* * *

– "אהבתני, הוי! אתה: צר לי מאד,

כי אנכי אותך לא אוכל לאהב.

לא אוכל אוהבך, יען רק לָאיש אהיה,

לאיש שיֵדע לקחתי בחזקה.

מה לי ולַבטוחות שהבטחתני עד כה?

מה לי ולידיעה, כי יפה אנכי?

שבעתי שחור־עיני, שבעתי דם שפתי,

לא אוכל יותר שאת את גלי־שערותי.

אתה תאֵו את מצחי,

אתה נצמד ללשוני,

אתה כמֵה ללחיַי ולשני הלבנות –

קח לך את מצחי,

קח לך את לשוני,

הא לך גם שני, גם לחיי הרטובות!

הא לך כתפותי הרכות כל־כך,

הא לך שתי שדי הבתולות ונעות,

ושוקַי לך אתן, ובטני הצעיר,

וסודות־אהבתי בזרועַי חבוקים.

* * *

קח, קח הכל,

אך קח־נא באמת,

קח־נא אותי, קחני־נא סוף־סוף.

קח הכל אם תוכל,

קח הכל אם תעיז,

קחני, האח – אם תוכל, אם תעיז!

עד מתי הוי! תמים תשב ותשיר?

עד מתי תמנה תהלות ותפלות?

אני יושבת־חדר, יושבת זה שנים

ומחכה אני לָאיש שיכריחני לאהב,

אך לשוא בקשתיו, כי עוד לא מצאתיו…

* * *

לא אהבתיך, לא! ואיך אוכל אהבך,

אם לא בנת עד כה – בי לזרע אהבה?

אם כלום לא לקחתָ ממה שנתתי

ואם עודך מפקפק ונרתע עוד אחור?

האח, בוא־נא, הו עלם, בוא־נא אלי,

קחני נא־בכח, קחני בחזקה, –

קחני־נא בטוב, קחני בערמה:

איך שתרצה קחני, אך קחני־נא סוף־סוף,

כי רק אז אהבך, כאשר אהבתני אתה…

* * *

השמעת

את בת־קול הפתאם מנבכי מרחקים?

הראית

שמַי איך הבריקו מתקוות כברקים?

דַי –

די יגון ויאוש: רוץ־נא לקראתה.

אַל –

אַל מכשול ותהום, אם אדם אתה.

החיים יפים ושוב־אביב אתא:

לך, הו עלם, לך – לביתה! – לקחתה!