לנָפִיסֶה.
התעטפתי בקפשי, אחזתי את שוטי, קראתי לכלבי, – ואצא הימה.
רגע עמדתי, ואביט.
עוד לא רד היום. במערב השמים הבהיקה השמש ותשפוך אורתה על כל הסביבה.
לשמאלי הנמל והעיר, לפנַי הים וגליו.
לשמאלי בתים על בתים, מרבעים, קטנים, דוממים, לבנים ואדומים, צהובים ותכולים; מנהרה דקה וגבוהה, תקועת חצי־לבנה, חוצה בהם, ומביניהם, פה ושם, עולים שמימה תמרים נאים ורעננים או ברושים שחוריים ומחודדים.
לפנַי מים רבים, הבאים ממרחק, מארצות האור והיָזמה או ממדינות הסודות והחלומות. גלים על גלים, אדירים וקלים, משתברים ומתקצפים, משתקשקים ומתגלגלים עד לרגלי, על שפת החול הרך, – וגוססים.
שמה העיר ושאונה. פה הים ודכיו.
רוח קל, רוח מבושם מרחף על פניהם, והכל יחד כמו עטוי, טבול במבול של שמש, כי עוד לא רד היום.
אז ארים את רגלי ללכת הלאה.
לאורך המים הלכתי. צפונה, תמיד צפונה. הלכתי ואצעד בעוז. את ראשי רוממתי, את גבי זקפתי, את חזי הרחבתי. שאפתי בכל פה מהאויר הזך והמחלים ובשתי עיני האורבות הבטתי, סקרתי, אפזתי.
שכחתי תבל ומלואה.
פתאם, וינבח כלבי.
– מה לך, מהיר?
אולם הכלב לא ענה, אף לא כשכש בזנבו. כחץ מקשת, כזיק ממדורה כן הסתער ממני והלאה.
איהו?
בו ברגע התגלתה תמונה במרחק הקרוב. תמונה לבנה, יפה, קוסמה ולרגליה התעלס הכלב, – כלבי. מהרתי לקראתה. מדוע? הידעתי? ובה במדה שנגשתי אליה, כן הלכה והתבלטה התמונה, כן הלכה והתבררה.
הנה־הנה:
עינים אמצות מכבשן, מלבבות מנחשת. מעל מצחה החלק התרוממו שערותיה השחורות, הסתלסלו לאט, ותזרמנה בתלתלים על שכמה. אפה דק ונחוש, נחיריה מרפרפות מתאוה, שפתותיה אדמות ומלאות, ובצחקה, – תֵראינה שתי שורות שניה הלבנות כשלג ביום־קור. והיא צחקה. היא צחקה בחן ובמתיקות. לחייה השחומות התכסו אודם קל, וגוה החמוד כמו נִחש וגנדר.
– שלום היפה! – קראתי בקול.
– שלום עלם! – ענתה היא.
והכלב בינינו צוהל.
אז תקבע בעיני את מבטה הדולק:
– אן תלך, עלם?
– לטיל. ואת, יפתי?
– גם אני מטילת.
– לבדך?
– לבדי, כי הלא אין לי ידיד.
– אני ידידך!
אמרתי, וארתע לאחורי. רבונו של עולם, מה עשיתי?
– אנא, סלחי לי, עלמה.
ותפרוץ בצחוק של ילדה. – לסלח! האם חטא העלם? העבודה, כי לא! מה נחמד היה בהתלהבותו, מה תמים מה טבעי:
– בוא־נא אתי.
ונלך יחדיו, היא לימיני, אני לשמאלה. יחדיו הלכנו, שקועי־ראש, ומלה לא יצאה מפינו. נרעשים היינו שנינו, ולבה הלם כלבי – זאת שמעתי, זאת הרגשתי. הלכנו, וצללינו, ארוכים ודקים, התפשטו מזרחה, עד לערמות החול. הלכנו, והרוח לטף את שפתינו, את לחיינו ואת עפעפינו הבוערות וילחש באזנינו סודות.
כעבור חמשה דקים, העמידתני.
– הגענו, אמרה.
וארים את ראשי. ממולינו התרומם אגין קטן, נטוע חורשה עבותה. מסלה צרה ומתפתלת מובילה לאמירה. עלינוה.
ולמעלה, הוי, מה ראינו: באמצע החורשה, לגמרה באמצע, שכב, גחר אגם קטן. על פני מימיו הצחים השתרעה שכבה צרה של עלי־יאור, ומתוכם התפרצו לקראת האור כוסות־ורדים בשלל צבעים: לבנים, ורודים, אדומים. עשב ירוק ורך, זרוע פניניות ופרחי אל־תשכחיני, הקיף את האגם ויכסה את האגין לכל רחבו. דבורים ופרפרים טסו מפרח לפרח, חדרו לכוסות, מצצו וזמזמו ומבין האילנות העבותים יצאה ותגיע לאזנינו שירה טמירה וענוגה, שירת מאות צפרים עליזות ומשחקות.
– נשב לנוח.
ומבלי חכות להסכמתי, השתרעה ידידתי על המצע הרך, לרגלי אשוח זקן ורחב. בתנועת יד קלה סלקה מעל חזה את הסדין הלבן, שבו כסתה את גופה. אז אראה את צוארה המלא והעגול וארגיש את חום־נעוריה העולה ופושט עלי.
כרעתי לימינה, ולרגלינו רבץ הכלב.
רק צמחים אחדים הפרידו ביני ובינה. הרגשתי את נשימתה הבריאה, את חומה הנעים, את זעזוע כלה. נמשכתי אליה: חמדתיה.
– מה את יפה!
אולם במחוג כמעט חגיגי צינה לי היא את המרחב:
– ראה!
השמש עוד עמדה כשעה מהאופק. לשוא התאמצה להכניעני בזהרה, – לשוא. אורתה הלכה הלך ודעך, ועיני הסתכלו בה מבלי התבלבל. ראיתיה עגולה, עוממה, רפויה. מסביב למרכזה כתרוה עגולים, – עגולים נבובים ומבהיקים, ובכוצי את עפעפי לרגע קטן התענגתי על שבריריהם החלושים, החורים: עוד מעט ולא יהיו.
והים?
לא התרגח יותר אף לא העלה יותר גלים. המים הרבים השתטחו, התישרו, התאחדו. זה היה ראי לטוש, ענקי, אין־סופי; תכול בקצותיו, כסוף באמצעיתו, ומעל פניו, כמעט באופק, בצבצה שמש שניה, שמש כוזבה.
באויר – כל תנועה. הרוח חדל. אילזאת, בחורשה, עוד צפצפו הצפרים, בין הפרחים עוד התהוללו הדבורים והפרפרים, ומעל לראשינו נסרו היתושים הראשונים בכנפיהם הדקות והשקופות.
ואנחנו – השתקענו בחלום.
* *
כאשר שבתי להביט בפני ידידתי, הזהירו ריסיה מדמעות.
– מה לך? שאלתי.
– אלהים, מה אמללה אנכי.
דמי התרוצצו בלבי מאהבה ומחמלה.
– את אמללה? את!.. ומדוע?
ותקריב את ראשה לראשי הבוער:
"– שמע־נא. הנני בת העשיר בסוחרי העיר, וזה הוא אסוני. לו הייתי אחת מבנות העם, עניה וחסרת־כל, כי אז אמנם הוכרחתי לעבוד, להזיע מדי יום בעד פת חרבה, אולם הייתי יודעת מה זה חופש, מה זו תנועה. לא הייתי מתכסה בסדין, לא הייתי מורידה צעיף על פני, לא הייתי בורחת מפני כל עלם, לא הייתי נקברת ימים ולילות בין קירות מעוני. אח! לו ידעת מה שנאתי את מעוני, את סביבתי!…
ודאי: את אבי אני מכבדת, אותו אני אוהבת למרות כל; ואבי, גם הוא, חובב הוא אותי ונוצר אותי כאת אישון עינו. אולם הוא זקן, בן ששים שנה, רגשותיו כל כך רחוקים מרגשותי, ולזה הנהו נתון רובו וכלו בנשותיו. ארבע נשים לו כיום, מלבד שלש שכבר מתו עליו, וביניהן אמי המסכנה…
הוי, אמי! מדי אזכור את הסבל שסבלה בבית אבי, הנני רועדת מצער עליה. בת שמנה־עשרה שנה היתה במותה, יפה וחורה כלבנה, ועיניה הביטו שמימה. היא מתה בחצר, אני אז בת חמש הייתי. התבין? אמי היתה לאם בעודנה ילדה, בעודנה תינוק. מה נורא, מה איום הדבר!…
ותשתתק ידידתי לרגע.
אנכי כמו נמסתי משפע דבריה העגומים והמזעזעים. לא התאפקתי, ואוחז בידה השמאלית, יד קטנה וחמה, ואשקנה. ורק בנשקי את היד הצורבה הזאת, רק אז שמתי לבי אליה וארגיש בכל יפיה. ארוכה קצת, דקה ושחומה, וענודה בראשיתה אצעדה בצורת נחש, עשוית זהב. האצבעות חטובות, חלקות, ישרות, כאלו הוקצעו משיש עכור. האמה והקבוצה נשאו טבעות כבדות, טבעות זהב וכסף, טבעות מקושטות ספיר וישפה. והצפרנים! אלו הצפרנים הענוגות, השקופות בקצותיהן והמשוחות כרמיל מבריק ומעור את העינים. יד ערבית, יד אפרתית. נשקתיה עוד פעם ועשר.
" – חן־חן, ידיד, אך שמע־נא הלאה. אמי חלתה בשחפת; כי לא לשוא ילדתני בעודה ילדה. וחברותיה, נשות אבי האחרות, אלה העבות והפורחות, מה המרירו את חייה: אַת חולה, אמרו לה, ובמהרה תמותי…
תמותי!
ואמנם יום יום רזתה, יום יום דקתה. אבי זנחה, חרפה, קללה. וככה, עזובה ושנואה, השיבה בקר אחד את נשמתה. זה היה בחצר, אנכי קלעתי זֵרים, ואראה פתאם את אמי בנפלה. היא מתה: יפה וחורה כלבנה, ועיניה הביטו שמימה…
עברו שנתים. אשה חדשה, גדולה ואכזרית מלאה בבית אבי את מקום אמי. עד מהרה שלטה על יתר חברותיה. אם בימי אמי התהוללתי, השתובבתי ברחובות, התגלגלתי בחול, התרחצתי בים, קבצתי צפרים וגבושים, שחקתי בפספסים ובפרחים והייתי עליזה, מאושרה ככל בנות־גילי הערביות הקטנות, העניות – הנה באה החדשה ותקרא: די! אנכי התקוממתי אך לא התאוננתי. אדרבה, בראשונה כמעט התמלאתי גאון על תפקידי החדש. הייתי לגדולה, לאשה. הלבישוני מכנסים נפוחים, ענדוני צמידים וטבעות, את צפרני ידי ורגלי הצביעו בצבע אדום ויפה, את שערותי הקצרות גדלו בעשרות צמות ובתיבה מיוחדה לי הניחו עבורי סדין, שלו כל־כך שאפתי, וצעיף־משי אפור, שזור ציורים שונים. נדמיתי למלכה. ישבתי על היריעה באולם המשותף לנשים, או על הרצפה, בחצר, תחת תכלת השמים, רגלי כרוכות תחתי והדום־התפירה לימיני. על ההדום מצאתי פקעות־חוטים, מחטים, צנורים ושפודים ומאז יום יום, מהבקר עד הצהרים, מהצהרים עד הערב, צנרתי תחרים, זרדתי גרבים, רקמתי שטיחים, ואשמע את עמיתותי הגדולות בספרן ספורי־בלהות, חדודים גסים, זכרונות ימים עברו. ובהיותי בת עשר, כבר ידעתי את כל פרטי החיים, את כל זוהמתם ואת כל עגמתם. ידעתי, כי אנחנו הנשים, נוצרנו למלא את רצון האנשים. ידעתי, כי עלינו לצַית, לעַנג ולהוליד."
– מסכנה! גמגתי.
– כן! מסכנה. זאת הלא אמרתי בתחלה, ועתה הנך מבין אותי, הנך משתתף בצערי. אולם אנכי, לא מיד באתי להכרה הזאת, אלא לאט־לאט, בהדרגה. בהיותי בת שתים עשרה, בא אלי אבי ויבאר לי ברמזים שונים כי איש גדול בהשפעתו, אדיר בכספו רוצה בי לאשה. הוא נחמד, רק שתי נשים לו ובן חמשים הנהו. אנכי הקשבתי ועיני נתמלאו זעם. בכיתי, אך לא דברתי דבר. אבי נזף בי, כנני בשם “טפשה” ויפנה לי את ערפו. זאת היתה התקוממותי הראשונה. ואתה רואה, כי לא נמכרתי, כי לא נואשתי. למרות השתדלותה של ה“חדשה” ולמרות הפצרותיו של ה“חתן” נכנע אבי לתחנותי וישאירני במשפחתו…
לרגלינו, התעורר הכלב מתנומתו הקלה וינבח פעם. מעל לראשו עבר, טס עטלף קטן ואיננו. בשמים הרחוקים, על פני הים הדומם, סבבה כנופית סנוניות, סבבה ותעלם. אז ישוב הכלב לתנומתו, וידידתי שבה לספורה.
"…והנה, באחד הימים, לפני שנה, אנני המקרה להכיר אחת מבנות עמך, נערה יפה־פיה…
– כמוך! הספקתיה בחום נעורי.
שפתותיה המלאות התכוצו למעוג חנון ובת־צחוק רחפה עליהן:
– אוה, יפה ממני, כפלים, עשרת מונים. עיניה תכולות מהים שלפניך, עורה לבן מאור היום, שערותיה אדמוניות וכמעט זהובות. התאהבתי בה, קֵרבתיה מאד ומדי פעם בפעם הסתלקתי מביתי לרגעים קלים, יצאתי אליה ואשוחח אתה. זה היה אסוני, זה היה גם אשרי. היא למדתני לדבר בשפתכם היפה, היא למדתני לקרא, ולכתב, ולחשב. היא למדתני לאהב, ואני אוהבת…
– את אוהבת? את מי? אמרי־נא!
ואלחץ את ידה, ואקרא:
– אמורי!
– אל־נא. אני אוהבת את החופש; כן, את החופש! הוי, מה שואפת אני לחופש, מה רוצה אני בחופש. לברוח מבית אבי, לנער מעלי כל מוסרות העבדות, להדָמות אליכם, אתם העברים, לעבוד ולפעול, ללמוד ולנסוע, לעלז ולאהוב: – בכל אלה אני רוצה – התבין?
ואישוניה שנים קדחו, קדחו ויבריקו כשני ככבים בחשכת הלילה:
– התבין?
– אנכי אשחררך!
אז תקום הערביה מעל המצע הרך, תקום ותעמד כלביאה. גם אנכי קמתי, גם הכלב קם, גם היקום מסביב כמו רם. הצפרים חדלו מצפצף, האגם התכסה באדים קלים, ומעל פני הים התנשא ערפל, ערפל קל, דק וורוד…
– התראה?
ובהתקינה את סדינה אל גופה ואת הצעיף אל פניה, ובכוננה את אצבעה לעמת השטח המתמקמק לרגלינו שוררה פתאם, בעברית היותר מזרחית וחיה, את שתי השורות הראשונות של אותה שירת מנה הידועה כל־כך לכל בנות הארץ:
"שמש אביב נטה ימה,
עד לקסות1 שמים…
התראה, איך שוקעת השמש?"
ואמנם נגעה השמש בשטח המים, ותטבל, ותטבע. זו לא היתה יותר מלכת היום הנאה והמבהיקה; זה היה גוש עגול, נפוח, שרוק, בלי כל ברק. גוש האומר שלום לארץ הגדולה, גוש הנכנע בפני החשכה הגוברת. רק האופק, בין הים והרקיע, עוד נשמע לפקודת הגוססת ויתלבש צבעים שונים, צבעים נפלאים וקוסמים: אדום וסגול, צהוב וירוק, אפור וכסוף ששחקו זה בזה, שהתערבו ויהיו לתמונה.
– שחררני, – ואהבך!
אמרה, ותרד מעל האגין. רגע נדהמתי. אולם, כשירדתי גם אני, כשרציתי לעקבנה, היתה כבר היא רחוקה מאד. היא ברחה ממני, ברחה תמיד ועוד מעט ותעלם: הריה נקודה לבנה, שמה, בדרום.
– מהיר, איֶך?
ואשרוק בעוז. והנה, מהמרחק, הסתער לקראתי כלבי הטוב. הבינותי. הוא לוה את ידידתי במרוצתה המבוהלה, וישוב אלי לקול שריקתי. לטפתיו:
– הביתה!
הציבותי את קפשי, קפצתי את אגרופי מסביב לראש־שוטי, ואצעד לעומת העיר והנמל.
השמש נעלמה. גם האופק האדום־סגול־ירוק נמחק כליל. הלילה פשט על פני כל, ממזרח הארץ עלה ויזהיר הירח העגול, פניו החורים צחקו, ואנכי וכלבי חדרנו לרחובות הצרים, הכעורים…
שבט, אתתל"ט
תם
-
הערבים מבטאים את ה“צדק” ב“סמך” חזקה ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.