על השלחן הוא מונח,

על השלחן הוא שוכב

וממתין לפקודתי.

הוא מפהק ונוצץ,

הוא מאריך לשונו

ותוהה לקראתי.

כי מאז אהבתיה ואני כָאוב

לא יזוז האקדח ממולי.

בין ספרי רוחי, על שלחני האהוב

נושם הוא המות כבר לי.

הוא שוכב ונרדם,

הוא חולם חלומו

ופוער את פיו.

הוא אומר לי: מתי?

מתי תקראני

אותך להחריב?

כי מאז השיבתני נערתי ריקם

לא אחדל מהביט לפנַי.

וחושב מחשבות, ומיד אני קם

לקחתו ולהקליעו אל עינַי.

הוא נוצץ וקוסם,

הוא מזהיר ושורף

ודובר האמת:

"אל תירא, ידידי,

ובין־רגע אחד

אתה יורה ומת!"

כי מאז אני גלמוד ויושב כגולָם

וריק גם מאהבה –

חדל מאור היום, חדל העולם

והחיים התנפצו לרבבה.

הוא זז ממקומו,

הוא נקרב אז אלי

ואני אוחזו.

ופותחו אז אני,

ומוצא בו כדור

ולרקתי סועדו.

כי נמאס לי: הכל, אפילו יפתי

אשר בחרה כך לחיות בלעדַי.

הטי־נא אזנך, הוי את, ילדתי,

עוד רגע רק – ותבכי לבלי־די…