הן זהו ספור כה עתיק־עולמים

ובכל־זאת מה חדש תמיד,

ומי שקרהו זה ספור־הקסמים

נשבר בו לבו כזכוכית־הצמיד…

היינה

א.

…כבר קצתי משמע את נאצות אחי: “אפיקורוס!, אפיקורוס!” בלבי בוערת אש, בגופי רותח דם ומוכן אני להלחם באויבי: מה! יען אני נולדתי בשנות חפש־דעות; יען בקרבי אין אף זיק של אמונה תפלה; יען לא אחוש אהבה לז’רגון אני הָחרמתי, אני נגרשתי מתוך עמי! אבל הרואה עם הגלות את קומתי הגבוהה? המרגיש הוא בשחורותַי הקודחות? המבין הוא זרם שפתי הקשה? הלא הכל בי קורא, נזעק אף צורח: יהודי!

כן, יהודי אני מלידה, מחנוך מנדר; יהודי אני שהציץ מציון, שנשם טבעיות, שגדל בעברית ופוצץ אפוצץ כל פה הגוזל ממני את יהדותי.

השמעת ידיד?

כי חפצתי לחיות, ולפעל, ולהועיל; כי חפצתי משפחה שתזריע נפשות; חפצתי בנים ענקים ועזים ובנות יפה־פיות היודעות אהבה ובה בעת – גם נקמה… הבינות? שנותי הכבירות רצות, בורחות: למה אחבק ידים? מדוע אוחיל לשוא? לאהב אני רוצה ולהשיג כל מאויי – מחר עוד אסור לרחוב היהודים!

– לרחוב היהודים, הוי אמלל! המון משגע, מתינוק עד זקן, ירגמך באבנים, יסחבך בצחנה…

– ירגמני? יסבחני? אותי? לא! לא! הם יותר מדי פחדנים ומוגי־לב אלה אחי של הרחוב הנרפש. אני גבוה וחי, אני חזק־איתן, לי כבע אנגלי לבן ורם, לי מקל ביד וגאותי בלבי: מי יגש אלי? מי יעיז? מי? אף לא אחד!

החלטתי מוצקה איפוא: עוד מחר אסור לרחוב היהודים!

ב.

… התאמין?

מדי יום, – עשר פעמים הולכתי להרחוב המפורסם.

גבי המוצק נכפף שם לאט: הוי! סבלתי. כי בעיני השואפות מטרה הבטתי לפני בכח. ראיתי את השביל הצר והבורח, את זה השביל המתפתל עד בלי הרף. ראיתי את שתי השורות העקומות של הבנינים הכבדים, הזקנים והבקועים מרוב שנים. מימין מרתפים ותאים שחורים; משמאל אדרונים וקֵלרים אפלים, וכלם יחד עמוסים מהמפתן הנאלח ועד להכפה הנמוכה והעכבישית פירות נרקבים, ירקות בלים, דגים־מלוחים עכורים, גבינה וחמאה באושות ולצדם – כן, לצדם ערמות כל טיט וכל רפש. ובַשביל הלח הלזה, מקצה לקצה, תחת רצועה קטועה של שמים דחוקים בין גגות ובתים – נחל ארוך, נחל תמידי של המוני אנשים ונשים, זקנים וטף המפטפטים, צוחקים, צווחים ורועשים, זורמים, גונחים, מקללים ומגלגלים בדרכם הלוך וחזור את בוץ הקרקע המהול בקלפות כמושות ובעצמות פרורים, בנירות קמוטים ובשארית כל לכלוך. אף קו־שמש מזהיב אחד לא חודר לתוך הגתו הנורא. אפלה, לכלוך ובלבול – הנה מעון ישראל אפילו בירושלם…

מפי התפרצה המלה ל“עזאזל!” ועיני התוהות דומעות: במי אביט? בזקנים השחורים והלבנים שבעוד יום ובעוד שנה יחד יעברו אל הר הזיתים? בנשים הקמוטות והגסות ששום קו בפניהן, שום תנועה בשמלותיהן לא יעידו על מינן? בצעירים ופאותיהם הארוכות, ולחייהם הצמוקות, ומהלכם הגוסס מפסיעה לפסיעה – רק צללים של צעירים, רק דמיון מטעה והזיַת־המוח? או בילדים המנוולים, החורים עוד מאבות־אבות, הלִמודים לגלות, לנדבה, לבטלנות משנותיהם היותר רכות?

וההמון הסחוף הזה עובר, עובר תמיד, נמחק וחוזר שנית בשאון של מים דולפים. רק מרגע לרגע טפוס שכלו תמהון, או ילד שלא ראה כל עולם – עומדים, מראים עלי באצבע ומשקיפים אלי ביראת־כבוד הכרחית. ופתאם לחישה עוברת ונמסרת מפה לאזן: הם הכירוני, הם ידעו מי אני, ומלה ידועה קורעת את האויר: האפיקורוס!

האפיקורוס אני – השואף, לחיים עבריים־שלמים, קדמונים־חדשים ובריאים־רעננים. האפיקורוס אני – שלא ידעתי מילדותי כל הכנעה בפני מי שיהיה וכל פגיעה בכבודה של אמתי. אני, ולא העם הזה, הנגרף לעינַי מבלי הרף, מאין כל מטרה ובלי כל זיק של גאון, מאין עבריות עקיבה ובלי כל הבנת החיים ועתידם… אני, ולא העם הזה הצולל בשפלותו גם בארצי ההררית, תחת שמי המזרח המבריק…

וזהו עמי החולם גאולה, כבוש העולם וחרם אכזרי על כל כופר בדת: עמי – שאינו מוצא כל נחיצות לשאף לאויר יותר צח, להתענג על טבע יותר עשירה, להתגלגל בריח העשבים והפרחים ולהתעלס עם רבבות הצפרים והפרפרים…

הוי, עמי האומלל, אתה אשר ברחובך השחור והצר – אם יש אפיקורוס אמנם, אם יש אפיקורוס גדול ואמתי על פני כדור הארץ הברוכה אתה הוא, עמי, האפיקורוס הזה – אתה ולא אחר!

אפיקורוס!

ג.

ועתה, שמע־נא ידיד: את העם הזה, את האפיקורוס הנורא, הכופר בכל עקרי חייו הנפלאים, הרוצה במותו ובחרבנו, בהתנונותו לעולמים – אני, המנודה, בכל־זאת אהבתיו. אהבתיו כאהב הבן את אביו, אהבתיו כאהב הערבי את סוסו או את מדברו, אהבתיו כאהב הומרוס האלהי את איי־ימיו הירוקים. ומדי פעם, בראותי את כל הדלות היהודית אף על הררי הציון, בעברי על פני כל החלאה הגלותית אל זו שמש דרורנו – ארגז תחתי מחימה עצורה ומאין־יכולת הציל.

הוי, מה לעשות לעם הזה, שיתעורר ויקום? מה לעשות לו, שישוב מחליו ויהי ככל העמים? הוי, למה עור הוא ברצון? למה אוהב הוא את שכל העולם שנא, שנא עד מות? הן שם, מחוץ לחומת השנים, חומת דוד בתפארתה מלפנים, חומת הגלות במצבה כיום – יש מרחב עוד שומם, עוד ריק. הלא קרוב להעיר העתיקה ולסביבותיה המגויתות מתנערת תבל חדשה… פּה, ברחוב הרטוב והרקוב, זורם נחל של רפשים, של חיים־מתים, ושם, רק דקים אחדים מכאן, הן שמש ואור, הן חפש ודרור, הן אפשרות אין־סופית פשוטים על פני כל וכבר התעורר שם הקול שבעתיד יעבר ירדן, ידלג תיכון ויעורר מליונים של עברים – לתחיה.

ושבור מכאב, וסוער ברוחי נשען אני אז, באמצע הרחוב הארור, אל כתל גוהה, את כתל לח־זקן, זקן כעמי הנצחי, זקן כמאות הקמוטים העוברים על פני. ראשי הסובב יעף, יגע ומט, לבי הסואן אומר לנפל בקרבי וידי האחת בוערת פתאם; כי אמנם דמעה צורבה נתכה עליה, דמעה שזלגה וירדה מעיני האבלה – ותשרפנה…

ד.

… היה רביעי לפני צהרים, ושנית עומד אני ברחוב העכור. בגבוה, מן הרצועה הדקה, מציצה לקראתי שמש, שמש קטנה וחסרת אונים: קרניה נבלעות כלן במרומי הגגות ואף אחת מהן לת תגיע עדי. אבל העם, בכל צלליו, ילדים אחדים וצעירים באים־מהר־בימים הכעיסוני הפעם ביתר שאת. למה? הראו בי דבר מוזר יותר מאשר בימים הקודמים? או הגברה בהם חצפתם על אשר ראוני שקט ואדיש לכל תעלוליהם? אחד מהם כמעט שנגע בי וירצה להמעיד את כבעי ואני – מלבד מבטי הנועץ והשופך גפרית – לא זזתי, לא הרימותי אף יד על החצוף הלז. הנני רואה: אתה תמה, אתה משתומם על קרירות נפשי זו. הן מתנגדת היא להחלטתי הראשונה. הן הבטחתי להסתער על הפוגעים בי, לנפץ את ראשם לרגבים ולעשות בהם כלה בחמתי הצעירה והבוערה.

ואולם, ידיד, האודה? במעט הימים שבליתי כאן, ברחוב היהודים הזקן, למדתי לרכך את רגשותי ביחס להעם הסואן מסביבי. למדתי להבין שלא בכח, כי אם ברוח אשיג כאן את מבוקשי. הן סוף־סוף עמי הוא זה העם למרות כל לכלוכו ורפיונו, למרות כל כעורו וירידתו. עמי הוא, ואיככה אשימנו לשמצה באגרופַי ובגאותי?

הבינות, ידיד?

לכן הנחתי להם, להלועגים, לעבר על פני ולהתעלל בי קצת. ינבחו להם – עד ייעפו… אנכי לדבר אחר השתוקקתי, אנכי לנפש עדינה כמהתי, שאת שחור מבטה עוד הרגשתי מהיום הראשון לסורי אל הרחוב הזה…

– לנערה?

– כן, לנערה, ידיד, לעבריה צעירה ויפה, אשר אבחר בה מתוך העם הזה לחברתי בחיים, לאשת־מלחמתי בכל מעשַי לעתיד. אליה, אל היהודית הקטנה, העדינה, הרכה שנולדה בתוך החשך המבהיל מסביב ותאיר בו כככב נוצץ בחשכת הלילה הנורא – אליה נִשאה נפשי ומפניה כה התמדתי לעמד על עמדי זה כבר היום העשירי…

– ומה מראה לנערת־לבבך: הגד?

– סבלנות, ידיד, סבלנות ושמע: בהיותי כה עומד ומביט לעמתי, בהיותי כה מתרגש מהמראה למולי, ותדמענה עיני ותזלגנה דמעות. והנה כל דמעה מדמעותי נהפכה ותהי ליהלום מזהיר, מפזז ועליז אשר איֵד חיש למול המעל, ובקרבי התרוצצו אז גלי חשמל, זרמי דמים רותחים אשר השיבו לי אֱיל, אשר נטעו בי תקוות חדשות. וארגיש מסביבי, כאילו נבלע רחוב היהודים ואיננו, כאילו נמחק כל המראה העגום, ורוָחה פזורה על ימין ועל שמאל. אנכי כאילו נמצאתי בשדה עוטה עשב או ביער שוכב למעין. אזני שתים יקדו ועד כף רגלי התרגשתי: כי מתוך המולה סואנת ומתמדת שמעתי הפעם מלה במלה, הגה בהגה, קול בקול – לחן ידוע לי כל־כך, לחן אהוב לי מכל:

מדממת הליל עמך אשיח,

לך תרן בת שירתי;

בעזובת החרש תחת השיח

בואי אלי רעיתי.

אחת אחת גססו המלים האלהיות הללו לאזני: שירה (חרות ומולדת)… חרש (אילנות וצפרים)… שיח (עלים ופרחים)…! אלהים אלהי: האפשר שאת כל הזמירה הזאת זמרה לי פה היא – הנערה שאליה געגועי? פה? פה ברחוב היהודים? איזה נצחון ללשוני העברית? עברית! עברית הוגה טבע, מדברת, משתוררת, מקללת! עברית שבה נהרגו גדולי אבותינו לפני אלפים שנה ושעליה הקריבו את נפשם גבורי אבותינו שבדור הזה… והיום הנה־הננה פה, בגיתו־הז’רגון, בתוך זה עמי הקורא בשם “אפיקורוס” לכל אותם, כמוני, אשר לָעברית נולדו. היום הנה־הננה פה, בפיה של רק יחידה אולי, אך מחר, בעוד פחות מדור אחד – היה תהיה בטח בפיהם של כל בני הרחוב העגום הזה, בפיהם של כל בני עם ישראל בארץ־ישראל. הוי! מה גדול האשר…

ה.

…הזדעזעתי; ומתוך דמעותי הבטתי אליה ביתר שאת וראיתיה יושבת, צעדים אחדים ממני, על ספסל גבוה בחשכת הפתק למולי. פתק אמנם – אך הנקי, המסודר, המרווח שבכל פתקי הרחוב. ויושבת היא כה, ומרגע לרגע, בין עבודה לעבודה, בין מכירה לפלוני, בין תשובה לאלמוני ובין תפירה לתפירה חטופה משלחת היא את עיניה – אל מי, אם לא אלי, העומד והמביט בה? אל מי, אם לרגעים לא גם אל רצועת השמים, בברק שמשם הבלתי־נראית, זה סמל־הדרור היחיד אשר לרחוב הצר?

יושבת היא כה, ענודה לראשה מִנְוָל לבן עשוי תחרים כלו, ועיניה אז שחורות כשחור הדיו הסינית. חליקתה התכולה דקה מאד ומצירת היטב את רוך כתפיה, את פתיחת־חזה, את מרום זרועותיה הלבנות כל־כך ואת תחילת־שדיה בשחרורן מכל מחוך ומניעה. הוי! מה יפה היתה כה לעיני, מה גלמה אז בחורונה את עתיקות זה העם שאליו באתי ברצוני, מה ספרה לי נפלאות ביָפיה הנסתר עבור העתיד הגדול שרציתי לנשם: כי יופי שחור היה יָפיה בשחור הסביבה העצורה.

ממרחק־עמדתי התחננתי אליה בעיני המגעגעות:

– שירי! התמידי שירך!

וכאילו הבינתני צחקה, ובצחוקה גלתה את שניה – כל שן ושן פנין לבן, קטן; וכאילו רִצַתני שוררה, וכל בית ובית מתוך כרמיל־שפתיה הגיע עדי וירעיש את לבי, ויתן בי עוז, ויקרא לי: קום! קום הוי, עלם, ולך אליה, ומשה־נא אותה מתוך התהום הזאת למרחקי הזיו והאור שמחוץ לחומת העיר.

ו.

– ואתה נשארת עומד, מבלי כל מעשה?

– סבלנות, ידיד, סבלנות: כי ברגע ההוא, ברגע גמרה את שירתה, ברגע זרקה אלי את החרוז האחרון של שירת גורדון היפה: “בואי־נא הצליחיני”, וכמו נכנסה אש־עיניה לבשרי, ותכוני, ותערערני, ותשגעני. וכמו הונחה עלי רוח ביד פוקדת ותזיזני ממקומי אליה: לא! כל פחד, כל מגור לא משלו בלבי, וישר הגעתי לחנותה.

– שמעי־נא: אהבתיך!

ותרומנה שתי עיניה בליל־יָפין לקראתי, וברצינות מרעידה שאלה:

– מי אתה?

– עברי!

– ומה רצונך פה?

– אהבתיך!

– לא אמת!

כמוכה־רעם עמדתי על עמדי: לא אמת?

אך היא תלחש לי אז ביקוד שפתיה: לו אהבתני עלם, כי אז לא הרחפתני בסכנה. לו אהבתני, כי אז לא באת עד כה, עד לפתח חנותי. הידעת, כי בת מות אני?

כל קרבי בי חמרו, ואשאל אז בחום:

– ומה אעש?

– בוא אלי הלילה, עם תחילת הככבים, חמשה צעדים מכאן, והגדתיך.

עודני עומד אחוז בקסם רעיונה, ותקרא לי אז:

– ועתה: לך! לך!

אך אני לא ציתתי, לא יכולתי לצית ואוסיף לספג לתוכי את קרני זיוה, את רוח רעננותה, את כל נפשה הרועדה…

פתאם – ויד שדופה צנחה על כתפותי ותזעזעני: הוי, אפיקורוס, מה לך פה?

חימה נוראה תקפתני, הרימותי את מקלי, רציתי להכות את הנבל שהרעישני, אך הנערה אז לחשה לי ברעד כל גופה:

– אבי הוא זה! לך! ברח! ברח, אם אהבתני!

ואברח… כן, אני הגאה, החזק ברחתי, ברחתי ככל אשר יכולתי, ברחתי כאחרון השפנים בפני קטן הצידים, כשהאויר רועד מסביבי מקולות קוראים:

– האפיקורוס! הצורר! הרשע!

ובשובי לביתי עוד נדמה לי כי שמעתי הד־קול:

אפי־קורוס!

ז.

…כנסוך ירח הייתי משך כל העת עד לבוא שעות הערב. כל דמַי בי געשו מאלפי רגשות, ולא ידעתי מה פעלתי. רק כשנגלה סוף־סוף, באפק המזרחי, הככב הראשון בחרונו הדק – ואשא את רגלי אל רחוב היהודים: האמצאנה? מי יודע אם לא לנצח אבדתיה? מי יודע מה עשה בה אביה? ובמחשבות אלו ירדתי את המדרגות המבריקות מרוב צעדי היום והמובילות בחפזון אל הרחוב הצר.

חשך עבות, חשך־מצרים אמתי שלט ברחוב, ורק פנס קטן אחד סמן לי את המקום שאליו הועידתני הילדה. מהרתי לשם, ובלב רועד והומה כים נמוג, כן חכיתי, חכיתי, חכיתי… איש לא הפריע את המנוחה הלילית מסביב… פתאם, וצעקה נוראה קרעה את אוירו הדומם של הרחוב הבודד. קפצתי ואקשיב בחלחלה. והנה נהפכה הצעקה לבכיה, לבכיה נוראה, ליללה מרגיזה ומרעידה. אינני יודע מדוע, אך לבי אמר לי, כי ילדתי היא היא שבכתה… בצעדים מדודים התכונתי לעמת הפנה משם יצאו הבכיות. החלטתי לבוא לעזרתה ויהי מה, והנה קולות חזקים, דלתות נפתחות בעוז ונסגרות בסערה, קללה נמרצת מפנים, אנשים מבוהלים יוצאים ובו ברגע, ממש למול עיני – הילדה: פרועת שער, גלוית חזה, יחפת רגלים ופניה כאש תבערה.

– מה לך? – שאלתי וכל מעי המו.

– נברח! נברח!

– מה קרה?

– נברח! נברח!

אמרה, ותאחז בידי, ובכח גבר סחבתני אחריה: קחני־נא אתך, קחני!

נסיתי להשקיטה, להביא מנוחה בלבה. אך קול צעדים פחוזים, קולות אנשים רודפים, קולות פיות מקללים הבינוני ברגע את הכל.

נברח! נברח! – הוסיפה היא, ועיניה תחנונים לאור הפנס הכהה.

ותחבוק זרועי את מתנה הדק, וחיש הבאתיה אל סמטה צדדית ידועה לי מכבר – אשר משם אך דקים מעטים והננו בפרבר הארמנים… צעדיה וצעדי הכו ברצפה ורוממו בנות־קול. אל ידי החבוקה לחזקה הילדה, כשאנחנו מוסיפים את דרכנו, הרגשתי את לבה הדופק ורק מרגע לרגע חודד רתת בשנינו, כי ממרחק קרוב התמידו קריאות:

– תפסוה! הנבלה! החצופה! את האפיקורוס היא רוצה! תפסוה! הכוה!

ולכשהיינו כבר מחוץ לחומה, ברוח המרחב, בבטחון הדרור והעתיד עוד שמענו קול בודד קורא: נגמר! איננה! האפיקורוס לקחה אתו! נבלה! שערוריה!…

ח.

עיפתי, – אך ידידי ישאלני: ומה קרה אז?

ואשיב: ספורי הגיע לסופו. חסידה – כך היה שמה העברי של בת הרחוב היהודי – מצאה בבית אמי את המנוחה היאותה. אהבתיה כאח – הוי! כי שגיתי: אהבתיה רב יותר מאהבת אח: לא עברו חדשים, ותגדל כצמח ותיף כפרח, ותהי לעלמה בכל משמעת המלה. לא! מעולם לא ראיתי זוג עינים כעיניה – שחורות כפחם היותר שחור. לא! מעולם לא ראיתי מבט עמוק כמבטה, ועצוב ומסתרי גם בשלותו. ותגדל חסידה, ותיף למאד, ובאחד הימים – נעלמה.

– נעלמה?! לאן?

אל תשאלני: לבי ריק מאז כתוך רמון מבלי גרעיניו. נפשי עגומה מאז כלהבה אחרונה מאין גחלים. רק פעם אחת הגיעני מכתב ממנה – על ידי שלישי, ולא רשום עליו המקום משם נכתב, ולא התאריך אף לא המען – בשביל תשובה. קראתיו – וארגיש כי אמנם לנצח אבדתיה…

– המכתב הזה – איהו?

– בארגזי, אך גם בלבי: רק חמש שורות, לא יותר, וידעתין בעל פה:

"לאפיקורסי!

סלח, אך הוכרחתי לנסע. עלי ללמד, להשכיל. מצאתי לי גואל דוקא בתוך משפחתי. זקני הוא, איש אמיד ששב מהגולה. שלום, אפיקורסי הטוב. לך אני חיבת הכל. יבוא אולי יום ונתראה, ואז אולי יחד – אם אך תזכרני עוד– נעבד שכם אחד, יד אחת לטובת זה עמי, אשר ברחוב היהודים, כי רק מאפיקורסיו תבוא לו גאולתו…

והחתימה: אפיקורסתך".

* *

– אתה בוכה? – שאל ידידי.

– אני בוכה? – השיבותי כבת־קול מנבכי מרחקים.

– למה הבכי? המתן וקוה!

אך תשובתי:

– לקוות? אפשר… אך חוששני מאד פן לא תשוב הילדה, פן לא תשוב חסידה. חוששני פן תלמד שם, בעולם הגדול והיהודי, כי קשה־ערף עד מאד הוא זה עמי הירושלמי וכי לשוא ננסה לעוררו מתרדמתו: הוא יישן ויישן לבלי סוף.

– ואז?

– אז נגמרו גם חיי…

– הוי, אפיקורוס!

חשון, אתתל"ד

– מחיי מורה בארץ –

…הפעם לא התאפק, אוה לא! דמעות עגולות זלגו מעיניו וכלן היו חמות, ומרות: הנגמר באמת? היֵחשב כבר למת?

אדום היה מבטו, חור היה מצחו ותלתלי שערותיו הסתבכו, זעפו משחור; איזה רעיון אכזרי היה עליו לסבל – לסבל מהיום ולנצח: לא להיות יותר מורה, לא להיות מחנך, לא לראות תלמידות, תלמידים: האפשר?

* *

עוד אתמול טיל “הנער” ממערב לעיר, שם, על שפת הים: בידיו אחז מכתב, מכתב־אָשרו, ואל זרועו הכבירה נשענה “הילדה” – כן, הילדה אשר אהב. אז עמדה השמש באפק לרגע, אז הבריקו המים בתכלת־לבן, אז עפו בשמי־הערב צפרים קטנות: הוא היה מאשר, ומשגע משמחה.

– רות – קרא בקול – התראי המכתב?

“הילדה” רעדה כמו מקור: תמול בכתה “היא” ולא “הוא”…

– רות הוסיף בחן – הקראת את הפקודה? הידעת כי אני אסע להיות מורה במושבה, מורה יחידי – לאמר מנהל?

ותרם את ראשה למול ראש הצעיר; היא היתה ברגע ההוא מלאך: שקד היתה כל עין – שחור, מזהיר יוקד; אדום היה הפה, ושיש היתה כל שן; הלחיים היו לבנות מקדחת פנימית, השערות היו פרועות מרוח ומחום, ומרגלה עד קדקדה היא פרפרה.

ויבהל, ויזעק:

– מה לך? רות מה – לך?

– “אל תסע!” – היתה התשובה, שגססה על פני הים.

– לא אסע?… אבל, רות, הלא גם את תהיי אתי; הלא גם את תחיי מעתה את חיי האדאל. רות, ראי את שפתי: הלהם יש שפם? רות הביטי בפני: הלהם יש קמטים? לא, יפה שלי, לא! אני צעיר, כמעט עוד ילד, ואת דומה לי בכל: החיים ארוכים לפנינו, והמות – הוי רחוק! נסע־נא, רות שלי, אל הגליל הגבוהה; נדור־נא שם בהר, נועיל־נא שם לדור, נזרע־נא עוד עברית, תמיד עברית ועברית. ותינוקות יגדלו, יהיו לאנשים: ומוחות יתפתחו, יעשו לגאונים; וידים תרחבנה, תטיֵבנה האדמה; והכל, על ידינו, ישאף אך לקדמה. – אז ידעת מה נעשה: אקח ידך, אבחר אצבע, אלביש טבעת, אתן נשיקה, ותהיי את לי, רות יפה, ואני – לך: רות, אל תבכי – אל תבכי, – רות!…

…שקעה השמש ותרתיח המים: נקודות חשך התרבו מסביב. נפל גם החם ששלט ביום; רוח קרה הדפה רוח מדבר; מזרח קרוב הואר פתאם, ויפו קבלה את הלבנה הגדולה…

אז שקטה מעט רות ותחבק את “המורה”: "איזה דברן אתה, איזה קוסם! כן, אסע אתך לשם… לשם… לבית־הספר “שלך”…

על לחיה, הורודה כעת, צללה “הנשיקה”…

* *

הם שבו, רות – לביתה, הוא לחדרו, ויישן: ויישן בחלום, ויישן בבריאות עד שהגיע “המחר”: המחר הטבול בשמש, המחר המוסב בריח: בריח פרחים מגנים, בריח פירות מפרדסים…

…דפיקה על הדלת, ותלגרם אדום: עוד? למה?… מלים אחדות… “מלים של רשעה”: ועתה – “הנגמר באמת? היחשב כבר למת?… למת, הוא בדמיו הצעירים העובדים, השוטפים… למת, הוא העברי הקטן אשר רק החל לגדל”?…

ודמעה נפלה, – אחריה רצועה, – אחריה נחל אמתי: נחל מים רבים, חמים, מאַידים, מרים… – לא! הוא לא יכל לסבל את הרעיון המנקר: "לא להיות יתר מורה!"…

* *

בן־רם התעודד לפתע, וימחה עיניו: הישתק? בן־רם לקח העט, הניר, הדיו: אולי יכתב?…

ומה שהיה לבן, חלק, מבריק – נהפך ויהי למכתב, אבל למכתב של אש, למכתב של דם!:

יפו, אייר אתתלה לחורבן.

אדוני, מנהל המושבה!

אנשים בשרו לי כי אדוני שב מנסיעתו לארפה. מיד נצנץ רעיון במוחי: לפנות אליו בדבר הנוגע לי, לאמר בדבר מורותי בס.

יזכר־נא כי אז, עת שלח אלי תלגרם ראשון בבקשה ממני להיות מורה במושבתו הקטנה – יזכר־נא, כי אז נמצאתי אני ביפו, בבית־ספר לבנות. מצבי לא היה רע כלל, וקויתי לימים יותר טובים. אולם העיר לא מצאה חן בעיני והמחשבה כי תהיה לי אפשרות, אם רק אחפץ בה, לנסוע לכפר מלא עץ ועשב, שמים ומים, סלסלה את לבי מאד. והנה תלגרם שני הגיע: הפעם, כמעט החלטתי לצית לקריאות התכופות האלה: “כן, אסע למושבה!”

לא עניתי מיד, יען עוד חשבתי, יען עוד פקפקתי, עוד חפצתי לדעת אם בית ספר הבנות, שאהבתי אחר חצי שנה של עבודה בו, לא ימשך אותי אחריו בכח, בעז חרף כל קסמי מושבה בגליל. ויום – מסבות שונות – כתבתי את אשר כתבתי: הסכמתי!

אז החלותי לחלום חלומות חדשים. ובאמת, היש דבר יותר נעים, יותר לטיף מהיות מורה טוב במושבה נחמדה? היש יותר גאוה ללב יהודי – איזה שיהיה – מזו של חיים בכפר חפשי כמעט, לפחות ברוח; מזו של חיים בין אנשים העמלים תמיד בעד מטרת העם כלו?

ויאמין־נא לי, אדוני היקר, אני בנפשי נדרתי נדר, כי היה אהיה בן־אדם, כי היה אהיה מורה־מופת, כי היה אהיה רע הילדים ביום ובלילה. יאמין־נא, אדוני הנכבד, כי אני בראשי החלטתי לעשות מהתלמידים עברים נלהבים, אוהבי הארץ, אוהבי העבודה, אוהבי החיים והעתיד. הייתי מאשר, יען חזיתי שדה פעולה לי; גאון היה בי, יען כבר בדמיוני ראיתי את שלשים “הגבורים” הקטנים, את שלשים האכרים העתידים, שהיו פותחים אדמה, מחיים הרים, מעינות ונחלים, בקעות ונהרים יחד!

באיזו שמחה קבלתי כל מכתב מס. אמרתם: “תהיה מנהל, תקבל עד מאה שקל לחדש ובית” – לא חפצתי יתר! הלא אפשר בזה לחיות וגם לקמץ… העיקר היה אצלי העבודה – עבודה של נער עברי “מהראשונים” בעד העברית יניקת אמו, בעד העברית הזקנה שחפצתי – בכל מה שיש בי – לתת לכל יתר בני־עמי־אחי, כקטנים, כגדולים!

ואדוני בא ליפו; האם לא ראני, האם לא דבר לי? שוחחנו על הכל; אבל, הלא סוף סוף נשאר בינינו כי “אני הייתי המורה־המנהל של ס.” אדוני, בפיו לא הרס מאומה, מאומה!

הכינותי לדרך, ופתאם תלגרם! כן, מה עוד? הישלמו לי פחות; הפרצה מגפה; ההתפוררה כל ס – כפר חלומותי?

לא! לא! לא!

איך לא הבינותי? – זו היתה פקודה חדשה, גדולה נוראה אחרונה וקשה: “בן־רם אל־נא ירהיב לבא לס”….

מובן כי לא באתי. ישבתי בו ביום בחדרי שבור, הרוס, נחרב! בשניה אחת – מה אני אומר? – ברגע קל אחד נתבקע, התפלץ כל בניני: אין יותר בית קטן בכפר; אין אילן, אין שדות: אין פרחים מצבעים לרבבות, אין אפילו ילדות וילדים שילמדו מפי לאמר: “אמא! אבא!”…

וכל זה למה ומדוע? כל זה איכה נהיה?

כל זה ברעם, מבלי כל ידיעה קודמת.

הכך מתנהגים עם צעיר נלהב לשפתו ולארצו – ושנדר – השומע אדוני? – נדר בדמו להיות באמת לתועלת למושבה, לחברה, לכל היקר לנו? קוראים לי לבא מיד, לבא בלי אחור, ולסוף – משלחים אותי כמו את עבד, כמו את גוזל ושד!

לדרש פצוי בעד שחמסו ממני: חלומות שמים, חלומות נצח, וזמן, ועבודה, ותקוות, ושמחה, ונסיעות, וגליל הררית, וחיים חפשים בכפר־יער; לדרש פצוי לפי כל הנזקים האלה – האם אשתגע? הלא תשובה תגיע: “קבל מאה פרנק”! – מאה פרנק? העצם שיגרם כלב, השירים שתחטט חיה נבזה!…

מיד אומר אני: לא חפצתי בזה! או צודק אני, ואזי שנית תקראוני להיות מורה, ואזי שנית תמנוני ללמד לקטנים. ולא – אין צרך לי גם באלפי זהב.

כי מי האשם: אני או עושי מצותו?

מכבדו בן־רם.

* *

…רות מצאתהו דומע: צהרים של ארץ־ישראל יקדו, שרפו החדר:

– בן־רם, בן־רם מה קרה?

היא היתה חורה, רות המסכנה, מבלי נטף דם על מצח ולחי; רק שערותיה הארוכות, רק עיניה הגדולות הבליטו שחור וחיים:

– בן־רם, הגד, מה היה?

– רות, הוי רות – התראי “המכתב”?

הוא אמר, ויגיש לה מכתבו; הוא הגיש, ויספר: הידעת הצרה? השמעת הנבלה? רות, אני לא אסע… לא אסע לס… רות, אני משתגע מיגון!…

ושניו הבריאות השתקשקו, וראשו המתלתל צנח: “לא להיות יתר מורה, לעולם, לתמיד…”

האויר הזדעזע בעירום החדר: היא נפלה עליו, היא יללה ורק אז התעורר בן־רם ויקם; רק אז הרים את שתי ידיה הלבנות וישלבן אל צוארו המגדלי: הוא החל ללטפנה, הוא החל לנחמנה:

רות שלי, מה לך?

היא לא ענתה, רק נאנחה.

– אל תבכי “הילדה”, אל תבכי. אנא, ראי אותי כעת, ראי את דמי השבים אלי, ראי את מבטי השואף נקמה, ראי את פי הנוגע שפתיך – ראי־נא רות, וקומי. לא אסע – אם כן, לא־לא! אלך לי להיות מורה במקום אחר, באיזו עיר גדולה או נמל סואן. או אשכח המורות, אשכח הילדים, ואציב לי בחיים מגמה חדשה. כן, רות, מגמה חדשה, יען כפויי טובה הם פקידינו: יען אכזרים הם, ורשעים ונרקבים; יען מוצצים הם את דם כל צעיר; יען דורשים הם חנוך שיקלקל את הדור. מה להם כשרון, מה להם נדר, מה להם הבטחות העברים הטובים? יגדלו הילדים צרפתים ופראים, יחנכו הקטנים על ידי “עבד” ו“בור”, ודי יהי להם בחיים פה בארץ… – ואני ואת יקרה – יחד נדאה אל ארץ גדולה. שם נלמד עוד הרבה, שם נרכש המדע, שם נבין איך להלחם בעד אידאל. ונשוב לארצנו – הלא כן, רות נאה? – נשוב בנצחון, נשוב באמונה: הכל יכרע לפנינו אוה! הכל, הכל…

– רות, את עוד בוכה?…

לא, רות, לא צריך לבכות… ואז, כשכח יהי לנו, כח והשפעה; כשנמליך בארצנו את העברית שלנו; כשנישר לפנינו את דרך עבודתנו, הלא ידעת, רות, שלי, מה נעשה: נתחבק לגמרה, נתחתן לנצח: רות, אל־נא תבכי…

ובעינים נפלאות של תום ושל חום; בנשיקה עמוקה, ומתוקה, וצורבת גמרה רות לבכות ותקרא:

"וצעירים לא יסבלו מפנינו – לא!…

ראשון־לציון, ניסן, אתתל"ה

1

בשכונת “מאה שערים”, אשר נבנתה זה מקרוב ואשר מנתה אז ארבעה שערים על היותר, – התגוררה אלמנה צעירה, שרה־דבורה שמה. ואולם, הזקנות שכנותיה היו מספרות יום־יום אשה לרעותה כי לא אלמנה כלל היתה העלמה הזאת, אלא גרושה ומגורשת מבעלה אשר באונגריה. מדוע באה ירושלמה? מה לה פה ומי לה פה, ומאין השיגה מעותיה? כל אלה היו דברים שאיש לא ידעם אל נכון, אף על פי שהרכילות עשתה גם כאן את מעשיה היפים והלשונות המציאו כל מיני מקורות לפרנסתה.

שרה־דבורה ישבה בחדר קטן, או יותר נכון במרתף חשך ואפל, אשר תחת אחד הבתים, ואלמלא צהר קטן אל כפתו מעל לקרקע, לא חדרו אליו מעולם קרני השמש הירושלמית.

ובכל־זאת היה חדרה הקטן הזה לטיף ונקי, עליז ורענן – היותר לטיף והיותר נקי, היותר עליז והיותר רענן שבכל בתי ה“אשכנזים” אשר בירושלם: כי כבר אז, בימים הרחוקים ההם, היתה הצחנה, היה הרפש, היו גם התהו והבהו דברים הכרחיים כמעט בכל בית אשכנזי ומסביבו, ושכונת “מאה שערים” המתחילה הצטינה בחלאתה המידית לא פחות מ“רחוב היהודים” העכור ומכל הפרור הגלותי בפנים העיר העתיקה.

ושרה־דבורה היתה יפה, היתה יפה מאד, מאותן היהודיות היפות שהגנו על יפין למרות רוע מצבן ולמרות הגולות אשר מסביבן. איש לא ידע מהיכן גזלה את זוג עיניה, שתי עינים גדולות ותכולות כשמים; איש לא ידע מהיכן ירשה את בריאותה ואת חנה וגם את הטעם המצוין באופן תלבשתה.

אכן כסויות היו תמיד שערותיה ברדיד שחור וקשה היה לנבא את צבען הכמוס. אך גבותיה על עיניה כמו ספרו נפלאותיהן וריסיה הארוכים עוד הוסיפו כהנה. אל שתי אזניה – אזנים קטנות, ונעימות, וחיות, – נשאה שרה־דבורה שני נזמים מזהב, ומסביב לצוארה הצחור והמלא גלגלה מחרזת של חוליות צהובות, עשויות כלן מאַמבר טהור ויקר; לידה השמאלית סגלה שרה דבורה אצעדה, אשר דמתה במקצת לאצעדות הספרדים, ובאַמת ידה הימנית הבהיקה טבעת רחבה וזהובה, עם יהלום נוצץ ויקר.

אלה היו תכשיטיה, ובהם הסתפקה. בתלבשתה היתה פשוטה ולא שאפה לגדולות: חליקה לבנה וקלה ביום חם מאד או אדומה וצמורה ביום קריר קצת; שמלה תכולה על פי רוב, לפעמים גם אפורה, ופרגוד רחב ולבן, נקי וזך היו צמודים בתמידות למתניה הענוגים. וככה, בתכלת־עיניה ובבהק־פניה, בארבעת תכשיטיה ובפשיטות־בגדיה, היתה שרה־דבורה היפה־פיה אשר בשכונה החדשה, היפה־פיה אולי גם בעיר כלה.

בת עשרים היתה האלמנה, “הגרושה”; אך ישותה הרעננה הגידה פחות ולולא הרדיד השחור על ראשה, לולא מבטה הנועץ מאד ולולא ביחוד החזה המלא כי אז לא אפשר היה לפקפק בבתוליה: הוי! בעל משגע, בעל שוטה באשר אתה, שגרשת מבין זרועותיך את הפרח הזה, אמר־נא הוי! שוטה, מדוע גרשתה או אם לא גרשת אולי את אשתך היפה ובחרת למות בדמי־עלומיך – אמר־נא הוי! כסיל, מדוע זה מתָ?

2

יפה היתה שרה־דבורה, ובשכונה הקטנה, חרף גולותה וחרף גלותה, היכלו התושבים לבלתי הרגיש בישותה? ויאהבוה הבחורים החורים כל־כך, ויאהבוה הנשואים עם זוגות פאותיהם, ויאהבוה בסתר גם הזקנים מאד ועוד יזכרו רבים, בשכונה הזאת, איך נתפס במעלו בן־שמנים אחד: כלו דל ושדוף, כלו חולה וגוסס שהתרפק אל הצהר באחד הלילות להשקיף מבעדו אל החדר פנימה – אל שרה־דבורה בהתפשטה ערומה. המסכן: שני שכנים, בודאי מקנאתם בו, תפסוהו בערפו וזעזעוהו כקש. הזקן נמנם בחשך־הלילה ויתגלגל בכבדות עד לביתו הקרוב, ולכששבו האורבים אל הצהר המסתרי – כבר כבתה האש בחדר הטמיר: כי שרה־דבורה כבר ישנה.

וכשם שאהבוה הגברים כלם, כן שנאוה עד היסוד ועד התכלית הנשים, הבתולות ואפילו ה“ידידות”. בחושן הטבעי הרגישו כלן, כי שרה־דבורה היתה אויבתן הגדולה הגוזלת מהן את בעליהן ובחיריהן, המבלבלת את ראשם ומשגעת אותם. לכן לא הספיקו להן המלים לבזותה ולקללה, לא היתה רכילות שלא רקמו מסביבה, לא היו ספורים שלא בדו על חייה, על מגעה ומשאה ועל כל מעשיה.

– דב’ורקה (כך קראו לה בבוז הנשים), דב’ורקה זו – אתמול ראיתיה, מחוץ להשער, הולכת בשדה עם תורקי גדול.

– ואני ראיתיה, – קראה שניה – כשהכניסה לביתה ערבי מלוכלך.

ושלישית נזעקה:

– כל זה מאומה: היא אוהבת כלבים, ובעיני ראיתי אנכי איך היא מתעלסת עם הכלבים, בפנים חדרה הארור.

– עם כלבים?

– עם כלבים!

– כן עם כלבים – אכדה השלישית בזרדה גרב על כוס־זכוכית.

– הבל הבלים! – קרא אחד העוברים, שהקשיב לדבריה – ומדברות אתן רק מתוך קנאתכן.

ותרימינה הנשים את עיניהן כלן – שתי עינים זקנות וארבע עינים צעירות, – ותבטנה בעובר, ותבדקנה אותו יפה־יפה. פתאם תתפלץ הזקנה בצחוק מטרטר, והסכין, שבו קלפה תפוחים נרקבים, נפל מבין ידיה על רצפת הרחוב:

– חה! חה! חה! הידעתן מדוע מגן הוא עליה? חה! חה! חה! חה! הלא זהו יוס’לה, (יוסף, בז’רגון), יוס’לה העשיר, הלא זהו המפרנס אותה פה בשכר אהבתה החפשית! חה! חה! חה!

כששמע יוס’לה את הדברים ההם רצה תחלה להשתיק את הצוחקת, להשתיק ולהחניק בידיו את מפטפטת־הסודות. אך מיד אחרי־כן התחרט, כי הפחד בפני השערוריה תקפהו מאד, – ויברח לו בחרפה.

– הה! יוש’קה! (הקטנת השם יוסף בז’רגון)

– יוס’לה!

– יוש’קה!

כך צעקו אחריו הנשים שלשתן, הזקנה בהרימה את הסכין לקלף מחדש, השניה בזרדה את הגרב בארבעת השפודים והשלישית – בגרדה את רגלה, מתחת לשמלתה, בתענוג מיוחד:

– יוס’לה!

– יוש’קה!

– תורקי גדול!

– ערבי מלוכלך!

– עם כלבים! עם כלבים! דב’ורקה! חה! חה! חה!

ובשמים צחקה שמש של צהרים.

3

קצת אמת היתה ברכילות הזאת: שרה־דבורה אהבה, מזה ששה חדשים, את יוסף התלמודי, את יוסף היפה מקרקו אשר בגליציה.

כי עוד ביום בואו לירושלם, לפני ששה חדשים, השתקע יוסף “קרקואר” בשכונת “מאה שערים”, לא רחוק מ“ביתה” של שרה־דבורה, ובערב הראשון, בלכתו לבית הכנסת, עבר בהכרח על פתה היפה ועיניו נמשכו מיד אחריה. יוסף היה גדול, עם שערות קצרות על ראשו הנצב ועם פאות שחורות וארוכות ללחייו המלאות. יוסף היה יפה גם הוא, במבטו הרחב והעמוק, בשפמו ובזקנו המתחילים, בידיו הדקות ובבגדיו הנקיים והמגוהצים: היפלא איפוא אם מבטו החטוף לתוך פתחה של שרה־דבורה פעלו עליה פעולה עזה? זה שנים ושנים שלא ראתה עלם נחמד וחסון כמהו ובבריאותה ובדמיה הסואנים החלה לאהב את הזר.

“הזר”: רק בימים הראשונים היה יוסף “קרקואר” זר לה; אך עד מהרה, ושניהם התקרבו זה לזה. לא בגלוי כמובן! לשרה־דבורה לא יכפת אמנם, אבל מה היו אומרים עליו, על יוסף “קרקואר”, כל בני עדתו הקנאים, הגליצים והאונגרים גם יחד? ללכת אל אלמנה, אל גרושה! היתכן! ולכן בקשו שני הצדדים כל מיני תחבולות להתקרבותם וכמו בכל אהבה, כן גם באהבה המאה־שערימית הלזו, נמצאו התחבולות תועפות.

שרה־דבורה אמרה לו פעם:

– שמע יוסל’ה: אני אוהבת אותך בכל נפשי, ואתה יודע כי יש לי מה לתת לך באהבתי: את עיני, את בריאותי, את גופי כלו וגם מעט כסף, כי הורי שולחים לי חדש חדש סכום מסוים למחיתי, ואנכי כבר הספקתי לקמץ לי רכוש קטן; אך הבטיחני־נא שלא תוריד אותי שאולה לשוא באהבתך אלי והשבע־נא לי כי תקחני לאשה!

– הריני נשבע!

– ומתי תקחני?

– באחד הימים הבאים.

ודבריו של יוסף היפה הניחו מיד את דעתה.

בינתים, ושניהם, גם היא וגם הוא, תחבלו ככל אשר יכלו כדי לראות איש את רעהו בתמידות. על פי רוב היה הוא דופק אל חלונה הקטן בלילות החשך, כשצלצל הפעמון הרחוק שתים עשרה פעם, ושרה־דבורה היתה פותחת לאט את הדלת, והוא היה נכנס אליה ושוהה אצלה שעה, שתים, לפעמים גם שלש. אך בלילות הירח לא היה אפשר הדבר; לכן קנה יוסף בגדי ערבי ובגדי תורקי, ובמסוה זה היה בא אליה מפעם לפעם, כאלו רצה למכר לה תרנגלות או ביצים והשכנים לא היו שמים את לבם אליהם ביותר. אכן הרכילות החלה בכל זאת, והקנאה עשתה גם היא את שלה וכך עברו הימים, וכך עברו השבועות והחדשים:

– מתי תקחני לאשה, יוס’לה?

– באחד הימים הבאים.

– אתה נשבע לי?

– אני נשבע!

ובלילות קרצו הככבים, מבעד לצהר, אל החדר הקטן, ובימים שלחה אליו השמש קצת מקרניה ומחמימותה וככה עברו סוף־סוף גם ששת החדשים.

4

יום אחד, יום ששי, בשעה תשע בבקר – חצי כסליו שלט בעיר, אך אביבי היה הכל: גם השמש וגם הרוח, גם הריחות וגם הקולות, – ביום הששי ההוא המתה השכונה המיה רבה: כל יושביה עמדו על רגליהם, מהזקנים עד להבחורים והילדים, מהזקנות ועד להבתולות והילדות, וכלם, כמעט כלם יצאו אל השער הגדול.

כי שמה, אל השער הפתוח, עמד רבי אהרון השמש, ומקלו העתיק בידו. ואם ר' אהרון עומד שמה ככה, עם מקלו זה בידו, עם אפו האדום מיין־השרף, עם קומתו הקצרה ועם שבעים שנותיו, – ודי שהתרחש דבר־מה ב“עיר הקדושה” והכל התאוו לדעת את הסוד:

– מה חדשות, ר' אהרון?

– האם חרם חדש?

– או אולי נפטר צדיק?

– מה קרה? מה קרה?

אך בנגוד למנהגו מימים ימימה, מנהגו הידוע לפטפט ולהגזים, שתק הערום הפעם, ובראותו כי גדלה התאבדעות הכללית גדל גם ערך עצמו בעיניו, ובמבטו הכהה מתוך פניו הקמוטים חדר אל השכונה בעזרת מקלו העתיק, ואחת ושתים, ושלש, וארבע, הגברים לימינו והנשים לשמאלו ולפניו קבוצה של ילדים כדבורים – צעד רבי אהרון את צעדיו הלאה. ויהי כי הגיע סוף־סוף אל מרתפה של שרה, הרים את המקל – זה מקלו העתיק – ואחת, ושתים, שלש, וארבע דפק ודפק על דלתה.

מפנים־החדר שאלה שרה:

– מי?

– אני – השיב השמָש אהרון.

– ומה רצונך? – התחקה הפנים.

– פתחי! נזעק החוץ.

המולה רבה עברה בהמון־המביטים כלם, אשר הרגישו כי הרגע הגדול קרב. ותעלזנה הנשים, הזקנות ביחוד, והילדים קפצו כגדיים; רק הנשואים, והזקנים ואולי גם הבחורים, – רק הם כמו הצטערו קצת.

– פתחי!

ותפתח הדלת, ובזהר האור שהבקיע ויפרץ אל תוך הפתח הפעור, התגלתה שרה־דבורה. מעולם לא היתה יפה כמו ברגע זה; מעולם לא הבריקו עיניה בברק יותר קוסם מהפעם הזאת. בבהלת הפתיחה שכחה להתפכתר וחליקתה הפתוחה גלתה כך לעינים את חזה הלבן והחי…

– מה רצונך, ר' אהרון?

– מה רצוני, חצופה? מה רצוני, מרשעת? ראשית שתכסי את חזך המגולה, פרוצה! ושנית, הוי חצופה, דעי־לך, כי קרואה את לבית־הדין!

– לבית־הדין? – שאלה בסערה.

– כן, לבית־הדין!

– לבית־הדין! – ענה העם בבת־קולו.

לשוא תנסה היפה לסרב, להתעקש ולכפתר בידיה את יפיה; כי אהרון השמש, במקלו העתיק, בשבעים שנותיו ובאפו האדום, נזם ויקרא אז בקול:

– אם לא תציתי לי מיד, אסחבך בכח לשם!

אמר, ויתפס את אחת ידיה, ויסחבנה מהבית ולחוץ, ובהמולת־ההמון, ובשמש־היום נגררה כך המסכנה אל העיר.

5

מה מוזר ומה עגום גם יחד היה המחזה.

רבי אהרון השמש, בקומתו הקצרה, באפו האדום, בשבעים שנותיו, במקלו העתיק, בשתיקתו המסתרית והאכזרית ולפניו – שרה־דבורה, בזהר־יפיה למרות בהלתה או דוקא מפניה, ברדיד השחור על ראשה, בחליקתה הלבנה, בשמלתה האפורה, בפרגודה המבהיק ובארבעת תכשיטיה, ואחריהם גדוד של תאבדעים: שני הזקנים הליליים אשר ראוה בערומה, עשרה בחורים ממעריציה, נשים רבות משונאותיה וילד קטן אחד; וכל זה התגלגל קדימה במרחב־החוץ, בים־השמש, בשדות הטרשים והקוצים – כשבמרומי השמים הספיריים עברו וצרחו עורבים מה שחורים…

אז תעיף ה“מובלה לטבח” את עיניה מסביב, תעיף ותבקש איזה מבט ידידי או אולי גם את “חתנה”, את יוסף הגליצי והטוב. אך לשוא: איש לא העיז לנחמה בפני השמָש התקיף ויוסף שלה, יוס’לה הטוב לא היה, לא היה. לא היה…

– ר' אהרון… – נסתה שרה־דבורה להתחנן שנית.

– הסי, חצופה! השיב השמש, ומקלו העתיק הכה את הסלעים.

– המסכנה… לחשו הזקנים, בזכרם את הלילה ההוא.

– כך נאה לפרוצה! – קראה אשה לאשה.

והערבים שפגשום ברחובות, כפלחים כעירוניים, ואתם הזרים המעטים מארפה הרחוקה, ואתם הכלבים פה ושם, אף החמורים והגמלים, ואולי גם הצפרים – כלם עמדו ותהו למראה השיירה ההומיה והמוזרה הזאת:

– מה זה? – שאל ארפי גבוה את ערבי גוץ.

– “יהוד!” – השיב הערבי.

– ומה הם עושים?

– הם הולכים להתפלל – היתה התשובה.

– כך מתפללים ה“יהוד”?

– כן.

ויצחקו המביטים צחוק של בוז ושל חמלה, והכלבים נבחו, והצפרים צהלו; רק החמורים והגמלים שתקו בהדיוטותם ובשמים הגבוהים והתכולים התמידו העורבים את צריחתם הרגילה מעל לראשי ה“יהוד” והשמש עלתה ושרפה…

6

…בעיר הפנימית, ברחוב היהודים, נצפף עם רב מאד: כל התושבים כלם, בגדוליהם ובקטניהם, זרמו לבית התפלה, לה“חורבה” הגדולה, לראות במשפט שישפטו את ה“חוטאת”, את שרה דבורה ממאה שערים. ובעם הצפוף הזה, במאות הפנים החורים והקמוטים, באלפי העינים העמוקות והנוגות לא עבר כל רגש של השתתפות בצער, של התקוממות או של מחאה; ואיש את איש שאל ברצון ובחם:

– מתי תבוא החוטאת?

*

אך הנה עבר רעש בשורות ההמון:

– פנו דרך!

– היא באה!

– “החוטאת!”

– היא באה!

וילָחץ העם היהודי הזה, ברחוב הצר והאפל, למרות עשר השעות והשמש במרומים – שמש שלא חדר אל הרחוב, שמש שרק הרגישוהו בחוש שם במעל, שם ברקיע מעל לגגות הבתים הצפופים, הזקנים והשחורים… וילחץ העם הזה איש אל איש בפאותיו, אשה אל אשה במטפחתה והילדים החשופים בכו וצוחו מכאב, ולפני שער ה“חורבה” עצמה, שער דומה בכעורו לפתח של מרתף, עלתה ההמולה וגאתה הדחיקה עד לסכנה־נפשות.

– פנו דרך!

ובקושי גדול, ובקללות איומות התוה השמש הקטן, בקומתו הקצרה, באפו האדום, בשבעים שנותיו ובמקלו העתיק, – התוה דרך בעם הרועש לו ולשרה־דבורה הסוערה ובשעה עשר ועשרה דקים נצב השמש בפני בית הדין, הוא ושרה־דבורה על ידו, וכל העם אחריו.

בית־הדין ישב לשפט משפטו, ישב לו בחצר החורבה, בחדר קטן סמוך לשערו הענקי של בית־הכנסת, השמאלה מאחורי דלת־ברזל; שם ישבו להם שלשה שופטים מאובנים אל שלחן מרובע ופשוט שכרכים עתיקים עליו, וכשנכנסה שרה־דבורה ואתה השמש הזקן נסגרה הדלת עליהם.

בחצר ה“חורבה” הזהירה קצת שמש ממרומי הרקיע ותפַתֵח ריחות רעים באשפת המקום ובבצותיו הרבות. אך לא העם הזה שם לבו לרפש, לצחנה, לארס שמלאו את הרצפה ואת האויר, ובמאות הפנים החורים, ובאלפי העינים העמוקות והנוגות רק רגש אחד שלט שלטונו המחלט: רגש ההמתנה, החכיון, הכליון למה שיֵעשה ב“חוטאת”, במרשעת המאה־שערימית, ואף רגע אחד לא שאל העם הזה לעצמו, אם בצדק ישפטוה ואם אין אולי מקום לזכותה; כי העם, כמו בכל מקום בעולם כן גם בירושלם של הימים ההם, – העם הטוב הזה ידע רק אחת: שרה־דבורה חטאה, חטאה עם איזה גבר, ובתור “חוטאת” עליה לקבל את חלקה…

7

חצי־שעה עברה, והנה נפתחה דלת־הברזל ומתוך החדר יצא השמש:

– מלקות!

כך קרא ויניף את מקלו העתיק באויר הכבד והמעופש:

– מלקות! למלקות שפטוה השופטים!

– למלקות! – קרא העם בסערה.

– למלקות! – נזעקו הנשים ועיניהן נוצצו.

מלקות! מלקות!

ומיד העבירו את שרה־דבורה לחדר סמוך, ושמה כבר עמדו שתי נשים זקנות, מוכנות הכן להלקותה. כמה הלקוה האכזריות, כמה פעמים המטירו את השבט על יפיה של שרה־דבורה, על בשרה הלבן והחי, על אישיותה הטובה והנקיה? מי זה יָדע, מי זה הרגיש אם לא שרה־דבורה בעצמה שנאנחה תחת ידי המלקות אותה בגבורה שאין כמותה? מי זה ידע בלעדה את יסוריה ברגע ההוא? ואולם בחצר החורבה עמד העם לשמוע בכיותיה, לשמוע צעקותיה ויללותיה, חרף השמש שהלכה ושרפה והריחות הרעים שעלו והחניקו, ובחורים אחדים נסו לשוא לטפס עד למשקוף־החדר כדי לראות במלקות וביחוד – במולקה.

אך הנה, נגמר: הדלת נפתחה, ושרה־דבורה, בוכיה ורועדה, חורה ויפה־פיה יצאה בלוית מלקותיה החוצה בפני ההמון הרגע והמשגע. שמה עמד כבר השמש, ר' אהרון, בשבעים שנותיו, באפו האדום ובמקלו העתיק, ויאחז באחת ידיו את רסן החמור אשר הכין עבורה – עבור שרה־דבורה חמור מסכן, חמור עני וקטן, נכנע ורזה, מבלי כל אוכף על גבו. ואחת, ושתים, ושלש, וארבע – וידים חזקות וגסות הרימו את האשה וירכיבוה על הבהמה העלובה. הרכיבוה עליה עם פניה לעמת אחורי החמור, לעומת זנבו הקטן והמלוכלך, ורגליה תלויות למתניו, תלויות וכמעט ערומות עד לברכים.

כי מי שם את לבו לצניעות ברגעים ההם? צניעות? עם אשה שכזאת, עם “חוטאת”, עם מולקה? למה?… וככה, בגויתה היפה, למרות שברונה, מעל לגבי החמור ההפוך; ככה, בזוג שתי עיניה הדומעות בתכלותן ובאנחותיה הכבדות מתוך חזה הרצוץ; ככה, ברגליה הערומות עד לברכיה הלבנות – ככה החלה תהלוכת החזרה. ולאט לאט, פסיעה אחר פסיעה, צעד החמור עם משאו העלוב לעמת השער ומתוך השער אל תוך ההמון הרעב והמשגע, המון בלי רגש, המון בלי חמלה ובלי רחמים, המון שזרק בה קלפות ורפש, שירק בפניה רוק, שצבט את רגליה הערומות ברגשות מעורבים של שנאה אמתית ושל תענוג דרך־אגבי, שקרע את שמלותיה מעליה, ששלח לקראתה קללות, שצחק והתהולל להותה, שגֵרה את החמור להפילה וקרא אחריה מלא: “חוטאת”! “חוטאת!”

*

שעה שלמה ארכה התהלוכה, מרחוב היהודים, בתוך העם הנדחק והמתנקם, עד למאה־שערים, מקום מגורה. בשמים עוד עפו העורבים, בשדות נבחו הכלבים; והערבים, כפלחים כעירוניים, ואתם הזרים המעטים מארפה הרחוקה, והסוסים והגמלים גם הם הסתכלו בתמהון במחזה החדש, בחמור הקטן והעני מבלי כל אֻכף על גבו, באשה היפה־פיה הרוכבת עליו, ברגליה הערומות והמהוקצעות, בשמלותיה הפרועות ובמבטה השחור והזעוף…

– מה זה? של ארפי את אחד הערבים.

– “יהוד”! – השיב הערבי.

– ומה הם עושים?

– שבו מבית־הכנסת.

– כך שבים יהודים מבית־הכנסת?

– כן.

ויצחקו המביטים צחוק של בוז וחמלה, וארפי ערום כונן את מכונתו אל הרוכבת, ויגזל את תמונתה לזכרון.

*

ולכשהגיעה התהלוכה, בקללותיה, למאה שערים עם נשותיה המאשרות מהמראה, נפלה שרה־דבורה מעל החמור ותתעלף, ובהתעלפותה הורמו שמלותיה על פניה וחצי גויתה התגלתה לרגע ביפי ונוסי, תוך השמש המזהירה מזהר של צהרים; ויפערו הזקנים את פיהם הריק והבחורים נדחקו לראות…

– אסור! – צעק השמש, ובתנועה אטית כסה את עֵרומה.

– השליכוה המרתפה – קראו הנשים בחרון.

– המרתפה!

– השליכו את “החוטאת”! השליכו!

וירימנה השמש, חרף שבעים שנותיו, על גבו הכפוף, וישיאנה לחדרה האפל.

* *

יוס’לה הביט אל המחזה מרחוק, כשפן ומוג־לב ושום גאון לא עוררהו לעזרתה, ולמחרתו ברח הנבל אמריקתה, ברח עם חרפתו ועם חטאתו. ו“החוטאת”? איש לא ידע איך, איש לא ידע מתי, אך גם היא נעלמה פתאם, וכיום הזה הריה סובבת ברחובות אלכסנדריה המצרית, הפוך בעיניה, שדיה מלאות וחצופות על חזה, צחוק פרוע ומשגע בפיה לצודד גברים את בית־הזונות אשר אליו נכנסה…

כסליו אתתמ"א

מקדש לאליעזר וחמדה בן־יהודה – אבותי.

אמר: “התבאי?”

ענתהו: “התשאר?”

הוסיף: “אך זכרי ים־התכלת, סירת משפחה, תענוגי המרחב ועתיד שוקט, נעים”…

השיבה: “אולם עיר כבירה, נהדרה, בירת תבל; חדר נסתר, בעל חלון פונה לגן; רוח־צח, זמרת צפרי־דרור; אושת עלים רכים, זמזום מי־ברכה קטנה; ובדידות תמידית, וצל בחיינו, סתר־נעים במעשינו… מה נתענג, נראה נחת… השאר…”

ועיניה־רהב נטיו ישר נגדו: הן התחננו גם צוו, הן בכו גם התאכזרו; ידיה הרכות וחמות לחצוהו, זעזעוהו, שרפוהו… שפתיה נפתחו, פרפרו וגלו את שניה־שן, את לשונה־דבש וכלה שאפה לתענוגים, לחיים הומיים של אהבה סוערה…

שאלה: "התשאר?…

ומבטה בער ולהב ולהט, קולה רעד במקצת, גוה פרכס, לחייה ורדו וריח־חי נדף מבשרה הצעיר ורך, משערותיה הרעננות… היא היתה יפה, נשגבה, אלהית… היא דמתה לוֶנוס, בשרטוטיה הישרים; היא היתה כיהודית, בעיניה השחורות; ולרגעים היה היתה כמו אל־טבע, מלאה קסם אי־ידוע, אך מרגיש…

ופתאם התכרכמה, קצפה ואישוניה זרקו אש־כעס, להבי־קנאה; היא התרוממה, הזדעזעה, חָורה בפניה ופרעה את שערותיה שכסוה כזר: זאת היתה מין אלת־נקמה…

וצעקה: “התשאר?… התשאר?…”

אך הוא, התחזק, ויתקומם בכל עז לחפצה; הוא סגר את עיניו, לבלתי יביט ביפיה הפראי, לבלתי ירגיש בכחה הענקי; ואחרי מחשבות מתרוצצות, מתאבקות בראשו החם ובלבו השוטף דם רותח – ענה:

– לא!

שמש עוד נראתה מבעד החלון הערום; ספיר־שמים לא חשכו, רוח מחניק לא נשב; זרזירים נפנפו כנפיהם, סנוניות צרחו בקולן, הכל הביע תחיה, טבע.

וזהב ירד כגשם על שערותיה, ויתן להן שויון רב לעטרה; חזה התנדנד וחשב לזרק חוצה לב קטן וסואן… היא נקרבה אליו, וכרעה לברכיו, וחבקה ונשקה: "השאר… אז תמיד אהבך, אחמדך; תמיד נחיה אהובים, נחזה במחזות, נטיל בגנים, נרכב על סוסים ועל דו־אופנים! תמיד תהיה לי, אני־לך, ומאום לא יפרידנו; תביט בעיני, אסתכל בעיניך, אבקש שפתיך, אגען בחם וברשף… השאר… ונהיה מאשרים בעיר־חן, בעיר־אשר, בעיר־תפארה… השאר… וכל צרה לא תאֻנך, כל דאגה לא תשכן בלבך; אני ­– בנשיקותי אניסן, בחבוקי אבריחן…

והיא גפפתהו… והוא רפף, נכנע כמעט… הוא חפץ לענות:

– טוב, אשאר…

אך הרעיון הלמהו: ארצו, עמו, שפתו, אבותיו, רעיו – היזנחם? הישכחם למען זאת האשה? הישליכם מאחורי גֵוו, למען תאות הרגע? לא!

ובכל זאת מה רכות מליה היו, מה מלאות צוף, נפת… הן סלסלו, נגעו עד נפש…

לסוף נהמה: “התשאר?…”

אך הוא התחמק ממנה, ויברח, ויענה בקול קורע ופלוד:

– לא!

…בהסגר הדלת שמע אנחה; אחרי־כן צוחה; אחרי־כן, קול נפילה ודומית מות…

והוא, ברח… ברח…

* *

זה קרה בפריז, לפני שנה…

הוא בן עשרים, בעל שפם שחור וקטן ורך: הוא רם מאד, וכתפיו ישרו והעידו מרץ, עזמה; פניו שזפו משמש ארצו, מרוח מדברו; עיניו עמקו מהסתכלות תמידית ברקיע עמק, עמק מים, עמק מתהום הנשיה…

ומחיפה הקטנה, השוכנת לים ולהר; מבתים נמוכים וצרים, ונוטים לנפל: מרחובות עקומים, עקלקלים, מרֻפשים, מרֻצפים אבנים חדות ודוקרות; מנמל בלי רציף, בלי מחסנים וברכות; מהסביבה הדלה הזאת נזרק לתוך עיר צרפתית. שם חפץ ללמוד, להתקדם, להֵחכם, להנָאן… שם הבין יפי, אהב מוזֶאום, העריץ תאטרונים: שם העיף עיניו סביבו: ארמנות־פאר, היכלי־עשר, רחובות מלאים, גדושים…

שם גם עלמות נהדרות, יפות, חיות ומושכות־לב.

שם גם הצרפתיה שאהב…

והוא אהֵבה בלבו, במוחו… הוא אהבה בשביל לטיפותה חִנה, יפיה: הוא אהבה בעד טובה, רכותה, אמתיותה…

אבל, היא היתה צרפתיה והוא היה עברי!

היא אהבה את ארצה היא והוא אהב את ארצו הוא; היא הקדישה את שפתה והוא הקדיש את שלו; היא בקשה להשאר בפריז והוא בקש לשוב לארץ־ישראל ודוקא לחיפה עירו:

“מה יהיה? מה יהיה?…”

בביתה קבלוהו כבן: שם כבדוהו, בטחו בו, קוו בהצלחתו, האמינו בכשרונותיו אף הזמינוהו לימי־הפגרה לשהות בביתם, חברוהו לאגודת הנוסעים והתרים שלהם… ספרו לו סודותיהם, שאלוהו עצות, תכניות… הוא היה כבר שלהם…

והיא – שמה היה פְרנס – השיבה לו, כל מה שרחש אליה… היא הבטיחתהו הרי־פלא באהבתם; היא נתנה לו ידה – יד־אמונה, טבעתה – טבעת־נצח… ההיה מאֻשר כמותו?

וילמד אותה עברית: קרא לה ספרי עמו, ספר באזניה תקוות עמו, עבודות אחיו, החלטות אומתו; תאר לה הרי ארצו, נושאי שלג ושמש; ציר לה שפלות ונהרות ארצו, מרטיבי־עשב, מגדלי־עץ והשלים את הכרת ארצו, באנשיה, ערבייה, עתיקותיה…

היא שאבה כל דבר מדבריו – יען הוא דברם… היא סבלה את התלהבותו – יען הוא היה המתלהב… הוי, פרנס אמללה!

אך רק החל לדבר לה על נסיעתו לשם, סתמה את פיו בידה הרכה, ותקרא לו:

– הס, רשע, הס!

והוא החריש בהכנעה בראשונה – עוד ימים, עוד שבועות, אחרי־כן – עוד חדשים; הוא החריש גם שנה, שנתים…

לסוף… בקש, התחנן, כי תהיה אשתו, כי תלך אחריו… אך היא היתה צרפתיה… ודוקא מן הטובות, מן הנלהבות… והוא עברי, מן הגמורים…

"מה יהיה? מה יהיה?…

דרש מההורים את יד הבת: מיד הסכימו. תבע מהם להשתקע מחוץ לפריז – הסכימו. הציע אז, כי תסע אתו לשם – ועיניהם, וידיהם רעדו: לא! הם היו צרפתים!

והוא היה עברי, מן הנלהבים…

“מה יהיה?”…

יהיה, כי ישוב לארצו, יהיה כי ישוב לעמו ולשפתו. היה כי ישכח צרפת ופריז, צרפתים וצרפתיות, אהובים ואהובות, יהיה כי ישאר עברי!…

וזאת היא ההחלטה שאִבנה את לבו אז, גם בפני מראה יפיה, גם בפני בקשותיה הנחמדות… וזאת היא ההחלטה שהכריחתהו לברוח ולעזבה לנפשה…

והוא ברח…

אב אתתל"ה

לל.ק.

א.

בלי חמלה נהיה ליל:

“מה! אף קו־שמש לא נשאר, כל עוף־מעל לא זמר?… אייה! למה גז היום – היום האחרון? מדוע, בא ליל – אם גם הוא אחרון?”

העלם שתק; הוא שמע קול:

– יהודה, אתה נוסע?

פה הזדעזע כלו: היענה? אַה, כמה אכזריה היא המלה “כן”, כמה מרגיזה היא אותו זה שבועות וירחים. כן, עליו שנית לנסע, שנית לנוד; כן, עליו ללמד רק שמה בין עמים רחוקים. אתם עליו לחלום, כמוהם עליו לאהב ולשונם ורוחם יתָקעו במחו: הנהו עתידו; כן! הנהו עתידו…

אך הקול הוסיף:

– אמר, יהודה, אמר: הלא מחר הנך נוסע? מחר?

אז יקום הנער מעל כסאו בגן: הוא היה רם. על ראשו הצעיר תלתלים הסתבכו, על מצחו שרחב קמטים התמעקו, וידיו השתלבו, ורגליו צעדו. הטבע – כמו לבשה דם, הוא – כמו עטף סער ומעיניו שתים הדמעות התפרצו: היסע גם הפעם, והוא לא יוכל, והוא לא רוצה?

אולם דבר־מה אבנהו פתאם, ובלחש כמעט אז יענה הנשאל לשואל:

– אמת! עוד מחר אסע, כבר מחר!…

ב.

דמעה אחרי דמעה יבשה: במזרח התעורר הירח וכבר נִתק מן האפק הלאה. כמה היתה חורה הלבנה הזאת, איך יצקה אורתה הרכה מחשמל, עד מה לטפה ממרחק ולאט גם הקסימה. האילנות בעליהם אָושו־ארשו סודות. הרוח הלזוג המה־חמל אנחות ובשמים גדודי־ככבים קרצו בגבורה. השד! איזה ליל… הישכחנו הוא?

עד נצח לא ישכח!

הוא התנשא אז מדרום לצפון, ממערב לערב. הוא ראה את ארצו גדולה ורחבה, מתחלת עם ים וגומרת עם ים. הוא ראה את הירדן מתפתל בשאון ומשקה במימיו עוד גן ופרדס. הוא ראה את הכרמל גאה וגבוה, לובש עוד כרם ונושא עוד יער. המדבר?… לשוא! כי איננו. במקומו כרמים ושדות ירוקים ורועשים מאדם, מבהמה, מצפור. השלגים נמסים, המעינות זורמים והעם האחד עובד, טורח ותמיד מנצח!

והוא, יהודה, בתוך כל העתיד הלזה היה בחור – בחור כברוש צעיר, בחור כתמר בן־עשרים. הוא, יהודה, היה שחור מעוז השמש, אך יפה מיוני – לכן עלמות אהבוהו… ואיך, איך לא ישאר בתוך זה עמו שנתן לו דמים? איך, איך יבזבז בנכר הארור את מיטב שנותיו ומרצו?

מהבית האב קורא:

– הילד, בוא־נא!

ואחריו האם חוקרה:

– ילד, הוי ילד – איֶך?

ויתעורר יהודה, כאילו נפל אל התהום, ויחרד אליהם במהירות הברק:

– אמא ואבא, הנני! הייתי בגן ואקטף פרחים, טפסתי על תל ואשקיף אל העיר, שכבתי בעשב וארָטב בטל: האין רשות אב ואם? האין רשות?

– האורחים כבר באו – יִסרה האֵם.

– היה גשור! – בקש האב.

ושלשתם – יחד נכנסו.

ג.

בחדר שלטו אור ועשרים זוגות עינים: הכל יקד למול העלם. על השלחן הארוך כוסות, יינות הבריקו. על הקירות הלבנים פרחים, ענפים הריחו ומפנה לפנה מתנות לכבודו הוצגו. הם דברו בנשימה אחת – האבות והאורחים, הם חלמו לו עתידות, הם נבאו לו גדולות והבטיחוהו נצחונות: הערב רחש חג, שכלו עליזות ואשר – חג בגרותו של העלם.

– תסע שמח? – שאלה האֵם.

– תשוב אדם? – הפציר האב.

ותשובתו היתה: כן!

– תמרד בחשך? – הפסיק ידיד.

– תלָחם לחופש? – שסעה עלמה.

ופיו נדר: כן!

ובלבו הכָאוב?… אַה, בלבו הכאוב, בלבו המרוד והקרוע שטף, גאה הדם וטפה לטפה כאילו לחשה: הזהר!

לו היתה הארץ לגמרה, לגמרה שלתו; לו אלפים מבני עמו תמיד עבדוה, תמיד נטעוה, תמיד הרימוה שמים – הירֵא אז לנסע גם למרחקי המרחק? הוא היה הולך שלֵו, בוטח. הוא היה רוכש מדע, נסיון, עשר. הוא היה שב באוצרותיו ומורישם לעמו. אבל עתה, – עתה שאדמת האבות בזרועות אחרות; עתה שאין כמעט ידים ליצור “נקודות” – היש רשות לנוד לו גם לשנה? אחריו הלא ימשך עוד צעיר כמותו. אחריהם עוד עשרות, עוד מאות ומאות, והאחרים כלם – הישובו?

הישובו הם? – זאת היא השאלה.

בתוך ההמולה הורמה כוס:

– לחיים, יהודה! לחייך, ועל ידיך – לחיי האמה!

– חן־חן!

וישתה, וישתו העשרים אף הם. השאון עלה, התגבר, השעות עפו, הירח בחוץ התחבא. עוד מעט יגיח אור שיבשר את הבקר. עוד מעט יגיע הדק של הפירוד הנורא. יפו הקרובה, הים הרחב, צרפת במערב יעברו על פניו והילד הדומע לאבות ולעם ימָצא בנֵכר, בגולה… ומי יודע? רבונו של עולם – אולי לתמיד…

בקרבתו החלו לעבור:

– שלום, יהודה, ולהתראות!

בשפתים נקפאות ענה רתת: שלום!

– יהודה, הגד, התזכררני אותי? התדרש שלומי מברלין היפה?

העלם הושיט ידו, קרה כגליד, וישָבע: אזכר!

אז נגשה גם עלמה צעידה חמודה:

– הא לך, יהודה, זכרון מאתי. הידעת מה זה? הבט: תנ"ך קטן, אבל קטן כל־כך שתוכל לתלותו אל שרשרת שעונך: הזהר אל תאבדנו, ואותי אל תשכח!

מבטה הבריק כגחלת הלילה:

– חן־חן, ידידה: תנכך ואת – בלבי!

והאחרים עברו גם הם וקראו: שלום!

לכלם השיב, ובת־צחוק על שפתו: שלום!

ותפתח הדלת, ויחדור קור־החוץ, וכן יצאו אחד אחד… השעה היתה שתים, הגן היה ישן, הרחוב היה שומם, הרקיע היה צופה, ומרגע לרגע שוב נקרע האויר מקולות ובנות קול:

– שלום… להתראות! להתראות!

ד.

נשארה רק אחת: עוד ילדה – אך ללבו היותר אהובה. נשארה רק היא, כתמיד מנהגה, בלילות הירח – היא אתו יחד, והוריה עם הוריו, וככה – בעיניה הפונדקיות אשר ידעו ללהט, בשערותיה הערמוניות אשר למדו לכבש ובקולה הכנורי אשר בלבל וקסם – ככה ישבה למולו. הוי, מה אהב אותה עוד מראשית ילדותו. אהֵבה כאת משפחתו הגדולה; אהֵבה כאת ארצו הטובה וממנה קוה כל התגשמות עתידו. הוא ישב לנגדה, על הדקה הרבועה, בהשענו אל גזע היסמין. עיניו הכמהות את עיניה בקשו: היא היתה נערצה. ריסיה הסתירו את שחור־אישוניה, תלתליה החשיכו את לבנת־מצחה וחזה רק החל להתרומם: עשר לא היו לה כשאליהן חמש.

ושמה היה עליזה.

עבריה קטנה: לו אך חפצה כי אז התנפל הוא לרגליה, כי אז כרע לברכיה למען תרמסנו, למען תדושנו בלי חמלה. אבל לו רק אבתה, כי אז גם לבש עָזמה, כי אז בער לבו באשֶה הרצון ומוחו גָאה כהר־געש מהחלטה מוצקה וחלמישית: לנסע, לנסע וללמד, ללמד ולנצח ולשוב לארצו – ואליה!

לו רק חפצה, לו רק אבתה…

לבדם היו שניהם: מגבוה השתפכה האורה על פני שטח הגן ורוח קריר־נעים זעזע את עלי האילנות. הטל ירד וירדים את העשב, וריח היסמין, שאליו נשען הוא, פשט על ראשם יחד, חדר עד לנפשם פנימה ויבלבלם בקסמי פתויו. היא ישבה, ברך לברך צלובה וידה לסנטרה מונחה. אַה, מה אלהית היתה כך: שמלתה הקצרה נתכנסה בין שוקיה וגלתה את בהק־לבניה. גרביה הדקים צירו את רגליה ונעליה כמו הקטינון עד מאד. חצאי שרוליה הורמו לכל רוח ויחשפו את זרועיה עד לסוד־אציליה, ענקה המשולש הבליט את צוארה, זה הצואר המלא רק מעט, ובפתחונו היהיר עד ללבה הצעיר עוד הוסיף לה חן ומוסרות: אַח, לו רק יכול לקרוב אליה, לתפס את ידיה, למשכן אליו ולהמעיך את חזה ללבו הגועש… אַח, לו רק יכול להרגישנה מפרפרת וסוערת בידיו כצפור הקטנה בידי הציד…

– עליזה – נועז – עליזה…

– מה, יהודה? – שאלה בתמימות שנותיה.

שמו צלצל מפיה כדם, ויתן לו עוז וגשורה:

– התאמרי לי גם את דבר־מה?

– אני, יהודה, מה חפצת שאמר? – שאלה שנית ועיניה ילדותות.

– אוה, אמרי־נא לי, למשל, כי אהבתיני כאח; אמרי־נא לי, עליזה, כי תגעגעי אחרי, כי תסעי גם את לבוא שם אלי. אמרי־נא… הידעתי מה עוד? עליזה – האין ידעת אַת? אַת, עליזה, אַת?

היא הורידה את ראשה: הקלע אל המטרה? הנכנסה אש אהבתו לסגור לבה פתאם?

אך לא: היא נשארה דוממה.

– עליזה, אכזריה, האין תשובה?

– מה חפצת שאשיב – רטנה כמעט בכעס.

ויבהל, ויגמגם:

– השיבי, כי רק אותי אהבת, אותי האוהב אותך מכל. השיבי, כי אותי תאהבי מעתה ולנצח וכי לא תדעי אחר בלעדי: עליזה, הגידי־נא לי כל זה!

מעל כסאה זנקה אז פתאם ובצחוק־פנינים:

– אבל, יהודה, זה שגעון!

“זה שגעון”… מי, מי זה בטא את המלה הנוראה הזאת – שגעון? מי, מי זה המטיר כדור רעם על ראשו העלוב ומי מחץ כה את לבו ופזר את חלומו? זה שגעון?… חה! זה שגעון!… שגעון… ובתנועת מכונה התרומם גם הוא, ויגש אליה. הוא נגש ועינו ירתה אש, הוא נגש ואצבעו גזמה:

–הגידי שנית כי זה שגעון!

היא חשבה לנוס, אך הוא אחז בה: עמדי עליזה, עמדי! למה זה תברחי, ואני כל־כך אמלל? הוי, עליזה, שמעי־נא לדפיקת־לבי, שמעי והבהלי: הוא דופק כמטורף, הוא נבקע ומתפלץ. התרצי שאמות, התרצי שאקָבר בחשך־האדמה, בקרח־השאול? התרצי עליזה, כי יבכוני אבותי, כי תבכיני אולי גם את?

עליזה הביטה, מבלי הבן דבר: חמש עשרה שנותיה לא ידעו אהבה, לא ידעו מה רצה מאתה; ובכל מאמצי כחיה נלחמה היא בו ותבקש להֵחלץ מאחיזת ידיו:

– הנח לי, יהודה, הנח! מה לך הלילה?… מה לך?… תן לי ללכת, תן לי לרוץ: מה חפצת ממני, יהודה!

אז ישתגע באמת: את זרועה לחץ, מעך ושבר. את גויתה נענע, טלטל וגלגל. את שערותיה לפת, סלסל ומשך וימטיר את נשיקותיו על כל ישותה…

– עליזה! עליזה!

ותצעק הילדה: יהודה! משגע!

אך הוא הוסיף, כאחוז־בלהות, וזרועיו כנחשים אותה לקחו, ועוד מעט, עוד מעט ו…

פתאם – ויד אמיצה, יד עצומה התדפקה על ראשו: כל גופו נשבר, ברכיו כשלו מחולשה, תוכו רתח, סער והמה וברפיון אחרון, באבוד כל חושיו נפל ויגנח:

– ע־לי־זה… כן… מ־חר! – ממ־חר ל־מל־ח־מה!

ה.

… ש ש.

יהודה הקיץ במטתו הרכה: שמש זה אך זרחה, צפור כבר צפצפה, אף תרנגול קרא. מיד לבש, רחץ, סעד, ויהי מוכן לנסע… לבלתי שוב אולי.

פניו היו חורים ועיניו אדומות כדם.

בזוית המזרח עמדה עריסה ובה נם ילד עודו תינוק: אחיו! אל קיר המערב נשענה מטה ובה שכבה ילדה כבר יפה כאור: אחותו! ותמלאינה עיניו דמעות כגשם, ויגש אל האח, וישקנו שעה קלה, וימץ כמעט את דמו; ויכרע לעמת האחות, ויחבקנה דק, וישתה כמעט את נשמתה. גם אותם לא יראה יותר, גם אותם!

אביו ואמו נכנסו: שום דבור, שום אות לא הגו בשיחתם אם ידעו מה שקרה אתמול: “הכבר קמת?”

– קמתי!

ויצא החוצה, אל גנו האהוב: עוד מבט־רגע ליסמין המשכר, לשטה האבוקה, לעשרות הורדים, לבור המאַיד, לזית הענֵף על־אם האבניה: ברכה לכם לכלכם, אתם שראיתוני בצחוקי ובדמעותי, וגם אתמול… בשגעוני – ברכה לכם! ברכה!

והכל עובר, שוטף ונעלם כחץ: המרכבה מסתערת ממקומה. הנה העיר כבר אפק, והנה – כבר תחילת התחנה. הלב, אם לו עוד כח, פועם ושותת. המוח, אם בו עוד אֵב, זוכר ומתכוץ, ומסביב מתלבשת הטבע לכבוד זהב־היום.

אך צפרו:

– אבא, אמא – עוד נשיקה לכם, עוד לחיצת־יד, עוד מלה של חבה, כל דמעה היא לכם, כל געגוע בשבילכם וכל אנחה לזכרונכם. אמא, שלום! אבא, שלום!

ב: צפרו!

– אֵם ואב: יש עוד שהות, חכו־נא איפוא קט. אל תלכו, אל תעופו. העניקיני־נא עוד מזיו הודכם, ואל־נא תבכו…

ג: צפרו!

– שפתיכם, אב ואֵם, בפעם האחרונה; שפתיכם נא תנו!… כן, יקרים, ככה: ככה! אַח דמעותיכם – למה הן זולגות? למה הן מרות? אך שימו־נא לב! הרכבת הנה זזה: שלום!

– תשוב?

– תשוב! תשוב!

הקולות מתערבים, קרובים וכבר רחוקים, הולכים ונפרדים, טסים ונמחקים:

– ת־ש־ו־ב!

ומשם, מבעד להרים הבולעים את הרכבת. משם, מתוך ירקרק הזיתים הזקנים שבין הטרשים – ממחטה לבנה מונפה: יהודה הוא המניפנה, יהודה הנפרד מארצו.

אם רק ישוב?

איזו שאלה, אלהים, איזו שאלה!

ו.

…“יהודה, הנך בתוך הרכבת. אתה מתגלגל… מערבה, מערבה תמיד. ימינה הרים נוגעים בשמים, שמאלה תהומות יורדות עד לשאול. לפניך מישורים, ובקעות, ונחלים גם־כן מבלי מימיהם, ולסוף השפלה בכסותה הירוקה, והים שם באפק, הים התכול, הרחב, האל־סופי… החום גדול, מחניק עד למאד, הראש כמו נטחן בריחים ענקיים: שור! כבר ציון אנינה וכבר התחלת לצאת מארצך, ועוד תוסיף דרכך ככה – מערבה, מערבה תמיד!”

ונשען אל החלון, בעגלת הרכבת, כגוש של עופרת מבלי כל רצון, מלים מתפרצות מפיו, מלים מבלי כל קשר, מנותצות ומבולבלות כחלום:

"…ויהי הליל, ובעובי היער עברה ריבה כמלאך. באותו הליל, אל אותו היער, עלם נחמד התארח. מרחוק הרגיש אז בשמלתה הבהירה – הרגיש ויקרב אליה. מקרוב נלהב באש שלהבתה, וימסור לה אז את לבו. הוא טיל אתה יום, הוא טיל אתה חדש, הוא טיל עוד עונה ועונה, ומרגע לרגע, משנה לשנה דחתהו הנערה בלא־כלום.

אז ישפט מוחו: די חלומות, די געגועים, וצריך הקץ לכל זה!

ויאמץ את לבו, וישנן את עיניו, ויחדור לבית העלמה. לו אמרה לו: בוא באש, לך לקרב ושאף לדם – כי אז צית וקים. אך היא התחרטה, ושקרה, ובגדה: לכן יום השתגע: השתגע הנחמד, השתגע העברי – השתגע!

בכל־זאת נפגשים אחרים, אוהבים גם הם ונכונים לשגעון; כמו תמיד…

– כמו תמיד!

"…היה יום ובשמי הרום כוכב נצץ, נפל… בו ביום, ועל פני הארץ, בן נולד, גדל. בכרמים שם גפנים נושאי ענבים – אתם שחק וסעד. בטבע האוצרת כחות גביש וברזל – אותה גזל וחבק. הפגש איזה אבן שעמד על דרכו – ויגלגלנו, ויסערנו חיש. המצא איזה ספר על שלחן חדרו – ויקראנו, ויבלענו קט.

אז פקודה דרכה: עברה ילדות, חלפה שחרות, וצריך מעמד בני!

– צריך!

ויאזור עלומיו, ויצבור דם־דמיו, ויסע לשדה הקטל. לו מצא שם אויב, לו מצא גם צבא, כי אז הממם, הפיצם! אך הוא גלה שם עוני, ורעב, וחרפה, לכן נואש וימת. מת הגבור, מת העברי: מת!

בכל־זאת נולדים אחרים, נואשים גם הם ומסכימים למות; כמו תמיד…

– כמו תמיד!

אייר אתתל"ו

ושוב ישבו שניהם בגן.

מעל לשחור ראשם הסתעף אילן, כלו עטוי פרחים. זה היה שקד גדול, שקד רענן ועבות, אותו השקד שנטעו האבות ליום הולדת הבת. הגזע עב ונפוח ושלשת הסעיפים אשר השתרגו מתוכו כמו הסתלפו, כמו התפתלו במזיד. ענפים, ענפים נתזו לכל צד. היו כאלה שהאפילו לעלות, כאלו אמרו להשיג שמים; היו אחרים שעלו וירדו, וברדתם כמעט נגעו באדמה, כמעט השתרשו בתוכה, והיו גם כאלה שהתלכדו יחד, שהתכנסו איש באחיו, שהשתרבבו לסבך חזק וירוק. אכן, אילן מוזר ומשונה היה השקד הלזה ובימים הרחוקים ההם, כשקטנים היו גם שניהם, אורה ואסא השובבים, מה רעשו עליו מיגון ומרירות לשמע הקללות והנאצות נגדו:

– איזה שקד מכוער, – היתה נזעקת אורה ומעוג עקם את ארגמן שפתותיה – אינני סובלת אותו!

הוא דומה לגמל, – היה משיב לה אסא, – גדע אגדענו ממקומו…

– אוה, כן! גדענו־נא: מיד, מיד!

ואסא הקטן כמו התגדל פתאם: גופו התמתח מאד, עצליו התברזלו, מבטו בער וגזם ובשארית כחותיו הילדותיים, כבן־ככב לפנים, הסתער על האילן לשרשו…

האח, לשוא! האילן עמד כן ולא זע, ולא זז מעמדתו. בעיני הילד הבריקו דמעות, שניו חרקו חריקה זועמה ואנחת־היאוש פרצה מלבו:

– גמל!

בבת־קול לטיף וחי, פעם אחר פעם, השיבה אורה לקראתו:

– גמל! כן, גמל!

* *

הימים הרחוקים ההם עברו. עברו לתמיד, לנצח.

היום – עשרים שנה לו ושבע גם עשר לה. הוא שב אליה ממרחקים, מארצות קדמה ואור, מערי תענוגים ואהבה. היא יצאה לקראתו מחתולי ילדותה, מעמקי תמימותה ומבור עברה. הוא עלם חסון וחזק, לא גבוה מאד, אך רחב־הכתפים ונטוי־הראש. היא עלמה ענוגה ורכה, על פניה התקוה וחזה אך העיז להתרומם. לו עינים קטנות, אולם יוקדות וערומות, חוטם רומי ועז, מצח נחוש וקמוט וקווצות השערות על ראשו כחשך שחורות. לה שתי עינים גדולות, מָארכות, ומעל התפוח הלבן־ורוד בולט שחור־האישון, ורומז, וקוסם. עטרת צמותיה, כלילה מעל מצחה, מפזרת בלוריות על רקותיה, פה ושם. בלחייה החורות – אך לאט עובר דם ובין שפתותיה הדקות מרחף צחוק קל, צחוק לבן ורטוב, וצליל עד למאד.

וככה ישבו שניהם: היא אל גזע העץ, וראשה אחורנית, הוא לימינה, ושתי ידיו שלובות.

מסביבם הדשא הירוק, זרוע חנונים ודמומיות; על ראשם האילן העצום, וענפיו, ועליו, ופרחיו ומביניהם, בכתמים תכולים, בכתמים בהירים וזכים, השתרעו והתרוממו אין־קצי השמים. לרגעים נתחב פרפר בשערות העלמה ומשם עבר למצחה, לצוארה, על כתפותיה. בקרבתם זמזמו צרצרים זמזומם האביבי ומאות צפרים, סנוניות וגדרונים, קרעו את האויר בסכין כנפיהן. שירת הטבע הנצחית זרמה במלואה.

הוא קבע מבטו בה; היא היתה יפה כל כך. מעיניה יצאה אש, אש שלא ידעה לפנים. היא צחקה, ובשמאל לחייה נחפרה גומה, גומה אפלה כצל. היא דברה, ובדברה שחקה בשמלתה, שצירה את ברכיה וספרה את כל סוד יפין.

– התזכריני, אורה?

– אם אזכרך?

ותניע את ראשה בתוכחה סוערה.

– התרעמת?

– בודי, התרעמתי!

–הוי, סליחה!

ויקח את ידה, יד קטנה וחמה, וילחצנה בין כפות ידיו. אחר־כך התבונן באצבעות המהוקצעות וילטפן אחת אחת, מקצה הצפרנים עד לגבה הכפה, לאט לאט. אחר כך הרים את היד, ובמהירות הברק הגישה לשפתיו, הצריבה בנשיקותיו, עדי רעדה וקדחה. אז יעבירנה על לחיו, ישקיענה עליה, ישאב מתוכה את כל חיותה ולא ירפה ממנה עד אם אמרה:

– די!

– אהבתיך, אורה!

ובמלים האלה, שלחש לה לאט, הגיח את תמצית נשמתו. האח, כן! אהב אהב אותה, את הילדה ההוללה הזאת, את ידידת נעוריו היפה. אהב אהב אותה כילד תמים. אהב אהב אותה כאח גדול. אהב אהב אותה בלתי גבול, בלתי מצרים. כל קו וקו מפניה הקוסמים היה לו יקר מחייו, כל נקודה ונקודה מבגדיה הפשוטים הרהיבוהו עד שגעון. התחרים הלבן על צוארה העגול, השש הפשוט על חזה המלא, סרט המשי סביב שמלתה הקצרה, הגרבים הדקים על בשר רגליה וחצאי הנעלים בדקותן הארפית – כל אלה כמו אצרו נימי־חיים, כל אלה כמו הבליטו חלקים ממנה, כל אלה כמו התחברו ונהדקו לאבריה. באיזו סמרמרה נגע בהם, משש בהם, מעך בהם. ועוד נשארו עד היום, בכיסות בגדיו, חתיכות קטנות של צמר ומשי, חתיכות אדומות, תכולות, סגולות, ורודות ולבנות, אשר קרע מעל שמלותיה לפנים, חרף גערותיה ונזיפותיה ולמרות התמהון שקרא בעיניה:

– סמרטוטים! איזה רעיון! מה תעשה בסמרטוטים האלה?

מה יעשה?

הוי, תמימה; הלא הן הן, החתיכות האלו, שהבליטו לעיניו, בגולה הרחוקה, את ידידתו, את אורתו. ברחוב או בבית, בקראו בספר או בשמעו אל מחזה, היה פתאם מוציא מכיסו דבר־מה: זו היתה אחת החתיכות, האדומה או הלבנה, הסגולה או התכולה. רגש סואן הכהו אז, ובלבו התרוצצו דמים: היא! היא! היא! וכמו בקסם עברה לפני עיניו תמונתה, עטויה בשמלת אותה החתיכה שנמצאה בידיו.

– סמרטוטים? אורה! אורה! איך יכלת לאמר זאת? ראי!

ויתחב את ידו באחד מכיסיו, ויוציא מתוכו קטע לבן.

מה מוזר: ברגע ההוא היתה אורה לבושה לבנים מכף רגליה עד קדקדה: לבנים הנעלים, לבנה השמלה, לבנה החליקה, לבן אפילו הסרט שעל מקלעת שערותיה.

– הראית?

ובאחזו בידה סחבה אליו, בפקפוק תחילה, בסערת־אש אחר־כך:

– אורה!

ובזרועותיו האמיצות, המוצקות כפלדה לחצה על חזהו בעז. הוא הרגיש את שדיה הרכות כל כך, הוא חדר עד ללבה שדפק בשאון, הוא עטף את כל ישותה החמה, אשר פרפרה כצפור הומיה מתחת לנשימתו הרעבה…

בשמים עוד עמדה שמש שכבר התגעגעה אל הים. קרניה הזהובות השתפכו במרך על סביבת האדמה, ושתים מהן, רק שתים, אולי שלש הגיעו עד אורה ואסא. האחת שחקה בגלי שערותיה ורעדה על שיש מצחה. השניה נהרה על לחיה החורה ולפעמים חצתה את עיניה, התנגחה באפה, עברה על פיה.

אז יבקש העלם את הפה ההוא, יבקשנו בחם ובלהב. אורה התפתלה, הסתתרה, התחמקה; אך ברצון ובכח, בפקודה טמירה, הציב כך את עיניה מול עיניו:

– הביטי!

האויר התקרר ויתחיל גם הטל וממזרח המואב הציץ המאור השני. כי השמש כבר ירדה, כבר נעלמה בים, ועל מקום הצפרים הקלות, הקטנות עטו עטלפים מאילן לאילן. ירושלם התלַילה כן קו־לקו דק־לדק ובחכליל הירח שעלה וצחק התערבה אורתם התכולה והרועדה של הככבים החורים הראשונים. יופי הררי, בכל יפעתו המזרחית, פשט על העיר והשקד הגדול, אשר לרגליו עוד ישבו גם שניהם הגביר את אושתו ברוח.

– הביטי!

ואז, בקדחת האהבה, בשגעון התאוה מצא את דם־שפתיה. מצאן, ויקבע בהן את נשיקתו הצוללה. זו היתה נשיקה גדולה, עצומה, תהומית. זו היתה נשיקה מתוקה, שמחקה בזיוה את כל שנות הפרוד, את כל עצירת הרגשות מימים כה רבים.

זו היתה נשיקת החזרה…

ד' סיון אתת"ס

(קטע מספור “הקרבן”)

…כשנשתתקה פתאם שאגת האם, זו שאגתה האחרונה והקורעת מתוך חבלי לידתה הקשה, התפרץ האב החדרה ובקול נחר ורועד שאל:

– נגמר?

– כן! – השיבה המילדת בלאט.

– וחלפה כל סכנה?

– כן! – הוסיפה המילדת בלחש.

אז יגש האב אל המטה, אל מטת היסורים והתקוה, וירכין את ראשו בקדושה לעומת הדבר, אשר לפניו: בין הכסתות הרכות והעיפות, עם מבטה הכאוב מזעף מול החלון, עם ידיה שתים סרוחות לארך גופה הריק ועם חורון־המות על פניה הנופלים – כך שכבה העלמה, שהיתה זה עתה לאם. כל מלה, כל הגה לא יצאו מפיה ושפתיה, שתי שפתיה האדומות והמשכרות של לפני הילדה, היו הדוקות ושותקות באבדן דמיהן. הוי, מסכנה: תשעה חדשים ארוכים, תשעה חדשים אין־סופיים נשאה את בנה בחֻבה ורעיון הלידה הבעיתתה, ופעמים הביאתה גם עד לידי שגעון; כי ירא יראה כל־כך מקרבת הרגע האיום, רגע הגאולה הטבעית והמוכרחת, אף על פי שכל הימים שאפה לילד הרך, אשר את ישותו הרגישה זה כמה, שעל אדותיו חלמה בלילות ובהקיץ ושלבואו המאושר חכתה בתוחלת כה רבה. והנה, הנה עבר סוף־סוף הרגע הארור ההוא, עבר מבלי אשר יכלה לחוש כי איננו יותר, עבר לנצח והריהי – אם.

– שרה…

ובידו הקרה כגליד נגע האב במצחה של היולדת השבורה.

– שרה!

ותזדעזע האם הצעירה לקול קריאתו של בעלה. היא אהבה אותו כמו שמעולם לא אהבה איש לפניו בחייה. וקול קריאתו פעמים, יחד עם גליד־ידו על אש־מצחה הרעידו כמו בחשמל את מיתרי לבה הרופף. ותאמץ שרה את כחותיה כלם, ותפנה את ראשה מהחלון ומהאור אליו, אל בעלה, ובשתי עינים של רגש אלהי דובבה לאט:

– מה יש, יעקב?

זרם דם השתפך מלבו של יעקב לראשו ולעיניו: הוא הרגיש כעין אשר שמימי, כעין הרחבה נשגבה, כעין שירה עולמית בקרבו פנימה ומסביבו, וברגע ההוא היה יכול להחניק תבל ומלואה בין זרועותיו האמיצות והרועשות, לו אך רצו ונזדמנו לפניו. היא נצלה, היא חיה… אבל, הם! כי הנה שנית נעו שפתיה של שרה אשתו, של שרה הטובה שלו, והנה היא שואלת אז בהתרפקות:

– בן או בת?

אלהים אלהיו! מה ישיב לה על שאלתה, והוא עצמו אינו יודע כלום? אף רגע לא עלה בדעתו הוא לחקר ולשאל מה היה הילד שנולד, ואם נולד בכלל ילד, ואם לא היה הכל חלום, הכל סיוט רע שיש למחק ולגרש? בן? בת? איזה בן? איזו בת? כי עבורו, עבור יעקב החזק והרענן, יעקב הגבר והאוהב היתה רק היא במציאות, רק אשתו, רק שרה היחידה והאהובה, – בעולם כלו. בן? בת? זאת אומרת איפוא כי הוא, בעלה, הנהו כעת אב? אב! אב!

ובגמגום תמים, בגמגום כמעט הדיוטי פנה אל המילדת:

ה־ג־ידי: בן או בת?

בצחוק קשה השיבה זאת:

– בן!

אז ישוב האב אל מטת החולָה, ובבהלה וקדחת לאט באזנה:

– בן!

בעיני האם כמו הבריק ברק, ושחור־האישון מתוך תכלת־הבבה הביע אשר אין־קץ. זהו, זהו שהתפללה שנה, זהו, זהו מה שבקשה ברגעי פרפוריה היותר קשים: מכיון שכך הוא הטבע, מכיון שצריך כבר ללדת, מכיון שחיבת האשה לסבול ולראות את המות כל ימיה…

אך בו ברגע ירדו עפעפיה על שני אישוניה ובכבדות נחו, נרדמו. מרגע לרגע עוד עבר רעד בין אצבעותיה השדופות ושפתיה כמו לא נראו, כמו נחמקו כליל. החזה לא נשם, או אם גם נשם – לא התעמל וגויתה הריקה התרוקנה עוד יותר ותצטיר בעגמה מתחת לסדין, אשר בו התכסתה: היא ישנה ובה בשעה, מתוך מרחב החוץ, מתוך עלי האילנות והגן התגנבו החדרה מטבעות־שמש וכתמי־צל. מטבעות זהובות כלן, וחיות, ועליזות, כי השעה היתה שבע, לפנות הערב, והשמש עוד לא שקעה. וכתמים נעימים מאד, נעימים ולואטים כל רז, כי הירח, במזרח הגן גלה כבר את חצי־אגנו. ובמנוחת החדר אז, אחרי הגאולה, שחקו המטבעות והכתמים האלה בשובבות מיוחדת, שחקו ורקדו, רקדו והתהוללו חליפות פה ושם: בתוך שערות האם ועל חורון־לחייה, בין סדין ושמיכה וגם לרגליה, על זקן האב ובשתי עיניו; כי זהו טבעה של השמש בכל המזרח.

פתאם, ויבבה דקה הרעידה את אויר החדר:

– אי! אה!

זה היה הילד.

– אי! אה!

זה היה הילד שלו, של יעקב, המבוהל מלא־אמון ומלא־הבנה, והמילדת קראה אז בקושי:

– הס! אל תחל בבכיות, כי אם אין יבוא האב ויכך…

השמעת יעקב? הנה בנך בוכה, בנך הקטן; הנה החלה לך תקופת האבהות; הנה עברו לנצח ימי האהבה הברה לאשתך האלולה בלבדה. נגמר יעקב: אתה אב. אתה אב, ואב תהיה מעתה כל ימיך, עד יום מותך. אתה אב, ואם תרצה או לא, הרי בנך זה, היוליד הבכין והרטוב הזה, גזל יגזל כמה שעות, כמה ימים, כמה שנים מעתותיך ומכחותיך. התבין יעקב? כי על כן אב אתה! ולך, לך וזוז־נא ממקום עמדתך, לך והפיג־נא את בהלתך, לך והחל־נא בעבודת העתיד. הנה שם, במטת יגונה ישנה אשתך, אשר כל־כך אהבת. ישנה היא וסופגת לאט, מהאויר אשר בחדר, את כל הנחוץ להחלמתה. היא תבריא, היא תשוב לאיתנה, היא תיף ותהיה מאושרת, כי אֵם היא לבנה, אם היא אחרי כל יסוריה ודוקא מפניהם, ולבנך יש מעתה מגן וגואל. אך גם אתה, יעקב, אל תשכח אויה! כי גם לך יש חלק ביוליד הרך; אל־נא תשכח יעקב כי אב אתה, כי אָב אתה…

הס, ילד! הס!

וישתתק הילד ברצונה של המילדת, ויישן גם הוא את שנתו הראשונה. אז תניחהו האשה על יד אמו, במטה ויתהה בו האב בעיניו, בתאבדעות. השמש ירדה, ומבעד לחלון – חָדרו אז החדרה נקודות החשך. בשמים עופפו אחרונות צפרים, עלי האילנות הסתודדו ברוח והירח הלבן עלה עלה…

לנָפִיסֶה.

התעטפתי בקפשי, אחזתי את שוטי, קראתי לכלבי, – ואצא הימה.

רגע עמדתי, ואביט.

עוד לא רד היום. במערב השמים הבהיקה השמש ותשפוך אורתה על כל הסביבה.

לשמאלי הנמל והעיר, לפנַי הים וגליו.

לשמאלי בתים על בתים, מרבעים, קטנים, דוממים, לבנים ואדומים, צהובים ותכולים; מנהרה דקה וגבוהה, תקועת חצי־לבנה, חוצה בהם, ומביניהם, פה ושם, עולים שמימה תמרים נאים ורעננים או ברושים שחוריים ומחודדים.

לפנַי מים רבים, הבאים ממרחק, מארצות האור והיָזמה או ממדינות הסודות והחלומות. גלים על גלים, אדירים וקלים, משתברים ומתקצפים, משתקשקים ומתגלגלים עד לרגלי, על שפת החול הרך, – וגוססים.

שמה העיר ושאונה. פה הים ודכיו.

רוח קל, רוח מבושם מרחף על פניהם, והכל יחד כמו עטוי, טבול במבול של שמש, כי עוד לא רד היום.

אז ארים את רגלי ללכת הלאה.

לאורך המים הלכתי. צפונה, תמיד צפונה. הלכתי ואצעד בעוז. את ראשי רוממתי, את גבי זקפתי, את חזי הרחבתי. שאפתי בכל פה מהאויר הזך והמחלים ובשתי עיני האורבות הבטתי, סקרתי, אפזתי.

שכחתי תבל ומלואה.

פתאם, וינבח כלבי.

– מה לך, מהיר?

אולם הכלב לא ענה, אף לא כשכש בזנבו. כחץ מקשת, כזיק ממדורה כן הסתער ממני והלאה.

איהו?

בו ברגע התגלתה תמונה במרחק הקרוב. תמונה לבנה, יפה, קוסמה ולרגליה התעלס הכלב, – כלבי. מהרתי לקראתה. מדוע? הידעתי? ובה במדה שנגשתי אליה, כן הלכה והתבלטה התמונה, כן הלכה והתבררה.

הנה־הנה:

עינים אמצות מכבשן, מלבבות מנחשת. מעל מצחה החלק התרוממו שערותיה השחורות, הסתלסלו לאט, ותזרמנה בתלתלים על שכמה. אפה דק ונחוש, נחיריה מרפרפות מתאוה, שפתותיה אדמות ומלאות, ובצחקה, – תֵראינה שתי שורות שניה הלבנות כשלג ביום־קור. והיא צחקה. היא צחקה בחן ובמתיקות. לחייה השחומות התכסו אודם קל, וגוה החמוד כמו נִחש וגנדר.

– שלום היפה! – קראתי בקול.

– שלום עלם! – ענתה היא.

והכלב בינינו צוהל.

אז תקבע בעיני את מבטה הדולק:

– אן תלך, עלם?

– לטיל. ואת, יפתי?

– גם אני מטילת.

– לבדך?

– לבדי, כי הלא אין לי ידיד.

– אני ידידך!

אמרתי, וארתע לאחורי. רבונו של עולם, מה עשיתי?

– אנא, סלחי לי, עלמה.

ותפרוץ בצחוק של ילדה. – לסלח! האם חטא העלם? העבודה, כי לא! מה נחמד היה בהתלהבותו, מה תמים מה טבעי:

– בוא־נא אתי.

ונלך יחדיו, היא לימיני, אני לשמאלה. יחדיו הלכנו, שקועי־ראש, ומלה לא יצאה מפינו. נרעשים היינו שנינו, ולבה הלם כלבי – זאת שמעתי, זאת הרגשתי. הלכנו, וצללינו, ארוכים ודקים, התפשטו מזרחה, עד לערמות החול. הלכנו, והרוח לטף את שפתינו, את לחיינו ואת עפעפינו הבוערות וילחש באזנינו סודות.

כעבור חמשה דקים, העמידתני.

– הגענו, אמרה.

וארים את ראשי. ממולינו התרומם אגין קטן, נטוע חורשה עבותה. מסלה צרה ומתפתלת מובילה לאמירה. עלינוה.

ולמעלה, הוי, מה ראינו: באמצע החורשה, לגמרה באמצע, שכב, גחר אגם קטן. על פני מימיו הצחים השתרעה שכבה צרה של עלי־יאור, ומתוכם התפרצו לקראת האור כוסות־ורדים בשלל צבעים: לבנים, ורודים, אדומים. עשב ירוק ורך, זרוע פניניות ופרחי אל־תשכחיני, הקיף את האגם ויכסה את האגין לכל רחבו. דבורים ופרפרים טסו מפרח לפרח, חדרו לכוסות, מצצו וזמזמו ומבין האילנות העבותים יצאה ותגיע לאזנינו שירה טמירה וענוגה, שירת מאות צפרים עליזות ומשחקות.

– נשב לנוח.

ומבלי חכות להסכמתי, השתרעה ידידתי על המצע הרך, לרגלי אשוח זקן ורחב. בתנועת יד קלה סלקה מעל חזה את הסדין הלבן, שבו כסתה את גופה. אז אראה את צוארה המלא והעגול וארגיש את חום־נעוריה העולה ופושט עלי.

כרעתי לימינה, ולרגלינו רבץ הכלב.

רק צמחים אחדים הפרידו ביני ובינה. הרגשתי את נשימתה הבריאה, את חומה הנעים, את זעזוע כלה. נמשכתי אליה: חמדתיה.

– מה את יפה!

אולם במחוג כמעט חגיגי צינה לי היא את המרחב:

– ראה!

השמש עוד עמדה כשעה מהאופק. לשוא התאמצה להכניעני בזהרה, – לשוא. אורתה הלכה הלך ודעך, ועיני הסתכלו בה מבלי התבלבל. ראיתיה עגולה, עוממה, רפויה. מסביב למרכזה כתרוה עגולים, – עגולים נבובים ומבהיקים, ובכוצי את עפעפי לרגע קטן התענגתי על שבריריהם החלושים, החורים: עוד מעט ולא יהיו.

והים?

לא התרגח יותר אף לא העלה יותר גלים. המים הרבים השתטחו, התישרו, התאחדו. זה היה ראי לטוש, ענקי, אין־סופי; תכול בקצותיו, כסוף באמצעיתו, ומעל פניו, כמעט באופק, בצבצה שמש שניה, שמש כוזבה.

באויר – כל תנועה. הרוח חדל. אילזאת, בחורשה, עוד צפצפו הצפרים, בין הפרחים עוד התהוללו הדבורים והפרפרים, ומעל לראשינו נסרו היתושים הראשונים בכנפיהם הדקות והשקופות.

ואנחנו – השתקענו בחלום.

* *

כאשר שבתי להביט בפני ידידתי, הזהירו ריסיה מדמעות.

– מה לך? שאלתי.

– אלהים, מה אמללה אנכי.

דמי התרוצצו בלבי מאהבה ומחמלה.

– את אמללה? את!.. ומדוע?

ותקריב את ראשה לראשי הבוער:

"– שמע־נא. הנני בת העשיר בסוחרי העיר, וזה הוא אסוני. לו הייתי אחת מבנות העם, עניה וחסרת־כל, כי אז אמנם הוכרחתי לעבוד, להזיע מדי יום בעד פת חרבה, אולם הייתי יודעת מה זה חופש, מה זו תנועה. לא הייתי מתכסה בסדין, לא הייתי מורידה צעיף על פני, לא הייתי בורחת מפני כל עלם, לא הייתי נקברת ימים ולילות בין קירות מעוני. אח! לו ידעת מה שנאתי את מעוני, את סביבתי!…

ודאי: את אבי אני מכבדת, אותו אני אוהבת למרות כל; ואבי, גם הוא, חובב הוא אותי ונוצר אותי כאת אישון עינו. אולם הוא זקן, בן ששים שנה, רגשותיו כל כך רחוקים מרגשותי, ולזה הנהו נתון רובו וכלו בנשותיו. ארבע נשים לו כיום, מלבד שלש שכבר מתו עליו, וביניהן אמי המסכנה…

הוי, אמי! מדי אזכור את הסבל שסבלה בבית אבי, הנני רועדת מצער עליה. בת שמנה־עשרה שנה היתה במותה, יפה וחורה כלבנה, ועיניה הביטו שמימה. היא מתה בחצר, אני אז בת חמש הייתי. התבין? אמי היתה לאם בעודנה ילדה, בעודנה תינוק. מה נורא, מה איום הדבר!…

ותשתתק ידידתי לרגע.

אנכי כמו נמסתי משפע דבריה העגומים והמזעזעים. לא התאפקתי, ואוחז בידה השמאלית, יד קטנה וחמה, ואשקנה. ורק בנשקי את היד הצורבה הזאת, רק אז שמתי לבי אליה וארגיש בכל יפיה. ארוכה קצת, דקה ושחומה, וענודה בראשיתה אצעדה בצורת נחש, עשוית זהב. האצבעות חטובות, חלקות, ישרות, כאלו הוקצעו משיש עכור. האמה והקבוצה נשאו טבעות כבדות, טבעות זהב וכסף, טבעות מקושטות ספיר וישפה. והצפרנים! אלו הצפרנים הענוגות, השקופות בקצותיהן והמשוחות כרמיל מבריק ומעור את העינים. יד ערבית, יד אפרתית. נשקתיה עוד פעם ועשר.

" – חן־חן, ידיד, אך שמע־נא הלאה. אמי חלתה בשחפת; כי לא לשוא ילדתני בעודה ילדה. וחברותיה, נשות אבי האחרות, אלה העבות והפורחות, מה המרירו את חייה: אַת חולה, אמרו לה, ובמהרה תמותי…

תמותי!

ואמנם יום יום רזתה, יום יום דקתה. אבי זנחה, חרפה, קללה. וככה, עזובה ושנואה, השיבה בקר אחד את נשמתה. זה היה בחצר, אנכי קלעתי זֵרים, ואראה פתאם את אמי בנפלה. היא מתה: יפה וחורה כלבנה, ועיניה הביטו שמימה…

עברו שנתים. אשה חדשה, גדולה ואכזרית מלאה בבית אבי את מקום אמי. עד מהרה שלטה על יתר חברותיה. אם בימי אמי התהוללתי, השתובבתי ברחובות, התגלגלתי בחול, התרחצתי בים, קבצתי צפרים וגבושים, שחקתי בפספסים ובפרחים והייתי עליזה, מאושרה ככל בנות־גילי הערביות הקטנות, העניות – הנה באה החדשה ותקרא: די! אנכי התקוממתי אך לא התאוננתי. אדרבה, בראשונה כמעט התמלאתי גאון על תפקידי החדש. הייתי לגדולה, לאשה. הלבישוני מכנסים נפוחים, ענדוני צמידים וטבעות, את צפרני ידי ורגלי הצביעו בצבע אדום ויפה, את שערותי הקצרות גדלו בעשרות צמות ובתיבה מיוחדה לי הניחו עבורי סדין, שלו כל־כך שאפתי, וצעיף־משי אפור, שזור ציורים שונים. נדמיתי למלכה. ישבתי על היריעה באולם המשותף לנשים, או על הרצפה, בחצר, תחת תכלת השמים, רגלי כרוכות תחתי והדום־התפירה לימיני. על ההדום מצאתי פקעות־חוטים, מחטים, צנורים ושפודים ומאז יום יום, מהבקר עד הצהרים, מהצהרים עד הערב, צנרתי תחרים, זרדתי גרבים, רקמתי שטיחים, ואשמע את עמיתותי הגדולות בספרן ספורי־בלהות, חדודים גסים, זכרונות ימים עברו. ובהיותי בת עשר, כבר ידעתי את כל פרטי החיים, את כל זוהמתם ואת כל עגמתם. ידעתי, כי אנחנו הנשים, נוצרנו למלא את רצון האנשים. ידעתי, כי עלינו לצַית, לעַנג ולהוליד."

– מסכנה! גמגתי.

– כן! מסכנה. זאת הלא אמרתי בתחלה, ועתה הנך מבין אותי, הנך משתתף בצערי. אולם אנכי, לא מיד באתי להכרה הזאת, אלא לאט־לאט, בהדרגה. בהיותי בת שתים עשרה, בא אלי אבי ויבאר לי ברמזים שונים כי איש גדול בהשפעתו, אדיר בכספו רוצה בי לאשה. הוא נחמד, רק שתי נשים לו ובן חמשים הנהו. אנכי הקשבתי ועיני נתמלאו זעם. בכיתי, אך לא דברתי דבר. אבי נזף בי, כנני בשם “טפשה” ויפנה לי את ערפו. זאת היתה התקוממותי הראשונה. ואתה רואה, כי לא נמכרתי, כי לא נואשתי. למרות השתדלותה של ה“חדשה” ולמרות הפצרותיו של ה“חתן” נכנע אבי לתחנותי וישאירני במשפחתו…

לרגלינו, התעורר הכלב מתנומתו הקלה וינבח פעם. מעל לראשו עבר, טס עטלף קטן ואיננו. בשמים הרחוקים, על פני הים הדומם, סבבה כנופית סנוניות, סבבה ותעלם. אז ישוב הכלב לתנומתו, וידידתי שבה לספורה.

"…והנה, באחד הימים, לפני שנה, אנני המקרה להכיר אחת מבנות עמך, נערה יפה־פיה…

– כמוך! הספקתיה בחום נעורי.

שפתותיה המלאות התכוצו למעוג חנון ובת־צחוק רחפה עליהן:

– אוה, יפה ממני, כפלים, עשרת מונים. עיניה תכולות מהים שלפניך, עורה לבן מאור היום, שערותיה אדמוניות וכמעט זהובות. התאהבתי בה, קֵרבתיה מאד ומדי פעם בפעם הסתלקתי מביתי לרגעים קלים, יצאתי אליה ואשוחח אתה. זה היה אסוני, זה היה גם אשרי. היא למדתני לדבר בשפתכם היפה, היא למדתני לקרא, ולכתב, ולחשב. היא למדתני לאהב, ואני אוהבת…

– את אוהבת? את מי? אמרי־נא!

ואלחץ את ידה, ואקרא:

– אמורי!

– אל־נא. אני אוהבת את החופש; כן, את החופש! הוי, מה שואפת אני לחופש, מה רוצה אני בחופש. לברוח מבית אבי, לנער מעלי כל מוסרות העבדות, להדָמות אליכם, אתם העברים, לעבוד ולפעול, ללמוד ולנסוע, לעלז ולאהוב: – בכל אלה אני רוצה – התבין?

ואישוניה שנים קדחו, קדחו ויבריקו כשני ככבים בחשכת הלילה:

– התבין?

– אנכי אשחררך!

אז תקום הערביה מעל המצע הרך, תקום ותעמד כלביאה. גם אנכי קמתי, גם הכלב קם, גם היקום מסביב כמו רם. הצפרים חדלו מצפצף, האגם התכסה באדים קלים, ומעל פני הים התנשא ערפל, ערפל קל, דק וורוד…

– התראה?

ובהתקינה את סדינה אל גופה ואת הצעיף אל פניה, ובכוננה את אצבעה לעמת השטח המתמקמק לרגלינו שוררה פתאם, בעברית היותר מזרחית וחיה, את שתי השורות הראשונות של אותה שירת מנה הידועה כל־כך לכל בנות הארץ:

"שמש אביב נטה ימה,

עד לקסות¹ שמים…

התראה, איך שוקעת השמש?"

ואמנם נגעה השמש בשטח המים, ותטבל, ותטבע. זו לא היתה יותר מלכת היום הנאה והמבהיקה; זה היה גוש עגול, נפוח, שרוק, בלי כל ברק. גוש האומר שלום לארץ הגדולה, גוש הנכנע בפני החשכה הגוברת. רק האופק, בין הים והרקיע, עוד נשמע לפקודת הגוססת ויתלבש צבעים שונים, צבעים נפלאים וקוסמים: אדום וסגול, צהוב וירוק, אפור וכסוף ששחקו זה בזה, שהתערבו ויהיו לתמונה.

– שחררני, – ואהבך!

אמרה, ותרד מעל האגין. רגע נדהמתי. אולם, כשירדתי גם אני, כשרציתי לעקבנה, היתה כבר היא רחוקה מאד. היא ברחה ממני, ברחה תמיד ועוד מעט ותעלם: הריה נקודה לבנה, שמה, בדרום.

– מהיר, איֶך?

ואשרוק בעוז. והנה, מהמרחק, הסתער לקראתי כלבי הטוב. הבינותי. הוא לוה את ידידתי במרוצתה המבוהלה, וישוב אלי לקול שריקתי. לטפתיו:

– הביתה!

הציבותי את קפשי, קפצתי את אגרופי מסביב לראש־שוטי, ואצעד לעומת העיר והנמל.

השמש נעלמה. גם האופק האדום־סגול־ירוק נמחק כליל. הלילה פשט על פני כל, ממזרח הארץ עלה ויזהיר הירח העגול, פניו החורים צחקו, ואנכי וכלבי חדרנו לרחובות הצרים, הכעורים…

שבט, אתתל"ט

תם