ילדה קטנה, שובבה ורעה,

אל תגידי כי שנאתיני.

כי לא אאמין אני לך שעה,

כי ידעתי אשר אהבתיני.

אהבתיני מאד, אהבתיני באש

ורציתיני, ומאד אויתיני;

רק הודות לא אבית, ולבך התביֵש:

הנה שלמה שִקַרתיני.

אך אני שיודע לקרא בעיניך

ולעין בקמטי לבבך;

אני שמבין מה הוגות תנועותיך,

מה כל רעד העובר בגופך, –

הכל כבר שאבתי מעמקי נפשתך

ומתהום ושחור מבטך;

שאבתי, בחנתי ובקשתי בקש

ומצאתי, – כי אהבתיני!

אני הגאה בבחורי הסביב,

אני הגבוה בהם.

על ראשי הרם, השחום כל־כך

תלתלים למאות משתגעים.

משתגעים כגלים וכגלים משתרעים

ומושכים את עיניך מאד,

ואומרות אצַבעיך לרוץ אז בהן,

אך יראות ופוחדות הן מאד.

ושפמי הקטן, המסולסל אך קט,

על שפתִי היודעת לנשק;

ומבטי הפראי תוך עיני הרעבות,

עיני השורפות וצורבות;

וקומתי הישרה, בלבושה החדיש,

וידַי הרחבות וחמות,

ומקלי ושוטי, וכלבי המחריש, –

כל אלה לכדוך הם לכד.

אני הנלהב בבחורי הסביב,

אני הפוחז שבהם.

לא יש נערה, בכפרים, בערים,

לא יש גם אחת אל־שלי.

אם אהבתין אך רגע, אהבתין אבל

ושביתי את לבן בשביי,

כשהיו תמימות, כשהיו ערומות:

את כלן, את כלן חי־נפשי!

ראית אז אותי, שחורתי היפה,

ותאהביני גם את כמוהן.

אהבתיני מאד, אהבתיני באש

כי גם אני אהבתיך עליהן.

ילדה קטנה, שובבה ורעה,

אל תגידי כי שנאתיני;

כי לא אאמין אני לך שעה,

כי ידעתי אשר אהבתיני.