רקע
אלישע פורת
השגחה פרטית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א.

בשעת הנסיעה הביתה קבעתי לי סדר כולל לבילוי החופשה. ראשית אפגוש את בני המשפחה. זה יהיה ודאי פרק ארוך ומלווה בהתרגשות. היעדרותי הממושכת, תנועות הצבא הבלתי־ידועות, הקרבות המתמשכים, ערפל המלחמה הכבד. כן, אני צריך בהחלט להתכונן לקראת זה. הפעם לא ייגמר הדבר רק בנישוקים ובחיבוקים המוכרים. שנית, עלי לרדת לבית הקברות. אני חייב לפקוד את קבר יקירַי. ואף־על־פי שידעתי שאעשה כך, היתה לי הרגשה שאני מוכרח להבטיח, שלא אתחמק מעצמי. מִסְגַרְתִּי לי טקס קצר: קבעתי לי לוח־זמנים משוער וחשתי שאוכל לעמוד בו. כמובן, אם רק לא יתרבו המכשולים יותר מדי. בכל פעם שאני ניגש להגשמת הטקס המקוצר או בדומה לו, נערמים המכשולים מעצמם, נובעים מאיזה מקור לא־ידוע. ועד שהחופשה הקצרה שלי תמה כבר אני מתמלא חֵמָה על עצמי שלא ירדתי לפקוד את קבר יקירי.

שלישית, מזה כמה שבועות חוֹמֵר בתוכי איזה דבר. מלים והברות מפרכסות לצאת. בתוך שגרת השירות בהזית הצפון הפרועה, כמעט ולא התפניתי להרהר בדברים. אבל בנסיעות הארוכות אל החופשה ובחזרה העניינים מתבהרים קצת. שעות הנסיעה הן שעות מוזרות. אני יושב צמוד למושבי. ממעל משתקשקים השקים. מלמטה מקרקשים הרובים. המחסניות מנקשות. הגוף כולו מושבת מכל עשייה. מחוץ לחלון חולפים נופים מכאיבים ובראשי מתחוללות מהומות שאין להן סוף.

כבר ניסיתי כמה פעמים להעלות משהו על הכתב. ממש בשעת הנסיעה או מיד לאחריה. אבל לא העליתי כלום. יצא משהו הדומה ליקיצה מבוהלת משֵנה עמוסת חלומות. הכול לכאורה נהיר. הכול כבר כתוב. ואני בקי בכתוב עד שאוכל לקרוא את השורות הקצרות בעל־פה. אבל עד שאני שולח ידי ומעלה מאיזה כיס נסתר עט ונייר כבר נעלם הכול. ואני תוהה על מה בעצם נמהרתי כל־כך. לפעמים נאחזת בי איזו מלה אבל אני מרגיש שרגליה מקוצצות. אני עוד משתעשע אִתה איזה זמן. כותב, מוחק, מפרק אותה להברות. נושף בה, מלטף אותה. אבל אין בכך שום תועלת. היא לא מצמיחה לא בית לא טור, לא צימוד. לבסוף גם היא נשמטת ונמחקת מאליה בתוך רשת ציורי־ההבאי שידי מציירת בבלי־דעת על פיסת הנייר.

ורביעית, ועל כך אני מהסס קצת מלכתוב, אני צריך לברר משהו חשוב. האם הספרייה פתוחה בימים אלה. כאשר כל הגברים מגויסים? האם הלימודים בבית הספר נמשכים כסדרם? אם כן, אולי יימצאו לי הספרנים מבין החברים הקשישים ואוכל להתייצב לפני המדפים ולבקש מה שאני כל־כך נצרך לו.

איך להגדיר את הנושא? שיבת הבן האובד? ואולי אין זה נושא. אולי זו שאלה או בעיה. אבל באמת זהו צורך מאוד דוחק ולא חשוב לי איך יוגדר. הדברים מסתבכים. עלי לעצור ולהסביר שוב: כאמור, הפגישה הנרגשת עם בני המשפחה. כמובן שאינני יכול לשער איך תתפתח הפגישה. אולי יהיה כל־כך עצוב וכל־כך מחניק עד שלא אוכל לעשות כלום? גם זו אפשרות. ואולי הכול יתארע מתוך איזו שמחה שמלווה בקלילות ואוכל להספיק הכול. קשה באמת לדעת. המרחק מן האוטובוס המלא בחיילים הכמהים לחופשה ועד לפגישה המשפחתית הוא עצום. כל־כך הרבה דברים יכולים לצוץ באמצע, להפריע, לעכב, להשהות, ואפילו לעוות, להביא לכך שהפגישה לא תעלה נכון. ואני תמיד חושש לכך. כמובן שאינני אומר על כך שום דבר. לא לאשתי וּודאי שלא לילדים. אבל כשאני עם עצמי, למשל כמו עכשיו בתוך האוטובוס הזה, אני מודה שקיימות גם אפשרויות קשות.

כפי שכבר אמרתי, עלי להתיר נדרים מסוימים שנדרתי לעצמי בשעות ההפגזות, בליל הפריצה. מתחת לאותו מעביר־מים מבטון, קטן עד כדי צחוק. אבל איזה מקלט נפלא בלב שממת הבזלת. התרת הנדרים תיערך ברחבת בית הקברות או ממש סמוך למצבה. טרם החלטתי סופית. יש בידי פנאי לכך. איש אינו דוחק. ובכלל. איך ארָאה בעיני המזדמנים? אני מוכרח להודות בפני עצמי שיש משהו מוזר בכוונה הזו. איך הייתי אני מסתכל על חייל הבא לחופשה קצובה, ובמקום להתחיות עם כל חביביו, רץ למלא איזה נדרים מוזרים, מופרכים, בחורשה של בית הקברות? וישנה הבעיה המציקה מאוד של שיר העומר להיוולד, ולידתו כרוכה בייסורים. צריך מס­פיק זמן כדי לשבת לפני השולחן ולהזיע. צריך מספיק זמן כדי להתהלך מקיר אל קיר נרדף בתוך החדר הקטן, בהפסקות שבין מלה למלה. וצריך כוח כדי לראות נכוחה את כל הימים שהיו, הקולות שצעקו בהם, הרוחות שנשבו בהם, ריחות הבשר החרוך, השריפות. צריך גם הרבה כוח כדי להשליך אל הסל נייר שנושא עליו מלים מזויפות. תכנית החופשה שלי מלאה עד תומה. מה זה שהכל נדחס בה כך? ומהיכן יימצא הזמן להלך מעט בדרכים עמוקות החול של הפרדסים? ומאין יימצא הזמן לשוטט מעט במדשאות החָרפיות? ואיפה ייכנסו הפגישות המפתיעות עם ידידים שחזרו מקו האש ויש לברכם ולשמוע את סיפוריהם המופלאים? ואם אצטרך להתעכב יותר מן המתוכנן בבית הילדים? נניח שאחד הילדים הקטנים לא ייקל עליו להיפרד. וכבר הערב תם. הלילה דוהר אל קצו. וקצה החופשה מנצנץ מעבר למנהרה האפלה.

עכשיו התמונה ברורה ואני יכול לגשת אל המשימה הרביעית שקודם נרתעתי מלדבר עליה. לא קל לי. המלים נחבאות ממני, נעלמות מבוישות כשאני קורא להן, לכאן, אל הנייר. בעצם אני זכאי לנזוף בהן. כיוון שכבר ערכנו הסכם מוקדם. הפעם לא תהיינה התחמקויות וכל מי שתשתמט תסולק מן הזירה. לא תינתן הזדמנות נוספת. אם לא תופיע עכשיו, הרי הופעתה מיותרת. אין בה כבר שום צורך. ובכלל כמה מעייף ומתסכל העיסוק המשפיל הזה אתן, התחינות, הבקשות, הנגישות. לעזאזל, אם אינן רוצות שלא יבואו. שייאלמו, שייעלמו מעולמי. ואני אקום, בלעדיהן. אכתף את ילקוטי וארד מן האוטובוס. שדרות הברושים יניעו אלי בראשיהן. שתילי האבוקדו ייקודו לי. ההדרים יפנו לי דרך. בלי אף מלה אשמע את הציפורים מבשרות זו לזו ומאיצות זו בזו להעביר את הבשורה הרחק ומהר: הנה הוא בא. הנה הוא מגיע. הבן האובד שב אלינו. כבר חשבנו שלא ישוב. רבים כל־כך נשארו שם ולא שבו. אבל הנה הוא בא. יורד במורד הכביש. אבני השפה נכפפות אל רגליו. בחלונות הבתים הראשונים מצטופפים ראשים. לחשים מניעים את הווילונות כאילו היו רוח חרישית. הוא שב אלינו. ראו אותו. הביטו בו. פניו שונו כל־כך. עיניו בוערות באיזו אש שלא מכאן. מה הדברים הנוראים שהוא מתכוון להפליא לנו? בואו, נצא בלאט מן החדרים, נתאסף ונלך אחריו בלא־קול, כמו איזו תהלוכה אילמת. וככה נזרום במדרכות, נתחכך בשיחים, אבק קל יעלה מהמון הרגליים, אבל הוא שב אלינו ואנחנו הולכים אחריו. הוא עייף, הניחו לו לישון. הוא מזוהם. הָביאו לו כלי־רחצה. ראו את ידיו, את רגליו, חַפשו ובַקשו בהם את סימני הדם. מי ירוץ וייטול ממנו את ילקוטו? ומי ישא את רובהו? ואַיֵה האומרים הוא לא ישוב? ואני מיטלטל וניעור מהבלימה הפתאומית של אוטובוס החיילים. וכבר רואה את המסעף שלי שבו אני חייב לרדת. אני מושך את מיטלטלי. נתקל בספסלי המתכת הקשים, פולט קללה משמחת ויורד בחיפזון.


 

ב.

כשהגעתי לחדר מיהרתי לפשוט את המדים. עוד מן הימים ששירתתי בצבא הסדיר אני שונא להלך במדים. את הרובה השלכתי מתחת למיטה. הכתלים מסביב מסוידים ואין בהם שום מסמרים תקועים לתלות בהם את הנשק והחגור.

הרדיו ניגן שירים עבריים עצובים. המנגינה חדרה לתוך הנפש. החריתי אחר הזמרת. מלמלתי את המלים. תפלותן הרגילה נמחקה לפתע. מצאתי בהן איזה ראי עמום לדברים שהרגשתי. מבלי־משים נמשכתי אל שולחן־הכתיבה. דחוס כרגיל והכיסא שלידו חורק. הגלויות שאני בעצמי שלחתי מן החזית התגוללו על השולחן. יישרתי אחת והתחלתי לקרוא: סיפורי המעשיות שאני מספר למשפחתי. הכתב כאילו לא שלי, גס, עקום, מצטדק. התחלתי בתיאורי מן השמיים, נאמן לתורת נקודות־התצפית שלי. ראשית כול תצפית כללית על המתחָם, צילום אווירי, מאיזו נקודה גבוהה, בשכנות לציפורים. בגלויה כתבתי שאין כאן ציפורים רבות, ובכלל נוף חָרפי מוזר. שלגים. שקדים ערומים משחירים בתוך השלג. עליהם מצטופפת בערבים להקה של קאקים, מתקוטטת, מלהגת. הרעש שהם מקימים הוא הרעש היחיד הבא כאן מן החי. ולפתע התרחש משהו מוזר. הרדיו משלח לתוך לבי שיר נפלא. קולה של הזמרת עושה בי שמות. מהומה משונה מתחוללת בי. העיניים נמלאות דמעות מהירות לא מבוקשות. וכבר ידי על הגלויה. ממשיכה מן הכתוב. דברים אחרים. שורות קצרות, מהוססות. נקודות משונות. כתמים בלתי־צפויים. צריחות הקאקים עכשיו בחורף. האנשים שנחסרו ואחרים לא מילאו את מקומם. נער או שניים שראיתי בעת הפינוי המהיר. קצין בכיר מוכה־הלם, שפרץ בבכי פתאום. הרצינות המחווירה של נהגי השיירות. הנוף שנטשתי מן התל הגבוה. שדות־שלג מפולשים עד לאופק שבמזרח. מנוקדים בתלים שחורים. טנקים שרופים. שמיכות חרוכות, ופני הנערים העולים בצמרות השקדים הערומים. הקאקים צורחים כמו רדופים. מתקוטטים לפתע. מתנקרים זה עם זה. נוחתים לתוך השלג. מדדים עליו. נקודות שחורות המתחברות ומתפרדות.

דלת החדר נפתחה. בתי השליכה עצמה לזרועותי. לא יכולתי לדבר. הדמעות חנקו את גרוני. הבטתי בה. משכתי מעט בשערותיה ליישר את ראשה. ושוב הבטתי בה: בגדיה, מעילה, הנעליים שלה, עור פניה, שיניה, עיניה הבוכיות. והאשה ההיא, הזמרת מהרדיו, קודחת כל הזמן בתוך מוחי. אני רוצה לשכוח והיא מעלה בכוח. שוב ושוב מכות בי המלים הבנאליות של השיר. הסיפור המוכר עד לזרא: האהוב, יפהפה כתמיד, הולך אל הצבא, הרחק, להמון שנים. וכשהוא שב, אהובתו, סל־התפוחים שלה, צנצנת הדבש שלה, ציציות התחרימים שלה כבר אינם ממתינים לו. הוא נשכח כרגיל. אחרים באו לקצור. אחרים ליקקו את הדבש. והוא, מה קרה לו שהתמהמה שם בשדות הקרב שלו כל־כך הרבה ימים?

בתי מדלגת אלי. דַבֵּר, דַבֵּר, היא מבקשת. חזרת, כן? היא שואלת. אני אוחז בידיה ושותק. האם אני בוכה באמת, או שזוהי הלחלוחית הרגילה הנוצרת בפגישות באלה? רטיבות הנשיקות, זיעת החיבוקים, הליטופים הפראיים. אני קורע עצמי מידיה וחוזר אל הכיסא. בידי אני מסמן אליה לאחור, שעכשיו לא תדבר. ואני רוכן שוב אל הגלויה המכוסה בחותמות הדואר. נכרכים בתוך אוויר הערב. אני שולח מבטי מבעד לחלון. איזה אחר־צהריים חרפי ורך. רך כפי שרק בשפלת־החוף יכול להיות. החלל שמחוץ לחלון מלא בציפורים. הן נכרכות זו בזו, נוסקות, צוללות, משתובבות. אבל הקאקים שלי לא היה להם פנאי להשתובב. הם היו שליחים של מישהו. הם מוכרחים להגיע ולמסור את שליחותם. זה נורא, אני חושב. השליחות שלהם ודאי בעניין פני הנערים. בעניין הבל נשימתם שתמשיך לפכות מתחת לכיסוי השלג. מאותו המקום שבו הם שוכבים עכשיו. ובמקום להזעיק את מי שצריך הם הגיעו אלי. אל גלוית הדואר הצבאית שלי, המונחת כאן לפני ומתמלאת במלים. בתי אינה משלימה עם הסתלקותי. היא נכרכת עלי. מתרפקת על גבי, דוחפת את מרפקי והמלים שאני כותב מתעקמות על הנייר, מתפתלות, מאבדות כל כיוון, משתוללות אל עבר קצה הגלויה. פעם זה היה מקציף אותי. הייתי קם רותח כולי ומוחה בקולי־קולות על ההפרעה המרגיזה. ואולי אפילו מצרף בעיטה קלה להמחשת דברַי. אבל עכשיו זה אחרת. היא נכרכת עלי מגבי. אני נכרך על הזיכרון ועל הגלויה נכרכים הנערים שכבר מזמן אינם נושמים. בתוך הגופים הכהים של הקאקים המפטפטים. ושם, על השלג הרך מתחת לשקדים המשחירים הם צונחים בסוף, שמוטי־כנפיים וידיים. גרונם נבוב. כמו גרוני שהיה נבוב ממש לאורך כל הדרך. והוא מתמלא מעצמו, בלי הפסק, בדמעות הנולדות ונבלעות בו. נחים שם, בערימות, תחת כיסויי השמיכות הצבאיות. נחים כנבגדים, שקטים ולא מוחים. ידי רצה על הגלויה. כבר אין בה מקום. אני הופך את הגלויה. אני כותב בה שתי־וערב. אני דוחס מלים ואותיות לתוך הפינות המרוטות של הגלויה. עיניהם הגלויות משביעות אותי: מכל האלפים שזרמו על פנינו אתה תזכור. אתה לא תשכח. אתה תציב ציון לזכרנו. ממך לא נוכל להרפות. הבט איך אנחנו נחים כאן, בתום הכול, נבגדים. איש לא בא לעזרנו. כל הלילה נשאנו עיניים מערבה, אל הארץ ההיא שממנה היו צריכים המושיעים לבוא. אבל נבגדנו. ממש כמו שנבגד היפהפה ההוא שהתעקש לחזור לכפרו, אל גגותיו האדומים, אל ירק בוסתניו, אל ציציות התחרים שהשאיר מאחוריו. בתי אינה יודעת נפשה מרוב שמחה. היא מטלטלת אותי. מושכת בבגדי, אינה מניחה לי. תכתוב אחר־כך. הרי רק הגעת. בוא נקפוץ נגיד שלום לאמא, לאחים הקטנים. בוא. הרי החופשה ארוכה כל־כך. עוד תספיק לקשקש את קשקושי הנייר שלך. ואני באמת רוצה להניח הכול ולקום אִתה ולרוץ אחריה במדרכות המוכרות, על הדשאים החָרפיים, לפגוש את אמא ולהתהולל עם האחים הקטנים. אני מנסה לקום אבל רגלַי אינן נשמעות לי. הכיסא אינו מאפשר לי לצאת מתוכו. והגלויה מונחת לפני, מבוקעת וכאילו קרועה מבפנים. והזמרת ההיא קודחת את אוזנַי, את מוחי בשירה המתקתק.

וכבר הקאקים אינם דואים יותר. ולרגע נדמה לי שלא ידאו עוד לעולם. הם יישארו כך לתמיד, ציונים קטנים ומשחירים בתוך שדות הלובן. אבל אני טועה. מיד אני מבחין שאני טועה. הם כבר משמנים את נוצות כנפיהם, מחממים את שרירי התעופה שלהם. אולי יעשו כאן את הלילה ואולי לא. בחשיכה המתקרבת לא אוכל להבחין בהם ובמה שהם עושים באמת. מהר ימריאו ויסעו מפה. לא יחנו. רק אני אצפה בהם, לפנות בוקר, בתום תורנות השמירה. איך הם ממריאים, מתלהקים ופוצחים מיד בפטפוט חסר הפשר שלהם.

אני מסלק מלפני את גלוית הדואר המרגיזה. סתם נמשכתי במלים. ואלמלי ראיתי את הקאקים שאני בעצמי שלחתי משם לפני כמה ימים, לא הייתי נלכד בכלל. הרדיו מחליף ניגוניו. הקסם הנוגה פג. אני מתרומם. בועט בכסא החורק. משליך את העט על השולחן. פונה לאחור ומחבק את בתי אל תוכי בכל כוחי. אני מרים אותה מעל הרצפה הקרה ונושא אותה בזרועותי. בואי, בואי, אני קורא ואנחנו מתפרצים מבעד לדלת הצרה ורצים במורד המדרכות החָרפיות. צריך להגיד שלום לאמא ולכל האחים הקטנים. שלא יהיו עצובים חס ושלום ושלא ירגישו עצמם נבגדים.


 

ג.

לפנות ערב ירדתי אל בית הקברות. אבני הכורכר הקטנות נסחפו עם הגשמים הראשונים. אבק הקיץ כבר נשטף ונמחה מן הברושים. גיששתי בין המצבות. כמה זמן לא ביקרתי כאן? שנה אחת? עשר שנים? אדמה זרה ומוכרת כל־כך. העורבים למעלה בצמרות האקליפטוסים קראו זה אל זה קריאות משונות. הלכתי וקרבתי אל קברו של אבא. הבטון החשוף היה ספוג מים. בין חספוסי האבן, דמוית השיש, נאחזו חלקי־עץ קטנים שהשחירו. פירות האקליפטוס היו מושלכים בכל מקום.

אלה הם רק נדרים קטנים, ציטטתי בלחש, שאדם נודר לעצמו, כגון לפקוד את קבר אביו ביום שמחת־לבו. וכגון מה עוד? כגון שהוא משתופף ומוחה את הנשוֹרֶת המרקיבה מעל לוח האבן, וכגון שהוא רוכן ומסדר את העציצים שהרוח הסיטה, וכגון שהוא מתקן לעצמו טעות שטעה חוצב האבנים בתאריך הלידה.

איזו שמחת־לב היא זו? אני שומע את אבא מלגלג. מה זה, שוב הבאת לדפוס ספר חדש? לא, אני משיב חרש, לא. הנח לספרים. ההשגחה הפרטית שלי שילחה אותי לכאן, אליך. לראות מה שלומך ומה שלום כל ידידינו כאן.

ברוח שלפני השקיעה נעות הצמרות ומרעישות. רעש העצים מבודד אותי מכל מה שמסביבי. זהו רעש קדום שמוחק רעשים אחרים. אני נאטם לרעשי השיירות הארוכות, לנפצי הפגזים, לרעשי המתכת החורקים של מכשירי הקשר. למעלה חגים העורבים, מנתרים מענף לענף במעופם הכבד.

מיד לאחר שנישקתי לילדים וחיבקתי את אשתי באתי לכאן. אל תתנצל, אני יודע שלא בזכותי. כן כן. אני מתרגש פתאום, כן. בזכותך. לא, הרי זו ידה הקשה של ההשגחה הפרטית שלך. היא שמרדפת אותך לכל מקום. היא רידפה אותך גם במורד השביל אל בית־הקברות. לא, אני מתמרד וכמעט צועק בקול – לא, זה לא נכון. גם לי יש חלק בכך. ודאי. ודאי. אנוס על מה? על־פי הדיבור? על־פי הנדר שמיהרת לנדור בשעת הפחד הראשונה?

אני מסתחרר מעט. הכל מתערבב. הנסיעה, השקידה על גלוית־הנייר בעיניים מלאות דמעות, המאבק המתיש עם המלים הנכונות. אני נשען אל הבטון המחוספס. קיוויתי כאן לשלווה, אבא, הרי אתה יודע שזה המקום הכי שקט בעולם. המקום שהוא מחוץ לכל מקום. אני משקיע בתוך החול את מפלי העלים, מופקע מהשלפוחית הזו של הזמן. זמן קשה, אני אומר, זמן ארור. אני מופתע בעצמי. הרי הוא בתוכי, כל הזמן, מעולם לא יצא משם. וכל מה שאני עובר ושוחה בתוך הזמן הוא עובר ושוחה אתי, בכל מקום, בכל מכתש פגזים, מתחת לכל מעביר־מים שאני מוצא בו מחסה.

אני מכפיף עצמי לכללי הטקס שקבעתי לעצמי. עכשיו עלי להתרחק מן המצבה צעד או שניים, להזדקף יפה, להתמתח מעט, ידיים אל תפר המכנסיים, ראש נטוי, מבט ממוקד באותיות החצובות באבן. לשלוף את הספרון מן הכיס האחורי. לפתוח אותו בעמוד המסומן. לא, כאן לא ספר תהילים. ואני לא כותב שירים לפי אקרוסטיכונים. אם כן באיזו אות לפתוח? אבל ההשגחה הפרטית שלי שמנחה אותי כל העת מנחה אותי גם ברגע המבוכה הזה. אני אין לי אלא לעצום את העיניים ולהתמכר לה. וכבר אני חש איך אצבעותי מדפדפות בין העלים הרטובים של הנייר. הוא דביק מעט. מרפרפות בין הכותרות עד שנעצרות. ואני ככפוי מתיק את המבט מהאבנים ומעלה אותו אל פני הנייר. וכבר שומע את קולי החדגוני, הצרוד, קורא כמאליו. “אלו הם רק נדרים קטנים שאדם נודר לעצמו, כגון לפקוד את קבר אביו ביום שמחת־לבו, כגון להיות שוב ילד, נישא אל מגדליו.” אינני יכול להמשיך. הדמעות הארורות חונקות אותי, משבשות את ראייתי. הרי אינני זקוק לספר. הרי אני יכול לקרוא בעל־פה. הרי למדתי את השיר הקצר כאילו היה תפילה, תפילה יומיומית שאני שונה בה מאז היותי ילד קטן. כל זה סתם עשיתי למען הטקס. כדי שיהיו אלו חרצובות שאוכל להישען עליהן. שלא אתמוטט מיד עם הצעדים הראשונים שלי על אדמת הקברות הרכה. ואולי כאן המקום פשוט להשליך את הספר ולהשתטח על הבטון החשוף והקר, להיצמד אליו, למלמל מלים מרוסקות, שבבים של צליל, בלי שום משקל, בלי שום חריזה, לפרק את השיר הקצר והמסודר לאמות הצלילים המרכיבים את הברותיו. כל התכנית שלי מתמוטטת. מכל הטקס שתיכנתי לי לא נשאר דבר. לאן הלך כל זה? טוב שעוד מלמלתי מה שמלמלתי לפני שהבכי קלקל את הכול. הרי יש איזו חשיבות למלים הנאמרות בצורתן השלמה? הרי הן נשלחות לאן שהוא? ומי שהן מכוונות אליו מחפש אחריהן, לא כן? ומה עושים עכשיו?

אני שב ועוצם עינַי בחזקה. יש בי הרגשה נפלאה של ניתוק כמעט שלם מהעולם. זו הפינה היחידה בעולם שיש בה שורש בשבילי. וגם שָרשי האקליפטוסים הקשים מבצבצים כאן בכל פינה. העולם הוא עצום ורב ואני שוטטתי בו עכשיו המון והיו רגעים ששכחתי לאן אני מחובר. אבל אין לי אפשרות לטעות. מכאן יצאתי ולכאן אשוב. כמה עלוב, כמה יומיומי: חול גס, עלים שנרקבים, ריחות הביוב, וממעל שעטת הרוח, אי־השקט של העורבים המחליפים עמדות. זהו טבור העולם. להישכב. ליפול ולהביא את העפר אל פי.

ומה עכשיו? אני מתאושש לאטי. הידברות מלאה לא תהיה כאן כנראה. אני מוחה את סימני הרטיבות והעלים מבגדַי. מתרומם לאטי מעל המצבה. ספר תהילים והפסוקים הקשים כאבנים חסרו לי. הם מחזיקים אותך בציציותיו ואינם מאפשרים לך לכרוע כריעות מיותרות. אני מבקש אבן קטנה לשימה על הבטון. ראיתי כבר גלים כאלה של אבני־זיכרון. לעדות שהייתי כאן באמצע המלחמה. שעזבתי הכול ורצתי לכאן ממרחק עצום. שידעתי, ומי שמשגיח עלי גם הוא ידע, שאני מוכרח להיות כאן. ואם לא אהיה כאן כאילו לא חזרתי מן המלחמה.

לא במלמול הכבד של איזה שיר לא חשוב, ולא בהמיה המוזרה המפורקת שבאה במקום השיר. אולי באמת רק אבן. וכבר אני מגלגל בראשי ואומר שצריך למהר ולהחליף כמה מלים מיותרות שבשיר. במקום אלו הלא־נכונות שנדפסו. ומי ששם לפני הציבור שיר לא נכון כאילו שם מכשול לפני עיוור. לא. הנדרים נכונים אם כי ארכאיים נורא. אבל יום שמחת־לבי? כבר התחוור לי שזו שמחה מזויפת. אם כך: להוציא. לסמן בדיו אדומה ולהשמיט, בלי רחמים. ובמקום זה להביא ברווח שבין השורות מלים חדשות, נכונות. כגון מה? כגון: אלו הם רק נדרים קטנים שאדם נודר לעצמו, כגון לפקוד את קבר אביו ביום חופשתו, כגון להטיל אבן קטנה על הבטון הרטוב של מצבתו.

כבר מתאחר. אני עושה הכנות לפרידה. העורבים חשים בכך. הם קוראים אלי משהו. גם העצים הזקנים חשים בכך. גם הגשם הקל שמתחדש.


 

ד.

בבוקר הלכתי עם אשתי אל המכבסה להוריד מן החבלים את כביסת החיילים שלי. אשתי התבדחה מעט עם הכובסת. הכובסת הביטה אלינו פעם ופעמיים ואמרה לאשתי כמה נעים לה לכבס חליפת־מדים של חייל ששב סוף־סוף הביתה. אחר־כך הוסיפה משהו, הסמיקה מעט וברחה אל בין מכונות הכביסה.

אשתי דבקה בי. הלכנו לחדר האוכל. הקדמנו מעט את שעת ארוחת הבוקר. אנשים הביטו אלינו. אחדים גם חייכו מתוך טוב־לב. אשתי קירבה לפני את הלחמניות. מזגה קפה חם מן המיחם ורצה להביא עיתון בוקר. כמעט ולא דיברנו. צל הפרידה היה מוחש בינינו היטב. לא יעזרו כל תנועות הקרבה הקטנות. לא יעזור גם הלילה ההדוק שבילינו ביחד. בקע הפרידה הלך והתרחב. בזמן שהיא טרחה על ארוחת הבוקר ותיכנה תכניות איך אספיק עוד להגיד שלום לילדים, אני כבר הייתי רחוק. בין המוצבים, פוסע במעלה התל, בתוככי הפגזת הבוקר השנואה.

ההשגחה הפרטית שלי, שנולדה אצלי מחדש בראשית הקרבות, משתוללת ממש בחברתי. אני חש בה בכל הנסיעות הארוכות. בכל הציפיות האינסופיות. אני מרגיש בה בכוננויות, בחניות ואפילו במיטתי שלי, שאני מחדש בה את היכרותי עם תפנוקי החיים הרגילים. הסדין, הציפה, החרסינה הקרירה של הכיורים. כמו יד סוככת על ראשי ומושכת בשערותי. אל תצטרף לסיור הבוקר היום. אל תצא למארב המפוקפק הלילה. אבל לפעמים גם להיפך. במין הכרת־תודה משונה. על דברים שהחמצתי, הצטערתי, והסתבר שהיו לטובה. תגיד תודה שלא עלית על האוטובוס המקדים הזה. לא שמעת מה קרה לו בדרך? הוא נתקע באיזו דרך צרה ולא היתה לו אפשרות לסטות לשום צד. ואחר־כך התחילה הפגזה פתאומית. האוטובוס נפגע פגיעה ישירה ונשרף כולו. שים־לב כשתעבור שם, מיד לאחר הצומת. לא היו שום נפגעים. הם חמקו לתעלה הסמוכה. אבל אתה, מניין היתה לך התבונה לוותר על הסעה נוחה שכזאת? לילה אחד החלקתי מהמדרגה האחורית של הזחל“ם. ברכי נפגעה. לא פגיעה רצינית. אבל הובהלתי אל המרפאה. הם לא יכלו להמתין עד שיסתיים הטיפול העצלני של החובשים, ויצאו לדרך. אל תשאל. רק לטיפשים יש מזל כמו שהיה לך. הזחל”ם נפגע במארב־יום, היו פצועים, היתה בהלה גדולה. הם שכחו שאתה נשארת במרפאה וחשבו שאתה נעדר. היו חיפושים נמרצים, חיפושים עד כדי הסתכנות. עד שנזכר מי שנזכר שהורידו אותך בתחילת הסיור. תגיד מי משגיח עליך?

רציתי לספר מעט לאשתי על הלידה המחודשת של השגחתי הפרטית. אבל ראיתי שעיניה מתרוצצות מצד לצד. ואצלה זהו סימן מובהק לבכי שיבוא עוד מעט. לאותה התרגשות־פרידה שבעיני היא כל־כך מיותרת. ויתרתי. לא סיפרתי לה. אולי בתום הקרבות, כשתסתיים המלחמה הארורה והארוכה הזו, נשב פעם ליד כוס־קפה של משכימים, בחדר האוכל העזוב למחצה, ואני אספר לה על פגישותי הנפלאות עם ההשגחה הפרטית שלי. איך נפגשנו לראשונה. איך הכרתי בכוחה המיוחד. איך דחיתי אותה. ואיך חזרתי וביקשתי אחריה כשנזקקתי לה. איך חיזרתי אחריה, רציתי בה, התגעגעתי אליה.

הלכנו אל החדר. שעת יציאתי קרבה במהירות ועוד היה לי להשלים את האריזה. אשתי הכינה לי כריכים, מעט ירקות, גבינה צהובה. ואני התבדחתי קצת אתה. העצבות שחרגה מתוך ידיה המטפלות בשקיות הכמירה את לבי. כל הטרחות שלך לחינם, אמרתי לה. ממילא מה שאני זקוק לו באמת ומה שאני אוהב באמת זוהי צלחת מרק מהבילה. היא הביטה בי בחמלה דומעת ואמרה בסדר. אתה רוצה שאוסיף גם כמה קוביות־מרק?

דחסתי לתוך הילקוט את הבגדים, הכריכים, עיתונים מעטים וגרביים חמים. רציתי לצאת אל הכביש לבדי. לקצר את השעה הקשה של הפרידה. אבל אשתי התנדבה פתאום, לגמרי במפתיע, בוא אלך אתך, אלווה אותך אל הכביש. ממולנו חלפו עובדי בית־החרושת שיצאו לארוחת הבוקר. אחדים בירכו אותנו. אחדים הסתכלו עלינו במבטים מלאי־דאגה. זרועותיה הארוכות של המלחמה נִכְּרו כאן בכל אבן, בכל מכבש, בכל חתיכת פח.

ליד המסעף עצרתי. עכשיו את מוכרחה לחזור, אמרתי לה. ליווית אותי דרך ארוכה. אל תדאגי לי. אני אהיה מושגח. אותה היד הסוככת עלי, הפורשת אצבעותיה מעל ראשי לגונן עלי נראתה לי מרחוק. התייעצתי אתה בחשאי. כן, נרמזתי, היפרד עכשיו. זהו מועד מצוין. זהו מהלך־פתיחה מבטיח ליום שכולו סיכונים.

אחזתי בה. התנשקנו בחפזה, נשיקה לא נכונה, שלא במקומה. מיהרתי. היא השהתה את הפרידה עוד ועוד. מה עכשיו? נשאתי עינַי אל היד המסוככת עלי. כעת תתנהג קצת בנוקשות ושְלח אותה הביתה ללא עיכובים. אפילו בגסות מעט. הָאץ בה. אל תתרכך. זמנך מתקצר. פְּעַל.

נשמעתי לקול הסמוי הזה. אשתי ודאי השתוממה מניין קוֹצר־הרוח שלי. די, אמרתי לה, לכי כבר. אני מוכרח לנסוע. היא עצמה את עיניה כאילו התרחקה פתאום. רציתי שיעבור דווקא כעת האוטובוס דחוס החיילים. וכשתפקח את עיניה כבר לא אהיה. אל תדאגי, הרמתי קולי עליה, אני מושגח. היא פנתה והחלה לשוב לאטה, מחזירה ראשה אלי מדי כמה פסיעות ומבטה אופף אותי בדאגה. ואני הפניתי ראשי ממנה וקבעתי עיני בחזקה בפיתול־הכביש הרחוק.

ואחר־כך במשך כל היום הוסעתי מכאן לשם. הָעֳברתי, הורמתי, הושבתי והורדתי ושוב הָעֳליתי. הייתי כמו בובה מתנייעת הנמשכת בחוטים סמויים. הרגשתי כאילו אני צרור למסירה הנשלח מיד ליד. במקום מסוים מצפים לקבלת הצרור, במקומות אחרים חייבים לשמור על שלמותו; להלבישו, להשקותו, להעבירו בדרך נוחה ובטוחה. בכל תחנה היו אנשים שהתעניינו בצרור. איש לא שאל: איך אני מרגיש? האם כָבדה עליך הבוקר הפרידה מאשתך? האם בכתה, כדרכה, או התאפקה הפעם? האם הסכימה לעזבך לבדך? רק היו הוראות בכל מקום ופקודות טרדניות: לאן זה, חייל? ולמה אתה לא עולה כבר? ואחרונים, מה אתכם? ועוד יותר: עשר דקות הפסקה. ועכשיו כולם לרדת. צריך להשתין. להוציא את המחסניות מהרובים. נצור את לשונך. האויב מאזין. לא לעשן. ולבסוף: בשעת הפגזה אין לעבור את המחסום. חיילים הנתקעים ליד המחסום יפונו לבסיסים אחוריים.

ופתאום מתוך הרדיו בתוך האוטובוס פרצה הזמרת ההיא בשיר ההוא. על העלם היפה המתעקש לחזור לכפרו. אוויל שכמותו. כל העולם כבר ידע שהוא נבגד. והתם הזה, הכסיל הזה, מונע בכוח שרק טיפשים מונָעים בו, ממהר אל אהובתו. אבל היא כבר מזמן שכחה אותו. ומי יוכל להאשימה. לילות רבים כל־כך פיללה אליו. והוא מעבר למרחק העצום, לגדרות, לתעלות הנגד־טנקיות נושא אליה את מבט הנערים הנבגדים בטרם נהפכו לקאקים, בטרם דאייה. הוא לא היה מושגח, אני מנחם את עצמי ומבליע שוב את דמעותי. ההשגחה שלו בגדה בו. אני מרים עינַי אל תקרת האוטובוס.

ליד המחסום חשתי בחריפות שלא ניטשתי. בטנדר האחרון שחמק אל המוצבים, בעיצומה של ההפגזה, נסעתי אל המקום שכל־כך ציפו לי בו. את מעלה הדרך האחרון עשיתי ברגל, בצד התעלה. עשן ההפגזות עלה מכל המוצבים, גם על הדרך נחתו פגזים מקריים. הרסיסים הבריקו, הרשיפו, תססו בקול שריקה בתוך ציבורי השלג. ברחבת החנייה של המוצב היתה מהפכה שלמה. הפגזים קעקעו את מגרש הכדורעף היפה שבנינו בעמל רב. הצריף היה נקוב כולו והאוהלים ממוטטים. אבל בתוך הבונקר צהלו האנשים לקראתי. חיבוקים, לגימות ארוכות ישר מתוך הבקבוק. דיבורים בקול נרגש. אני אהיה מושגח. אני אומר לעצמי. יעבור עלי מה אבל ההשגחה הפרטית שלי לא תנטשני. אני מעיף מבט על האנשים המצטופפים המרוגשים. רואה את פניהם מאדימות. הם אינם רואים שאני מושגח היטב, ומה יהיה עליהם נטושים ממשגוח?

אני מוחה את שפתי, מחזיר את הבקבוק, פונה ומתחיל לבקש, בתוך הבונקר הצפוף, מהיכן תימצא לי גלוית־דואר חדשה.


המלצות קוראים
תגיות