(קטע מספור “הקרבן”)
…כשנשתתקה פתאם שאגת האם, זו שאגתה האחרונה והקורעת מתוך חבלי לידתה הקשה, התפרץ האב החדרה ובקול נחר ורועד שאל:
– נגמר?
– כן! – השיבה המילדת בלאט.
– וחלפה כל סכנה?
– כן! – הוסיפה המילדת בלחש.
אז יגש האב אל המטה, אל מטת היסורים והתקוה, וירכין את ראשו בקדושה לעומת הדבר, אשר לפניו: בין הכסתות הרכות והעיפות, עם מבטה הכאוב מזעף מול החלון, עם ידיה שתים סרוחות לארך גופה הריק ועם חורון־המות על פניה הנופלים – כך שכבה העלמה, שהיתה זה עתה לאם. כל מלה, כל הגה לא יצאו מפיה ושפתיה, שתי שפתיה האדומות והמשכרות של לפני הילדה, היו הדוקות ושותקות באבדן דמיהן. הוי, מסכנה: תשעה חדשים ארוכים, תשעה חדשים אין־סופיים נשאה את בנה בחֻבה ורעיון הלידה הבעיתתה, ופעמים הביאתה גם עד לידי שגעון; כי ירא יראה כל־כך מקרבת הרגע האיום, רגע הגאולה הטבעית והמוכרחת, אף על פי שכל הימים שאפה לילד הרך, אשר את ישותו הרגישה זה כמה, שעל אדותיו חלמה בלילות ובהקיץ ושלבואו המאושר חכתה בתוחלת כה רבה. והנה, הנה עבר סוף־סוף הרגע הארור ההוא, עבר מבלי אשר יכלה לחוש כי איננו יותר, עבר לנצח והריהי – אם.
– שרה…
ובידו הקרה כגליד נגע האב במצחה של היולדת השבורה.
– שרה!
ותזדעזע האם הצעירה לקול קריאתו של בעלה. היא אהבה אותו כמו שמעולם לא אהבה איש לפניו בחייה. וקול קריאתו פעמים, יחד עם גליד־ידו על אש־מצחה הרעידו כמו בחשמל את מיתרי לבה הרופף. ותאמץ שרה את כחותיה כלם, ותפנה את ראשה מהחלון ומהאור אליו, אל בעלה, ובשתי עינים של רגש אלהי דובבה לאט:
– מה יש, יעקב?
זרם דם השתפך מלבו של יעקב לראשו ולעיניו: הוא הרגיש כעין אשר שמימי, כעין הרחבה נשגבה, כעין שירה עולמית בקרבו פנימה ומסביבו, וברגע ההוא היה יכול להחניק תבל ומלואה בין זרועותיו האמיצות והרועשות, לו אך רצו ונזדמנו לפניו. היא נצלה, היא חיה… אבל, הם! כי הנה שנית נעו שפתיה של שרה אשתו, של שרה הטובה שלו, והנה היא שואלת אז בהתרפקות:
– בן או בת?
אלהים אלהיו! מה ישיב לה על שאלתה, והוא עצמו אינו יודע כלום? אף רגע לא עלה בדעתו הוא לחקר ולשאל מה היה הילד שנולד, ואם נולד בכלל ילד, ואם לא היה הכל חלום, הכל סיוט רע שיש למחק ולגרש? בן? בת? איזה בן? איזו בת? כי עבורו, עבור יעקב החזק והרענן, יעקב הגבר והאוהב היתה רק היא במציאות, רק אשתו, רק שרה היחידה והאהובה, – בעולם כלו. בן? בת? זאת אומרת איפוא כי הוא, בעלה, הנהו כעת אב? אב! אב!
ובגמגום תמים, בגמגום כמעט הדיוטי פנה אל המילדת:
ה־ג־ידי: בן או בת?
בצחוק קשה השיבה זאת:
– בן!
אז ישוב האב אל מטת החולָה, ובבהלה וקדחת לאט באזנה:
– בן!
בעיני האם כמו הבריק ברק, ושחור־האישון מתוך תכלת־הבבה הביע אשר אין־קץ. זהו, זהו שהתפללה שנה, זהו, זהו מה שבקשה ברגעי פרפוריה היותר קשים: מכיון שכך הוא הטבע, מכיון שצריך כבר ללדת, מכיון שחיבת האשה לסבול ולראות את המות כל ימיה…
אך בו ברגע ירדו עפעפיה על שני אישוניה ובכבדות נחו, נרדמו. מרגע לרגע עוד עבר רעד בין אצבעותיה השדופות ושפתיה כמו לא נראו, כמו נחמקו כליל. החזה לא נשם, או אם גם נשם – לא התעמל וגויתה הריקה התרוקנה עוד יותר ותצטיר בעגמה מתחת לסדין, אשר בו התכסתה: היא ישנה ובה בשעה, מתוך מרחב החוץ, מתוך עלי האילנות והגן התגנבו החדרה מטבעות־שמש וכתמי־צל. מטבעות זהובות כלן, וחיות, ועליזות, כי השעה היתה שבע, לפנות הערב, והשמש עוד לא שקעה. וכתמים נעימים מאד, נעימים ולואטים כל רז, כי הירח, במזרח הגן גלה כבר את חצי־אגנו. ובמנוחת החדר אז, אחרי הגאולה, שחקו המטבעות והכתמים האלה בשובבות מיוחדת, שחקו ורקדו, רקדו והתהוללו חליפות פה ושם: בתוך שערות האם ועל חורון־לחייה, בין סדין ושמיכה וגם לרגליה, על זקן האב ובשתי עיניו; כי זהו טבעה של השמש בכל המזרח.
פתאם, ויבבה דקה הרעידה את אויר החדר:
– אי! אה!
זה היה הילד.
– אי! אה!
זה היה הילד שלו, של יעקב, המבוהל מלא־אמון ומלא־הבנה, והמילדת קראה אז בקושי:
– הס! אל תחל בבכיות, כי אם אין יבוא האב ויכך…
השמעת יעקב? הנה בנך בוכה, בנך הקטן; הנה החלה לך תקופת האבהות; הנה עברו לנצח ימי האהבה הברה לאשתך האלולה בלבדה. נגמר יעקב: אתה אב. אתה אב, ואב תהיה מעתה כל ימיך, עד יום מותך. אתה אב, ואם תרצה או לא, הרי בנך זה, היוליד הבכין והרטוב הזה, גזל יגזל כמה שעות, כמה ימים, כמה שנים מעתותיך ומכחותיך. התבין יעקב? כי על כן אב אתה! ולך, לך וזוז־נא ממקום עמדתך, לך והפיג־נא את בהלתך, לך והחל־נא בעבודת העתיד. הנה שם, במטת יגונה ישנה אשתך, אשר כל־כך אהבת. ישנה היא וסופגת לאט, מהאויר אשר בחדר, את כל הנחוץ להחלמתה. היא תבריא, היא תשוב לאיתנה, היא תיף ותהיה מאושרת, כי אֵם היא לבנה, אם היא אחרי כל יסוריה ודוקא מפניהם, ולבנך יש מעתה מגן וגואל. אך גם אתה, יעקב, אל תשכח אויה! כי גם לך יש חלק ביוליד הרך; אל־נא תשכח יעקב כי אב אתה, כי אָב אתה…
הס, ילד! הס!
וישתתק הילד ברצונה של המילדת, ויישן גם הוא את שנתו הראשונה. אז תניחהו האשה על יד אמו, במטה ויתהה בו האב בעיניו, בתאבדעות. השמש ירדה, ומבעד לחלון – חָדרו אז החדרה נקודות החשך. בשמים עופפו אחרונות צפרים, עלי האילנות הסתודדו ברוח והירח הלבן עלה עלה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.