כמה אכזריה היא המלה “כן”, כמה מרגיזה היא אותו זה שבועות וירחים. כן, עליו שנית לנסע, שנית לנוד; כן, עליו ללמד רק שמה בין עמים רחוקים. אתם עליו לחלום, כמוהם עליו לאהב ולשונם ורוחם יתָקעו במחו: הנהו עתידו; כן! הנהו עתידו…

אך הקול הוסיף:

– אמר, יהודה, אמר: הלא מחר הנך נוסע? מחר?

אז יקום הנער מעל כסאו בגן: הוא היה רם. על ראשו הצעיר תלתלים הסתבכו, על מצחו שרחב קמטים התמעקו, וידיו השתלבו, ורגליו צעדו. הטבע – כמו לבשה דם, הוא – כמו עטף סער ומעיניו שתים הדמעות התפרצו: היסע גם הפעם, והוא לא יוכל, והוא לא רוצה?

אולם דבר־מה אבנהו פתאם, ובלחש כמעט אז יענה הנשאל לשואל:

– אמת! עוד מחר אסע, כבר מחר!…

 

ב.

דמעה אחרי דמעה יבשה: במזרח התעורר הירח וכבר נִתק מן האפק הלאה. כמה היתה חורה הלבנה הזאת, איך יצקה אורתה הרכה מחשמל, עד מה לטפה ממרחק ולאט גם הקסימה. האילנות בעליהם אָושו־ארשו סודות. הרוח הלזוג המה־חמל אנחות ובשמים גדודי־ככבים קרצו בגבורה. השד! איזה ליל… הישכחנו הוא?

עד נצח לא ישכח!

הוא התנשא אז מדרום לצפון, ממערב לערב. הוא ראה את ארצו גדולה ורחבה, מתחלת עם ים וגומרת עם ים. הוא ראה את הירדן מתפתל בשאון ומשקה במימיו עוד גן ופרדס. הוא ראה את הכרמל גאה וגבוה, לובש עוד כרם ונושא עוד יער. המדבר?… לשוא! כי איננו. במקומו כרמים ושדות ירוקים ורועשים מאדם, מבהמה, מצפור. השלגים נמסים, המעינות זורמים והעם האחד עובד, טורח ותמיד מנצח!

והוא, יהודה, בתוך כל העתיד הלזה היה בחור – בחור כברוש צעיר, בחור כתמר בן־עשרים. הוא, יהודה, היה שחור מעוז השמש, אך יפה מיוני – לכן עלמות אהבוהו… ואיך, איך לא ישאר בתוך זה עמו שנתן לו דמים? איך, איך יבזבז בנכר הארור את מיטב שנותיו ומרצו?

מהבית האב קורא:

– הילד, בוא־נא!

ואחריו האם חוקרה:

– ילד, הוי ילד – איֶך?

ויתעורר יהודה, כאילו נפל אל התהום, ויחרד אליהם במהירות הברק:

– אמא ואבא, הנני! הייתי בגן ואקטף פרחים, טפסתי על תל ואשקיף אל העיר, שכתבי בעשב וארָטב בטל: האין רשות אב ואם? האין רשות?

– האורחים כבר באו – יִסרה האֵם.

– היה גשור! – בקש האב.

ושלשתם – יחד נכנסו.

 

ג.

בחדר שלטו אור ועשרים זוגות עינים: הכל יקד למול העלם. על השלחן הארוך כוסות, יינות הבריקו. על הקירות הלבנים פרחים, ענפים הריחו ומפנה לפנה מתנות לכבודו הוצגו. הם דברו בנשימה אחת – האבות והאורחים, הם חלמו לו עתידות, הם נבאו לו גדולות והבטיחוהו נצחונות: הערב רחש חג, שכלו עליזות ואשר – חג בגרותו של העלם.

– תסע שמח? – שאלה האֵם.

– תשוב אדם? – הפציר האב.

ותשובתו היתה: כן!

– תמרד בחשך? – הפסיק ידיד.

– תלָחם לחופש? – שסעה עלמה.

ופיו נדר: כן!

ובלבו הכָאוב?… אַה, בלבו הכאוב, בלבו המרוד והקרוע שטף, גאה הדם וטפה לטפה כאילו לחשה: הזהר!

לו היתה הארץ לגמרה, לגמרה שלתו; לו אלפים מבני עמו תמיד עבדוה, תמיד נטעוה, תמיד הרימוה שמים – הירֵא אז לנסע גם למרחקי המרחק? הוא היה הולך שלֵו, בוטח. הוא היה רוכש מדע, נסיון, עשר. הוא היה שב באוצרותיו ומורישם לעמו. אבל עתה, – עתה שאדמת האבות בזרועות אחרות; עתה שאין כמעט ידים ליצור “נקודות” – היש רשות לנוד לו גם לשנה? אחריו הלא ימשך עוד צעיר כמותו. אחריהם עוד עשרות, עוד מאות ומאות, והאחרים כלם – הישובו?

הישובו הם? – זאת היא השאלה.

בתוך ההמולה הורמה כוס:

– לחיים, יהודה! לחייך, ועל ידיך – לחיי האמה!

– חן־חן!

וישתה, וישתו העשרים אף הם. השאון עלה, התגבר, השעות עפו, הירח בחוץ התחבא. עוד מעט יגיח אור שיבשר את הבקר. עוד מעט יגיע הדק של הפירוד הנורא. יפו הקרובה, הים הרחב, צרפת במערב יעברו על פניו והילד הדומע לאבות ולעם ימָצא בנֵכר, בגולה… ומי יודע? רבונו של עולם – אולי לתמיד…

בקרבתו החלו לעבור:

– שלום, יהודה, ולהתראות!

בשפתים נקפאות ענה רתת: שלום!

– יהודה, הגד, התזכררני אותי? התדרש שלומי מברלין היפה?

העלם הושיט ידו, קרה כגליד, וישָבע: אזכר!

אז נגשה גם עלמה צעידה חמודה:

– הא לך, יהודה, זכרון מאתי. הידעת מה זה? הבט: תנ"ך קטן, אבל קטן כל־כך שתוכל לתלותו אל שרשרת שעונך: הזהר אל תאבדנו, ואותי אל תשכח!

מבטה הבריק כגחלת הלילה:

– חן־חן, ידידה: תנכך ואת – בלבי!

והאחרים עברו גם הם וקראו: שלום!

לכלם השיב, ובת־צחוק על שפתו: שלום!

ותפתח הדלת, ויחדור קור־החוץ, וכן יצאו אחד אחד… השעה היתה שתים, הגן היה ישן, הרחוב היה שומם, הרקיע היה צופה, ומרגע לרגע שוב נקרע האויר מקולות ובנות קול:

– שלום… להתראות! להתראות!

 

ד.

נשארה רק אחת: עוד ילדה – אך ללבו היותר אהובה. נשארה רק היא, כתמיד מנהגה, בלילות הירח – היא אתו יחד, והוריה עם הוריו, וככה – בעיניה הפונדקיות אשר ידעו ללהט, בשערותיה הערמוניות אשר למדו לכבש ובקולה הכנורי אשר בלבל וקסם – ככה ישבה למולו. הוי, מה אהב אותה עוד מראשית ילדותו. אהֵבה כאת משפחתו הגדולה; אהֵבה כאת ארצו הטובה וממנה קוה כל התגשמות עתידו. הוא ישב לנגדה, על הדקה הרבועה, בהשענו אל גזע היסמין. עיניו הכמהות את עיניה בקשו: היא היתה נערצה. ריסיה הסתירו את שחור־אישוניה, תלתליה החשיכו את לבנת־מצחה וחזה רק החל להתרומם: עשר לא היו לה כשאליהן חמש.

ושמה היה עליזה.

עבריה קטנה: לו אך חפצה כי אז התנפל הוא לרגליה, כי אז כרע לברכיה למען תרמסנו, למען תדושנו בלי חמלה. אבל לו רק אבתה, כי אז גם לבש עָזמה, כי אז בער לבו באשֶה הרצון ומוחו גָאה כהר־געש מהחלטה מוצקה וחלמישית: לנסע, לנסע וללמד, ללמד ולנצח ולשוב לארצו – ואליה!

לו רק חפצה, לו רק אבתה…

לבדם היו שניהם: מגבוה השתפכה האורה על פני שטח הגן ורוח קריר־נעים זעזע את עלי האילנות. הטל ירד וירדים את העשב, וריח היסמין, שאליו נשען הוא, פשט על ראשם יחד, חדר עד לנפשם פנימה ויבלבלם בקסמי פתויו. היא ישבה, ברך לברך צלובה וידה לסנטרה מונחה. אַה, מה אלהית היתה כך: שמלתה הקצרה נתכנסה בין שוקיה וגלתה את בהק־לבניה. גרביה הדקים צירו את רגליה ונעליה כמו הקטינון עד מאד. חצאי שרוליה הורמו לכל רוח ויחשפו את זרועיה עד לסוד־אציליה, ענקה המשולש הבליט את צוארה, זה הצואר המלא רק מעט, ובפתחונו היהיר עד ללבה הצעיר עוד הוסיף לה חן ומוסרות: אַח, לו רק יכול לקרוב אליה, לתפס את ידיה, למשכן אליו ולהמעיך את חזה ללבו הגועש… אַח, לו רק יכול להרגישנה מפרפרת וסוערת בידיו כצפור הקטנה בידי הציד…

– עליזה – נועז – עליזה…

– מה, יהודה? – שאלה בתמימות שנותיה.

שמו צלצל מפיה כדם, ויתן לו עוז וגשורה:

– התאמרי לי גם את דבר־מה?

– אני, יהודה, מה חפצת שאמר? – שאלה שנית ועיניה ילדותות.

– אוה, אמרי־נא לי, למשל, כי אהבתיני כאח; אמרי־נא לי, עליזה, כי תגעגעי אחרי, כי תסעי גם את לבוא שם אלי. אמרי־נא… הידעתי מה עוד? עליזה – האין ידעת אַת? אַת, עליזה, אַת?

היא הורידה את ראשה: הקלע אל המטרה? הנכנסה אש אהבתו לסגור לבה פתאם?

אך לא: היא נשארה דוממה.

– עליזה, אכזריה, האין תשובה?

– מה חפצת שאשיב – רטנה כמעט בכעס.

ויבהל, ויגמגם:

– השיבי, כי רק אותי אהבת, אותי האוהב אותך מכל. השיבי, כי אותי תאהבי מעתה ולנצח וכי לא תדעי אחר בלעדי: עליזה, הגידי־נא לי כל זה!

מעל כסאה זנקה אז פתאם ובצחוק־פנינים:

– אבל, יהודה, זה שגעון!

“זה שגעון”… מי, מי זה בטא את המלה הנוראה הזאת – שגעון? מי, מי זה המטיר כדור רעם על ראשו העלוב ומי מחץ כה את לבו ופזר את חלומו? זה שגעון?… חה! זה שגעון!… שגעון… ובתנועת מכונה התרומם גם הוא, ויגש אליה. הוא נגש ועינו ירתה אש, הוא נגש ואצבעו גזמה:

–הגידי שנית כי זה שגעון!

היא חשבה לנוס, אך הוא אחז בה: עמדי עליזה, עמדי! למה זה תברחי, ואני כל־כך אמלל? הוי, עליזה, שמעי־נא לדפיקת־לבי, שמעי והבהלי: הוא דופק כמטורף, הוא נבקע ומתפלץ. התרצי שאמות, התרצי שאקָבר בחשך־האדמה, בקרח־השאול? התרצי עליזה, כי יבכוני אבותי, כי תבכיני אולי גם את?

עליזה הביטה, מבלי הבן דבר: חמש עשרה שנותיה לא ידעו אהבה, לא ידעו מה רצה מאתה; ובכל מאמצי כחיה נלחמה היא בו ותבקש להֵחלץ מאחיזת ידיו:

– הנח לי, יהודה, הנח! מה לך הלילה?… מה לך?… תן לי ללכת, תן לי לרוץ: מה חפצת ממני, יהודה!

אז ישתגע באמת: את זרועה לחץ, מעך ושבר. את גויתה נענע, טלטל וגלגל. את שערותיה לפת, סלסל ומשך וימטיר את נשיקותיו על כל ישותה…

– עליזה! עליזה!

ותצעק הילדה: יהודה! משגע!

אך הוא הוסיף, כאחוז־בלהות, וזרועיו כנחשים אותה לקחו, ועוד מעט, עוד מעט ו…

פתאם – ויד אמיצה, יד עצומה התדפקה על ראשו: כל גופו נשבר, ברכיו כשלו מחולשה, תוכו רתח, סער והמה וברפיון אחרון, באבוד כל חושיו נפל ויגנח:

– ע־לי־זה… כן… מ־חר! – ממ־חר ל־מל־ח־מה!

 

ה.

… ש ש.

יהודה הקיץ במטתו הרכה: שמש זה אך זרחה, צפור כבר צפצפה, אף תרנגול קרא. מיד לבש, רחץ, סעד, ויהי מוכן לנסע… לבלתי שוב אולי.

פניו היו חורים ועיניו אדומות כדם.

בזוית המזרח עמדה עריסה ובה נם ילד עודו תינוק: אחיו! אל קיר המערב נשענה מטה ובה שכבה ילדה כבר יפה כאור: אחותו! ותמלאינה עיניו דמעות כגשם, ויגש אל האח, וישקנו שעה קלה, וימץ כמעט את דמו; ויכרע לעמת האחות, ויחבקנה דק, וישתה כמעט את נשמתה. גם אותם לא יראה יותר, גם אותם!

אביו ואמו נכנסו: שום דבור, שום אות לא הגו בשיחתם אם ידעו מה שקרה אתמול: “הכבר קמת?”

– קמתי!

ויצא החוצה, אל גנו האהוב: עוד מבט־רגע ליסמין המשכר, לשטה האבוקה, לעשרות הורדים, לבור המאַיד, לזית הענֵף על־אם האבניה: ברכה לכם לכלכם, אתם שראיתוני בצחוקי ובדמעותי, וגם אתמול… בשגעוני – ברכה לכם! ברכה!

והכל עובר, שוטף ונעלם כחץ: המרכבה מסתערת ממקומה. הנה העיר כבר אפק, והנה – כבר תחילת התחנה. הלב, אם לו עוד כח, פועם ושותת. המוח, אם בו עוד אֵב, זוכר ומתכוץ, ומסביב מתלבשת הטבע לכבוד זהב־היום.

אך צפרו:

– אבא, אמא – עוד נשיקה לכם, עוד לחיצת־יד, עוד מלה של חבה, כל דמעה היא לכם, כל געגוע בשבילכם וכל אנחה לזכרונכם. אמא, שלום! אבא, שלום!

ב: צפרו!

– אֵם ואב: יש עוד שהות, חכו־נא איפוא קט. אל תלכו, אל תעופו. העניקיני־נא עוד מזיו הודכם, ואל־נא תבכו…

ג: צפרו!

– שפתיכם, אב ואֵם, בפעם האחרונה; שפתיכם נא תנו!… כן, יקרים, ככה: ככה! אַח דמעותיכם – למה הן זולגות? למה הן מרות? אך שימו־נא לב! הרכבת הנה זזה: שלום!

– תשוב?

– תשוב! תשוב!

הקולות מתערבים, קרובים וכבר רחוקים, הולכים ונפרדים, טסים ונמחקים:

– ת־ש־ו־ב!

ומשם, מבעד להרים הבולעים את הרכבת. משם, מתוך ירקרק הזיתים הזקנים שבין הטרשים – ממחטה לבנה מונפה: יהודה הוא המניפנה, יהודה הנפרד מארצו.

אם רק ישוב?

איזו שאלה, אלהים, איזו שאלה!

 

ו.

…“יהודה, הנך בתוך הרכבת. אתה מתגלגל… מערבה, מערבה תמיד. ימינה הרים נוגעים בשמים, שמאלה תהומות יורדות עד לשאול. לפניך מישורים, ובקעות, ונחלים גם־כן מבלי מימיהם, ולסוף השפלה בכסותה הירוקה, והים שם באפק, הים התכול, הרחב, האל־סופי… החום גדול, מחניק עד למאד, הראש כמו נטחן בריחים ענקיים: שור! כבר ציון אנינה וכבר התחלת לצאת מארצך, ועוד תוסיף דרכך ככה – מערבה, מערבה תמיד!”

ונשען אל החלון, בעגלת הרכבת, כגוש של עופרת מבלי כל רצון, מלים מתפרצות מפיו, מלים מבלי כל קשר, מנותצות ומבולבלות כחלום:

"…ויהי הליל, ובעובי היער עברה ריבה כמלאך. באותו הליל, אל אותו היער, עלם נחמד התארח. מרחוק הרגיש אז בשמלתה הבהירה – הרגיש ויקרב אליה. מקרוב נלהב באש שלהבתה, וימסור לה אז את לבו. הוא טיל אתה יום, הוא טיל אתה חדש, הוא טיל עוד עונה ועונה, ומרגע לרגע, משנה לשנה דחתהו הנערה בלא־כלום.

אז ישפט מוחו: די חלומות, די געגועים, וצריך הקץ לכל זה!

ויאמץ את לבו, וישנן את עיניו, ויחדור לבית העלמה. לו אמרה לו: בוא באש, לך לקרב ושאף לדם – כי אז צית וקים. אך היא התחרטה, ושקרה, ובגדה: לכן יום השתגע: השתגע הנחמד, השתגע העברי – השתגע!

בכל־זאת נפגשים אחרים, אוהבים גם הם ונכונים לשגעון; כמו תמיד…

– כמו תמיד!

"…היה יום ובשמי הרום כוכב נצץ, נפל… בו ביום, ועל פני הארץ, בן נולד, גדל. בכרמים שם גפנים נושאי ענבים – אתם שחק וסעד. בטבע האוצרת כחות גביש וברזל – אותה גזל וחבק. הפגש איזה אבן שעמד על דרכו – ויגלגלנו, ויסערנו חיש. המצא איזה ספר על שלחן חדרו – ויקראנו, ויבלענו קט.

אז פקודה דרכה: עברה ילדות, חלפה שחרות, וצריך מעמד בני!

– צריך!

ויאזור עלומיו, ויצבור דם־דמיו, ויסע לשדה הקטל. לו מצא שם אויב, לו מצא גם צבא, כי אז הממם, הפיצם! אך הוא גלה שם עוני, ורעב, וחרפה, לכן נואש וימת. מת הגבור, מת העברי: מת!

בכל־זאת נולדים אחרים, נואשים גם הם ומסכימים למות; כמו תמיד…

– כמו תמיד!

אייר אתתל"ו


המלצות קוראים
תגיות