זִכָּרוֹן לְאָבִי אֵלִיָהוּ פּוֹרָת

א.

בשעת הנסיעה הביתה קבעתי לי סדר כולל לבילוי החופשה. ראשית אפגוש את בני המשפחה. זה יהיה ודאי פרק ארוך ומלווה בהתרגשות. היעדרותי הממושכת, תנועות הצבא הבלתי־ידועות, הקרבות המתמשכים, ערפל המלחמה הכבד. כן, אני צריך בהחלט להתכונן לקראת זה. הפעם לא ייגמר הדבר רק בנישוקים ובחיבוקים המוכרים. שנית, עלי לרדת לבית הקברות. אני חייב לפקוד את קבר יקירַי. ואף־על־פי שידעתי שאעשה כך, היתה לי הרגשה שאני מוכרח להבטיח, שלא אתחמק מעצמי. מִסְגַרְתִּי לי טקס קצר: קבעתי לי לוח־זמנים משוער וחשתי שאוכל לעמוד בו. כמובן, אם רק לא יתרבו המכשולים יותר מדי. בכל פעם שאני ניגש להגשמת הטקס המקוצר או בדומה לו, נערמים המכשולים מעצמם, נובעים מאיזה מקור לא־ידוע. ועד שהחופשה הקצרה שלי תמה כבר אני מתמלא חֵמָה על עצמי שלא ירדתי לפקוד את קבר יקירי.

שלישית, מזה כמה שבועות חוֹמֵר בתוכי איזה דבר. מלים והברות מפרכסות לצאת. בתוך שגרת השירות בהזית הצפון הפרועה, כמעט ולא התפניתי להרהר בדברים. אבל בנסיעות הארוכות אל החופשה ובחזרה העניינים מתבהרים קצת. שעות הנסיעה הן שעות מוזרות. אני יושב צמוד למושבי. ממעל משתקשקים השקים. מלמטה מקרקשים הרובים. המחסניות מנקשות. הגוף כולו מושבת מכל עשייה. מחוץ לחלון חולפים נופים מכאיבים ובראשי מתחוללות מהומות שאין להן סוף.

כבר ניסיתי כמה פעמים להעלות משהו על הכתב. ממש בשעת הנסיעה או מיד לאחריה. אבל לא העליתי כלום. יצא משהו הדומה ליקיצה מבוהלת משֵנה עמוסת חלומות. הכול לכאורה נהיר. הכול כבר כתוב. ואני בקי בכתוב עד שאוכל לקרוא את השורות הקצרות בעל־פה. אבל עד שאני שולח ידי ומעלה מאיזה כיס נסתר עט ונייר כבר נעלם הכול. ואני תוהה על מה בעצם נמהרתי כל־כך. לפעמים נאחזת בי איזו מלה אבל אני מרגיש שרגליה מקוצצות. אני עוד משתעשע אִתה איזה זמן. כותב, מוחק, מפרק אותה להברות. נושף בה, מלטף אותה. אבל אין בכך שום תועלת. היא לא מצמיחה לא בית לא טור, לא צימוד. לבסוף גם היא נשמטת ונמחקת מאליה בתוך רשת ציורי־ההבאי שידי מציירת בבלי־דעת על פיסת הנייר.

ורביעית, ועל כך אני מהסס קצת מלכתוב, אני צריך לברר משהו חשוב. האם הספרייה פתוחה בימים אלה. כאשר כל הגברים מגויסים? האם הלימודים בבית הספר נמשכים כסדרם? אם כן, אולי יימצאו לי הספרנים מבין החברים הקשישים ואוכל להתייצב לפני המדפים ולבקש מה שאני כל־כך נצרך לו.

איך להגדיר את הנושא? שיבת הבן האובד? ואולי אין זה נושא. אולי זו שאלה או בעיה. אבל באמת זהו צורך מאוד דוחק ולא חשוב לי איך יוגדר. הדברים מסתבכים. עלי לעצור ולהסביר שוב: כאמור, הפגישה הנרגשת עם בני המשפחה. כמובן שאינני יכול לשער איך תתפתח הפגישה. אולי יהיה כל־כך עצוב וכל־כך מחניק עד שלא אוכל לעשות כלום? גם זו אפשרות. ואולי הכול יתארע מתוך איזו שמחה שמלווה בקלילות ואוכל להספיק הכול. קשה באמת לדעת. המרחק מן האוטובוס המלא בחיילים הכמהים לחופשה ועד לפגישה המשפחתית הוא עצום. כל־כך הרבה דברים יכולים לצוץ באמצע, להפריע, לעכב, להשהות, ואפילו לעוות, להביא לכך שהפגישה לא תעלה נכון. ואני תמיד חושש לכך. כמובן שאינני אומר על כך שום דבר. לא לאשתי וּודאי שלא לילדים. אבל כשאני עם עצמי, למשל כמו עכשיו בתוך האוטובוס הזה, אני מודה שקיימות גם אפשרויות קשות.

כפי שכבר אמרתי, עלי להתיר נדרים מסוימים שנדרתי לעצמי בשעות ההפגזות, בליל הפריצה. מתחת לאותו מעביר־מים מבטון, קטן עד כדי צחוק. אבל איזה מקלט נפלא בלב שממת הבזלת. התרת הנדרים תיערך ברחבת בית הקברות או ממש סמוך למצבה. טרם החלטתי סופית. יש בידי פנאי לכך. איש אינו דוחק. ובכלל. איך ארָאה בעיני המזדמנים? אני מוכרח להודות בפני עצמי שיש משהו מוזר בכוונה הזו. איך הייתי אני מסתכל על חייל הבא לחופשה קצובה, ובמקום להתחיות עם כל חביביו, רץ למלא איזה נדרים מוזרים, מופרכים, בחורשה של בית הקברות? וישנה הבעיה המציקה מאוד של שיר העומר להיוולד, ולידתו כרוכה בייסורים. צריך מס­פיק זמן כדי לשבת לפני השולחן ולהזיע. צריך מספיק זמן כדי להתהלך מקיר אל קיר נרדף בתוך החדר הקטן, בהפסקות שבין מלה למלה. וצריך כוח כדי לראות נכוחה את כל הימים שהיו, הקולות שצעקו בהם, הרוחות שנשבו בהם, ריחות הבשר החרוך, השריפות. צריך גם הרבה כוח כדי להשליך אל הסל נייר שנושא עליו מלים מזויפות. תכנית החופשה שלי מלאה עד תומה. מה זה שהכל נדחס בה כך? ומהיכן יימצא הזמן להלך מעט בדרכים עמוקות החול של הפרדסים? ומאין יימצא הזמן לשוטט מעט במדשאות החָרפיות? ואיפה ייכנסו הפגישות המפתיעות עם ידידים שחזרו מקו האש ויש לברכם ולשמוע את סיפוריהם המופלאים? ואם אצטרך להתעכב יותר מן המתוכנן בבית הילדים? נניח שאחד הילדים הקטנים לא ייקל עליו להיפרד. וכבר הערב תם. הלילה דוהר אל קצו. וקצה החופשה מנצנץ מעבר למנהרה האפלה.

עכשיו התמונה ברורה ואני יכול לגשת אל המשימה הרביעית שקודם נרתעתי מלדבר עליה. לא קל לי. המלים נחבאות ממני, נעלמות מבוישות כשאני קורא להן, לכאן, אל הנייר. בעצם אני זכאי לנזוף בהן. כיוון שכבר ערכנו הסכם מוקדם. הפעם לא תהיינה התחמקויות וכל מי שתשתמט תסולק מן הזירה. לא תינתן הזדמנות נוספת. אם לא תופיע עכשיו, הרי הופעתה מיותרת. אין בה כבר שום צורך. ובכלל כמה מעייף ומתסכל העיסוק המשפיל הזה אתן, התחינות, הבקשות, הנגישות. לעזאזל, אם אינן רוצות שלא יבואו. שייאלמו, שייעלמו מעולמי. ואני אקום, בלעדיהן. אכתף את ילקוטי וארד מן האוטובוס. שדרות הברושים יניעו אלי בראשיהן. שתילי האבוקדו ייקודו לי. ההדרים יפנו לי דרך. בלי אף מלה אשמע את הציפורים מבשרות זו לזו ומאיצות זו בזו להעביר את הבשורה הרחק ומהר: הנה הוא בא. הנה הוא מגיע. הבן האובד שב אלינו. כבר חשבנו שלא ישוב. רבים כל־כך נשארו שם ולא שבו. אבל הנה הוא בא. יורד במורד הכביש. אבני השפה נכפפות אל רגליו. בחלונות הבתים הראשונים מצטופפים ראשים. לחשים מניעים את הווילונות כאילו היו רוח חרישית. הוא שב אלינו. ראו אותו. הביטו בו. פניו שונו כל־כך. עיניו בוערות באיזו אש שלא מכאן. מה הדברים הנוראים שהוא מתכוון להפליא לנו? בואו, נצא בלאט מן החדרים, נתאסף ונלך אחריו בלא־קול, כמו איזו תהלוכה אילמת. וככה נזרום במדרכות, נתחכך בשיחים, אבק קל יעלה מהמון הרגליים, אבל הוא שב אלינו ואנחנו הולכים אחריו. הוא עייף, הניחו לו לישון. הוא מזוהם. הָביאו לו כלי־רחצה. ראו את ידיו, את רגליו, חַפשו ובַקשו בהם את סימני הדם. מי ירוץ וייטול ממנו את ילקוטו? ומי ישא את רובהו? ואַיֵה האומרים הוא לא ישוב? ואני מיטלטל וניעור מהבלימה הפתאומית של אוטובוס החיילים. וכבר רואה את המסעף שלי שבו אני חייב לרדת. אני מושך את מיטלטלי. נתקל בספסלי המתכת הקשים, פולט קללה משמחת ויורד בחיפזון.

ב.

כשהגעתי לחדר מיהרתי לפשוט את המדים. עוד מן הימים ששירתתי בצבא הסדיר אני שונא להלך במדים. את הרובה השלכתי מתחת למיטה. הכתלים מסביב מסוידים ואין בהם שום מסמרים תקועים לתלות בהם את הנשק והחגור.

הרדיו ניגן שירים עבריים עצובים. המנגינה חדרה לתוך הנפש. החריתי אחר הזמרת. מלמלתי את המלים. תפלותן הרגילה נמחקה לפתע. מצאתי בהן איזה ראי עמום לדברים שהרגשתי. מבלי־משים נמשכתי אל שולחן־הכתיבה. דחוס כרגיל והכיסא שלידו חורק. הגלויות שאני בעצמי שלחתי מן החזית התגוללו על השולחן. יישרתי אחת והתחלתי לקרוא: סיפורי המעשיות שאני מספר למשפחתי. הכתב כאילו לא שלי, גס, עקום, מצטדק. התחלתי בתיאורי מן השמיים, נאמן לתורת נקודות־התצפית שלי. ראשית כול תצפית כללית על המתחָם, צילום אווירי, מאיזו נקודה גבוהה, בשכנות לציפורים. בגלויה כתבתי שאין כאן ציפורים רבות, ובכלל נוף חָרפי מוזר. שלגים. שקדים ערומים משחירים בתוך השלג. עליהם מצטופפת בערבים להקה של קאקים, מתקוטטת, מלהגת. הרעש שהם מקימים הוא הרעש היחיד הבא כאן מן החי. ולפתע התרחש משהו מוזר. הרדיו משלח לתוך לבי שיר נפלא. קולה של הזמרת עושה בי שמות. מהומה משונה מתחוללת בי. העיניים נמלאות דמעות מהירות לא מבוקשות. וכבר ידי על הגלויה. ממשיכה מן הכתוב. דברים אחרים. שורות קצרות, מהוססות. נקודות משונות. כתמים בלתי־צפויים. צריחות הקאקים עכשיו בחורף. האנשים שנחסרו ואחרים לא מילאו את מקומם. נער או שניים שראיתי בעת הפינוי המהיר. קצין בכיר מוכה־הלם, שפרץ בבכי פתאום. הרצינות המחווירה של נהגי השיירות. הנוף שנטשתי מן התל הגבוה. שדות־שלג מפולשים עד לאופק שבמזרח. מנוקדים בתלים שחורים. טנקים שרופים. שמיכות חרוכות, ופני הנערים העולים בצמרות השקדים הערומים. הקאקים צורחים כמו רדופים. מתקוטטים לפתע. מתנקרים זה עם זה. נוחתים לתוך השלג. מדדים עליו. נקודות שחורות המתחברות ומתפרדות.

דלת החדר נפתחה. בתי השליכה עצמה לזרועותי. לא יכולתי לדבר. הדמעות חנקו את גרוני. הבטתי בה. משכתי מעט בשערותיה ליישר את ראשה. ושוב הבטתי בה: בגדיה, מעילה, הנעליים שלה, עור פניה, שיניה, עיניה הבוכיות. והאשה ההיא, הזמרת מהרדיו, קודחת כל הזמן בתוך מוחי. אני רוצה לשכוח והיא מעלה בכוח. שוב ושוב מכות בי המלים הבנאליות של השיר. הסיפור המוכר עד לזרא: האהוב, יפהפה כתמיד, הולך אל הצבא, הרחק, להמון שנים. וכשהוא שב, אהובתו, סל־התפוחים שלה, צנצנת הדבש שלה, ציציות התחרימים שלה כבר אינם ממתינים לו. הוא נשכח כרגיל. אחרים באו לקצור. אחרים ליקקו את הדבש. והוא, מה קרה לו שהתמהמה שם בשדות הקרב שלו כל־כך הרבה ימים?

בתי מדלגת אלי. דַבֵּר, דַבֵּר, היא מבקשת. חזרת, כן? היא שואלת. אני אוחז בידיה ושותק. האם אני בוכה באמת, או שזוהי הלחלוחית הרגילה הנוצרת בפגישות באלה? רטיבות הנשיקות, זיעת החיבוקים, הליטופים הפראיים. אני קורע עצמי מידיה וחוזר אל הכיסא. בידי אני מסמן אליה לאחור, שעכשיו לא תדבר. ואני רוכן שוב אל הגלויה המכוסה בחותמות הדואר. נכרכים בתוך אוויר הערב. אני שולח מבטי מבעד לחלון. איזה אחר־צהריים חרפי ורך. רך כפי שרק בשפלת־החוף יכול להיות. החלל שמחוץ לחלון מלא בציפורים. הן נכרכות זו בזו, נוסקות, צוללות, משתובבות. אבל הקאקים שלי לא היה להם פנאי להשתובב. הם היו שליחים של מישהו. הם מוכרחים להגיע ולמסור את שליחותם. זה נורא, אני חושב. השליחות שלהם ודאי בעניין פני הנערים. בעניין הבל נשימתם שתמשיך לפכות מתחת לכיסוי השלג. מאותו המקום שבו הם שוכבים עכשיו. ובמקום להזעיק את מי שצריך הם הגיעו אלי. אל גלוית הדואר הצבאית שלי, המונחת כאן לפני ומתמלאת במלים. בתי אינה משלימה עם הסתלקותי. היא נכרכת עלי. מתרפקת על גבי, דוחפת את מרפקי והמלים שאני כותב מתעקמות על הנייר, מתפתלות, מאבדות כל כיוון, משתוללות אל עבר קצה הגלויה. פעם זה היה מקציף אותי. הייתי קם רותח כולי ומוחה בקולי־קולות על ההפרעה המרגיזה. ואולי אפילו מצרף בעיטה קלה להמחשת דברַי. אבל עכשיו זה אחרת. היא נכרכת עלי מגבי. אני נכרך על הזיכרון ועל הגלויה נכרכים הנערים שכבר מזמן אינם נושמים. בתוך הגופים הכהים של הקאקים המפטפטים. ושם, על השלג הרך מתחת לשקדים המשחירים הם צונחים בסוף, שמוטי־כנפיים וידיים. גרונם נבוב. כמו גרוני שהיה נבוב ממש לאורך כל הדרך. והוא מתמלא מעצמו, בלי הפסק, בדמעות הנולדות ונבלעות בו. נחים שם, בערימות, תחת כיסויי השמיכות הצבאיות. נחים כנבגדים, שקטים ולא מוחים. ידי רצה על הגלויה. כבר אין בה מקום. אני הופך את הגלויה. אני כותב בה שתי־וערב. אני דוחס מלים ואותיות לתוך הפינות המרוטות של הגלויה. עיניהם הגלויות משביעות אותי: מכל האלפים שזרמו על פנינו אתה תזכור. אתה לא תשכח. אתה תציב ציון לזכרנו. ממך לא נוכל להרפות. הבט איך אנחנו נחים כאן, בתום הכול, נבגדים. איש לא בא לעזרנו. כל הלילה נשאנו עיניים מערבה, אל הארץ ההיא שממנה היו צריכים המושיעים לבוא. אבל נבגדנו. ממש כמו שנבגד היפהפה ההוא שהתעקש לחזור לכפרו, אל גגותיו האדומים, אל ירק בוסתניו, אל ציציות התחרים שהשאיר מאחוריו. בתי אינה יודעת נפשה מרוב שמחה. היא מטלטלת אותי. מושכת בבגדי, אינה מניחה לי. תכתוב אחר־כך. הרי רק הגעת. בוא נקפוץ נגיד שלום לאמא, לאחים הקטנים. בוא. הרי החופשה ארוכה כל־כך. עוד תספיק לקשקש את קשקושי הנייר שלך. ואני באמת רוצה להניח הכול ולקום אִתה ולרוץ אחריה במדרכות המוכרות, על הדשאים החָרפיים, לפגוש את אמא ולהתהולל עם האחים הקטנים. אני מנסה לקום אבל רגלַי אינן נשמעות לי. הכיסא אינו מאפשר לי לצאת מתוכו. והגלויה מונחת לפני, מבוקעת וכאילו קרועה מבפנים. והזמרת ההיא קודחת את אוזנַי, את מוחי בשירה המתקתק.

וכבר הקאקים אינם דואים יותר. ולרגע נדמה לי שלא ידאו עוד לעולם. הם יישארו כך לתמיד, ציונים קטנים ומשחירים בתוך שדות הלובן. אבל אני טועה. מיד אני מבחין שאני טועה. הם כבר משמנים את נוצות כנפיהם, מחממים את שרירי התעופה שלהם. אולי יעשו כאן את הלילה ואולי לא. בחשיכה המתקרבת לא אוכל להבחין בהם ובמה שהם עושים באמת. מהר ימריאו ויסעו מפה. לא יחנו. רק אני אצפה בהם, לפנות בוקר, בתום תורנות השמירה. איך הם ממריאים, מתלהקים ופוצחים מיד בפטפוט חסר הפשר שלהם.

אני מסלק מלפני את גלוית הדואר המרגיזה. סתם נמשכתי במלים. ואלמלי ראיתי את הקאקים שאני בעצמי שלחתי משם לפני כמה ימים, לא הייתי נלכד בכלל. הרדיו מחליף ניגוניו. הקסם הנוגה פג. אני מתרומם. בועט בכסא החורק. משליך את העט על השולחן. פונה לאחור ומחבק את בתי אל תוכי בכל כוחי. אני מרים אותה מעל הרצפה הקרה ונושא אותה בזרועותי. בואי, בואי, אני קורא ואנחנו מתפרצים מבעד לדלת הצרה ורצים במורד המדרכות החָרפיות. צריך להגיד שלום לאמא ולכל האחים הקטנים. שלא יהיו עצובים חס ושלום ושלא ירגישו עצמם נבגדים.

ג.

לפנות ערב ירדתי אל בית הקברות. אבני הכורכר הקטנות נסחפו עם הגשמים הראשונים. אבק הקיץ כבר נשטף ונמחה מן הברושים. גיששתי בין המצבות. כמה זמן לא ביקרתי כאן? שנה אחת? עשר שנים? אדמה זרה ומוכרת כל־כך. העורבים למעלה בצמרות האקליפטוסים קראו זה אל זה קריאות משונות. הלכתי וקרבתי אל קברו של אבא. הבטון החשוף היה ספוג מים. בין חספוסי האבן, דמוית השיש, נאחזו חלקי־עץ קטנים שהשחירו. פירות האקליפטוס היו מושלכים בכל מקום.

אלה הם רק נדרים קטנים, ציטטתי בלחש, שאדם נודר לעצמו, כגון לפקוד את קבר אביו ביום שמחת־לבו. וכגון מה עוד? כגון שהוא משתופף ומוחה את הנשוֹרֶת המרקיבה מעל לוח האבן, וכגון שהוא רוכן ומסדר את העציצים שהרוח הסיטה, וכגון שהוא מתקן לעצמו טעות שטעה חוצב האבנים בתאריך הלידה.

איזו שמחת־לב היא זו? אני שומע את אבא מלגלג. מה זה, שוב הבאת לדפוס ספר חדש? לא, אני משיב חרש, לא. הנח לספרים. ההשגחה הפרטית שלי שילחה אותי לכאן, אליך. לראות מה שלומך ומה שלום כל ידידינו כאן.

ברוח שלפני השקיעה נעות הצמרות ומרעישות. רעש העצים מבודד אותי מכל מה שמסביבי. זהו רעש קדום שמוחק רעשים אחרים. אני נאטם לרעשי השיירות הארוכות, לנפצי הפגזים, לרעשי המתכת החורקים של מכשירי הקשר. למעלה חגים העורבים, מנתרים מענף לענף במעופם הכבד.

מיד לאחר שנישקתי לילדים וחיבקתי את אשתי באתי לכאן. אל תתנצל, אני יודע שלא בזכותי. כן כן. אני מתרגש פתאום, כן. בזכותך. לא, הרי זו ידה הקשה של ההשגחה הפרטית שלך. היא שמרדפת אותך לכל מקום. היא רידפה אותך גם במורד השביל אל בית־הקברות. לא, אני מתמרד וכמעט צועק בקול – לא, זה לא נכון. גם לי יש חלק בכך. ודאי. ודאי. אנוס על מה? על־פי הדיבור? על־פי הנדר שמיהרת לנדור בשעת הפחד הראשונה?

אני מסתחרר מעט. הכל מתערבב. הנסיעה, השקידה על גלוית־הנייר בעיניים מלאות דמעות, המאבק המתיש עם המלים הנכונות. אני נשען אל הבטון המחוספס. קיוויתי כאן לשלווה, אבא, הרי אתה יודע שזה המקום הכי שקט בעולם. המקום שהוא מחוץ לכל מקום. אני משקיע בתוך החול את מפלי העלים, מופקע מהשלפוחית הזו של הזמן. זמן קשה, אני אומר, זמן ארור. אני מופתע בעצמי. הרי הוא בתוכי, כל הזמן, מעולם לא יצא משם. וכל מה שאני עובר ושוחה בתוך הזמן הוא עובר ושוחה אתי, בכל מקום, בכל מכתש פגזים, מתחת לכל מעביר־מים שאני מוצא בו מחסה.

אני מכפיף עצמי לכללי הטקס שקבעתי לעצמי. עכשיו עלי להתרחק מן המצבה צעד או שניים, להזדקף יפה, להתמתח מעט, ידיים אל תפר המכנסיים, ראש נטוי, מבט ממוקד באותיות החצובות באבן. לשלוף את הספרון מן הכיס האחורי. לפתוח אותו בעמוד המסומן. לא, כאן לא ספר תהילים. ואני לא כותב שירים לפי אקרוסטיכונים. אם כן באיזו אות לפתוח? אבל ההשגחה הפרטית שלי שמנחה אותי כל העת מנחה אותי גם ברגע המבוכה הזה. אני אין לי אלא לעצום את העיניים ולהתמכר לה. וכבר אני חש איך אצבעותי מדפדפות בין העלים הרטובים של הנייר. הוא דביק מעט. מרפרפות בין הכותרות עד שנעצרות. ואני ככפוי מתיק את המבט מהאבנים ומעלה אותו אל פני הנייר. וכבר שומע את קולי החדגוני, הצרוד, קורא כמאליו. “אלו הם רק נדרים קטנים שאדם נודר לעצמו, כגון לפקוד את קבר אביו ביום שמחת־לבו, כגון להיות שוב ילד, נישא אל מגדליו.” אינני יכול להמשיך. הדמעות הארורות חונקות אותי, משבשות את ראייתי. הרי אינני זקוק לספר. הרי אני יכול לקרוא בעל־פה. הרי למדתי את השיר הקצר כאילו היה תפילה, תפילה יומיומית שאני שונה בה מאז היותי ילד קטן. כל זה סתם עשיתי למען הטקס. כדי שיהיו אלו חרצובות שאוכל להישען עליהן. שלא אתמוטט מיד עם הצעדים הראשונים שלי על אדמת הקברות הרכה. ואולי כאן המקום פשוט להשליך את הספר ולהשתטח על הבטון החשוף והקר, להיצמד אליו, למלמל מלים מרוסקות, שבבים של צליל, בלי שום משקל, בלי שום חריזה, לפרק את השיר הקצר והמסודר לאמות הצלילים המרכיבים את הברותיו. כל התכנית שלי מתמוטטת. מכל הטקס שתיכנתי לי לא נשאר דבר. לאן הלך כל זה? טוב שעוד מלמלתי מה שמלמלתי לפני שהבכי קלקל את הכול. הרי יש איזו חשיבות למלים הנאמרות בצורתן השלמה? הרי הן נשלחות לאן שהוא? ומי שהן מכוונות אליו מחפש אחריהן, לא כן? ומה עושים עכשיו?

אני שב ועוצם עינַי בחזקה. יש בי הרגשה נפלאה של ניתוק כמעט שלם מהעולם. זו הפינה היחידה בעולם שיש בה שורש בשבילי. וגם שָרשי האקליפטוסים הקשים מבצבצים כאן בכל פינה. העולם הוא עצום ורב ואני שוטטתי בו עכשיו המון והיו רגעים ששכחתי לאן אני מחובר. אבל אין לי אפשרות לטעות. מכאן יצאתי ולכאן אשוב. כמה עלוב, כמה יומיומי: חול גס, עלים שנרקבים, ריחות הביוב, וממעל שעטת הרוח, אי־השקט של העורבים המחליפים עמדות. זהו טבור העולם. להישכב. ליפול ולהביא את העפר אל פי.

ומה עכשיו? אני מתאושש לאטי. הידברות מלאה לא תהיה כאן כנראה. אני מוחה את סימני הרטיבות והעלים מבגדַי. מתרומם לאטי מעל המצבה. ספר תהילים והפסוקים הקשים כאבנים חסרו לי. הם מחזיקים אותך בציציותיו ואינם מאפשרים לך לכרוע כריעות מיותרות. אני מבקש אבן קטנה לשימה על הבטון. ראיתי כבר גלים כאלה של אבני־זיכרון. לעדות שהייתי כאן באמצע המלחמה. שעזבתי הכול ורצתי לכאן ממרחק עצום. שידעתי, ומי שמשגיח עלי גם הוא ידע, שאני מוכרח להיות כאן. ואם לא אהיה כאן כאילו לא חזרתי מן המלחמה.

לא במלמול הכבד של איזה שיר לא חשוב, ולא בהמיה המוזרה המפורקת שבאה במקום השיר. אולי באמת רק אבן. וכבר אני מגלגל בראשי ואומר שצריך למהר ולהחליף כמה מלים מיותרות שבשיר. במקום אלו הלא־נכונות שנדפסו. ומי ששם לפני הציבור שיר לא נכון כאילו שם מכשול לפני עיוור. לא. הנדרים נכונים אם כי ארכאיים נורא. אבל יום שמחת־לבי? כבר התחוור לי שזו שמחה מזויפת. אם כך: להוציא. לסמן בדיו אדומה ולהשמיט, בלי רחמים. ובמקום זה להביא ברווח שבין השורות מלים חדשות, נכונות. כגון מה? כגון: אלו הם רק נדרים קטנים שאדם נודר לעצמו, כגון לפקוד את קבר אביו ביום חופשתו, כגון להטיל אבן קטנה על הבטון הרטוב של מצבתו.

כבר מתאחר. אני עושה הכנות לפרידה. העורבים חשים בכך. הם קוראים אלי משהו. גם העצים הזקנים חשים בכך. גם הגשם הקל שמתחדש.

ד.

בבוקר הלכתי עם אשתי אל המכבסה להוריד מן החבלים את כביסת החיילים שלי. אשתי התבדחה מעט עם הכובסת. הכובסת הביטה אלינו פעם ופעמיים ואמרה לאשתי כמה נעים לה לכבס חליפת־מדים של חייל ששב סוף־סוף הביתה. אחר־כך הוסיפה משהו, הסמיקה מעט וברחה אל בין מכונות הכביסה.

אשתי דבקה בי. הלכנו לחדר האוכל. הקדמנו מעט את שעת ארוחת הבוקר. אנשים הביטו אלינו. אחדים גם חייכו מתוך טוב־לב. אשתי קירבה לפני את הלחמניות. מזגה קפה חם מן המיחם ורצה להביא עיתון בוקר. כמעט ולא דיברנו. צל הפרידה היה מוחש בינינו היטב. לא יעזרו כל תנועות הקרבה הקטנות. לא יעזור גם הלילה ההדוק שבילינו ביחד. בקע הפרידה הלך והתרחב. בזמן שהיא טרחה על ארוחת הבוקר ותיכנה תכניות איך אספיק עוד להגיד שלום לילדים, אני כבר הייתי רחוק. בין המוצבים, פוסע במעלה התל, בתוככי הפגזת הבוקר השנואה.

ההשגחה הפרטית שלי, שנולדה אצלי מחדש בראשית הקרבות, משתוללת ממש בחברתי. אני חש בה בכל הנסיעות הארוכות. בכל הציפיות האינסופיות. אני מרגיש בה בכוננויות, בחניות ואפילו במיטתי שלי, שאני מחדש בה את היכרותי עם תפנוקי החיים הרגילים. הסדין, הציפה, החרסינה הקרירה של הכיורים. כמו יד סוככת על ראשי ומושכת בשערותי. אל תצטרף לסיור הבוקר היום. אל תצא למארב המפוקפק הלילה. אבל לפעמים גם להיפך. במין הכרת־תודה משונה. על דברים שהחמצתי, הצטערתי, והסתבר שהיו לטובה. תגיד תודה שלא עלית על האוטובוס המקדים הזה. לא שמעת מה קרה לו בדרך? הוא נתקע באיזו דרך צרה ולא היתה לו אפשרות לסטות לשום צד. ואחר־כך התחילה הפגזה פתאומית. האוטובוס נפגע פגיעה ישירה ונשרף כולו. שים־לב כשתעבור שם, מיד לאחר הצומת. לא היו שום נפגעים. הם חמקו לתעלה הסמוכה. אבל אתה, מניין היתה לך התבונה לוותר על הסעה נוחה שכזאת? לילה אחד החלקתי מהמדרגה האחורית של הזחל“ם. ברכי נפגעה. לא פגיעה רצינית. אבל הובהלתי אל המרפאה. הם לא יכלו להמתין עד שיסתיים הטיפול העצלני של החובשים, ויצאו לדרך. אל תשאל. רק לטיפשים יש מזל כמו שהיה לך. הזחל”ם נפגע במארב־יום, היו פצועים, היתה בהלה גדולה. הם שכחו שאתה נשארת במרפאה וחשבו שאתה נעדר. היו חיפושים נמרצים, חיפושים עד כדי הסתכנות. עד שנזכר מי שנזכר שהורידו אותך בתחילת הסיור. תגיד מי משגיח עליך?

רציתי לספר מעט לאשתי על הלידה המחודשת של השגחתי הפרטית. אבל ראיתי שעיניה מתרוצצות מצד לצד. ואצלה זהו סימן מובהק לבכי שיבוא עוד מעט. לאותה התרגשות־פרידה שבעיני היא כל־כך מיותרת. ויתרתי. לא סיפרתי לה. אולי בתום הקרבות, כשתסתיים המלחמה הארורה והארוכה הזו, נשב פעם ליד כוס־קפה של משכימים, בחדר האוכל העזוב למחצה, ואני אספר לה על פגישותי הנפלאות עם ההשגחה הפרטית שלי. איך נפגשנו לראשונה. איך הכרתי בכוחה המיוחד. איך דחיתי אותה. ואיך חזרתי וביקשתי אחריה כשנזקקתי לה. איך חיזרתי אחריה, רציתי בה, התגעגעתי אליה.

הלכנו אל החדר. שעת יציאתי קרבה במהירות ועוד היה לי להשלים את האריזה. אשתי הכינה לי כריכים, מעט ירקות, גבינה צהובה. ואני התבדחתי קצת אתה. העצבות שחרגה מתוך ידיה המטפלות בשקיות הכמירה את לבי. כל הטרחות שלך לחינם, אמרתי לה. ממילא מה שאני זקוק לו באמת ומה שאני אוהב באמת זוהי צלחת מרק מהבילה. היא הביטה בי בחמלה דומעת ואמרה בסדר. אתה רוצה שאוסיף גם כמה קוביות־מרק?

דחסתי לתוך הילקוט את הבגדים, הכריכים, עיתונים מעטים וגרביים חמים. רציתי לצאת אל הכביש לבדי. לקצר את השעה הקשה של הפרידה. אבל אשתי התנדבה פתאום, לגמרי במפתיע, בוא אלך אתך, אלווה אותך אל הכביש. ממולנו חלפו עובדי בית־החרושת שיצאו לארוחת הבוקר. אחדים בירכו אותנו. אחדים הסתכלו עלינו במבטים מלאי־דאגה. זרועותיה הארוכות של המלחמה נִכְּרו כאן בכל אבן, בכל מכבש, בכל חתיכת פח.

ליד המסעף עצרתי. עכשיו את מוכרחה לחזור, אמרתי לה. ליווית אותי דרך ארוכה. אל תדאגי לי. אני אהיה מושגח. אותה היד הסוככת עלי, הפורשת אצבעותיה מעל ראשי לגונן עלי נראתה לי מרחוק. התייעצתי אתה בחשאי. כן, נרמזתי, היפרד עכשיו. זהו מועד מצוין. זהו מהלך־פתיחה מבטיח ליום שכולו סיכונים.

אחזתי בה. התנשקנו בחפזה, נשיקה לא נכונה, שלא במקומה. מיהרתי. היא השהתה את הפרידה עוד ועוד. מה עכשיו? נשאתי עינַי אל היד המסוככת עלי. כעת תתנהג קצת בנוקשות ושְלח אותה הביתה ללא עיכובים. אפילו בגסות מעט. הָאץ בה. אל תתרכך. זמנך מתקצר. פְּעַל.

נשמעתי לקול הסמוי הזה. אשתי ודאי השתוממה מניין קוֹצר־הרוח שלי. די, אמרתי לה, לכי כבר. אני מוכרח לנסוע. היא עצמה את עיניה כאילו התרחקה פתאום. רציתי שיעבור דווקא כעת האוטובוס דחוס החיילים. וכשתפקח את עיניה כבר לא אהיה. אל תדאגי, הרמתי קולי עליה, אני מושגח. היא פנתה והחלה לשוב לאטה, מחזירה ראשה אלי מדי כמה פסיעות ומבטה אופף אותי בדאגה. ואני הפניתי ראשי ממנה וקבעתי עיני בחזקה בפיתול־הכביש הרחוק.

ואחר־כך במשך כל היום הוסעתי מכאן לשם. הָעֳברתי, הורמתי, הושבתי והורדתי ושוב הָעֳליתי. הייתי כמו בובה מתנייעת הנמשכת בחוטים סמויים. הרגשתי כאילו אני צרור למסירה הנשלח מיד ליד. במקום מסוים מצפים לקבלת הצרור, במקומות אחרים חייבים לשמור על שלמותו; להלבישו, להשקותו, להעבירו בדרך נוחה ובטוחה. בכל תחנה היו אנשים שהתעניינו בצרור. איש לא שאל: איך אני מרגיש? האם כָבדה עליך הבוקר הפרידה מאשתך? האם בכתה, כדרכה, או התאפקה הפעם? האם הסכימה לעזבך לבדך? רק היו הוראות בכל מקום ופקודות טרדניות: לאן זה, חייל? ולמה אתה לא עולה כבר? ואחרונים, מה אתכם? ועוד יותר: עשר דקות הפסקה. ועכשיו כולם לרדת. צריך להשתין. להוציא את המחסניות מהרובים. נצור את לשונך. האויב מאזין. לא לעשן. ולבסוף: בשעת הפגזה אין לעבור את המחסום. חיילים הנתקעים ליד המחסום יפונו לבסיסים אחוריים.

ופתאום מתוך הרדיו בתוך האוטובוס פרצה הזמרת ההיא בשיר ההוא. על העלם היפה המתעקש לחזור לכפרו. אוויל שכמותו. כל העולם כבר ידע שהוא נבגד. והתם הזה, הכסיל הזה, מונע בכוח שרק טיפשים מונָעים בו, ממהר אל אהובתו. אבל היא כבר מזמן שכחה אותו. ומי יוכל להאשימה. לילות רבים כל־כך פיללה אליו. והוא מעבר למרחק העצום, לגדרות, לתעלות הנגד־טנקיות נושא אליה את מבט הנערים הנבגדים בטרם נהפכו לקאקים, בטרם דאייה. הוא לא היה מושגח, אני מנחם את עצמי ומבליע שוב את דמעותי. ההשגחה שלו בגדה בו. אני מרים עינַי אל תקרת האוטובוס.

ליד המחסום חשתי בחריפות שלא ניטשתי. בטנדר האחרון שחמק אל המוצבים, בעיצומה של ההפגזה, נסעתי אל המקום שכל־כך ציפו לי בו. את מעלה הדרך האחרון עשיתי ברגל, בצד התעלה. עשן ההפגזות עלה מכל המוצבים, גם על הדרך נחתו פגזים מקריים. הרסיסים הבריקו, הרשיפו, תססו בקול שריקה בתוך ציבורי השלג. ברחבת החנייה של המוצב היתה מהפכה שלמה. הפגזים קעקעו את מגרש הכדורעף היפה שבנינו בעמל רב. הצריף היה נקוב כולו והאוהלים ממוטטים. אבל בתוך הבונקר צהלו האנשים לקראתי. חיבוקים, לגימות ארוכות ישר מתוך הבקבוק. דיבורים בקול נרגש. אני אהיה מושגח. אני אומר לעצמי. יעבור עלי מה אבל ההשגחה הפרטית שלי לא תנטשני. אני מעיף מבט על האנשים המצטופפים המרוגשים. רואה את פניהם מאדימות. הם אינם רואים שאני מושגח היטב, ומה יהיה עליהם נטושים ממשגוח?

אני מוחה את שפתי, מחזיר את הבקבוק, פונה ומתחיל לבקש, בתוך הבונקר הצפוף, מהיכן תימצא לי גלוית־דואר חדשה.

א.

פעם אחת, בקיץ של שנת תי“ו־שי”ן־וי"ו נסעתי עם אבא לתל־אביב. אבא, איש סגור וגאה, יצא מגדרו לפני הנסיעה. הפגישה שהסדיר לו יהודה, ידידו הקרוב, עם נתן המשורר התל־אביבי המופלא, סיכלה את מנוחת־נפשו. הוא היה מתוח, נוח להתרגז ומיהר להתעצבן. וכשהעביר את כפו על לחי הילד שלי החלקה, לא ידע על מה הוא מעביר. וכשהחליק על שער הילד שלי, המתולתל עד לגעגוע, לא הרגיש על מה הוא מחליק.

בתל־אביב, ברחוב, כבר המתין לנו יהודה. אבא חיבק את כתפו של יהודה ויהודה קירב את מותנו של אבא. והם שמחו זה על זה כאילו לא התראו זמן ארוך. אבא הושיב אותי אצל השולחן ואני, במין הפגנת־שמחה ילדותית הנחתי את מרפקי הרכים על השעוונית הדביקה. הזבובים העצלים חגו מעל שלוליות הקפֶה ושקעו בתוך שאריות הגזוז המתוקות. אבא ויהודה מצאו המון דברים זה אל זה, ואני נשאתי עינַי מסביב. מתוך גושי הצל הכבדים של פיקוסי המדרכות גלשו אל השולחן ומתחתיו פירות צמלים שפקעו, ודרוסתם התיזה כתמי דיו כהים.

קיץ מהמם בילע את חושַי. מירוץ המכוניות ברחוב, ממש מאחורי גבי, קריאות הרוכלים, מהומת העוברים ושבים. טריקת פרסות הסוסים של עגלות הנפט והקרח ניקשה באזני כמו מקושי הקסטאנייטות. ובתוך בועת החום המפרפרת, התערבבה המיַת הרחוב הקיצי בצליל שיחתם המקוטעת של אבא ויהודה.

מכל האנשים שאבא היה מוקף בהם בילדותי רק את יהודה אהב באמת. בעיני הילד שלי, המתאפללות בשרידי־דמעות של זיכרון, אני יכול לראות את אבא מתרכך וממיר את צורתו, כשהיה יהודה נכנס אל הבית. מבעד לשנים הרבות שחלפו אני יכול לשחזר במבטי איך נשרו ממנו הקליפות המוכרות, אחת אחרי אחת, ואיך היה צץ ועולה, כאילו מתוך עורו הננשל, איזה איש אחר שלא היה מוכר לי. ידיו המחורצות מעבודת השדה שהתמיד בה נעשו רכות כידי האברכים. שיזפון פניו התמידי היה מחוויר כמו אצל חיה נודדת המתאימה גונה למחסיה. דיבורו המקוטע, המצַווה, היה מתחלף בקול רך ושואל. ממרחקי הזמן, מן המערבולת האפלה של השנים הנרדפות, אני עומד ותמה עד היום איך היה הופך פתאום ממצַווה לשואל. כל פעם שיהודה בא במחיצתו ניטלה פסקנותו.

אבא בירך את יהודה ויהודה מיהר וקם לכבודנו. לי היה נדמה שהוא ראה אותנו קרבים. כבדים ואטיים, אנשי־שדה מהססים, אבל הוא המתין עד שנקרב ממש אל השולחן כדי להתחיל בטקס הברכות. הוא ציווה משהו לאיש מן הקפה, ומיד הונחו על השולחן כוסות גדולות, וקנקן של מים קרים הובא. קנקן עשוי זכוכית ומנגן כמו פעמון. אבא ביקש מיהודה שיובאו גם מי־סודה חריפים ויהודה אמר אל האיש מהקפה, בלשונו הרכה, “הרי דיברנו גם על הסודה.”

הדרך המופלאה שבה היה יהודה חש־ולא־חש בקיומי הפליאתני כבר בימים ההם, בעודי ילד תמים. כאילו עין אחת שלו רואה אותי בכולי, בכל סך־הכל של מרכיבי ילדותי. וכאילו עינו השניה עצומה למחצה, רואה בי רק את נשמתי. רק את מה שיתפתח ברבות השנים להוויָתי הרוחנית. הוא היה ממצמץ בעיניו, ומשתהה מולי כשוקל בדעתו. מצד אחד מה שעינו האחת רואה: ילד גמור שהוויָתו עוד לא בגרה לֵישב במסיבת גדולים. ומצד שני, מה שעינו האחרת מנחשת: איש צעיר המרבה לחטט בזכרונו, ומנסה להשיב אל תִלן שנים שאבדו מכבר.

וכך היה יהודה מדלג מעלי ומרחף לו אי־שם מֵעברים. וכשהיה לוחץ את ידי כאילו לא את יד־הבשר שלי לחץ בידיו הרפויות, וכשהיה טופח על שכמי, או צובט בקצה חטמי, כאילו היה צובט איזו בובת־נייר עשויה, ולא אותי הממשי. ואני הייתי נכלם, כומש תחת ליטופיו, משתמט מלחצו, ומרחיק אל הקצה האחר של השולחן. ובלבי מתנגנת איזו מנגינה בכמה קולות. “הילדים אומרים שאבא שלך הוא נורא חזק, והוא בטח מפיל את יהודה הקטן הזה במכה אחת.” וכשנדחקתי אל הכיסא האחרון ממש על שפת המדרכה. ובלבי מתנגנת אותה מנגינת־נקם ילדותית, וכשבוזי ליהודה הרכרוכי לובש בתוכי מלים ומוסיקה מתחזקת, פנה יהודה, מתוך אותו פיזור־נפש של אלה המוכשרים להסתכל רק אל תוכם פנימה, והזהיר את אבא בקול רם: “שהילד ייזהר, הכביש קרוב והמכוניות משתוללות.”

אבל אבא רק הניף בידי־האברכים שלו, המחווירות, ושמטן אל שולחן העץ הגס, אל כיסוי השעוונית המוכתם.

ב.

יהודה איש קטן וחביב, שדכן רוחני אמיתי, השתדל להנעים עלינו את הציפייה. הוא הציע לפני אבא שמו של איש ואיש מהעוברים על פנינו. ובתוך הבבואה הרופפת, שאני מעלה בקושי מתוך זכרוני המסוכסך, אני רואה אותו מתרוצץ, מוחה זיעה ממִפְתַח חולצת החאקי שלו, איש קטן ונעים העובר במהירות מכיסא לכיסא, מקיף את אבא בכרכורי־סרסרות ונשלח מפניו לאחור אל עבר השולחן. כאילו היה ננזף על ידו כל הזמן. אבא שותק את שתיקתו הגאה והאלימה ואינו מתרצה לריצויָיו. מה לו אנשי הרוח המדדים מסביב בסנדליהם שאינם רכוסים. מה לו שחקניות התיאטרון הטופפות ברחוב בשמלות הבוקר הפתוחות. מה לו יהודה המכיר כל אחת מהן בשמה ומציע לפני אבא את פלאי כשרונה. הוא שותק ומצפה במין חרדת־עקשנים נעולה למשורר התל־אביבי שיהודה הבטיח להפגישו. שום ריצויים אינם מתקבלים, לא רעיונו המבריק של זה ולא דעותיו הנוקבות של זה, לא ספרו החדש והמפתיע, שיהודה עצמו נדהם מעָצמת־לשונו. “לשונו. אתה שומע?” ולא תנועותיהם הנבזיות של חיילי הכיבוש האנגליים. לא המאמר היורד חדרי־בטן ומציב, “מציב, אתה מבין?” את עקרונות המוסר הנעלים של תנועת הפועלים מול “הרֶגֶל הקרושה” המרטיטה של מוסר הזעיר־בורגנים. ומה עוד אפשר לומר ולא אמרתי?

אבל אבא אינו מתרצה, גאה ושתקני, וכמו שיהודה עצמו אמר ל­אחרי שנים, גאה עד כדי שיהרוס את עצמו. ישב לו אצל השולחן, הידק בכפו את כוס הזכוכית המצולעת ולא הניח ליהודה גם סדק צר אחד להשתחל בעדו.

ואחר־כך כשבבואת־זכרונותי מופקעת משליטת הזמן, אני מנסה להפריד מן הערבוביה העצומה תמונות, דברים, קולות. ואני מתקשה להניח לפני עיני את ההתרחשות השוטפת כסדרה. לו לפחות ניתן לי לאחוז בעיקריה. לו לפחות ידעתי שהמסגרות לא נשמטו ממני. אבל גם בכך אינני בטוח תמיד. נתן המופיע פתאום, ממש מתוך הרחוב, במין הילוך מרחף ונישא. אבא המתרומם מיד ממושבו, עוקר את כיסאו בתנועתו. הכיסא הנוטה הצדה וכמעט מתהפך. הכוס המצולעת המחליקה במורד השולחן. אבא עומד ומחוויר, מחוויר עד כדי־כך שאינני יכול להיזכר מתי עוד ראיתיו מחוויר כל־כך. הוא נע מעט לפנים. מבקש ללחוץ את ידו של נתן. שמאלו של נתן מתחמקת מתפישתו של אבא. היא כולה רועדת ללא תקנה. כאילו אינה ידו המחוברת אל כתפו אלא כאילו היא חיה לעצמה, ואיש אינו יכול להרגיע את ריטוטיה. הוא לובש מכנסי־חאקי וחולצת־חאקי סדורה עליהם כאילו היה נתון בתוך חליפה שלֵמה. עיניו מקיפות אותנו סביב, חולפות על פני שלָשתנו ונעות הלאה, אל עומק השדרה, כאילו ישנם אחרים שהוזמן לשבת לרגע במסיבתם והם לא התייצבו ועכשיו הוא מוכרח להתעכב, ולשבת רגע קטן דווקא אתנו. רגע קטן באמת, שהרי אם נענה, וכמעט שלא נענה, הרי רק בזכותו של יהודה הנעים נענה. החובבנים הללו, מן הקיבוצים הרחוקים, שריח הגפרית דבק בהם ואינו מרפה, מתרגשים לפניו כילדים. הם תוחבים לידו שאינה מרטיטה, בכוח ממש, פיסות־נייר, קטעי־מאמרים נלהבים, מטושטשי־צבע ומטושטשי־צורה, שזיעת ההתרגשות ריככה אותם עד שלא היה אפשר לקראם. הו. כמה מָלְאָה אהבתם.

יהודה מכרכר סביבו. “שב נתן, ומה אתה מזמין נתן? ותכיר נתן, זהו חבר שלי מן הקיבוץ.” אחי־שברוח. תאום־הנפש שלי, הממית עצמו באהלה החם והמהביל של עבודת הכפיים. וזהו הקטן זה בנו שעלה אִתו העירה. והם טרחו ובאו אליך כי אני הבטחתי להם שאתה באמת תתפנה לרגע. הם מעריצים את שירתך, ורוצים כל־כך להיפגש אתך, פגישה קצרה ולא “פגישה־לאין־קץ”.

הפסקה, רצף הזכרונות נבלם לשנייה. כאילו נפתחים פתחי הזיכרון ואור בהיר יותר מוזרם לאולם. המתח פג. כולם צוחקים. גם אנשים המצטופפים לרגע ליד השולחן צוחקים. ולפתע נדמה לי שמבטו המתנדנד של נתן חומק על פני. אני חושף למולו שני־ילד תואמות, למצוא־חן בעיני האיש המוזר הזה, שאבא כל כך מחוויר בשלו.

ממרחק הזמן, מעומק הבבואה החומקנית, נדמה לי שאחר־כך התנהלו הדברים ביתר־נינוחות. היו אפילו חיוכים. נתן לא פסק לברך עוברים ושבים שחלפו ברחוב. היו מהם שקרבו אל שולחננו, וחטפו כמה מלים, הפצירו כמה הפצרות. לחצו ידיים, חייכו אל יהודה, הניפו אצבע אוהבת מול מצחו הקורן של נתן ותהו על דמותו הכבדה של אבא.

יהודה לא הניח עכשיו לשיחה שתדעך. הוא פיטם אותה בדברים ותמך בה כשגוועה פתאום. ומרי פעם היה מבזיק מבט קשה אל אבא, כאילו האיץ בו צא מסוגרך, בן־אדם, אל תהיה מסורבל כל־כך. הרי אתה רצית לפגוש באיש הזה. הרי בשלו טרחת ובאת מהקיבוץ הרחוק עם הילד המכביד על זרועותיך. אל תהיה לי כאן מיצר ובעל־פנים של צדיק בדורותיו, הנאנס לטמא מושבו, בעל כרחו, עם לצים מוקצים.

זה האיש. אלה השרוולים הקרועים תמיד במרפקיו, הסוודר הפרום תמיד, הרישול ההכרחי הזה. וכמה הוא רזה מקרוב. ואיזו אש מתנצנצת לפרקים מתוך בארות־עיניו. אפילו בתוך האור הלבן של צהרי־קיץ בתל־אביב, אפשר לראות איך הוא מקרין ממצחו. ומן הגרון המצומק הזה מדבר גרונו של עם שלם. אבא כאילו נשתק אל עצמו. כאילו נזכר בדברים שכתב בעיתון הקטן שלנו, לפני זמן מועט, כשהופיעו לראשונה שיריו החדשים של האיש הזה. אבא יצא אז לגמרי מגדרו. התהלך בתוך החדר כמו בתוך סוגר. לא יכל לישון מרוב מה שקרא “רעד פנימי”. השירים אחזו בו והידקו את לבו. אבל אולי לא כך היה בדיוק. ייתכן שאני מערבב מזכרונותי ומן הדברים שבאמת כתב. הקריינית היפה שלנו, בעלת הקול הנמוך, המשגע, קראה את רשימתו במסיבת ליל־שבת, בנשימה אחת עם השירים החדשים. ואני. שישבתי שם בחדר הגדול והמואר, חשתי באיזו גאוות־ילדות הנובטת בתוכי. האיש הגאה והסגור הזה, הרגשתי שאני אתו בכל מה שיבוא. אני מוכרח לעמוד אתו. ואנחנו שנינו, כתף אל כתף, ננוע יחד נגד כל העולם.

עד שעולה קולו של נתן, מצורד מעט, “היזהר ילד. אל תישען ככה אחורנית. אתה עלול ליפול אל בין המרכבות.”

אבל אבא היה שקוע בתוך מה שראה בכוסו, ולא שמע את דבריו האחרונים של נתן, ולא חש בסכנה הקרבה שמעבר לגבי. ולא הגביה ראשו להביט לעברי.

ג.

שתוי או לא שתוי כבר היה נתן מטיף את דבריו. שמאלו הרועדת תמוכה בימינו, מבטו נרדף מיהודה אל אבא, ונמלט שוב אל הרחוב, דבק בבחורי הפלמ"ח החולפים ושב אלינו. כאילו היו לאיש שתי פנים. ויהודה בקומת־הנמלה שלו, בדחילו נורא, מנסה להשתחל לתוך דבריו. כמובן עסקי־מוסר, הנגרפים בכוח ובמהירות אל המצב בתנועת הפועלים. ואיזה דברים היה מדבר כשהיה שתוי. ואלוהי־הפילים יצאו גם הם אל הפולמוס. גמגומי־סיום של משפטים חתוכים רעדו מתוך שפתיו, כמו הרעדה שאין לה תקנה של ידו השמאלית. את שיריו השותתים היה מתקתק על מכונת הכתיבה בהקשת ימינו, ושמאלו הבוגדנית היתה טורפת ונטרפת ומוטלת לבסוף, כמו איזו קרקפת מדולדלת, לאשפת השלל שמאחורי העורף.

אבא, בעסקי־שירה היה מעריץ גדול ושתקן. ועוד הקדיש לנתן כבוד שאיש לא זכה בו לפניו. אבל בעסקי תנועת הפועלים ובעסקי רצח הסופרים היהודים ובענייני־מוסר ובעניין שנקרא “נגינת המרגמות”, הרי בדברים האלה היו לו דעות מוצקות וחריפות משלו. ותוך שחיוורונו מעמיק, הלך ונבט בו אותו רוגז, אותה סופה של זעם, שיהודה ואני חששנו ממנה מאד. על דבר של כלום ניצתה חמתו של אבא. על פחות מיתר של עגלה. על משהו שאינו שווה את אריזתו. וכבר קם, מתנודד, ראשו מושחז לנגוח ולשונו יבשה מרוב זעם. ויהודה מרוב שנבהל התפלל וקרא לאלוהי־הפילים שייצא לרחם את שניהם.

אילו היתה אמא אתנו כאן אולי היתה מפילה עצמה לרגליו, דבקה בכרעי השולחן וקוראת אליהם מתוך האדמה. אני איני זזה מכאן עד שאתם משלימים זה עם זה. אבל אמא לא היתה, ויהודה שנמעך בין השניים לא ידע להחליט בנפשו אם לטוב ואם לרע.

“הו, טורא בטורא פגע. הו, הר בהר התנגש.” וכבר סבב ביניהם, מושך בשרווליהם מבקש להרגיעם. הכיסאות הוטחו. השולחן הזדעזע. עוברים ושבים סקרנים נלקטו ובאו. ויהודה מדלג ועוצר ולפתע גם משלב ידיים, מחייך חיוך נבוך ואומר אלי, “הו, תור בתורו בתוריהו פגש. כל שיר במועדו וכל מכה בעונתה. הו, זו רק ספרדית חפוזה בלולה בארמית. הו, תור בטורא נגח.”

ואיזה דברים קשים דיבר נתן כשהיה שתוי. לדלג מעליכם, מעל כולכם, ולפנות אל בני השבע־עשרה. אל הנוער הטהור אני קורא. הנוער שלא הספקתם לקלקל. לסטות מעליכם אני קורא אליו. ולפנות אל הילדים החפים מאוון. כמו שכבר קרא פעם מישהו באיזה מקום רחוק. ומהי “נגינת המרגמות” ומהו שבט הקולמוסים שקוצץ במוסקבה, ומהי כל אותה לשון שאתם אינכם מוכשרים לקלוט ורק לועסים ויורקים אל הבארות המיובשות.

אבא נלחץ במבוכה עצומה. נצמדתי אליו במבטי. יכולתי לנחש כל תנועה קטנה בפניו. כל התאגרפות פעוטה של זרועותיו. החֵימָה עשתה בו שמות. כאילו לא ראיתי אותו מחומם ככה כל ימי. השולחן הפריע לו והוא הזיז אותו בתנועה אלימה. הכיסא גדר בעדו והוא הרחיק אותו לאחור בבעיטה גסה. כוס הזכוכית גלשה במורד השולחן ויהודה כמעט נמחץ בכפו הגדולה. פתאום החלו שניהם להתקרב אלי. סוגרים וגולשים לקצה השולחן. הפולמוס הקשה, חילופי הצעקות, הפנים היורים הבהקים של זיעה רגוזה. אני הייתי לקדקוד המשולש הנסגר. יכולתי לחוש בריח בגדיהם. יכולתי לראות את טיפות הזיעה מחלחלות מבעד לחוטי־השתי של חולצות החאקי שלהם. ובבלי־דעת, כאילו היו פונים אלי, כאילו אני הילד שאליו כוונו, הרבה פחות מבן שבע־עשרה אבל טהור כל־כך ומפוחד כל־כך, וחש צורך דוחק להילחץ אל כתפו של אבא. נטיתי לאטי לאחורי מנותק לגמרי מחוקי משקל וכובד ארציים.

וכשהמשורר התל־אביבי בחמת־שכרונו הטיח באבא, שהרעים מכול, הגרועים שבגרועים, אלה הם הכתבנים החובבים מן הקיבוצים הרחוקים, שריח הגפרית עולה מניירותיהם, והם מזיקים בתמימותם יותר מאשר הטיפשים באטימותם, וכשאבא נהמם מן הדברים האלה, וחריץ של כאב צמח במצחו, והוא החל חג סביב עצמו כמו חיה ירויה, וכשיהודה הנעים והקטן הבין כבר וראה שכל הפגישה אובדת באיזה תוהו לא־מבוקש, נעצר פתאום הזמן וקפא מעלי כשמתוך עלפון־שכרונו נעץ בי נתן עיניים רחומות וקרא: “הו, הילד. אחורנית. זהירות. אח, אל בין המרכבות.”

וכמו שרוי בתוך שלפוחית־של־אור, הקופאת תוך תנועתה, בתוך בועת־הזמן שנעצרה לשנייה קצרה אני רואה את יהודה מקיף את השולחן וצועק אל אבא “הילד, הו, אסון. הוא נופל אל קצה־המדרכה.”

ורעש מכונית עצום כיסה על כולי, וחושך גדול ירד עלי. והרגשת־מצוקה חודרת שלא קמתי ולא התייצבתי אצל אבא, להיות עמו כתף אל כתף מצצה את לבי. ואחר־כך נפל שקט מקיף מעברים. ואני ראיתי עֶדְרֵי לֹבֶן מְמַהֲרִים, נְקוּדֵי זֹהַר נוֹהֲרִים, נֶתֶז־דָם נִמְהָר. ואני נפלתי לאחורַי ונמחצתי בין גלגלי־המכונית.

ד.

שני התפרים המוצלבים הבולטים בלחיי עד היום, הם האחרונים שנותרו. למעיין מקרוב ייראו גם שרידי־התפרים האחרים. וכך, אם יחוברו הקווים דרך נקודות התפרים, תתקבל צלקת אלכסונית לכל אורך הלחי הימנית, מן הסנטר ועד לאזור הלבן שבין הרקה לעין. בשעה שאני נסחף בסופת־זעם, שבים אל הצלקת כמו באחת, אָדְמָהּ שמאז, בשרנותה הפראית הדוחה, וזכר בית־החולים המכאיב. וכשאני ממשמש בה ולש לאָרכה באצבעי, כדי לשכך מעט את צריבתה, אני שב ורואה את שלושת הראשים הרוכנים מעלי. אבל קשה לי מאוד לזכור. מי רוכן עלי באמת? מי המדברים? איך הסתיים הריב? ומי זה לוחש שם מעל אזני החבושה “גם לצלקת המאדימה הזו היה רגע אכזר של הולדת.”

והילדים הנדהמים המכים כנגדי בגרונם בפתח בית הילדים: “צלקת בפנים, צלקת בפנים.” והאיש הסגור הזה, אבא, שעמד לידי כשהתעוררתי, מוקף זכרונות בית־החולים המבזיקים.

כשאני שב ומנסה, מתוך מאמץ כן, לאחות את קרעי הזיכרון, אני נתקל בהמון רגעים מובלעים. זמן חטוף שנעלם ולא שב. מה קרה כשנפלתי, נדרסתי וקניתי לי צלקת־גאווה בפנַי? ואחרי שחולצתי מבין המרכבות, ואחרי שהורמתי ונישאתי על כפיו של אבא, ואחרי שיהודה רץ והזעיק, ואחרי שנתן עמד לבדו בתוך המהומה שקמה ושאל את עצמו לשם מה צריך היה להיאבק בזדוניות כזו אל מול עיני הילד הרכות, על שפת הכביש המאיים, ואחרי כל אלה ומה שעוד בא לאחריהם, לא נפטרתי מן הצורך לשבת מישרין, מוקע מול מבטה של אמא, ולהשיב לה על כל שאלותיה. ולהשיב את הזמן המהופך על כנו.

ובתוך מיטת החלָמתי הלבנה, בתוך יצוע ההבראה שדבקתי אליו, אני צריך לשוב אל הדברים מראשיתם. איך זה שהפקרתי את אבא לבדו בפולמוס הקשה עם נתן? ואיך זה ששבועות שנטלתי על עצמי, כתף מול כתף, אבא ואני נגד כל העולם, אף אחד לא ינצחנו אם נעמוד שנינו יחד תמיד, איך זה שרחקו ממני ולא אוכל למלאן? והמנהג המגונה הזה שאמא נוזפת בי תמיד בשלו. ההישענות אחורנית על משענת הכיסא, עד מעבר לצלילי ההתפוקקות של ברגים חלודים ושל העץ הקרוע. והאיזון הדקיק שתמיד אני שוקד להפירו. הָרגל הילדותית ההודפת בחוזק־יתר, הגוף הנהדף במהירות גבוהה, מרכז הכובד החורג ממסלולו באיזו תנופה הרת־אסון.

ואיך זה שהנחתי אותו לבדו, בין יהודה המקפץ עד לסחרחורת ובין נתן הנושא מבטו מעליו, ולא הגחתי אל חזית השולחן? טורא בטורא. תור בתורו בתוריהו פגע. וכשמתבקשת מתוכי הטחת־דברים ישירה אני מתיישב במיטתי וכלי־הלובן נושרים מעל גופי הטהור. וגם טומאת־הצלקת החוצה באלכסון את פני הילד שלי נִיזֶרֶת לחוץ. אני מעמיד את המשורר השתיין מול אבא הטהור. אין לי עוד אמצעים חריפים שאוכל לסקוֹל אותו בהם, רק רגשת־הלב המפעימה, דיבורים שילווני כל חיי, זיכרונות שלא יסופו ממני. דמותו של אבא הנבוך מול התקפי השיכרות הגסים של המשורר התל־אביבי, הר­גשת חוסר־האונים המדכדכת, שלא אוכל לסייע בידו. משקולת ה­תלויה על לבי לאורך השנים הארוכות. הכאב הפולח בלחיי ויורד אל לבי, שלא עשיתי אז מה שהתבקשתי לעשות, כגור־כלבים סורח, לתפוש ולנשוך בחפתי מכנסי־החאקי. הרי גם לקטנים יש דרכים להילחם. בשניים. בציפורניים החלשות: בצריחות־הגרון הילדותיות. במשהו. במיטתי שבתי וקראתי את הדברים החמימים, חסרי־הסדר שאבא הדפיס בעיתון הקטן של הקיבוץ. השתהיתי על קריאתם זמן ארוך. הרי יש בהם איזה נוי עצוב שלא קל להבחין בו. ומה הפלא אם נתן הנמהר מרודף משתייתו, לא מצא לו עין להבחין בהם ולא מצא לו לב לאהבם?

מבעד לתנועה המרחפת של בועיות־הזמן אני חוזר אל השורות המעטות. גרונו של עם שלם, גרון שחוט של עם שלם מטפטף מגרונו של המשורר. טיפות של צער ושל דם. הו הו, קורא ומהמה יהודה באזנַי, טורא בטורא פגע. ים של ניצוצות עולה. גצים מתעופפים וריח החריכה גם הוא קרוב. ומישהו מאלה העומדים מסביב לשולחן־הקפה, ברחוב התל־אביבי הקיצי, באלף־תשע־מאות־ארבעים־ושש בצל הפיקוסים שאין כבד ממנו, יחרוך את צִדו לכל ימי חיי. וזכרונו ילווני גם כשאהיה מוקם ונאסף, שבור ומרוטש מבין הבלמים המצווחים והצמיגים הלוהטים, מעל הזפת הרכה של צהרי־הרחוב המעשן.

וכשאבא היה מעביר מבלי־דעת, כהרגלו תמיד, את כפו הגדולה על צלקת הגאווה שלי שנתרפאה. ואני הייתי, כהרגלי תמיד, גודש שבועות של נאמנות נצחית, היה הזמן קופא מולי בכדוריו. ואני הייתי משקיף אל תוכו, אל תוך עָמקי־עָמקיו שכבר חלפו. ורואה בעיני הילד שלי, שנפעֲרו עד להיקרע, איך האיש המסוגר הזה – אבא, שאולי לא רצה בכלל להיפגש עם המשורר המופלא הזה, נתן, מחוויר מגאווה. ועל השולחן שביניהם נקרע כבוד אל מול כבוד. וגם לִבו של ילד שם שותת. ובקצהו הרחוק של השולחן, על סִפו המאיים של הרחוב, חורג הילד הקטן מחוקי הפיסיקה, מאבד את שיווי־משקלו, מטה את גופו לאחור, עד שברגי המשענת מתפוקקים, ועושה את המעשה היחיד שנותר לו לעשותו, משליך עצמו אל בין המרכבות.

א.

מבעד לחרכי הירייה המקיפים את עמדת התצפית שלי סביב־סביב, ראיתי אותם קרבים ובאים. בשעה אחת־עשרה וחמישים נכנסו בתוך שער המוצב. יומן התצפית היה פרוש לפני ולא יכולתי לבוא לידי טעות במניין הזמן. הם החנו את המכונית הכתומה ליד עמודי הברזל של השער. פתחו את הדלתיות. סייעו איש לרעהו ואחר־כך נכנסו בזה אחר זה. אני הרמתי עיני אל בסיס המשקפת הענקית, אל המוטות החלודים של גג הפחים ושאלתי את עצמי, מאין יבוא עזרי? בּוּארון, שאת שמו הפרטי לא שמעתי אף פעם, כַּסְפִּי יוֹסֵף, בעל המכונית והמתנדבת השווייצרית שאספו בבריכת־השחייה של כפר־גלעדי, ג’נֶט הם קראו לה. אבל אצל בוארון נשמע שמה הגוי בצורה רכה יותר, צרפתית יותר, ז’נט. עלי לבחור בין השמות, כי היתה רק נערה אחת. מבטי נצמד אליה. נמוכה, רחבה מעט, שער בהיר ומתולתל ותרמיל ניילון צבעוני מבהיק בין ידיה. מתניה חגורות בחגור אבנט רחב מסולסל ומתושבץ. עם כניסתה הוצף המוצב ריח סכנה חריף ואני חשתי בהתגרות המכוונת ישר אלי, לבדי, בעמדת הפיקוד. כל שאר אנשי המוצב נחים או מסתתרים בחוריהם. והם מכניסים אשה אל המוצב ישר אל מול המשקפת האדירה שלי הקבועה בעמדת התצפית.

ממול, בכפר הנוצרי הגדול דֵיר־אֶל־גֶ’בּל רחשו דמויות. שריוניות כחלחלות של הצבא הלבנוני שטו מקצה העדשות עד קציהן, כאילו חותרות הן באיזה אגם תכלכל שהרים ירוקים נהדרים עוטרים סביב לו. הכנסייה העצומה, גוש לבן המצופה גג־רעפים כתום, ניצבה מעל הכפר והכבידה עליו במגדל הפעמונים שלה, בצלב המתכת המוזהב הנראה מן העמדה שלי כמו אנטנה עבת־קרסול. הפניתי גבי אל הכנסייה, אל החיידקים הרוחשים בתוך עדשת המשקפת וצפיתי, מתוך קיפאון גמור, במהלכי השלושה. אילו היה המחזור לראש־השנה מונח תחת ידי הייתי נוטל אותו, מוכנית לגמרי, וקורא מפיוטיו בלב רגש. היתה לי תחושה ברורה של מצוקה גדלה. חשתי פעמיו המרוחקים של איזה אסון מתרגש, אסון מפתיע כזה, הבא וגולש מעל הרכסים הסלעיים שמנגד, צונח בעמקים, מסתנן לתוך גושי הירק של מטעי התפוחים, חג מעל לגדר הגבול בין שדות המוקשים הנושקים לה וחומק בגאיות היורדים אל העמק הרחוק.

בוארון חבק את מתניה של המתנדבת והניף את ידו כאילו היה מורה דרכה, חושף בפניה את סודותיו הקטנים של המוצב שלנו, של מערכת הגבול שלנו. חששתי שעוד רגע יטפס אלי לראש עמדת התצפית ויבקש בחיוך מתחטא: “שמע, תעשה טובה, אתה הרי שולט בגזרה. תגיד משהו שהקטנה תיהנה. אולי אפילו באנגלית. הרי אתה המפקד. אתה איש משכיל, לא כמוני. אתה הרי לא פחח־רכב מרמלה, נכון?”

כספי, בעל המכונית, הישיר מהלכו אל חדר האוכל. הוא סלסל את צרור המפתחות שלו סביב כף־ידו. איזו הנאת ציפייה היתה צפונה בתנועותיו. הוא נכנס לחדר האוכל, צריף עלוב שהפחים בכתליו דופקים כמשוגעים עם כל רוח קלה, זרק את הדלת שתישאר פתוחה והחל טורח סביב תנור הגז. יום־טוב שני של ראש השנה היה ממתיק לו בחוץ. אוויר־הרים מתקתק ריחף בכל מקום. הסתיו כבר ניכר בכל, בצבעי החורש, בצלילות המראות, בשקיפות השמיים, בריחות המגיעים מדיר־אל־ג’בל. כספי יצא אל רחבת האספלט הקטנה שלפני חדר האוכל וזירז את בוארון: “בוא כבר בוארון, מה נתקעת אתה באמצע הדרך? בואו לחדר האוכל. נעשה חגיגה קטנה עם החמודה הזאת”.

“לך לך,” צעק והשיב לו בוארון, מעסֶה את עכוזה של השוויצרית הנמוכה, “לך תוציא את כל החברה מהחורים. תאסוף אותם בחדר האוכל. תעיר את המוצב המנומנם הזה.”

כספי פרץ והחל חג בין הפינות הנידחות של המוצב הקטן.

הקצין שלנו ישב עמנו אתמול, ביום הראשון של החג. הוא טרח והביא עמו את אשתו הקטנה, סטודנטית שקיבלה חופשה קצרה וטרחה למצוא־חן בעיני החיילים האדישים. הובאו יינות בקרח, בשרים עשויים, פירות הסתיו. הקצין פטפט אתנו שעה ארוכה. לפני שנסעו אמר לי:

“ודע לך שלמפקדת הגדוד יש תכנית שטנית.”

“כן?” שאלתי. “מה התכנית?”

“הם מתכננים לבקר בכל מוצבי הגדוד. עם המשפחות, נשים וטף. ומחר, אם ירצה השם, יום־טוב שני של ראש־השנה, כדאי שתתכונן. שלא יהיו בזיונות.”

“אבל זהו ביקור אזרחי.” טענתי כלפיו. “ביקור של רצון טוב.”

“כן,” אמר הקצין. “כך באמת נאמר גם לי. אבל אצלם לעולם אי־אפשר להיות בטוח. אני נותן לך עצת־ידיד ועוד בחינם. היזהר.”

הוא הרים את הסטודנטית הקטנה שלו שחבשה כובע־מצחיה נוגע ללב, ודחס אותה לתוך הג’יפ, אסף את רגליו הארוכות והפליג מאתנו. ואני – נשארתי עם הבחורים האדישים. עם המוצב הפרוש מסביב. עם השקט הנורא של שטחי־ההפקר.

איך אוכל להיזהר? האם הדברים בידי? מאין ישוב ויגיע עזרי? ואיזה יום יהיה מחר, יום־טוב שני של החג, יום סתווי שמתיקותו מחלחלת בעצמות? או יום רע ומתוח, יום של ציפיות אינסופיות לביקור המפקדה המבוששת לבוא?

רציתי נורא לשאת תפילה. אבל לפני היה פרוש יומן התצפית. בסדקים שבין שקי החול היו תחובים עיתונים ישנים וממול איים הגוש המבהיק של כנסיית דיר־אל־ג’בּל. וספר התפילות היה ודאי מושלך מאובק בחדרו הנעול של קצין הדת: אחד מאותם רשעים שבמקום לספק שרותי־דת לנצרכים הרי הם נוסעים ושבים, מכלים ימיהם בתככים קטנטנים כמו מכירה קמעונית של בקבוקי היין המתוק, ועוסקים שעות, בטלפון, בגביית הפרוטות המגיעות להם בעבור הבקבוקים הריקים. ונפשות כמו שלי, המפללות ממש לסיועם, מופקרות לחסדי המקרה ונידונות להתפלש במצוקתן. אפילו כשמתניים רכים ורחבים־מעט מופיעים בשער המוצב ונעים באיזה ערסול מגָרה אל פתח צריף האכילה.

ב.

בוארון פתח לרווחה את דלתות הפח של חדר האוכל וקרא בקול רם: “ארוחת צהריים חגיגית עם הפתעות.” הבחורים, שהצטופפו ליד הכניסה, צחקו. כספי אמר לבוארון: “אני מתחיל להכין את המרק. שים עליה עין, שמור עליה מפני הטורפים ואל תשכח להזהיר את המפקד.”

כל העמדות ננטשו בבת אחת. אני נותרתי לבדי צופה בעמדת התצפית. מלפני דיר־אל־ג’בל ומאחורי המוצב הקטנטן, השער, המכונית הבוגדנית של כספי והכביש. הכביש הצר המתפתל, החומק בין מטעי־תפוחים שעליו תופיע עוד מעט שיירת הפיקוד של הגדוד: המג“ד ואשתו, הסמג”ד וילדיו. הקמב“ץ ומשפחתו. הקמ”ן ובני לוויתו. ומי יודע כמה ספחות נספחו אליהם? קציני האפסנאות והחימוש, נהגים, חובשים, טבחים? לאיזו שיירה ענקית עלי לצפות? ומה עלי לעשות כשכל חיילַי מתפרעים בשל איזו נקבה שווייצרית שֶׁמשוה ממי־התכלת של בריכת השחייה?

כספי התייצב מתחת לעמדה ופתח במשא־ומתן, מחוצף ומרושל כדרכו: “תראה, המפקד, גם אם לא תבוא זה לא יהיה אסון. אבל בשביל לא לפגוע בנימוס אני מזמין אותך.”

“אתה,” אמרתי לכספי, “אתה סלק קודם את המכונית שלך החוצה.”

“אני,” אמר כספי. “משתמש במכונית שלי לטובת כל המוצב.”

“אתה,” אמרתי, “אל תהיה לי נציג הציבור. סלק את המכונית מחוץ לשער. ואחר־כך סלק גם את הבחורה.”

“בוארון אמר שיהיו אתך בעיות,” אמר כספי. “שאתה תהיה נוקשה ולא־מבין.”

“בוארון צדק,” אמרתי לכספי, “אתה רוצה לסלק אותן אחת־אחת או את שתיהן ביחד?”

כספי לא השיב לי. העווה פניו כלפי מעלה באיזו העוויה של סרבנות, והחווה לי בידו מחווה מזרחית שלא היה ספק בפירושה.

הוא התרשל בסנדליו אל הרחבה ואמר לבחורים. “המפקד הזה עם הבעיות שלו.” הם חדלו לרגע מפטפוטם והפנו את ראשיהם אלי. אחר־כך נכנסו לחדר האוכל והחלו להכין ארוחת־צהריים חגיגית.

עכשיו הופקרתי לחסדי סמכותי, לחסדי הטלפון ולחסדי תורשת־החֵימות המשפחתית שלי. מבחינת סמכותי היה בידי להעלות את כל סרבנַי על טופס. פשוט אגיש נגדם תלונות והם כבר יישפטו כדין, ושוב לא יאספו נוודית מפוקפקת אל תוך המוצב בניגוד גמור להוראות, ובניגוד גמור למה שרק ניתן להעלות על הדעת. הרי היא באמת אזרחית זרה. ואולי כוונתה להרע. אולי היא מטמינה בין כלי־החמודות שעל גופה מצלמה נסתרת? או מפות סודיות? או מכשירי הקלטה וזיהוי נעלמים?

והטלפון גם הוא ידיד נאמן לעת צרה כזאת. שיחה אחת והמ“פ, בבניין המשטרה הסמוך, ממהר אלי בתוך הג’יפ החופזני שלו. ומפני המ”פ יש להם פחד. והוא יידע איך לנהל דרכיו אתם. ואני אולי אפטר רק בנזיפה בלתי־נחשבת. ממילא אין בי שום רצון להיות מנהיגה של כנופית חמדנים כזו, שבִּן־רגע, אם רק תיַחֵם אותם המתנדבת השווייצרית, הם עשויים להפשיטה על הרחבה, ולערוך עמה מחזה־עילוסים שכמותו טרם נראה בין ההרים החרישיים הללו. איך אוכל לעצור בעדם? ואני, גם אני רק בשר־ודם, לא כן? ואיך אוכל לדבוק במשקפת המאובקת ולהשקיף בדבקות מבעד לגדר־המערכת כשמתחתי, על המשטח, מתפנקת לה בעירום לבן ובשרני האורחת הבלתי־קרואה?

אבל יותר מכל יֵרְאָה אותי תורשת־החֵימות שלי. אם אתחיל להתרגז כבר לא אוכל להירגע. הרוגז יחלחל בי ללא־הרף. ממעמקים יעלו בועות־רתחתי אל ראשי. דמי יֶחמר. מסיכה אדומה תתנוסס לפני עיני, ואני אהיה שבוי כולי במסורת המשפחה שלי. אבא היה רגזן שכזה, שכאשר היה הרוגז תופסו היה מכופף סורגי־חלונות. גם על סבא שמעתי סיפורים בימים רחוקים. כל־כך בעל־רוגֶז היה, שכאשר הֵפרו תלמידיו את בריתם ופרקו עול־מצוות מעליהם אחזו השבץ מחמת הכעס.

אני מחוויר. הדם בעורקי מתחיל להשתולל. אילו היה כספי עכשיו כאן לידי הייתי ממולל אותו עד דק. ובוארון שהיה אץ לעֶזרו היה עף מהעמדה לכל הרוחות. מפר־סדרים שכמוהו. מיַחֵם מתנדבות מלוכלך. אני עוד אתחשבן אתו על הכול.

ועד שאני מכרסם בשרי בשינַי ומתקשה להחליט במה אבחר: בסמכותי שנופצה, בטלפון שיעזור אבל גם יבייש, או בצעדי־זעם שאי אפשר לצפות את סופם, הגיע כספי אל העמדה ובחיוך חנפים מתחנחן אמר לי: “המפקד, בוא. אתה מוזמן לארוחה החגיגית.” ואני, עין בעין עם חיוכו המרושל, בולם את חמתי המשתלחת אמרתי לו: “כספי, אתה יודע שאני אתפרץ עוד רגע. מה זה צריך להיות החִנגא המטורפת הזו?”

“אל תגזים בבקשה,” אמר כספי, “כבר סידרנו לך מחליף שיישב במקומך בעמדה עד סוף החגיגה.”

“והביקור?” אני פולט בחיפזון. “וכל הגנרלים שיבואו עוד מעט? וכבודי הרמוס? והבחורה הזו שנטפלתם אליה?”

“מה אתה נחרד כל־כך?” השתומם כספי, “רד למטה ונעשה חיים. הרי נשאר עוד המון יין מאתמול.”

“והחלות?” שאלתי אותו, “ומתנות הוועד־למען־החייל?”

“הכל ישנו,” צחק לי כספי בפני, “והנקבה הזו מבשלת מצויין. בוא, רד כבר, כולם מחכים.”

“אתם מורידים אותי שאולה,” אמרתי לכספי, “תאר לעצמך ששיירת הפיקוד הגדודית, בלוויַת הנשים והטף, תופיע לפתע באמצע ריקוד הבטן של השווייצרית הקטנה?”

אבל כספי כבר רץ למטבח ולא טרח להשיב לי. ואני, כָּנוּעַ כולי, נגררתי אחריו.

ג.

בוארון ערך את השולחן והושיב את האנשים בסדר קפדני. בתוך המטבח הצר שקשקו כלי הנירוסטה וז’נט האסופית התהלכה ביניהם כמו השְׂררָה בעצמה.

“מה יהיה. בוארון?” שאל מישהו, “הרי היא מערבבת ללא־תקנה בין כלי־הבשר וכלי־החלב.”

“אין דבר,” אמר בוארון וחפן את עכוזה של ז’נט בידו, “היא כולה בשר, ועוד מעט, אחרי האוכל, היא תהיה כולה חלב.”

על השולחן הניח בוארון את שיירי היין מאתמול. ובאמצע השולחן הונחה החלה התמימה. ובוארון אמר, “אל תתביישו חברה. מי שיתחשק לו פשוט שיקח אותה וְיִבְצַע אותה בעצמו, באצבעות.”

“הכל על השולחן, בוארון?” שאל כספי, “ואיפה הבשר?”

בוארון יצא מן המטבח, נושא את האסופית המבוהלת בידיו. “הנה הבשר כספי,” אמר, ושחרר את ז’נט אל המטבח. “רק סבלנות חברה, סבלנות. צריך לאכול טוב, להתקלח טוב, ולאט־לאט להתחמם.”

“ואחר־כך,” שאל כספי, “מה יהיה אחר־כך?”

“אחר־כך,” אמר בוארון. “תהיה רחצה משותפת במקלחת. ואחרי הרחצה צילומים משותפים.”

“ואחרי הצילומים?” שאל כספי.

“אחרי הצילומים,” אמר בוארון, “אם המפקד יסכים, יעלה עליה כל אחד בתורו, בתוך הקיפוד המזרחי, איפה שמונחים המזרונים הקרועים.”

ואנחנו רכַנּו על השולחן וסעדנו סעודת־צהריים משביעה. יום־טוב שני של ראש־השנה חלחל מבעד לחלונות הפח הפרוצים, אוויר ההרים הסתווי היה כל־כך מתוק עד שנתפתיתי להאמין שאני במקום אחר, מסב ליד שולחן אחר. הבשר והיין מוגשים בזה אחר זה. עצמות מכורסמות נזרקות לאחור. ומישהו יושב בין הסועדים, בראש השולחן, ויודע שעם תום הסעודה האחרונה הזו של יום־טוב שני מזומן לו מה שרדף אחריו בכל השבועות האחרונים. ועכשיו, בין פירורי החלה המרוטבים ביין־הקידוש הכל סוגר עליו. והגזר כבר נפסק ויד כבר מתרוממת ואין להשיבה. מדיר־אל־ג’בל עלו קולות נעימים. אפשר היה אפילו לדמות שצלילי פעמונים מתפשטים בתוך האוויר החרישי. מעל הגוש הלבן מזהיב הצלב המבהיר ואינו פוסק מלרטט בתוך העדשות העצומות של המשקפת. ואני, איני יודע מה מקור הריטוט של הצלב המוזהב, האם מקרני השמש הרועדות מעל לעמקים צופני־הסוד, מעל שטח ההפקר הבוגדני? אולי מרטט הצלב מקול הפעמונים העולה ממגדל הפעמונים הצמוד אל קיר הכנסייה?

“ז’נט, תביאי עוד יין.”

“ז’נט, תביאי עוד חלה.”

“ז’נט, המרק שהכנת הוא תאווה לחך.”

“ז’נט, אסופית נחשקת שכמותך, כמה טוב לאכול מתוך ידַיך.”

ובוארון יושב ונהנה ממציאתו המקסימה, עוקב אחריה בעיניו, אומד את מידותיה, שוקל את טובהּ, כאילו הוא סוחר־טלאים המשביח את טלאיו לפני שהוא שולחם אל בית השחיטה.

“וזה עוד כלום, חברה,” אמר בוארון מתוך ההנאה שז’נט גרמה לו, “אתם עוד תראו למה היא מסוגלת באמת. אחרי האוכל, במקלחת. תראו. יצא שם עשן.”

והוא חפן את שדיה. אימצם אל זרועותיו וצחק. “שרמוטה כזאת לא מצילים כל יום מתוך הבריכה, מה כספי?”

כספי תקע פניו בתוך צלחת המרק, פניו האדימו הוא החל מנטף טיפי־זיעה.

“אל תתרגש, כספי,” אמר בוארון, “יש עוד זמן. אל תרטיב כבר את המכנסיים.”

קהל הסועדים פרץ בצחוק נבוכים ובוארון אמר, “קדימה, ז’נט. תראי לנו מה שאת יודעת.”

האסופית השווייצרית יצאה ובאה בין השולחנות למטבח ללא שום מבוכה, פיה מחייך, עיניה לחות מעט, ויצורי־גופה מפרכסים לצאת מתוך בגדיה הקלים. היא עמדה לפני כל אחד, תלתה בו מבט טוב ושאלה בעיניה אם היה רוצה עוד מלח, עוד פלפל, אולי פלח־לימון. בוארון שמר לה מקום־כבוד לידו, ממש בראש השולחן. אבל היא לא מצאה לה אפילו רגע פנוי כדי לשבת ולמלוך לעת קצרה על סעודת החג האחרונה שלנו. מרוב טרדות וטרחות גם לא עלה על דעתה שיפה היה אילו היתה מסבה, לרגע, אל מול עינינו הרעבות. ואולי גם היתה מתגמגמת בין המסובים איזו שיחה עילגת בלשון הנוודים הבינלאומית. ואולי גם היינו מגלים מה עשתה בצל המים המכחילים בבריכה של כפר־גלעדי.

“כספי,” זעק בוארון, “אל תטרוף אותה בעיניים. תשאיר גם לנו משהו.”

ובתוך הצחוק המאולץ ששטף מסביב לשולחן נשמעה פתאום צעקתו של מחליפי מעמדת הפיקוד:

“המפקד. בוא מהר. המג”ד על הקו."

זינקתי אל העמדה מבעד לחלון הפרוץ. השתופפתי והתנשפתי כמשוגע ליד השפופרת הלחה. כן. כן. זה אני. מפקד המוצב. כן המפקד, חג־שמח גם לך ולכל בית־ישראל. כן. תודה, אנחנו מבלים יפה. כל־כך יפה שמתחשק לנו שהחג לא יעבור בכלל. כן הגזרה שקטה נורא היום. כנראה לכבוד החג. כן, אני שומע. אתם מתעכבים אצל המ“פ ותאכלו אצלו צהריים. מצוין. אני אומר וקולי רוטט כמו הצלב המוזהב התלוי בהר ממול. כל השיירה התעכבה? אני מבין, אתם בדרככם אלי. מתי תהיו כאן? מצוין, זה באמת הרבה זמן. נתארגן, המג”ד, נספיק להתארגן. ולהכין קפה לכל השיירה? יופי. חג שמח גם לך. להתראות.

ובדממה הסתווית הדבשית שבאה לאחר השיחה ישבתי כהלום וחיככתי לאטי את ידי בתנוך־אזני. שומר פתאים אדונַי. מחלץ טיפשים אלוהינו. מציל בורים ובערים המטילים צווארם, במו־ידם, אל הסד. אבל זוהי רק ארכה שקיבלתי, מתנת־חסד. והאיום על צווארי עוד לא הוסר.

ומתחתי, מתוך צריפון הפח שמעתי את בוארון נותן פקודות בקול רם: “ז’נט, עכשיו רוחצים כלים. בואי מותק, אני אראה לך איפה הליפה איפה הסבון ואיפה נחבאים כאן המים החמים.”

ד.

ממרום שבתי, בין הטלפון לטלסקופ, השקפתי על מוצבי הקטן. את מחליפי שילחתי לחדר האוכל שייהנה מן השיירים, ואולי גם יתמזל מזלו להדיח כלים תחת ידיה הלבנות של הבחורה הטרמפיסטית. מלמטה צעקו שהכול נגמר כאן בצריף האכילה, ועכשיו עוברים, בסך, איש איש וכיסאו עמו, לפתח המקלחת. הנוודית המכוּנמת הזו היא מזלי ואסוני. אם תתארך הארכה שקיבלתי, אֶנצל. ואם לא, אם אופתע פתאום, באמצע הרחצה, כאשר ערוותה המכונמת מעלה קצף ובוארון משפשף את עורה עד לכאב, אז אקָרא אל המג"ד, אני לבדי, בלא איש מאנשי המוצב שלי עמדי. אני לבדי אצטרך לעמוד בפניו, להשיב על שאלותיו המביכות, לחשוף את הצילומים שאני מסתיר בחיקי מאז הרחצה הפומבית. ומה אומר לו? שדנדוני הפעמונים של הכנסייה בדיר־אל־ג’בל גרמו לי שאתכחש לתפקידי, שאתבהם עם כל אנשַי, מעל לערוותה המקציפה של הבחורה, שצלב־החזה שלה, המוזהב, המיטלטל בין שדיה שעורם העלה חדודיות, נראה לי לפתע כמו צלב הכנסיה הענק הנישא מעל ההרים שממול?

ומן המקלחת הפתוחה שמעתי את קולו הדואג של בוארון:

“כספי, בחייך, צריך לדאוג לצלם.”

וכבר כספי רץ בין אנשי המוצב שהציבו כיסאותיהם מול פתח המקלחת, לארגן לבוארון צלם.

“צלם,” קרא כספי, “איפה הצלם שהתפאר במצלמה היפה שלו?”

ועד שכספי מברר ומדייק מיהו באמת הצלם והיכן החביא דווקא כעת את המצלמה היפה שלו שהוא נושא עמו תמיד לצבא, התייצב בוארון בפתח המקלחת, עירום כולו, ואמר לקהל הצופים:

“רבותי, היא תופיע בפניכם מיד. עירומה כולה. אני מבקש בלי ידיים ובלי התנפלויות. גם ככה היא נורא מבוהלת.”

“הי בוארון.” קרא מישהו. “שתיזהר ממנה. שמעת פעם על כינת־הערווה?”

מלמעלה, ממקום תצפיתי הנוח אני שומע את הצלם מסביר באריכות:

“לי יש כלל, תמיד המצלמה אתי. אף פעם אי־אפשר לנחש מה באמת יקרה. היא כבר ליוותה אותי בכמה מלחמות. ועכשיו, הטרמפיסטית העירומה הזו. ידי כבר מרעידות מרוב חשק להפעיל את הצמצם.”

בוארון שב והתייצב בפני קהלו. חפיסת סבון חדשה בידו. על שכמו זרוקה מגבת, ואמר:

“רק רגע חברים. היא מיד תתרצה. אבל בחייכם, בלי ידיים. אני לא רוצה להבהיל את הקטנה.” ואז נפלה דומייה בין הבחורים. לאטה פסעה ובאה הבחורה השווייצרית, עירומה כולה, מנטפת מים שבוארון כבר הספיק להזות על גופה. היא היססה, נעצרה בפתח, ואחר־כך הלכה לאטה לעבר הצלם. ושם, אצל הצלם, היא רכנה והוא הסיר בתנועות רכות מעל צווארה את תליון הצלב המוזהב שלה, אחר־כך ליטף את שדיה, ואז היא הסתובבה והושיטה לו את ידה הלבנה, והוא חלץ ממנה, לאט ומתוך התרגשות, את שעונה הקטן עם שרשרת הזהב הדקה.

והיא קמה מאצלו, החליקה בכפותיה על בטנה, בפניה פשט חיוורון. וכאילו אינה חשה כלל במי שיושבים לפניה בפיות פעורים. וכאילו אינה שומעת כלל את מלות הזירוז הגסות של בוארון, הזדקפה וניערה מכתפיה את טיפות המים. האוויר היבש הסתווי העביר צמרמורות לאורך גבה, עשה תלוליות בערפה ותילם את העור העדין שבין שדיה. מאחוריה החל הצלם שהתאושש לבקש לו תנוחות צילום מרגשות. אבל הבחורה לא פנתה לאחור. כמשייטת בתוך מסכים שקופים שאינם נראים לצדם החיצון הניפה ידיה. וכמרקדת טפפה הלוך ושוב בין הכיסאות. אחר־כך סבבה על עמדה פעם ופעמיים. אחר־כך הניחה ידיה במצולב וכיסתה את המשולש הכהה של ערוותה. אחר־כך ליטפה כמהורהרת את עגבותיה הלחות וכופפה את ראשה כמשלימה עם דינה ובחשאי חמקה אל המקלחת. שום קול לא נשמע מסביב, רק הד פעמונים רחוק מן הכנסייה שבהר, וצלילם הקשה של המים בהתנפצם אל רצפת הבטון. ובוארון אחז אותה מצד גבה ומשך בה לאט אבל בכוח אל תוכה המוצל והאפל של המקלחת.

אחרי כמה רגעים דוממים יצא בוארון אל הפתח. עטוף בחפזה במגבת הצבאית. כמו איזה פרא שבא במרוצה מן ההרים.

“כספי.” אמר בשקט. “כספי, בחייך, רוץ תביא לפה את המכונית.”

כספי קם מכיסאו שבפתח המקלחת, לא אמר דבר והלך אל המגרש להביא את המכונית.

“מהר,” קרא אחריו בוארון.

עקבתי אחר הילוכו המרושל, אחר פניו הסמוקות, הוא התקשה מעט לפתוח את הדלתית. ידיו היו אחוזות במין רעדה משונה.

בוארון חזר והופיע בפתח עם הבחורה. היא היתה לבושה בחיפזון. חולצתה הקלה היתה רטובה לגמרי. ומחצאיתה עוד ניגרו הטיפות. היא היתה חיוורת ועל פניה מונח מין חיוך קבוע שאינו משתנה.

“מה אתם מביטים בה כמו חזירים?” התפרץ בוארון על הצופים. “לא ראיתם נקבה עירומה מתרחצת?” והוא התלקח פתאום באיזה זעם לא־מוסבר. הוא בעט בכיסאות, הפך אותם והטילם הרחק על האספלט. הבחורים קמו נבהלים, הצטופפו, ומין המיה עלתה מלמטה, עד ששיערתי שקטטה גדולה מתקרבת. אבל כספי התניע את המכונית, תמרן עד לפתח המקלחת ובוארון אמר, “בואי ז’נט, בואי מוֹתק, נחזיר אותך לאיפה שבאת.” ופתח לפניה את הדלתית ודחק בה פנימה אל המכונית.

אני לא אמרתי כלום. פשוט הייתי מאושר. מן השמיים שוב דאגו לי. שומר פתאים אדונַי ומציל בורים ובערים. זכיתי ומלאכתי נעשית על־ידי זרים. בוארון המיוחם שלבו נהפך פתאום, וכספי, הממלא אחרי כל דבריו במין מסירות שפלתנית, וקהל סרבני, חיילי המוצב הצמאים לערוותה המכונמת של הבחורה.

מן המכונית עלה קול של היאבקות והבחורה זינקה החוצה, כאילו יש מי שרודף אחריה. ובוארון כבר פרץ ויצא אליה. אבל היא ניגשה אל הצלם והרכינה לפניו את ראשה המתולתל. שוב נפלה דומייה מוזרה על המוצב כשרכס הצלם על צווארה את תליון הצלב המוזהב ואחר־כך כשהחליק על ידה והידק אליה את שרשרת שעונה. ולבסוף ליטף את ערפה ליטוף ארוך, עד לשרשי שערותיה הבהירות עד שבוארון קפץ וחטף אותה בפראות ותקע אותה לתוך המכונית וצרח בקול גס ונשבר:

“סע כספי. בחייך. סע כבר מפה.”

ה.

כשיצאה המכונית מבעד לשער המוצב השפלתי עיני ליומן התצפית. השעה היתה מעט אחרי ארבע. כמעט חמש שעות חלפו מרגע כניסתם המשולשת אל המוצב. איך מיהר הזמן לחלוף, כאילו שבוע נסע ועבר. יום־טוב שני של ראש־השנה היה נגרע לאטו אל תוך הערב המתקרב.

אחרי שעה קלה צלצל אצלי הטלפון בעמדה.

“אני רוצה את מפקד המוצב.” אמר הקול בטלפון.

“מדבר,” אמרתי.

“שמע, ידידי,” אמר אלי הקול הטוב בטלפון, “שיירת־הפיקוד בדרך אליכם. תשתדלו להשאיר עליהם רושם טוב.”

“תודה,” אמרתי בטלפון למֵיטִיבִי. “באמת תודה ובאמת נשתדל.”

הודעתי לכל חיילי המוצב על הביקור הצפוי. לא היה עם מי לדבר. האנשים ישבו או שכבו מהורהרים, מותשים, ולא שמעו מלה ממה שאמרתי. כספי ובוארון טרם שבו, ועל העמק המתכסה צללים היתה נסוכה דממה כל־כך מתוקה, עד שלבי חישב להתפוצץ. במורדות הכהים כבר מאירים נרות החצָבים, וזריחתם בלילה עוד יפה פי־שבעה. מה יהיה כשתבוא החשיכה ותכסה את מטעי התפוחים?

בתוך עינַי כאילו נצרבה גלופה צבעונית. וכשהסרתי את עיני המאומצות מעדשות המשקפת ריצד לפניהן תרמיל הניילון הצבעוני שהבחורה כיתפה. אותו תרמיל שכמעט נשכח במהומת־הדחיפות של בוארון.

אבל הצלם רכן ממש מתחת לגלגלים. רץ מעט אחרי המכונית והשיב לבחורה את תרמילה. גוש שערותיה הבהיר, המתולתל, כמו על סרט הצילום, נשאר כמו מסלול מואר ומטושטש מעט. והנתיב הדק שבו היטתה את ראשה, הַטָיָה נאה כל־כך, מעל גופה שהיה נמוך וקצת רחב מדי. האם הצליח הצלם לגלוף את כתמי־הצבע האלה במצלמתו? ואיפה הוא מתחבא עכשיו, כשאפשר לראות רק זבובים מנתזים מעל ערימות האשפה, וברחבת האספלט המרוקנת מחטטות ציפורים אחרונות?

נשאתי עינַי אל השמיים המתאפללים לאטם, וקראתי בקול: את מי שוב מיניתם לי לדואג? ואחר־כך נאנחתי אנחה ארוכה וקולנית. היתה בי הרגשה שהסתיו הקרב מציף אותי בזהבו. ואז ירדה והגיעה שיירת הפיקוד שהתאחרה.

הילדים הצטהלו כמו טלאים והתפזרו מיד בין הגבנונים של המוצב. הכל היה יפה בעיניהם למחבואיהם, הקיפודים, תעלות הקשר. מקלטי הלוחמים. בריצתם המשולחת איימו להגיע אל הגדר ואולי גם לחלוף אותה ולהיתקע, חסרי־אונים ומפללים להצלה, בתוך הרצועות השוממות של שדות־המוקשים.

המג"ד קרא לי, שחרר את פמלייתו לסיור־ללא־חובות, והתהלך אתי כחבר לרוחב המוצב.

“החיילים בסדר.” אמר לי. “גם המטבח מבריק. נראה כאילו יש לכם כאן עקרת־בית מנוסה.” לא השבתי. זכרה של הבחורה המגורשת בחוזק־יד עוד היה טרי בזכרוני. איזו זווית־ראייה משונה יש למג"ד. ודאי, היתה לה יד טובה, לטרמפיסטית השווייצרית.

הילדים מצאו כדור. החיילים הצטרפו אליהם ועל רחבת האספלט השתלהב משחק קולני והפכפך. הקצינים ביקשו ממני לעלות אל התלולית ולהסביר לבני־משפחותיהם על הגִזרה. ואני אמרתי, “טוב, אבל מהר. לפני שהחג ייצא.”

עלינו אל התלולית. מטעי התפוחים נתנו ריח נפלא. עם הרוח הקלילה הגיעו מדיר־אל־ג’בל קולות חיים וקרובים כאילו הכפר משתרע קרוב, ממש מעבר לגדר הגבול.

“פינת־חמד זו,” פתחתי להנאת מאזינַי, “היא דוגמה אָפיינית לגבולנו החדש עם לבנון.” מישהו שאל על הגוש הענק של הכנסייה, על הצלב המוזהב. ואני הסברתי הכול באורך־רוח. גם הדממתי אותם לרגע, לנסות ולשמוע את צליל הפעמונים. הנשים היו לבושות בגדי־חג, מטפחות צבעוניות, הן היו נרגשות וגילו עניין רב בצריף האכילה שלנו, בטורים המבהיקים של כלי הנירוסטה. במקלחת הפרוצה.

“אולי נשתה קפה?” הצעתי, וכולם התקבצו מול פתחו של צריף האכילה. ובעוד הילדים משחקים ומתרוצצים על קדקוד הקיפוד המזרחי, ובעוד הם מזדחלים אל תוכו פנימה. מושכים ושולפים מתוכו את המזרונים הקרועים. שעשעתי את חבורת המבקרים שהתקבצה מסביב לקפה.

“ואיך עבר עליכם החג?”

“מצוין. נפלא. חג כזה איננו זוכים לחוג בבית.”

“ומה עשיתם במשך כל היום? לא הוכיתם בשיממון?”

“לא, בכלל לא. קיימנו שגרה ולא השתעממנו. גם חיכינו לכם. בשרנו נאכל מרוב שחיכינו לכם.”

פמליַת־המג"ד צחקה. עבר עליהם יום סיורים מרודף ומעייף. הם טולטלו בכבישים הצרים לאורך הגדרות, תקעו עיניים נבוכות בטלסקופים. הילדים השתעשעו והם כילו את יום־טוב שני של ראש־השנה בנסיעה, בחיוכים אל החיילים המתקבצים סביבם בכל מקום, בשיחות־עידוד, כמו זו שהתנהלה עכשיו, בנחת של לפנות־ערב ליד קנקן הקפה והספלים.

האפלה הסתווית התגברה, והמג"ד החליט לצאת לדרך. האנשים התקבצו ונדחסו במכוניות. הילדים נאספו, נגערו ונארזו להמשך הדרך. אני נפרדתי מהמבקרים וטיפסתי אל עמדת התצפית. מעל ההר גלשה האפלה באשכולות. ביישובים הנישאים כבר ניצתו פנסי הגדר. וממול, מן הגוש הכהה של כנסיית־דיר־אל־ג’בל החלו להבהב אורות־אִשים אדמומיים.

מה קרה לבוארון? מה קרה לכספי? שאלתי את עצמי. מדוע בוששה מכוניתם לשוב?

השיירה העלתה אורות והחלה בנסיעה אטית. הילדים בירכונו בקולות רמים ומן החלונות נפנפו הנשים במטפחות. היתה הרגשת פרידה מעיקה. ממש לפני השער עצרה המכונית הראשונה. מולה גלשה וירדה המכונית של כספי. המג"ד כיבה את המנוע. ואני, מעמדת ההאזנה שלי שמעתי אותו קורא:

“בוארון, כספי, מה שלומכם? איך עבר עליכם החג?”

“נהדר המפקד.” השיב בוארון. “איך אתה זוכר את השמות שלנו?”

“פרצוף כמוך קשה לשכוח.” אמר המג"ד. “חסרת כאן לילדים.”

“אני מצטער.” אמר בוארון. “היתה לנו נסיעה דחופה.”

“להתראות.” אמר המג"ד, “ותפנו את הציר.”

“כן המפקד.” אמר בוארון. ובתוך החשיכה חלפו כל מכוניות השיירה על־פני כספי ובוארון. הם ישבו במכונית, מוארים וחיוורים ולא השמיעו שום קול.

פעמוני־הכנסייה דנדנו באפילה וריח התפוחים המתוק פעפע לתוך העמדה. ואני שבתי וראיתי כמה נרגש היה הצלם, כשכרע ורכס את תליון הצלב המוזהב לצווארה החיוור של הבחורה. וכמה רטטו ידיו כשהידק לאמתה את שרשרת שעונה. וכמה רחבו אישוניו כשרץ אחריה. ותרמיל הניילון הצבעוני שלה מתנפנף בזרועותיו. שבתי ושמעתי אותו קורא:

“ז’נט. אסופית נחשקת שכמותך. כמה טוב לאכול מתוך ידַיך.” ואחר־כך היה עלי למהר ולהכין את רשימת השומרים.

א.

מסדר הביקורת נקבע לשעה ארבע וחצי. התגרות מכוונת בשבת המלכה. החשיכה כאן מקדימה גם בליל־שבת, אפשר היה ממש לחוש בזדוניות השרירותית של המפקד, אבל בשעה ההיא עוד לא העלה איש בדעתו איזה סיפור נולד כאן.

הזחל“מים הרטובים, מוכי־השלג, סודרו על הרחבה הבוצית. מתוך הביתן הפרוץ יצאו ובאו החברים, נושאים בידיהם משאות שונים להשלים הכל במועד, בטרם יחל מסדר הביקורת העוין. האנשים בוססו בבוץ, דילגו מעל אבני הבזלת ועקפו את השלוליות. דפנות הפלדה המחלידות נפתחו ומעי־הזחל”מים נחשפו לשעת האור האחרונה.

הצוותים טרחו טרחות אחרונות. נקיונות חפוזים, מחי־סמרטוט, התזת־נפט פתאומית, מין פרפור נואש, מאמצי־חינם.

בארבע וחצי, חסר כמה דקות, התפרץ פתאום המפקד לתוך הרחבה, מטר־וחצי של אומץ לב, כפי שכונה בפי החיילים. אבל שלושה מטרים של רשעות. איש נמוך, נמרץ, שהילה של מלחמה שחלפה נסוכה על מוצאי־פיו. אחריו, קצרת־נשימה, מותזת בבוץ, מדלגת פמליה מאולתרת של סגני־מפקדים וממלאי־מקום. הוא החל לקפץ ולדלג בינות לזחל“מים, על גביהם, בתוכם מתחתם, שום מקום לא היה פנוי ממנו, עינו הבודקת ואצבעותיו המוכיחות להרע עשו שיישיר צעדיו אל הזחל”ם שלי.

ידעתי שהוא בדרכו אלי. עוד לפני שהפנה פניו לעבר הזחל“ם. בלבי היתה הרגשה כפולה: מצד אחד, ביטחון מלא שעשיתי כל שלאל ידי להעמיד זחל”ם מושלם למסדר, ומצד שני דחקה בי אותה הרגשת בטחון מחליאה שהזדוניות המתאנה מכוונת הפעם אלי. אין מה לעשות. רגש כזה פוקד אותי לפעמים, במפתיע, נטפל ואינו מניח. אם יצאת בשלום, אתה אומר לעצמך, שוב אמונת־הבל שנתבדתה. אבל אם פגע בך הדבר, אתה חושב מה יש בי שאין בחברַי, שהדברים פוקדים דווקא אותי? והרי חזיתי זאת מראש. ואז אני נתפש למעשי ילדות. מקדש לי קמע־לשעה, חורז לעצמי תפילות בן־רגע ומשביע בחשאי מישהו חזק שאני גורר מתוך עברי.

ראיתי פעם ילדים מפנים ראשם מן המסך שהרעים גוברים על הטובים. כך ממש רציתי לעשות עכשיו. כשמטר־וחצי של אוֶון מכוּונן מתקדם לעברי. באיזו הכרחיות בלתי נמנעת. כך, סתם, להסב את הפנים אל הוורוד העז של החרמון בטרם שקיעה. אל בתי הדרוזים כהי הבזלת. אל החמורים הנטושים המשוטטים חופשיים בין האשפתות.

צוות הזחל“ם שלי נדרך כולו. המפקד זינק אל תא הלחימה בזריזות חתולית. פתח מגֵרות, סקר את ארגזי התחמושת וחיטט בין הברגים. לפתע קרב אל המקלע, אחז בו, טלטל אותו ובבת־אחת הרים את מכסהו. שום איש על הרחבה הבוצית מלבדו לא ראה מה שהוא ראה. “המקלע חלוד” – פלט לעבר אחד מאנשי הפמליה המתנשפים. בת־אחת נתרפה. טרפו נמצא. עכשיו צריך רק להעמיק בו את המלתעות. מטר־וחצי של זדון ירדו מן הזחל”ם בקפיצה אל הצוות העומד זקוף ומתוח מרוב חרדה. השבת כבר טיפסה ועלתה בגאיות, מתרוממת מערפליו של עמק החולה. בריחותיה הכמוסים, בצליליה המהוסים, בעצלות המתוקה הנפרשת ממנה.

“מי כאן מפקד הצוות?”

“אני,” השבתי.

הוא קרב אלי והפמליה מקרטעת אחריו. עמדנו זה מול זה זמן ארוך ושקט. חשתי את העוינות זורמת ממנו ומסכה אותי. ולפתע ידעתי. מאיש זה לא תהיה מחילה. זהו צייד שבא לצוד בערב־שבת. השבתי לו רוע תחת רוע וחוצפה תחת חוצפה.

“המקלע מלא חלודה.” אמר ושיחר לאות של חולשה בפני.

“המקלע נוקה,” אמרתי בשקט. והרי זו אמת. גם אם הוא מלא חלודה, כפי שנטען כאן. הרי הוא נוקה, בעצמי השגחתי.

“אתה לא מגולח.” הוסיפה הרשעות לנקר את פני. “התגלחתי.” אמרתי.

ושוב היתה זו אמת לחצאין. שהרי באמת התגלחתי. אפילו שלא לכבוד המסדר המטופש הזה. אפילו אם רק אתמול. הרי באמת התגלחתי. ומצד שני אפשר שגם הוא קצת צודק. הרי אינני מגולח למסדר. בקושי התאפקתי מלהעביר את אצבעותי על לחיי כדי לבדוק וכדי לשאול, דרך קנטור, אם הוא מתכוון לגילוח של מספרה או לגילוח צבאי.

המפקד השתהה עוד זמן קצר. אינני יכול לומר בבטחה מהו שהכעיסו כל־כך. פני שלא הבהיקו מחמת גילוח טרי, אדישותי לחורבנו של מקלע או אולי פשוט משום שעמד שם מתחתי, נמוך ממני הרבה, בוטש ברגליו ומבקש דרך להשפילני.

“רשום אותו,” זרק לאחוריו, “אני רוצה שתשפטו אותו בהקדם.”

וכבר פנה והחל ממהר לעבר הצד הרחוק של הרחבה עטוית הבוץ. הפמליה זינקה אחריו, משתדלת שלא לפתוח רווחים. ואז עצר, פנה אלי שוב, ומתוך שפתיים מהודקות אמר: “לא, אני רוצה לשפוט אותו בעצמי.” והסתלק.

ב.

במהומה שקמה ברחבה לאחר שהסתלק הגמד המרושע לא היה אפשר להבין שום דבר. הזחל"מים הותנעו, הפליטו גושי־עשן שחורים, כלי הנשק קרקשו, ארגזים נחתמו בקולות צרימה וסמל הדת החביב התרוצץ בין כולם בחוסר אונים נכמר.

עמדתי על עמדי, המום מעט. מכל האנשים שסביבי נדמה לי שרק אני הבנתי מה פירושה של שנאה המבקשת לה דרכים כדי לפגוע. האנשים שסביבי מיהרו לשכוח את איומי המפקד. השבת הנכנסת דחקה הכול מאחוריה. במטבח המרוחק כבר הועלו אורות, בקבוקי יין לקידוש התגלו בדרך־פלא והחלות כבר־כבר ניסר מתקָן. אותו המתק שמערב־שבת עד ערב־שבת מעבירים בעזרתו את טעמו החמוץ של הלחם. וכך, מהורהר מעט, מעודד מן השבת ומדוכדך מן המסדר הסעתי עצמי אל הביתן. מש לפני הדלת, מימנן לקיר שעליו היו החיילים משתינים, פגעתי בישראל. הוא הקדים ואמר אני יודע: שמעתי הכל, המקלע שלי לא היה נקי.

ישראל חביבי, חשבתי, לא רק שהמקלע שלך היה מזוהם, אלא שמכאן ואילך יתחילו הצרות להתגלגל. עזוב, אמרתי לו, האחריות עלי, הרי אני המפקד.

ישראל לא הסכים, הוא חלק על דברי. לא רק שהמקלע הופקד בידיו אלא שהוא נאבק עמו כל אחר־הצהריים, הסיר מעליו בוץ שכבר נקרש, נלחם עד ייאוש עם חלקי המקלע שסירבו לשוב למקומם. הוא הושיט לי את כפותיו, הפך אותן לפני אפי ואמר, “הבט, השמן המחורבן מילא לי את כל החריצים.”

ידיים עדינות, הופתעתי. ידיים של מורה או של פקיד. הן הדיפו ריח עז של שמן־רובים ואני הרגשתי שישראל מתייסר בשלהן.

חייל חדש בצוות שלי. אבל כבר לא צעיר. אצלי בצוות מעולם לא התייצב, החוש שלי, האמון על רחרוח הבריות, רמז לי שישראל מסתיר דברים משונים מאחוריו. העברית שלו ספוגה ברוטב בולגרי רך. כאילו היה רק נער שהוצב בין החיילים הבוגרים של היחידה.

“אתה אולי לא מכיר את המקלע?” שאלתי. “אולי הוא חדש בשבילך?”

“לא,” אמר ישראל. “אל תדאג, ואם תלך למשפט – אני אלך במקומך.”

“זה עוד נראה.” אמרתי לו. “אל תתנדב שלא לצורך.”

סמל הדת בא במרוצה, דוחק במאחרים למהר לחדר האוכל. שהזמן כבר קצר והשבת כבר עלינו והקידוש כבר מתחיל.

“ומה לכיסוי הראש?” שאלתי אותו בחלפו על פני מדיף ריחות גילוח וסבונים של שבת.

“כובע־הצמר שלך מצוין”, השיב לו קצר־נשימה. אין דבר, חשבתי לי, את העסקות אתך, סמל דת חביב שכמוך, עוד נשלים אחר־כך. עוד חזון למועד.

ראיתי שאין לי תיאבון. ובכלל לא היה בי רצון להתכנס ולהידחק בבית הסורי הנטוש, להזיע עד מחנק בין התנורים, לגרוס, לבלוע. היו בי שיירים של איזו רעדה, כאילו עוד לא התאוששתי מאיומיו המפורשים של האיש הנמוך והרע.

“משפט מח”ט זה לא צחוק," שמעתי מישהו מעיר מן הצד. “זה שבעים יום לפחות.” “ואם תתחכם,” מוסיף אחר, “ולא תרצה להישפט בפניו, ותדרוש בית דין, אתה עוד עלול לקבל שלושה חדשי מאסר.”

“עם עבודת־פרך!” נשמעה קריאה צוהלת מעם השולחן, מבין מלמולי הקידוש של סמל הדת הנחמד.

וכבר התלקחה לה השיחה על מעלליו של המח"ט המחמיר שנפלנו בידיו. וכבר סיפרו שלא רק אצלנו הפיל חללים, אלא גם במוצבים הרחוקים. ובכלל, כל קיומו לא בא אלא לשם הטלת פחד ואימה על חיילי המילואים הבאים לשרת כאן, בהרים הגבוהים מתחת לפסגתו של החרמון. על חייל אחד הטיל עונש מאסר משום שלא היה זריז דיו כדי לפתוח לפניו את השער, כשהגיע לביקור־פתע באמצע הלילה. ועל קצין אחד הטיל עונש קשה משום שאמר לו שביתן המגורים של חייליו מוצף מים, ואין לו כלי ניקוי כדי לנקות את המוצב.

“תנקה את המוצב בידיים!” שאג המח"ט.

“תנקה בעצמך,” התחצף הקצין הזוטר. ומיד עפה כנגדו תלונה נוראית ועכשיו הוא ממש כמוני, תלוי בין פחד לתקווה ומצפה בלב רותֵח למשפטו.

הוא בטח יחטוף. אומרים החברים, כי הוא התחצף ביודעין. ואתה, אף־על־פי שבטלנותך הכשילה אותך, הרי עוד לא ברור שתצא חייב. ישראל ישב ליד השולחן וכל דיבור שהושמע בין המשיחים הגיע לאוזניו. טעם החלה ניטל ממנה. צבטי החלה החביבים שאני כל־כך מרבה לדבר בשבחם, נכנסו אל פי כאילו היו לחם חולין חמצמץ, והיין, יין הקידוש המתקתק בא אל גרוני כאילו היו מים תפלים.

אין דבר, ניחמוני חברי, כשראו שאני סועד ולא סועד כאחת, טחנות הצדק טוחנות לאט. ועם קצת מזל לא יזכרו את התלונה נגדך. ובינתיים נגמור את שירות המילואים.

הלוואי, חבר’ה, הלוואי, שפכתי תחינתי באלם־קול.

ובכלל מה יש לך לדאוג? הרי כולנו נהיה סניגורים שלך. מאימתי שופטים על כתם־חלודה במקלע? הרי הגשם לא חדל לרדת כל השבוע. והנסיעות הללו והקור הזה, והמחסור המרגיז בשמן־רובים. אולי ידאג המח“ט לשמן למקלעים ולא למשפטים? ובכלל אין מספיק לבוש חם, והתנורים מקולקלים. וכל המחנה הזה, לא הוזזה בו אבן אחת מן היום שברח ממנו הצבא הסורי. ורק החמורים נוברי־האשפתות השמינו כאן מרוב־נחת. ולמה תמיד אנחנו לבדנו? ואיפה כל עם ישראל? ומה עם הרחבת הכתף? והיכן, לעזאזל, מסתתרים כל אלפי המשתמטים? ואנחנו, שזעמו של המח”ט האכזר הזה יוצא עלינו. הרי באמת אנחנו מתנדבים. קחו את קהל המשתמטים העצום שלא הגיע לכאן, והעמידו מולו אותנו. אותו קומץ־אנחנו הקטן, הבאים לכל קריאה ואף פעם לא מתחמקים. מה אתם מקבלים? מתנדבים. אני אומר לכם, כולנו מתנדבים בני־מתנדבים בני־צדיקים…

היין בא אל פינו ומין רחמים עצמיים משותפים חלחלו והשתפכו בנו. וכבר איש מן היושבים לשולחן לא ידע מה שפיו מדבר.

הו, עזובת סעודות ליל־השבת במחנות הרחוקים.

ג.

בערב לאחר הסעודה הגיח לפתע המ"פ, ישר אל תוך הביתן.

“בוא אתי,” אמר לי, “המג”ד רוצה לראות אותך דחוף".

התלבשתי לאטי ואמרתי לעצמי שהדברים בכל זאת אינם כל־כך פשוטים. עוד לא חלפו כמה שעות וכבר מתחיל להתרקם משהו. האם הוא נגדי? האן הוא בעדי? האם המח"ט המרושע הוא באמת כל־יכול כאן בגזרה הצפונית והרחוקה הזו?

דחסתי על עצמי כל בגד שיכולתי. ידעתי שבחוץ קר ואפילו צפוי שלג. ומכאן ועד למפקדת הגדוד בקונייטרה נסיעה מטורפת. הג’יפ הפתוח של המ“פ, הסדקים שאי־אפשר לחסמם. הרוח הנוראה המייללת בהם. רסיסי הגשם המצליפים, ואלי אפילו שלג. החברים ליוו אותי במבטים שקטים. לא היו שאלות ולא היו תשובות. מישהו שם עצמו לרגע כשופט צבאי בכיר ואמר לי:”שבעים יום, בשבילך, מילואימניק, וזה קצת יותר מדי. אני הייתי מסתפק בשלושים וחמישה."

בחוץ השתוללה הרוח. רצתי אחרי המ“פ דרך הרחבה הבוצית אל הג’יפ. “צריך להוסיף כאן טוּף,” אמר המ”פ, מתנשם, “הרבה טוף, ואז לא יהיה כאן בוץ כל־כך דביק.” עלינו על הג’יפ והפלגנו אל תוך החשיכה.

אורות הג’יפ היו כל כך חלושים אל מול השחור שמסביב עד שלרגע נדמה היה לי שאנחנו מחותלים במוך שחור ואין לנו שום מפלט, וכבר לא נזכה לראות הלילה אור. בתוך היער, בינות לגזעים שהאדימו, הבורקים באור משונה אל מול הג’יפ, אמר אלי המ"פ:

“המג”ד כועס. כדי שתספר לו את כל האמת."

“כל הנסיעה הזאת היא רק בגללי?” ביקשתי לדעת.

“כן,” אמר המ"פ, “כל הגדוד מדבר על המסדר ועל התלונה.”

ועל הרשע הזה, על קופת־הזדון הזו לא מדברים?

“אל תתרגש,” אמר המ"פ, “ואל תעשה עצמך צדיק שנפגע. גם לך יש חלק באשמה.”

“אולי כן,” אמרתי, “אבל זה היה מסדר זדוני.”

“כן.” אמר המ"פ, “יש לך מזל, גם החברים התרשמו ככה.”

“ואתה?” שאלתי, “מה דעתך?”

“אינני יודע,” אמר המ"פ, "אתה אף פעם לא היית יותר מדי חרוץ… "

כאילו נתקענו במעבה־יער אמיתי, האלונים סגרו עלינו מכל עבר. קרעים של עננים, או אולי העננים עצמם, עטפו אותנו, בודדו אותנו. היתה לנו הרגשה שאנחנו מרחפים עם הג’יפ בדרך לשמים. כאילו מצפה לנו שם, בקצה הדרך, איזה בית־דין של מעלה, וקהל המלאכים החיוורים הנראים כמו הפמליה הרדופה של המח"ט, יעמוד עוד מעט באיזה חדר מואר, צפוף ודחוס־עשן, וישפוט אותי. תרשום אותו, אני שומע אותו מחתיף לאחוריו. לא, המתן. הוא פונה במלוא גופו אל האיש הרושם מעבר לכתפו. אשפוט אותו בעצמי. ורק המשפט הנוסף הזה, אמרו לי החברים, התיקון הקטן הזה, יכול לעלות לך בשלושים וחמישה ימים נוספים…

לבדנו בג’יפ מגששים במעלה האפילה של קונייטרה. שותקים לחלוטין, ורק הרוח ממלאה את החלל באלפי חליליה. ומנוע הג’יפ מתקשה גם הוא לגבור על האופל ועל כוחה המתנגד של הרוח. בראשי חולפות תמונות ואני כבר מרחיק עצמי לקצווי דמיוני. אוסר ומתיר, חובש ומשחרר, ומברך על הנסים ונרתע ממכוות־הנקם של איזה קצין רם־מעלה שהיה לו יום שחור והוא עומס את כל זעמו המצטבר על כתפיו של אחד שאולי לא היה טהור לגמרי אבל גם פושע לא היה.

האם יבוא מי מחברי לבקרני בכלא? והיכן בכלל נכלאים אנשי המילואים של פיקוד הצפון? ומי יודיע לאשתי? ומה אומר לילדים כשיכבידו עלי בשאלותיהם? והרי ימי החנוכה להעמיד בראש החרמון חנוכיית ענק, שתיתן אורותיה מדמשק ועד להר הדרוזים ומצור וצידון ועד למבואות המדבר. בכלל, מתרגשים ובאים ימים טובים, ימים גדולים. ומישהו גם אמר שיום יבוא ועוד נצוד את כל המחבלים המתנכלים לנו בהרים. וזה יקרה בקרוב מאוד, כי ישנם כבר סימנים. ובאמצע כל אלה – טיפשות שכזו. כתם־דם של חלודה בתוך המקלע. תלונה ומשפט צפוי ואני, עזוב מכל הדברים הללו. מוסע בלילה בדרך־לא־דרך אל השפלה הרבוצה לך שם למטה, מוארת וכבדה. ושם נכלא על לא עוון בכפי. וכבר אני מתמלא בהמון רחמים גדולים על עצמי ואני שוכח לגמרי את המ"פ היושב לצדי ואת הכביש משובש־הבורות והפגזים, ואפילו את אורותיה הקלושים של קונייטרה המבצבצים מבעד לערפל.

אל תתרגש, אמר המ“פ, ותספר למג”ד את כל האמת.

ברחבת החניה הגדודית ציפה לנו חייל, הוא רץ אלינו וזירז אותנו.

“מהר בחורים המג”ד מחכה."

הלכתי אחרי המ"פ אל המפקדה. ובבת־אחת ראיתי שעוד יש אור בעולם ועוד יש חום בעולם. קשקושי צחוקים עלו מן החדרים, קריאות בקול רם, שיחות־טלפון ערניות. לא יכולתי להאמין, אנשים הזמינו את המשפחות לחנוכה, לכאן, למעלה, אל השלג. מכאן רואים את כל העולם, שמעתי אותם צועקים: “וחנוכיה תהיה כאן – משהו לא נורמלי ושהילדים יבואו!”

החום היכה בפני. הסרתי את הכובע ואת המעיל ואת הכפפות. היה ריח של טיגונים באוויר. כל הפחדים שעטו עלי בדרך סרו ממני כבדרך־קסם. והמועקות חלפו. כך זה היה תמיד. אני מגיח מן החור העלוב שבו אני מוצב אל אחת המפקדות, ומיד נדמה לי שאני בארץ אחרת. כובד האחריות מתחלק כאן על המון כתפיים, ויש איזו עליצות של אנשים הרחוקים מן החפירות הקדמיות ואפילו צלצולי־קול של בנות מהלכים שם, וזהי כבר הפתעה.

“לכאן לכאן,” משך אותי המ"פ, “וסדר קצת את בגדיך.”

דלת נפתחה, ריח חריף של סיגרים אפף אותנו. וכבר אני רואה את קרחתו המבהיקה של המג"ד, ושומע את קולו שאי אפשר לטעות בו: “אז מה, עוד לא שבוע בקו, וזה מה שאתם מבשלים בשבילי?”

ד.

המג“ד קיבל אותי בנזיפות. אין דבר, חשבתי לי, שאחוש אחד משישים מטעמו של משפט המח”ט. בין הנזיפות ופרצי החֵמה הקצרים חששתי שלא ייפלט מפי שמו של ישראל והדברים שאמר לי בתום מסדר הביקורת.

על שולחנו של המג"ד היו ערוכים קצת בקבוקי ויסקי, גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים. וביניהם שיירי סיגרים מכורסמים, גם בשעת הנזיפה עצמה הוא עישן ואני עקבתי בעינים חרדות אחר מעשיו עם הסיגר.

הוא ביקש להישאר עמי ביחידות והמ“פ יצא. המג”ד התקרב אלי, עיניו נעשו טובות, הוא אמר:

“עכשיו, אחרי ששטפתי אותך, ספר לי באמת מה קרה לך שם, איך זה מעדת.”

סיפרתי לו. כמעט שלא החסרתי דבר. רק על ישראל חסתי ולא עירבתי אותו בעניין. חשבתי לעצמי אולי אטיל אותו אל המערבולת מאוחר יותר. מרוב רחמים על עצמי לא היו בי באותו הרגע גם רחמים על ישראל.

“אז אתה אומר שהכול היה כרגיל, ורק המח”ט היה משוגע?"

“לא משוגע.” אמרתי, “רק שהוא שיחר לטרף והיה מלא זדון.”

“אנחנו עוד נבדוק את הסיפור שלך,” אמר המג"ד, “ואם יש בו אמת”

• הוא הפסיק, האיר אלי פנים מתוך חומרת חקירתו, מזג לנו מן הוויסקי ואמר: "קיבוצניק,

מה? ולשתות אתה יודע?"

לגמנו מן הוויסקי. גם אני העריתי כוסית אל פי, במכה אחת. המג“ד השמיע שריקת התפעלות ורצה לומר משהו בשבחי. קרחתו הבהיקה. אגלי־זיעה קטנטנים החלו במסעם עליה. אני הוחמתי בבת־אחת, מתחת לכל כלאי הצמר והבד שהערמתי על עצמי לקראת הנסיעה. עיניו התמלאו טוב והוא התקשה קצת לחזור אל הנזיפה השכוחה. “כן” אמר, “אם יש בו אמת בסיפור שלך, אני אתייצב לצדך, כל הגדוד יתייצב לצדך. אני מכיר אותך ולא מהיום.” הוא נפנה להצית לו סיגר ובעודו מפיח בו נשיפות קצרות להחיותו קרא בקול רם אל מעבר לדלת, וביקש מהמ”פ שייכנס. “עכשיו תצא אתה,” אמר. אני רוצה לשוחח עם המ“פ שלך בארבע עיניים.” ואני קמתי מלוהט כולי ויצאתי.

חשבון הזמן אבד לי לגמרי. הייתי סחרחר והכול המה בתוך אזנַי. יצאתי אל המרפסת והקור הפתאומי היכה בפני הגלויים. משכתי על סנטרי את כובע הצמר, כיסוי הראש מהקידוש. כמה רחוקה נראתה סעודת ליל השבת, כמה רחוק נראה מסדר הביקורת. העפתי עיני באקליפטוסים הננסיים מוכי־הרוח, וניסיתי להבקיע לי דרך של אור בתוך החשיכה הגושית השרועה לה ממש מתוך פתחו של בית המפקדה ועד לאותה הארץ הרחוקה שנפשי יוצאת אליה פתאום, עד למישורים הירוקים והריחניים שאפשר לטבוע בתוכם. עד אל השמנונית הדקה של אדמת החמרה שאינה בוגדנית כזו, כמו הבזלת. הרגשתי שאני נצור בתוך זרמי הלבה שקפאו לפני אלפי שנים. להתקדם איני יכול, בשל החשיכה בשל זיעת הוויסקי. להיסוג מונעים ממני, כאילו בכוח, ואני נידון לעמוד כך, באיזו מין עמידת־ביניים, לשאת עיניים מפללות אל השמים חסרי־החסד ולנצור בלבי את דבריו של ישראל שביקש לחלוק עמי את קרבני. דלת פנימית נפתחה והמג“ד והמ”פ יצאו חבוקים ומתנודדים, מדיפים ריח עז של ויסקי ונאבקים עם הסיגרים הענקיים שהאירו בחשיכה כמו שני לפידים.

“… תשכח.” אמר המג“ד. בשבוע הבא נקים חנוכיית־ענק בראש החרמון.” המ“פ צחק והמג”ד השתיק אותו. "ואם נצליח, ואם ייראה אורה של החנוכייה עד לשפלה, נוכל לקבל מן החטיבה כל מה שנרצה… "

גם פטור ממשפטים? גם מחיקת תלונות? ואולי גם איזו חופשה מקרית, מזדמנת שיש בכוחה להחיות לב משמים של חייל שמונה ימים ויותר?

הם לחצו ידיים, והתחבקו ולא יכלו להסתיר את חיבתם רוויַת המשקה. ובעוד המ“פ זוקף צוארונו ומעלה עליו את מעילו אמר המג”ד:

“ותבדוק בשבילי את הסיפור על ישראל. ואם יהיה בו משהו מיוחד אל תשכח להודיע לי.” והוא ליווה אותנו אל הג’יפ הצונן ועמד בתוך עמוד האור המהוסס. אחר כך עקב אחרינו עד שחמקנו מתוך השער. ואם הייתי מרכז מבטי מעל לעמודי השער, וחוטי הברזל שלרחבו, הייתי יכול לראות עשן סיגרים רק מיתמר ועולה, ואינו נכנע לסחרורי הרוח.

הדרך מקונייטרה אל הפלוגה עברה במהירות. היה קר נורא. התכווצתי כולי אל תוכי פנימה. המ“פ שתק. לפעמים היה משתעל ואדי הוויסקי היו חומקים מעל ההגה וחולפים בתוך חלל הג’יפ. גזעי האלונים האדמדמים הבהיקו מולנו באור־יקרות ושועלים קטנים חצו את הכביש מחושך אל חושך. פתאום אמר המ”פ:

“אני חושב מה לעשות אתך, הייתי רוצה להרחיק אותך קצת מן המחנה. המג”ד חושש שאתה תבלוט בשטח. הוא לא רוצה שתרגיש את המח“ט.”

עשה בי כרצונך, חשבתי, עשו בי כרצונכם כולכם, עשי בי כרצונך, ארץ חשוכה ובזלתית. הרי אינני כלל בשר עכשיו רק איזו רוח מרחפת מעל קרעי העננים. וממילא, גם אם אבקש אחרת, מי אני שאקבע את גורלי? הלא כולנו נישאים כך. ערטילאיים פתאום, מנותקים מהרתמות הגשמיות של החגור ומה אכפת לי היכן ארחף? בביתן הפלוגה היתה שלווה גדולה ונחרה מלאה. על הגופות המשונים העטופים בציבורי שמיכות, שיחקו זהרורים אדמדמים מן התנורים החנוקים למחצה.

הו, המקלט המתוק של השינה.

ה.

לייזר הרב־סמל קרא אותי אליו. התייצבתי אצלו. היה בוקר שקוף, צלול עד כדי מכאוב עיניים. “קח מה שאתה צריך,” אמר לי, “ועלה על הרכב, אני מעלה אותך לגלות.”

לא יכולתי לעצור בעד איזה פיק־ברכיים שהתפשט בתוכי. הנה, לא חלפו יומיים והכול התחיל מחדש. באיוולתי התמה סברתי שהכול נשכח, והמעמד המשונה, הבלתי־נעים בלשכתו של המג“ד עוד חיזק בי הרגשה זו שהכול נסלח והכול חלף. עכשיו בא הרס”ר הזה ונועץ בי את הדברים כאילו לא שגיון חולף היה זה, אלא באמת עבירה שגוררת עונש.

“לאן אתה מגלה אותי?” שאלתי את לייזר.

“ראשית, זה לא אני. זו הוראה ישירה מפיו של מפקד הפלוגה. שנית, אל תיקח הכול ברצינות נוראה כזו ושלישית אתה מועלה לכמה ימים לתחנת הרכבל התחתונה, עד שיירגע המצב. ואז אדאג להחזיר אותך במהירות.”

ובינתיים?

“בינתיים,” ממשיך לייזר, “תוכל להירגע, להחליף כוח. וכן, שלא אשכח – קח אתך גם מדי אל”ף, לכל מקרה… "

“יהיה משפט?” שאלתי.

“אף אחד לא אמר שיהיה משפט.” אמר לייזר, “אבל המדים כדאי שיהיו אתך.”

“אתם שופכים את דמי,” אמרתי ללייזר ורצתי אל הביתן, לארוז את שק החפצים.

במרוצתי נתקלתי בישראל. הוא שוטט סביב הביתן ללא מטרה, ידיו בכיסיו מהודקות אל צדי גופו, מבטו חמור וכל גופו דרוך, כאילו בעוד שניה תונחת עלינו הפגזה מרוכזת.

“לאן אתה נוסע?” שאל. איזה חשד משונה הבהיק מתוך עיניו.

“שום דבר,” הקלתי ראש בנסיעתי, “רק לאיזה סיור קצר עד הצהרים אני מקווה לחזור.” הוא סטה מדרכי אבל לא הרפה מעיקובו. הרגשתי את עיניו בעָרפי. חשתי שהוא ממהר בעקבותי ועוד רגע יעצור בעדי, יכתף במקומי את שק החפצים ויעלה במקומי לגלות. האם זו תמימות, האם זה טוב־לב? מה קורה כאן? האם הוא באמת מוכה־חרטה? כשאחזור מן הגלות אברר, ניחמתי את עצמי ומיהרתי אל הרכב של לייזר.

הנסיעה היתה נהדרת. האוויר היה כל־כך צלול שאפשר היה לראות עצים ובתים ורכסי־הרים ממרחקים עצומים. טיפסנו בכביש הצר במעלה־החרמון. לייזר נהג בהנאה משונה, אפילו זימר לו בתוך חזהו פזמונים משונים.

“איש לא יבלבל לך כאן את המוח,” אמר לייזר, “ואתה לא תעצבן את המח”ט."

“אל תשכחו אותי.” אמרתי, “בחג החנוכה.”

“אל תדאג,” אמר לייזר. “לא נשכח אותך. תהיה בידיים טובות.”

בתחנת הרכבל התחתונה כבר ציפו לנו האנשים. עטופים ומכורבלים, רקדו על עמדם כדי להתחמם. הקור היה חריף וצובט.

“הבאתי לכם תגבורת,” קרא לייזר, “תשמרו לי עליו עד למשפט!”

ונמלט מהמקום כאילו חשש שיידרשו ממנו הסברים.

התקבלתי אל החבורה הקטנה כמו אח. הוקצתה לי מיטה, מקום ליד השולחן הקטנטן וחלק נכבד מתוך הלילה הקשה. ביום היתה שמש בהירה שפוכה על הכול, ובמקום מוגן מרוח הגבהים היה ממש חמים. התחרדנתי לי ככה, בקדמת הצריף מנמנם הוזה מתוך החמימות. הזמן המיר את איכותו עד שהגיע אלינו למעלה. אוויר פנוי מרעשים, פנוי מבני אדם היה זורם אלינו מן העמקים הירוקים שלמטה, עד לחודי הסלע הבולטים מתוך מצע השלגים.

בבקרים היו המים קופאים בחבית הכיבוי ומתקשים כמו זגוגית, ואני הוצאתי את שכבת הקרח העגולה והשתעשעתי בה. אם הייתי מעמיד אותה בצל ומניע אותה עם תנועות השמש לא היתה נמסה עד הערב. השלוליות שברחבה לפני הצריף קפאו. השלכתי עליהן תרמילי מקלע כבדים והן התיזו את התרמילים בקול שריקה לעגני החלל השקוף.

אם להיות גולה פירושו להינתק מן הזמן, הרי התנתקתי שם למעלה, בצריפון הקטן, מכל זמן. חייתי בתוך זרם של זמן אחר. כאילו לא בי גער המח“ט הזועם, וכאילו לא אני טסתי עם המ”פ טיסת־לילה מסוכנת כדי להמתיק את הדין, וכאילו לא אני הוגליתי אלא הזמן הוגלה מתוכי. אם גלות פירושה להיות מחוץ למקום, הרי הייתי במקום שהיה שום־מקום. תחנת הרכבל התחתונה ריחפה לה בין עננים, בין מצעי השלג, מנותקת מכל קרקע מוחשית. הערפִלים והעננים המנמיכים גרמו לי להרגיש שאני נישא באיזו תיבת עץ לכוון בלתי ידוע, שרוי בנסיעה תמידית. הכל היה נוסע עמנו. הכיפות המושלגות, הכביש שהיה נחסם בבקרים, גדרות התיל וערימות חמרי הבניה שהמתינו להפשרה. רוח שאין לה מעצור ואין לה הפסקה הזרימה אותנו מחוץ לכל המקומות שבעולם ורק צלצולי הפתע של הטלפון קרעו איזה קרעים במסך הלבן.

בלילות הרעימו המקלעים וירקו אש לכל הכיוונים. לפעמים היו מוטחים רימונים. הד ההתפוצצות היה רך ואטום כאילו התרחש במעבה השלג.

“מה קורה, בחורים?” תמהתי בראשונה על ירי הלילה המוזר.

“זה ככה,” ענו לי, "אתה יורה כדי לקטוע את הזמן. כדי לחזור אל הממשות. ולפעמים אתה יורה פשוט כדי להתחמם… "

עד שהתרגלתי לחיים המשונים האלה, ועד שהפכתי חלק מן החבורה הקטנה, כבר הוחזרתי בכוח לחיים.

“היה טלפון בשבילך,” נאמר לי בוקר אחד, וכאילו לא הופתעתי כלל, “מלייזר, הרב־סמל.”

מה הוא רצה?

“מחר יבואו להוריד אותך. כן, והוא ביקש למסור לך דרישת שלום מחייל חדש אצלכם, ישראל.”

כמה קצרים היו ימי גלותי השקופים במרומי החרמון.

ו.

אבל לא לייזר בא לקחתני. במקומו הגיע נהג שלא הכרתי.

“שמי נתן.” אמר לי, “לייזר הרב סמל שלח אותי. הוא ביקש ממני למסור לך שתלבש את מיטב בגדיך. אולי אתה יודע לאן אנחנו נוסעים?”

עוד לפני שהגיע כבר ניחשתי להיכן מכוון מסענו וגם חשבתי שלייזר התחמק בכוונה מן הנסיעה. ודאי פנה לאחד החדשים הללו שאינם מתמצאים בזרה ואמר לו: בחור צעיר, בחרמון כבר היית? קח את הרכב ועלה למעלה ותוריד לי משם חייל. אבל שיהיה מקושט כמו שצריך. אני צריך אותו לאיזה טקס מכובד. ותן לו את הכבוד שמגיע לו.

“אני נהג וגם חובש.” אמר נתן בדרכנו למטה במורד הכביש. “עוד לא החלטתי מה לעשות כאן. אני חדש ביחידה.”

“אני יודע,” אמרתי, “אולי אתה מכיר את ישראל?”

“לא,” אמר נתן. “אין אף ישראל בין החדשים.”

“אין דבר,” אמרתי. “אתה עוד תכיר אותו.”

נכנסנו למחנה לחפש את לייזר. נתן לא ידע לאן עליו להמשיך, וגם אני רציתי לדעת קצת יותר. במשרד מצאנו את הפקיד הפלוגתי, הוא נבוך ומסר לנו את ההודעה מלייזר, שקיבל אותה מהמ“פ, שקיבל אותה אישית מהמג”ד.

“אתה תיסע להישפט בפני המח”ט," אמר לי הפקיד, “אבל אל תיכנס ללשכה בלי המג”ד. ואל תשכח, אם המג“ד לא יגיע, המתן לו בכל דרך שתמצא. כשתגמרו, תחזרו – אנחנו נחכה לכם. מהרו עכשיו, אין זמן, המח”ט שונא שמאחרים."

רציתי לרוץ לרגע אל הביתן להיפרד מהחברים, להודיע להם שאני בצרה, שיהיו מוכנים. הרי מישהו חייב לדעת לאן אני נעלם, הייתי בטוח שאעלם אחרי המשפט. משהו יקרה, אבל למחנה העלוב הזה לא אחזור. פחדתי שהכול יובן לא נכון, וכבר יהיה קשה לתקן.

נתן האיץ בי: “עזוב עכשיו את כל השטויות.” אמר, “אנחנו מוכרחים לרוץ. כל דקה שנקדים יירד לך יום מגזר הדין.”

בשער המחנה עמד חייל מסורבל במעיל וחיכה להסעה. כשהתקרבנו אליו ראיתי שזה ישראל.

“איפה כולם?” שאלתי.

“התפזרו. ויש רבים שעלו לחרמון להכין את חנוכיית־הענק. הרי עוד מעט חנוכה.”

“ואתה, למה אתה לא יצאת אתם?” שאלתי.

הוא גמגם קצת והשתהה לפני שהשיב לי. “אני… אני נוסע לאן שאני צריך לנסוע, ומה שעושה הפלוגה לא כל כך חשוב בשבילי.”

“אבל אנחנו נוסעים רחוק, לנפח, למה לך לנסוע לשם? יש לך חופשה?”

“לא,” התכעס ישראל. “מה עניינכם החופשות שלי? לא ביקשתי חופשה וגם לא קיבלתי חופשה. אני נוסע אתכם. שמעתי שיש משפטים הערב בנפח, בלשכת המח”ט."

“אתה השתגעת, ישראל? לשם אתה נוסע למשפטים?”

“זה לא עסקכם,” אמר ישראל, “זה עניין פרטי לגמרי. אני נוסע לאן שאני מחויב לנסוע. ואני אעשה מיד מה שאני מחויב לעשות. ואם אתה שואל, אז תדע לך שאני מתכוון להקדים ולהיכנס לפניך למשפט המח”ט. כתם החלודה אינו נותן לו מנוח… "

פתאום הבריקה בראשי המחשבה שישראל אינו יודע מה שהוא מדבר ואינו יודע מה שהוא עושה ואם יצטרף אלינו זאת תהיה שואה. הוא יסבך שם סיבוך כזה שלא תהיה לו התרה.

“נתן!” צעקתי, “אל תיקח אותו. וסע! סע מיד!”

ישראל כמו הבין מה עובר בראשי. התכוון לזנק ולעלות על הרכב, אבל נתן הדף אותו וישראל נראה כאילו התמוטט.

“סע! סע, נתן!” צרחתי כמשוגע, קמתי ועמדתי על המושב. נאחזתי התרגשות מוזרה. כאילו התגלו לי דברים שאין להם מקום בתוך הלב. נתן בחייך, סע ואל תעצור! ואל תפנה פניך לאחור. ישראל יקום וירוץ אחרינו. ואם לא יעצור מישהו בעדו הדרך, הוא ירוץ במורד ההרים עד לנפח. ושם, ממול ללשכת המח“ט הוא יגיח מעבר לשערים, רטוב מזיעה, יפול על המרפסת לרגלי הפקידות שיקפצו מצווחות באימה, יתגלגל עד לסף־דלתו של המח”ט, ובנשימת אפו האחרונה הוא ימסור עדות: המקלע החלוד הוא שלי, ויידום לנצח. ואנחנו רק נשפוף, שם עם כל הקהל הנדהם, נניד בראשינו מצד לצד. איש מאתנו לא יהין לנוע, עד שתבקיע לתוך המהומה חוליית־הפינוי.

“מה הוא רצה המשוגע הזה?” שאל נתן. דהרנו עכשיו בדרך אל מחנה נפח. חתרנו בתוך הרוח הקרב הלאה, קדימה, ללא־הרף ללא מנוחה, להקדים את מי שאולי כבר נותן נפשו בעדנו.

“אני לא יודע,” אמרתי “באמת שאינני יודע.”

“אל תדאג,” אמר נתן, “אני אהיה אתך כל הלילה. ואם תישפט למאסר בשפלה, אסע אתך עד הבוקר. איך זה אפשר? אני לא מבין. הרי יש לך ילדים, נכון?”

“נכון,” אמרתי. “שלושה ילדים, שהייתי רוצה עכשיו לשכחם.”

“לא,” אמר נתן. "אתה לא צודק. אל תיבהל ואל תדאג, שבעים יום עוברים כמו רוח… "

צנחתי על מושבי. סירבתי בכל כוחי לחשוב על האפשרויות הנוראות שנתן צייר לפני מתוך טוב־לבו. אפשר להעביר חבילות מעבר לגדרות, אמר, ואפשר להתקשר הביתה. אם תרצה אביא לך את המשפחה בשבתות, אביע אותם לטיול בכרמל. אני אדאג לך כאילו הייתי ילד שלך… הוא התרגש במושבו מעל להגה. איזה מין צבא זה ששולח לכלא מילואימניקים מבוגרים כמוך?

“שים לב לדרך,” אמרתי לנתן, “אתה רואה שהכביש מחורבן.”

"יש לי חברים שישבו המון בכלא, ואני בטוח שהכול אפשרי, וזה לא כל־כך נורא. ואתה עוד תראה מה שהפלוגה תעשה בשבילך… "

“די, נתן,” התחננתי, “די, אל תנחם אותי ואל תשתטה.”

אורות המחנה של נפח צצו מתוך הערב היורד, וכשהאטנו והזדחלנו מבעד לשער, הרגשנו שחזרנו ליישוב הומה מלא־אדם.

“איך מגיעים ללשכת המח”ט?" שאל נתן ומישהו הניף לפניו במתינות זרוע אדישה וחייך אלינו לאור הפנסים הרך כאל אנשים שהכיר מזמן.

הו, ההמולה העסקנית של מחנה נפח.

ז.

בלשכת המח"ט היתה הצפה של אורות. דלתות נפתחו ונסגרו, אנשים נכנסו ויצאו ומכוניות רבות מילאו את רחבת החניה.

נתן החנה את רכבו בשולי־המגרש. עמדו שם שני נהגים וכשראו אותנו מתקרבים שאלו: “גם אתם למשפטים הערב?”

“גם אנחנו.”

השבתי במין גאווה לא מוסברת, כאילו אני מצטרף לאיזה קהל נבחר. גם אנחנו נפגענו מרשעת־רוחו של האיש הנמוך המַזֶה אש וחורך אל סביבותיו.

הנהגים הקשיבו לנו בנחת מתונה ואמרו: “אם כך, אין לכם מה להיחפז. התור ארוך והלשכה סתומה.” אמרתי לנתן: “אתה רואה? הלילה יושב המח”ט כראש בית־הדין המיוחד לשפיטת מילואימניקים סוררים."

“אל תזכיר את המלה בית־הדין,” נחרדו הנהגים, “אתה יודע מה פירוש הדבר?”

“פירוש הדבר” אמר נתן, קצת אלי וקצת אל הנהגים. “שמוטב לך להסכים להישפט בפניו ולא להיגרר לבית־דין.”

“מאה אחוז,” אמרו הנהגים, “מוטב להשאיר את הגאווה בבית. בית־דין זה תמיד סיפור עצוב, אגב, מי אתם?”

“זה הזקן,” אמר נתן, “איש טוב ומיטיב ומישהו התנכל לו במזיד. ואני נתן, הנהג החדש של הפלוגה. אבל במקצועי אני חובש.”

“ואני נהג המג”ד, והמג“ד שלי כבר בתוך הלשכה מזה שעה ארוכה.”

“אין דבר,” אמר נתן כמנחם. “כל דקה שהוא בפנים פירושו יום אחד פחות בשבילך.”

הנהג השלישי שהצטרף אלינו היה כבד־פה במעט והמשחק ששיחק כאן ברחבת החניה בהפחדת הנשפטים מצא חן בעיניו. “הם באים מפוחדים לגמרי,” צחק. “ואני רק מוסיף טיפה של תבלין לסבלם.”

“אבל את הבחור הזה שתעזוב,” אמר לו נתן, “יש לנו עוד דרך ארוכה הלילה.”

“אין צורך בכל המהומה.” אמר נהג המג“ד, ואין צורך להמתין למח”ט. אנחנו יכולים להתחיל במשפט מיד."

“אבל שתמהר,” אמר הנהג כבד הפה, “כי עוד מעט ארוחת־ערב. גם המח”ט יעשה הפסקה. אתם עוד תראו. לפתע תחשך כל הלשכה, ובעלי־הדין והשופטים ישכחו מי הם ועל מה הם כאן. אבל הלילה עודו ארוך. והמח"ט הזה אם הוא משתגע, יכול לשבת ולשפוט עד הבוקר… "

“לא,” אמר נתן, “הוא לא יוכל לשבת כל הלילה, כי מחר ערב חנוכה והוא התחייב לעם ישראל להציב חנוכיית־ענק בראש החרמון.”

“כן,” צחק נהג המג"ד, “למען יראו וייראו ויריעו.”

“יפה,” אמר נתן “יפה מאוד.”

“כן,” צחק נהג המג"ד, "כל היום בדרכים. ושומעים גם קצת בדיחות… "

וכבר אני מצטרף למשחק וכורע על ברכי לפני עדת־הנהגים, להנמיך את הנאשם משופטיו. והריני מוסר בלב שלם את גורלי בידיהם לחסד ולא לשבט. אבל אני בטוח שגם אם יפול משפטי לשבט, טוב יהיה לי שבט הנהגים הפשוט משבט המח"ט הנזעם שזיפי זקני גרמו לו שיתרתח.

בדרך זו או אחרת משפטי ייערך והצדק שיראה אור גם ייעשה. אם לא בידי המח"ט הרי בידי הנהגים. חסדם של הנהגים גדול יותר ואם תגיע שעת ארוחת־הערב הם לא ירוצו בבהלה אל חדר האוכל העצום, אלא המתינו וישהו עמי עוד שעה קלה, עד צאת אמיתי לאור וידי כשמן יזרחו.

“נאשם,” צחק נהג המג"ד, “רגע אחד, במה אתה בכלל נאשם?” לא הספקתי להשיב ונתן, נער־החסד שלי, כבר טורח במקומי. בשום מקום שבעולם לא הייתי מוצא סניגור טהור ממנו. “אח,” הוא מתקצף, "סתם נטפלו אליו. איזה כתם לא חשוב על מכסה הגוף של המקלע… "

“חלודה?” חוקר נהג המג"ד. “ואם חלודה?” משיב לו נתן. “אם חלודה,” מתערב כבד הפה, “הרי זה חמור.”

“שמע,” אומר אלי פתאום נהג המג"ד. “תתפלל שיתמזל לך המזל. הסגן המחוצף שהקדים אותך חטף כהוגן.”

החוורתי בתוך האפילה המתעבה. יש איזו יד ארוכה שרודפת אחרי ומגששת להשיגני גם בתוך הגדרות המוגנות של המחנה, גם על המרפסת של המח"ט. מישהו רץ אחרינו, אינו נותן לנו לנשום לרווחה, לבטוח בדברים מבלי לחוש בהלת פתאום. האם ישראל רץ עדיין במורדות הבזלת להתייצב כאן במקומי? איך היה עומד במקומי קבל משפט הנהגים? האם היה יוצא זכאי? הרי לא היה מוצא לו מנוח גם רגע קטן. הרי היה מתפרץ לתוך הלשכה או לתוך חדר האוכל. כבר ראיתי פעם דברים כאלה. ומי שהיה מנסה להשתלט עליו, היה חוטף מישראל מרקייה רותחת על הראש, כמו שכפה פעם מרקייה מלאה שנחטפה מן האשנב. פעימות לבי הגבירו קולו בתוך אוזני ונדמו לי לרגע כטפיחות רגליו של ישראל, רץ וכושל וממהר להספיק לליל המשפטים. לפני שייסע מכאן השופט שבע־הצדק, וירחיק לטפל בחנוכייה העצומה.

הזמן ניגר והלך ואני התמלאתי חרדה סתומה. שלחתי את נתן לכאן ולשם, לברר, לזרז, להיוודע. העיקר שיבוא עם איזו הודעה טובה שתקצר את הציפייה הקשה. אבל נתן חזר ושב ולא העלה כלום.

הנהגים אמרו לי שאין מה למהר ומהלכו האטי של הזמן כאן הוא כאין וכאפס לעומת מזחלו של הזמן מאחורי חומות הכלא הצבאי.

“ואתה עוד תראה.” אמר נהג המג"ד, “אם לא נקראת עד עכשיו,” אמר כבד הפה, “כנראה שלא יקראו לך כבר הלילה.”

אורות הלשכה פחתו והפמליה פרצה מתוך הדלתות. “עכשיו,” אמר כבד הפה, “הולכים כולם לאכול. גם אני. להתראות!”

וכבר הרכנתי ראשי ונמלאתי דאגה ולא ידעתי נפשי מרוב חשש הכלימה הצפויה. אי־הנעימות הנעלמת הכרוכה במסע אל הכלא הפחידה אותי. רחוק יותר לא העזתי לראות. “הבט.” אמר אלי נער־החסד שלי. “הבט, המג”ד שלנו בא."

ריח חריף ומוכר של סיגר עלה באפינו וכבר ראינו את קרחתו מנצנצת אלינו במהירות, והנה מגיעה גם קריאתו קצרת־הנשימה. “בואו מהר. המשפט הועבר אלי, אתה תישפט בפני, הוא ויתר. בואו, ניסע לקונייטרה מהר ועוד נספיק להרים כוסית.”

ובעודו מפפה בסיגר התיישב בג’יפ ופינה לי מקום לעבור מאחוריו.

“אבל המג”ד… “גמגמתי מרוב התרגשות והקלה נפלאה, “אני נורא מצטער, אני לא יכול. יש לי כאן רכב ונהג ופקודה מהמ”פ – לשוב עוד הלילה אל הפלוגה.”

“מצוין!” שאג המג"ד וטפח על שכמי. “מצוין! סע אל הפלוגה, אל תפקיר את הנהג הנחמד שלך. והעיקר: על תשכח לקפוץ אלי למפקדה להישפט כמו שצריך.”

“כן המפקד!” התמלאתי שמחה, “אחריך המפקד, באש וגם במים!” “נו, סע!” ציווה המג"ד על נהגו בקוצר־רוח. ואני סבבתי לאחור על רגל אחת, כמו סביבון משוגע, נטיתי על צדי, איבדתי את שיווי־המשקל ונפלתי לתוך זרועותיו של נתן.

הו, משפטם הנדיב של הנהגים.

ח.

באמצע הלילה התעוררתי לגמרי, שלא כדרכי. רעש לא חזק ומתמיד לא הניח לי לישון. הביתן היה חשוך ורק אש התנורים עממה בפינות והטילה צללים מאָדמים על המיטות, על המעילים המגובבים על ערימות החגור. ישראל התהלך בביתן מהקיר החסום עד לדלת הלוך וחזור, בצעדים רכים, מדודים, כאילו מחושבים. הוא היה רתום לחגורו ובידו החזיק מימייה. מדי כמה צעדים עצר. היטה ראשו לאחור ולגם לגימה חטופה. שהה, בלע את לוגֶם המים והמשיך בצעידה. מישהו התעורר באחת המיטות ושאל מתוך שק השֵנה: “ישראל, מה קרה לך? אתה חולה?”

ישראל לא השיב. מתח את החגור, הידק את האבזמים ושב לצעוד, מקיר אל קיר במעבר הצר. לפעמים סטה מאמצע הביתן והרחיב את צעידתו למפרצים שבין המיטות. בפינה, ליד השולחן, במקום שהיו מוטלים שיירי הסופגניות והנרות, התרומם אחד הישנים: “ישראל, אתה בסדר? אולי תצא לחופשה?”

ישראל התקרב אל המיטה ואמר: “אתה לא תשלח אותי לחופשה ואתה גם לא תחזיר אותי מחופשה. ובכלל, כולכם,” הרים את קולו וסבב אל מרכז הביתן. “אתם כולכם מורידים את המתח. וזוהי פשוט תבוסתנות הרי בכל רגע יכול להתהפך כאן. מאין לכם האדישות המטומטמת שלכם? אתם לא שמים לב לסכנה?”

“ישראל,” אמר ההוא, “בחייך, הסר את החגור. כבר יומיים שאתה רתום אליו בלי הפסקה. בחייך, הרי שום דבר לא קורה. ישראל, אתה מוכרח להירגע. עוד יקרה לך חס ושלום משהו.”

ישראל סבב את השולחן, בעט בבקבוקים הריקים, בכיסאות ואמר: “מסיבות, חגיגות, ולכבוד מי? לכבוד החייל שחמק ממשפט־צדק ובערמה יצא בשלום. אבל אותי לא תוכלו להטעות. אותי לא תוכלו לסנוור. אתם לא שמתם עלי את החגור, ואתם לא תורידו אותו ממני.”

“בבקשה,” הגביר את קולו מפינת השולחן, “בבקשה, אם מישהו רוצה להסיר ממני את החגור, שיתקרב!”

הייתי עייף ורציתי מאוד להמשיך בשֵנה. אבל איזה חוש שבי לחש לי שכאן עוד יקרה משהו עוד מעט ולא כדאי לי להחמיץ.

המסיבה עייפה אותי. השתייה, השמחה, הזלילה הפרועה, צהלת הפגישה עם הפלוגה. בתחילה נסיתי להתחכם, וכשחזרתי לביתן, אמרתי לנתן: “בוא נערוך להם הצגה קטנה.” מצאתי את כולם יושבים על המיטות, חפויי־ראש, מהורהרים. מיד כשנכנסנו קם המ"פ ושאל: “נו, מה נגמר?”

“רע,” המהמתי, ניגשתי אל מיטתי והתחלתי לארוז.

“מה, אתה אורז? כמה קיבלת? המח”ט המחורבן ההוא השתגע לגמרי."

כאן פרץ נתן בצחוק אדיר. הוא לא יכֹל להתאפק. ועם דמעות בעיניו שלא היתה לו שום שליטה עליהן, חזר ואמר: “לא, הכול בסדר, הוא ניצל בנס. נס חנוכה! החנוכיה החרמונית הצילה אותו.”

בן־רגע הוקפתי בחברים. לחיצות ידיים, טפיחות על השכם, מלים של ברכה. "אתה רואה? פלוגה של סניגורים ישבה כאן וקפאה בקור והמתינה לתוצאות המשפט. אתה רואה? ואל תגיד שאין לך חברים… "

ומתוך מחבואי השמיכות והתרמילים נשלפו כמה בקבוקים. השולחן נערך בחיפזון. התנורים הוסטו הצדה. מישהו רץ למטבח והביא משם צרורות של ביכורי סופגניות, נרות החירום הודלקו ואפילו פרצי־שירה באו, מהוססים ועצובים.

ואני כרעתי ממש מעייפות. המתח של ההתייצבות, משפט־הנהגים, הבשורה המפתיעה, הנסיעה אל הפלוגה, כל אלה הכריעו אותי. ואפילו חגיגת החנוכה שבאמת נמצא לה נס שתישען עליו, לא היה בכוחה להשאירני ער. התכנסתי בתוך שק השֵנה ונרדמתי מיד תרדמה קשה.

עד שנעורותי בשעה־לא־שעה כזו, שאפילו אין בידי להציץ בשעון או לשאול מי מהנמים סביבי.

“ישראל, עשה טובה, מספיק עם הרונדלים האין־סופיים האלה. אנחנו נשתגע ממך. די, ריבונו־של־עולם, לך לישון!”

ישראל לגם מן המימייה לגימה ארוכה והניע אותה בידיו כאומד את משקלה. אחר־כך ניגש אל הקנקן שבפינה ומילא אותה שוב. וללא מלים שב אל השביל הפנוי בין המיטות כשהוא צועד לאט ובמחושב. בקצה שורת המיטות, ליד הקיר, התפרץ מישהו: “ישראל, זה מספיק! אם לא תירגע, אנחנו נרגיע אותך!” מסביב הורמו ראשים. ראיתי שיש רבים שאינם ישנים. המתח גבר וקשה היה לנחש מה עומד ישראל לעשות. הוא נסב לעבר המתפרץ ואמר בשקט: “אם אתם כולכם מזניחים את הכול, מישהו מוכרח לקבל אחריות.”

“איזו אחריות?” פרצו צעקות מכמה מיטות. “מי שם אותך אחראי? מה אתה המפקד? מה אתה מקשקש? שתוק ולך לישון.”

ישראל הביט מסביב כנרדף. לפתע אחז בנשקו ויצא בריצה לאורך הביתן. ליד הדלת עצר לשנייה וצעק: “זהו. בערמה, להתחמק ממשפט־צדק. שאחרים ישלמו בשבילכם.” והוא התנפל על הדלת ופרץ אותה בבעיטות. עכשיו יהיה רע, חשבתי. מכל צד נחפזו אנשים להתלבש, לדחוק רגליים לתוך המגפיים, לזנק אחריו ולנסות להציל.

מישהו צעק: “שומרים, זהירות!” אנשים החלו רצים. מישהו ניסה להעלות אור. החשמל סירב והתחוללה מהומה. נשמעו צעקות חדות מבחוץ, מאחורי הביתן, ואז הבריק ברק עצום ומיד אחריו קול נפץ מחריד ולאחריו שתיקה נדהמת.

בכפר הדרוזי הסמוך קראו תרנגולות שהתעוררו מההתפוצצות. פרות געו, חמורים נערו, ומישהו אמר לתוך השקט: “זה היה רימון.” הדלת נפתחה, פרץ רוח קרה חדר לתוך הביתן. השומרים באו כושלים, נאבקים, גוררים אחריהם את ישראל, הדוק בחגורו, חיוור, ללא טיפה של צבע בפניו.

השכיבו אותו על המיטה, פיתחו את חגורו ומישהו צעק “חובש”. אין צורך, הרגיעו השומרים, הוא לא נפגע, יש לו מזל למטורף הזה. אלמלא החפירה ההיא, שמאחורי הביתן, כבר לא הייתם רואים אותו. ישראל שכב, מרעיד כולו. “לא הצלחנו לעצור בעדו,” אמרו השומרים, “מה אמרתם לו כאן שהוא קפץ כל־כך מעוצבן?”

אבל החובש הגיע בריצה ומיד החל לערום עליו שמיכות, “תביא את האמבולנס,” קרא לאחוריו, “אם הוא ימשיך לרעוד ככה נפנה אותו אל הדוקטור.”

התנורים נאספו סביב למיטתו. החובש רכן עליו וטרח להחם אותו. אבל עווית הרעדה לא חדלה. הוא גם נקש בשיניו והשמיע קול מרוסק. התקרבתי קצת והייתי בטוח שאני שומע שהוא אומר, “אתם לא נתתם בידי את הרימון, ולא לכם אשיב אותו.”

בחלונות כבר החל הבוקר להאפיר והאמבולנס התניע ותמרן בחוץ, בתוך הרחבה חרושַת הבוץ.

ט.

לא שכחתי את בקשתו של המג“ד לבוא לקונייטרה ולהישפט בפניו. לא יכולתי לשכוח בקשה כזו. אפילו מפני שבאמת היתה פקודה. החברים הפגיעו בי, אל תשכח. המג”ד שונא מתנות אבל אוהב ויסקי. ואני הרגשתי שאני נלחץ ולא אוכל לפסוח על השיחוד הקטן הזה. קניתי בשק"ם בקבוק בינוני של ויסקי שהחברים המליצו עליו, חזרתי לעצמי על כמה משפטי תודה כלליים והייתי מוכן לנסיעה. במחנה בקונייטרה, מסביב לבתים הסוריים הנטושים, צמחו ורדים שהשתרגו מתוך גזעים חזקים. אל הקירות הסדוקים נשענו עצי־תפוח נמוכים ובין הסימטאות החרבות נצנצו ענפי־דובדבנים שנשמטו אל הקרקע. כשראיתי אותם חשבתי לעצמי איך נראה כאן האביב, המפריח את ניצת־הוורדים, מתפיח את עיני התפוחים ומפיח חיים בעלוות הדובדבן הצפופה. אבל עכשיו היה עוד חורף קשה פרוש מסביב והיום הצח והבהיר, שהפך את האוויר על התלים הגבוהים לגושי זכוכית קשים ושקופים, עוד לא בישר על בואו של היום.

בדרכי אל החופשה נטיתי אל המחנה בקונייטרה. רציתי להישפט בחיפזון, ללא שום תשומת־לב. להשאיר את הבקבוק על שולחנו של המג"ד באין־רואים. לגמגם את משפטי התודה שלי המוכנים, להסמיק קצת, רק אם יהיה הכרח בדבר, ולבקש הסעה הביתה. ממילא, אמרתי לעצמי, קונייטרה נמצאת על דרכי אל השפלה, ואני מוכרח לעבור בה.

אצל המג“ד במפקדת־הגדוד היתה כרגיל המולה שקדנית. מי שהתמזלה שבתו, הכין עצמו לדרך, ומי שחייב להישאר הכין עצמו לשעות הארוכות, הקפואות בתורנות. אני הלכתי בין החדרים, שאלתי היכן חדרו של המג”ד וכעסתי על עצמי שלא יכולתי לזכור את החדר מן הגיחה הלילית ההיא, עם המ"פ בתוך סופת השלג. הכל נראה דחוי כל־כך, מרוחק כל־כך, שאילו הייתי בודק בלוח־הימים, הייתי ודאי מופתע.

דפקתי על הדלת ונכנסתי. המג"ד האיר לי פניו, הזמין אותי לשבת, ביקש סליחה, פתח את החלון וקרא אל השליש: “שמע, תשלח הנה מישהו מהשלישות הבטלנית שלך. מהר, עם טופס תלונה בבקשה, וכל מה שצריך”.

הוצאתי את הבקבוק כאילו אין מי שמביט בי והנחתי אותו על השולחן, בין הטלפונים לערימת הניירות. רציתי להתחיל בנאום התודה, אבל המג"ד לא הניח לי לדבר. “מה אתה אומר?” שאל, “אתה בעצמך, אילו היית במקומי, איך היית נוהג?”

למזלי לא הוצרכתי לשפוט את עצמי, כי מיד נכנס השליש לחדר ובידו הטפסים הנחוצים. תמיד הם חרוצים כשהעניין נוגע להגשת תלונות. הוא העביר עיניו מהמג"ד אלי ופניו הביעו תמהון.

למזלי לא הוצרכתי לשפוט את עצמי, כי מיד נכנס השליש לחדר ובידו הטפסים הנחוצים. תמיד הם חרוצים כשהעניין נוגע להגשת תלונות. הוא העביר עיניו מהמג"ד אלי ופניו הביעו תמהון.

“מה אתה חולם?” גער בי המג"ד. “שב, תתחיל למלא את הטפסים.”

והוא הכתיב לשליש בעברית צבאית אטית. “הנ”ל“, כלומר אני. “שהיה אחראי על תקינותו של המקלע, בתוקף תפקידו כמפקד הזחל”ם, לא עשה כל מה שביכולתו, ולכן,” הוא פנה אלי וחייך, “ולכן אני דן את הנ”ל לנזיפה."

“פשוטה או חמורה?” הקשה השליש. “כתוב כבר בעצמך,” אמר המג"ד ורמז לו שהוא נורא עסוק והמשפט כבר נגמר מזמן ואם הוא יכול להסתלק שיסתלק.

“זה נקרא משפט מהיר,” אמרתי. “כן, " אמר המג”ד, “אפשר לעשות משפט מהיר שיהיה גם משפט־צדק?”

חייכתי אבל לא השבתי. גם אני רציתי כבר להסתלק, אבל המג"ד עיכב אותי.

“חכה, אני רוצה לשוחח אתך.”

נבוכותי מעט. לא התכוננתי לשיחת־קרבה עם המג"ד. היה משהו לא נוח במעמד הזה.

“שמעתי מה שקרה עם ישראל,” אמר המג"ד. “אבל אני סבור שאין לך מה להאשים את עצמך. אנשים כמוהו מזדמנים לפעמים לצבא וקשה לצפות את תגובתם. יכול היה להיגמר יותר גרוע.”

לא רציתי להזכיר את ישראל דווקא לפני החופשה, ובכלל לא נעם לי הקשר הזה בין מה שקרה לישראל ובין משפט־הצדק הנדחה שלי. פתאום צלצל הטלפון על השולחן והמג"ד הוזעק בדחיפות למוצב רחוק.

“חופשה נעימה.” בירך אותי. "אגב, ישראל כאן במפקדה, מתאושש… " והוא מיהר אל רכבו. יצאתי לי אל הרחבה, לשוטט מעט עד שתצא ההסעה היורדת אל הארץ.

בריבה נתקלתי בחייל, מגרף את עלי האקליפטוסים שנשרו. הוא הביט בי ואני נעצרתי על ידו. הרי זה – “ישראל! בחיי, איזו הפתעה! שלום, ישראל,” אמרתי.

“שלום,” אמר ישראל, נשען על המגרפה.

“מה אתה עושה כאן, ישראל: איך הגעת לכאן?”

“אחרי מה שהיה בלילה ההוא, אתה זוכר? נחתי כמה ימים. ואחר כך הציע לי השליש לנוח עוד קצת. אז עכשיו אני כאן, קצת עבודה משרדית, קצת תורנויות־ניקיון. ובלילות אני חפשי.”

“טוב מאוד,” אמרתי, “אתה יודע איך נגמר המשפט שלי?”

“כן,” אמר ישראל, “אני יודע, עקבתי אחריו.”

“אני לא מאשים אותך, ישראל, באמת שאין לי שום טענה.”

“אבל אני האשמתי אותך ועכשיו אני מצטער.”

“אין צדק בצבא,” אמרתי, “ככה פסקו לי במשפט הנהגים”.

“אני יודע,” אמר ישראל, “הייתי מתוח, לא שלטתי בעצמי.”

“אמרו לי שאתה מתנדב. זה נכון?”

“לא בדיוק,” אמר, “אבל הרבה שנים לא יצא לי לשרת.”

“טוב,” אמרתי," אני יוצא היום לחופשה. גם אתה יוצא?"

פניו של ישראל התקדרו והוא פנה אל המגרפה. “מה אתם רוצים מהחופשות שלי?” שאל בזעם. ידיו החלו לרעוד.

“שלום,” אמרתי ומיהרתי להתרחק. לא רציתי צרות לפני החופשה.

“מתי תלמדו לא לדחוף את האף בצרות של אחרים?” צעק אחרי ואפילו הניף את המגרפה. רצתי אל הרחבה שהאוטובוסים הסתדרו בה. ישראל עוד המשיך לצעוק אחרי אבל אני כבר לא שמעתי. אם לא ניצלתי ממשפטו של ישראל לפחות ארוץ עכשיו ואציל את חופשתי.

האוטובוסים החלו לנוע לאט־לאט כמגששים. ובין הסמטאות ההרוסות של קונייטרה התנוצצו מדי פעם ענפי הדובדבן הערומים.

א.

מיד בצאתי מארוחת־הצהריים נתקלתי במ"פ. הוא משך אחריו את התאומים. רגליהם הקטנות שקעו בחול ואפשר היה לחוש שהוא מתכעס עליהם. החול החם צרב את כפותיהם הקטנות והם דילגו על מקומם כשנעצר מולי.

“טוב שפגשתי בך עכשיו,” אמר אלי מתוך רוגזה קלה, “אני רוצה שתכין לי מסיבה יפה להערב. מסיבת־סיום אמיתית. מסיבה שתהיה על רמה. נראה מה אתה יודע לעשות באמת”.

הדם פרץ לראשי. רוגז סתום ועכור שהיה עולה בי בראותו את המ"פ או בשמעי את פקודותיו המפותלות, חמר בתוכי עד פעפוע.

“אני לא סמל־תרבות שלך,” אמרתי לו. “ואני לא אכין לך שום מסיבה.”

“אתה תעשה מה שאמרתי לך,” שאג עלי, “ואל תהיה לי תלמיד חכם כזה. ואם אתה רוצה להיות חכם, שתהיה חכם בבית.”

“אני לא אכין לך שום מסיבה,” חזרתי בעקשנות.

“אתה עוד תשלם על כך,” התפרץ המ"פ ועקר את תאומיו בכוח מתוך החול. “אתה עוד תבוא ותזחל לי על הברכיים.”

“אני מוכן לשלם,” אמרתי לו, חוזה במין הנאה משונה איך הוא נפתל עם רוגזו ועם הילדים המבוהלים. “אני מוכן לשלם כל מחיר שבעולם”.

“אני לא מוכן לשמוע את סירובך,” אמר המ"פ, “אתה תעשה את המסיבה, ואת החשבון ניישב בינינו אחר־כך.”

“שום מסיבה לא תהיה,” צעקתי אחריו. הוא התרחק בתוך החול החם מושך אחריו את התאומים בעצבנות. הילדים הפנו אלי את פניהם המלוהטים מחום. הגופיות הקטנות שלהם היו רטובות ממיץ־ההדרים המלאכותי שנשפך עליהם בארוחת־הצהרים. בתוך האוהל הלח והמחניק שנמתח להיות חדר על החוף.

“שום מסיבה,” אמרתי לעצמי, “שום מסיבה, לא אעשה בשבילך שום דבר. מספיק הזחלת אותי, די לי מכל הדברים שהייתי צריך לעשות כדי למחות את עקבות טיפשותך, נמהרותך, ואותו חוסר־סבלנות מחפיר שלך.”

פניתי לעבר הים, ים־הצהריים רבץ כבד, שמנוני. אדי־חום קלים הוסעו לאורך המפרץ עם הרוח. מרחוק אפשר היה לראות את הרכס הכרמל מרקד בתוך אוויר הצהריים. צללים של אניות ניקדו את פני־הים המבריקים, ידי רעדו מרוב רוגז, שוב החמצתי את ההיתקלות. שוב עלו אל גרוני מחסומים בלתי־צפויים וחסמו את מה שבאמת רציתי לומר לו. עוד יבוא הרגע, שעשעתי את נפשי, ואומר לו את כל המלים הרעות המצפות לו בתוכי. אה, חלאה שכזו. מחנק לח כזה. ולמה תמיד הכול מתגלגל לידי שיתוק־פה מחליא כזה? באוהל המלוהט שכבו החברים על מיטות־השדה. בגדי־הים והמגבות התנפנפו על החבלים כמו נסי אניות צבעוניים.

“נו מה?” שאל מישהו, “שוב נתקלת במ”פ?"

“ראיתם?” שאלתי.

“ראינו וגם קצת שמענו. אבל לא יכולנו לשמוע הכול. הרוח הפריעה.”

“וגם רעש הגלים,” הוסיף מישהו. “גם הוא הפריע.”

“לא הפסדתם שום דבר.” אמרתי. “הכול היה כרגיל. הוא מתרתח עוד לפני שהוא שומע מה יש לי להגיד. חבל לי על התאומים שרגליהם נצלו בחול הרותח.”

“אתה אל תרחם על התאומים” אמרו לי החברים, “אתה מוטב שתרחם על עצמך.”

“הפעם לא אשתוק לו יותר.” אמרתי.

“הפעם הוא יתנקם בך. עוד תראה.”

"כל נקמה שבעולם, צעקתי אל עבר מוט־האוהל המרכזי, “כל נקמה שתעלה על דעתו. העיקר לגמור כבר עם השיעבוד המשתק הזה.”

“שרק לא תצטער. מי יודע לאן הוא יכול לזרוק אותך,” אמרו החברים.

התפשטתי מתוך רוגזה. הכול היה מלא בגרגרי־חול קטנים.

מיטת־השדה, הסדין, הלבנים הארוזים מתוך התרמיל.

“לא אכפת לי לאן אזָרק!” אמרתי, “בכל מקום יהיה לי יותר טוב.” האמת היתה שלא נתתי דעתי אף פעם מה יהיה לאחר שיתפוצץ הכול. לאחר שתתרחש סוף כל סוף ההיתקלות המצופה עם המ"פ. היתקלות אחרונה, איומה, שאין שיבה ממנה. שנינו נירק אש מתוך נחירינו, ונשמיע מלים פוגעות שאין להן סליחה. הוא יסמיק כסלק, הרוק יקציף בשולי־שפתיו,ידיו השעירות יתפתלו סביבי כנחשים. ואני? אני כמנהגי תמיד אחוויר עד לובן. אישוני יתרחבו, יובש משונה יתפשט בתוך פי, יצמית את לשוני, ומין ענן ערפלי יסובב בתוך ראשי וישכיח ממני את כל המון המלים המחכות זה חְָדשים להתפרץ. ומול תנועותיו המאיימות אעמוד לי שם נטוע בתוך החול הלבן, רגליו מתחפרות בתוכו, ואני שונה וחוזר מלה אחת או משפט אחד. בקול חדגוני, משעמם ועקשני.

הטלתי עצמי על המיטה. הזיעה פרצה בכל גופי, לא היה באוהל שום דבר שיצנן אותי. ובחוץ היה חם עוד יותר. לא היה לאן להימלט מהחום, מהזיעה ומדבריו המקנטרים של המ"פ.

אתה עוד תצטער על מה שאמרת. אתה עוד תשלם על כל דבריך. “כל מחיר של העולם.” אני זועק אל אוויר הצהריים העומד. “כל מחיר שבעולם.”

ואני כופה עצמי בכוח למערכה הכבדה עם שנת הצהריים.

ב.

המסיבה, מסיבת־הסיום של הנופש, נערכה על משטח הריקודים המרוצף. מהעיר עכו הסמוכה נאספו והובאו כמה מנגנים עלובים. הוכנו תקליטים חדשים והכול ציפו לערב מופלא.

המ“פ, אשתו והתאומים ישבו בראש השולחן. מסביבם נקבצו אנשי־שלומו של המ”פ, מלקטי־השיריים משולחנו. המכונאי, הפקיד והאפסנאי הרומני מצפת, שהיה גונב מהחברים ללא נקיפת־מצפון.

“מה אתכם?” נזף המ"פ בחברים, “מי הרשה לכם לבוא בבגדי־ים?”

צחוק של מבוכה עבר בין החברים, לא היתה תשובה. המ"פ נועץ באשתו והתקשה, כרגיל, להחליט. בינתיים הגיעו גם הבנות. “הבנות הכי־יפות מהקשר ומהחטיבה,” אמרו החברים. הן תפסו את האגף הפנוי לכיוון הים המאפיל. החשמלאי התרוצץ מסביב, הזיע, טיפס על עמודים והרים בעזרת מקלות ארוכים את שרשרת הנורות שהתקין למסיבת־הסיום.

“אני מתכבד בזה לפתוח את המסיבה,” אמרתי. קמתי על רגלי, טיפסתי על השולחן ונופפתי בידי כמו בדחן.

“התכנית שלנו הערב עשירה מאוד,” כאן הפסקתי והוריתי למנגנים המסכנים מעכו להניע את כליהם. המ"פ נעץ בי עיניים, לא היה ברור לו אם קיבלתי את פקודתו. הוא חשש שאני שוב מתעתע בו. ראיתי שהוא חסר־מנוחה. הוא לא הניח לאשתו לדבר עם היושבים לצדה, הוא גער בתאומים עד שבכו.

“יש לנו תכנית עשירה.” המשכתי בתום פרק הנגינה המעייף, “נאומים, ברכות, דברי־תודה, משחקי־חברה, מירוצים וריקודים, המון ריקודים.”

ירדתי מן השולחן וסבבתי בין המסובים. היו מן החברים שהביאו למסיבה את חברותיהם. הן ישבו נבוכות וחיפשו דרך קלה להתחבב בקהל. בין הבנות היפות של החטיבה ישבה גם רותי. “הסמלת הכי יפה בכל החטיבה,” גם הבנות הגיעו למסיבה בבגדי־ים צבעוניים, ואני שמחתי על כך מאוד.

"אבל העיקר, "הפסקתי שוב את מהומת־המסובים, “המסמר שלנו לערב זה: בחירת מלכת־היופי מבין הבנות החמודות של החטיבה.”

פרץ מחיאות־כפיים התרומם באוויר הלילה, שריקות ושאגות התחרו עם רעש הים הכבד, והמסובים השתלהבו.

“אז בואו ונערוך את התחרות,” אמרתי. בהתגרות מכוונת הצבתי כיסא מול שולחנו של המ"פ. ראיתי איך החֵמה נובטת בו אט־אט. בכוונה הקמתי מול שולחנו את מה שקראתי “מרכז־השיפוט.” באדישות ובאטיות מיניתי את השופטים והזמנתי אותם לבוא ולהסב אל מולו.

“וכאן,” החוויתי בידי על הרווח הצר של המשטח המרוצף, “כאן יעבור מסלול ההדגמה.” אותתּי למנגנים מעכו והם פצחו באיזה שיר קליל שהיו מורגלים בו.

בנות החטיבה נלהבו. הן דחקו זו בזו כדי להראות מי תקדים ותזכה. ראיתי שהרעיון יפה בעיניהן והתחרות נאה בעיניהן. ובכלל, אף־על־פי שהערב נולד מתוך סירוב־הפקודה שלי, ואיומיו הקשים של המ“פ, אולי עוד יעלה כאן משהו נחמד. ולרגע שכחתי הכול. התמסרתי כולי לארגון מצעד־ההכתרה. כיניתי אותן בשמות, חלקתי להן מחמאות, חיממתי את הקהל, נזפתי בו, גערתי והפצרתי בו. הקפצתי את הנופשים על רגליהם. ואפילו כשראיתי שרותי פונה אל קצה המשטח המרוצף, ואינה רוצה לצעוד בסך המגוחך הזה. ואפילו כשראיתי שהיא מלגלגת על כל העלבון הזה, וּודאי גם לא תרצה להחליף אתי מלה אחת בתום הערב, ואפילו כשידעתי שאני מרחיק־לכת ותגובתה לא תאחר לבוא, לא עצרתי בעד התלהבותי. איזו אש זרה השתלהבה בתוכי. אדרבא, אם רק ניתן לי הדבר, עכשיו בדקות המעטות שבטרם חורבני, אטיל אל המערכה את כל כוחותי. אבזה את המעמד, אבזה את המקום ואבזה את המ”פ היושב לשולחנו וחרונו גואה בו וגואה.

“שימו־לב כולכם, איזו יציבה נאה. איזו הליכה מגרה. איזו חתיכה נפלאה, ממש מלכת־חוף אמיתית.” אמרתי והישרתי מבט אל שולחן המ"פ. אשתו נעה על מושבה באי־נוחות עצומה. יכולתי מרחוק לחוש איך כל עצביה מתקוממים בתוכה על החיזיון הנלעג שהיא נאנסת לחזות בו. היא משכה בתאומים, לחצה את ידיהם וכבלה אותם בכוח אל דפנות־העץ הגסות. פניהם הקטנים התעוותו. ואלמלא הרעש החזק שהפיקו המנגנים ודכי־הגלים הבלתי־פוסק, היינו כולנו שומעים את ראשית בכיים. ואני ביתר־שאת מעודד את השופטים להחמיר עם המועמדות. דורש מן הקהל עוד ועוד קריאות, עוד שריקות ומחיאות כפיים.

עכשיו, כשיכולתי לחוש בוודאות שאין לערער עליה עד כמה קרובה נפילתי לבוא, השלכתי כל רסן מעלי. מלים שמימי לא השתמשתי בהן יצאו דחופות מתוך פי כאילו הן חוששות שזמנן קצר, ולא תספקנה להישמע כראוי. הטחתי אותן אל שולחנו של המ"פ, ישר מול אשתו, ישר אל התאומים הרכים.

“מסיבה נפלאה,” קראתי מתוך הסחרחורת המתוקה שאחזה בי, “מסיבת־סיום אדירה. עוד ידברו בחטיבה על המסיבה הזו.”

הבנות הסמיקו, עורן הצטמרר והן כיסו את מערומיהן בכפותיהן. היתה להן הרגשה שאין בוחנים אותן לכבודן, אלא שמשהו אחר, חזק יותר, פראי יותר מתחולל כאן במעבר הצר של משטח־הריקודים. הן הביטו אלי וביקשו בלי קול שאחדל מן הגסות הזאת. המשחק הזה שכה שמחו לקראתו כבר שבר את הכלים, ועכשיו הוא מתחיל להיות מסוכן. עוד רגע והחיילים המשולהבים, המחופשים בבגדי־הנופש הצבעוניים שלהם, יתנפלו על הבנות, משוסים מקריאותי הדוחקות, ויפוצו עמהן אל בין הסלעים המרוחקים. אל מחבואי החולות שעל שפת־הים.

“מנגנים,” קראתי אל החבורה הנדכאה מעכו, “מנגנים, טמפו, מוסיקה.”

הם השתופפו אל כליהם, נזופים, וניסו ללא הצלחה לגבור על המייתו השואנת של הים.

“עוד יותר.” האצתי בהם, “מוסיקה.”

ולפתע נשמע רעש קריסה צורמני. הכל השתתקו בבהלה. ליד שולחן המ“פ קמה התרעשות. חבר חנפיו החל להתרוצץ. מבימת הניצוח המוגבהת שלי ראיתי את המ”פ משתופף מתחת לשולחן, את אשתו מחווירה פתאום. כיסאות הוזזו ברעם ומישהו אמר:

“התאומים הפילו את השולחן. זוזו הצדה כולכם. הקורה התמוטטה על גופם. אולי צריך להגיש להם עזרה?”

ובתוך השממה שנחתה על משטח הריקודים המרוצף יכולתי להרגיש בעיני־השקדים של רותי, איך הן דוקרות ומפלחות את גבי.

ג.

התאומים חולצו מתחת לקורת השולחן ההפוכה. הם פרצו בבכי כפול. אשת המ"פ התרוצצה סביבם והנחתה את המחלצים אל החול הלבן והרך.

“לכאן, לכאן,” קראה. ועְַדת החנפנים מיהרה לעשות ככל אשר אמרה. המ"פ ניגש אל המנגנים והיסה אותם בתנועה קשה.

“מספיק עם הרעש הזה,” אמר להם בזעם והם מיהרו לקפל את כליהם.

“איפה הרב־סמל?” קרא המ"פ, “רב־סמל אלי.”

קהל המלקקים שלו חזר על קריאתו “לכל הרוחות, איפה הרב־סמל?”

אני עמדתי נבוך במקומי. בשקט שנפל לאחר שנרגעו התאומים מבכיָם ירדתי מן השולחן אל המשטח המרוצף, נעתי לכאן ולשם. חשתי בזעמו המתפרץ של המ"פ ולא ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי שהדברים זועמים עכשיו אל משברם.

הרב־סמל פרץ אל המשטח. מישהו ממקורבי המ"פ הצליח למצאו באחד האוהלים, מתעלס עם חיילת מן החטיבה, הוא נתן ידיו על מתניו ופתח בשאגות.

“כל היחידה לצאת למסדר.”

הבנות מיהרו לחטוף חולצות קלות וכיסו את בגדי־הים שלהן. החיילים עמדו לגמרי שלא כמו במסדר. היתה מבוכה משונה בין האנשים. צחקוקים ולחשושים הוחלפו בזריזות. התרגשה ציפייה. בקצה המשטח סגרה חבורת החנפנים על המ"פ ואשתו ועל התאומים הבוכיים. לפי תנועותיהם ולפי קולותיהם הרמים ידעתי שמישהו חורץ שם את משפטי.

הרב־סמל טרח וגידף עד שראה את הגיחוך שבקריאותיו. ואז פנה אל האנשים וביקשם להסתדר למסדר מיוחד.

“תרוץ ותוציא הנה את כל המשתמטים, תעבור בכל אוהל,” קרא הרב־סמל, “ואם תמצא שם מישהו זרוק אותו מהמיטה.”

המ"פ עבר ויצא מתוך החבורה הצפופה. הוא לא המתין לסדר הרגיל של ניהול המסדר. הוא לא ביקש את היחידה מידי הרב־סמל, והוא לא ציפה במקומו עד שיצדיע הרב־סמל וימסור לו את המסדר. הוא פשוט התייצב לנוכח השלשות, החליק בידיו את חולצתו בלי את רוקו ופלט בקול צרחני:

“אצלי לא יהיו חכמים, כאן אני לא אסבול מתחכמים. אם יש פה אנשים שחושבים שהם חכמים, שיהיו לי חכמים בבית.”

הוא עבר בין השלשות, בנות החטיבה התרחקו מעט, הן לא היו שייכות למהומה הנקמנית המתחילה להשתולל כאן עכשיו.

המ"פ נשנק מתוך דבריו. נשימתו התקצרה והוא הפסיק את נאומו המבולבל. רץ לפתע אל פינתם של המנגנים העלובים וגער בהם. “הרי אמרתי לכם להסתלק מכאן. כן או לא?” הם התכווצו עוד יותר ופנו ויצאו מתוך חוג־האור שהפיצה שרשרת הנורות.

כל היחידה כלאה את נשמתה. שום רעש לא נשמע לאורך המפרץ, רק ההמהום הקצוב של גלי־הערב. ריח המלח התעבה והתערב בריח הזיעה שעל רחבת הריקודים, ובריח שלוליות הבירה השפוכה מסביב. המ"פ דילג מעל למרצפות המשטח, פניו אל הים המאפיל וצרח בבלי דעת:

“זהו ביזיון מחפיר, ביזיון שאינני יכול לסבול, שאינני יכול לעבור עליו בשתיקה, זוהי חוצפה שמוכרח לבוא עליה עונש, מוכרח להיות עונש.” הוא התהלך הלוך ושוב לפני היחידה הדמומה, שָנה ואמר, “עונש, רק עונש, בושה וחרפה. מי זה שמע על מלכת־יופי ערומה? אח, איזו חרפה.” הרוח הקלילה הדיפה ריח־אצות יבשות וריח שלדי־דגים. מן הנמל המרוחק הגיעו צלילים עמומים שלא ניתן היה להבחין במוצאם.

“תסתלקו מפה סוף־סוף, טינופות שכמותכם.” התנפל המ"פ על חבורת המנגנים שעמדו שחוחים ליד כלי הנגינה שלהם. הם נבהלו. כיתפו את כליהם והחלו ללכת בכיוון הכביש.

“כן,” קרא אחריהם המ"פ, “לכו, לכו לכם, עכו כבר אינה רחוקה, מי בכלל הזמין אותם?” שאל במין אומללות את הרב־סמל שלא ידע מה להשיב.

“המ”פ, אולי נסדר להם הסעה? הדרך ארוכה." אמר הרב־סמל בקול חלש.

“איזה רכב? מה רכב?” שב ונדלק המ"פ, “איזה חורבן עשיתם לי כאן. כולכם נתתם לביזיון הזה יד. כולכם ידעתם ושתקתם, נבלות,” שאג.

“נבלות, מה עשיתם לי? מה אתם רוצים מחיי?”

התאומים כשלו שוב ופרצו בבכי־ילדים עייף. המ"פ קפץ כנשוך נחש ואיים על אשתו:

“קחי אותם מכאן, מהר, הרי אמרתי לך. סלקי אותם אל האוהל. מה הם עושים כאן בכלל?” הוא חזר וניצב בפני היחידה. אילו לא הייתי מרותק ככה מדבריו חסרי ההגיון, ואילו לא הייתי ממתין לנקמתו הקרבה, ואילו לא חששתי שנשיכתו מכאיבה, הייתי פורץ בצחוק עצום על כל המעמד הזה. אפילו כל המסורים שבחייליו לא יכלו לנחש מה יהיו צעדיו ברגע הבא. הוא גנח ונאנק כאילו הוא מתמודד עם איזה שונא פרטי, כאילו הוא מולק במו ידיו את ראשו הארסי של דרקון שעלה מן המפרץ.

“ואותך,” פנה אלי והצביע עלי בידו אדומת־השיער. “ואותך אני מגרש מן היחידה. אתה תעוף מכאן עוד הערב, מיד בתום המסדר, אין לי מקום ביחידה לאנשים כמוך.”

הוא התקרב אלי, ועיניו שהבריקו מאור הנורות, רשפו כמו פנסים ארסיים, חששתי שהוא רוצה לפגוע בי ממש, כאילו הוא מוציא אותי לפני אנשי היחידה, אל מרכז הרחבה המרוצפת. כאילו הוא ניגש אלי, שולח את ידו השעירה, ותולש מכותפות־חולצתי את תג־היחידה שלי, את דרגותי. כאילו עוד רגע יעמוד וישלח אותי, בחולצתי פרומת־הכותפות, אל מול כיתת היורים הרבצת בחשיכה הלחה. כוח שלא מהעולם הזה נכנס אל גרוני ופעם מתוכו. “המ”פ, מותר לי להשיב על ההשמצות?"

הוא ניתר ממקומו במין מחול־עוועים פרוע. שאלָתי הרקידה אותו בניתורי־זעם מדהימים. הוא פנה לפנים, לאחור ולצדדים. לפתע רץ אל הים ושב בחזרה, נוטף כולו זיעה. פניו נצצו באור הפנסים והוא השתאג עלי: “אף מלה, אתה שומע? מרגע זה אתה מסולק מן היחידה, ואני לא רוצה לראות אותך, ואני לא רוצה לשמוע אותך, ואני לא רוצה לחשוב עליך. לא עכשיו, ולא בכלל? מה עשיתי לך?”

הוא גחן ופיתל את ידיו, ולרגע היה נדמה שיפרוץ בבכייה פומבית לפני כל היחידה ההמומה. לפני הבנות מהקשר ומהחטיבה שלא האמינו במה שעיניהן רואות.

“איזה חורבן הבאתם עלי?” קונן המ"פ, “איזו בושה, מה אעשה אתכם? מה אתם שותקים, נבלות?” והוא פנה בצעד מתנדנד לעבר החוף. הרב־סמל מיהר אחריו והם הסתודדו בלחישה.

לפתע נשמעה קריאת “חופשים”, מישהו רץ והעלה את האורות בתוך האוהלים, החזיון המשתק חלף. כלי־רכב הותנעו, הרמקול הרעים שוב בנגינת־תקליטים, ובנות החטיבה המצטופפות נתנו קולן במין יפחה חרישית.

ד.

ניצבתי בשולי משטח הריקודים. כל מחנה הנופש הזעיר שקע מסביבי בתוך אפילת הלילה המלוחה. מה שהתרחש מתחתי, כל המהומה המרושעה, לא הגיע אל הגובה שבו נשאתי ראשי. מעבר למפרץ אותת אלי המגדלור הנאמן של סטלה מאריס. החלפתי איתו הבזקי־אורות, ביקשתי להיות כמוהו, רגליים יצוקות בסלע וראש נטוי אל פני מרחקי־הים. מה יהיה כשיתבקעו שולי הרקיע, כשייפרדו ויתנתקו משכבת המים האפלולית? מה יהיה כשיאדימו פאתי־הבהרות הללו שבשמים?

מישהו משך בכתפי. עכשיו ייקרעו הדרגות מעלי ויושלכו אל מרכז המגרש. תג החטיבה ייעקר מתוך התפר שבו הוא מחובר אל הבד. החוטים יידלדלו בדרך מרושלת כל־כך, מעליבה כל־כך. ומה יהיה אתי, כשיעלה אור־השחר המחוויר על שדמות־המים המקומטות?

אבל הרב־סמל ניער אותי בחזקה ושאל, “מה אתה חולם? זוז כבר. המ”פ ציווה שתוסע מכאן עוד הלילה. דיברתי על לבו שכל העניין יידחה למחר. הוא לא מוכן לשמוע שום דבר."

“כן?” שאלתי, “באמת, רציתי לדעת מה יהיה אתי?”

“זהו,” אמר הרב־סמל. “הרי אני מדבר אתך על זה. קח את חפציך והמתן ליד השער, עוד מעט יגיע הרכב, אל תזוז משם, על הרכב תקבל הוראות נוספות.”

הוא מיהר לדרכו ואני ירדתי מן הגבהים שטיפסתי אליהם. ומשכתי רגלַי בכבדות בתוך החול הרך לעבר השער. מסביב רחשה המולת־דברים שלא הגיעה לאָזנַי. נאטמתי לצווחות הרמקול, לקולות הגבוהים של הבנות המחליפות בגדיהן. לא רציתי לראות את שמחתה של כנופיית־המ“פ. הם ודאי מצטופפים עכשיו ליד אחד מעמודי התאורה ומשחזרים בהנאה את פרטי־השלבים הדקים של מנגנון ההדחה. מוחאים־כף, מכים על ברך, טופחים על כתף ומתכופפים מרוב צחוק. מהו המצחיק אותם כל־כך? פרצי־החֵמה של המ”פ ההפכפך? הסומק הכעור שעלה בפניו וניכר למרחוק, אפילו לאורן של הנורות? משפטי הגידוף שלו? לשונו הבלולה?

התיישבתי בתוך החול. מכאן אפשר לראות כל רכב יוצא, לא הרחק מושך הכביש לעכו. פנסי המכוניות רצו על פניו בתוך האוויר המלא אדים.

“ומה תעשה הלילה?” צמרמורת חטופה חרשה את כל גווי. מישהו נדחק מתוך הצל וקרב אלי. “ולאן תיסע? ואיפה תישן?” וכבר־כבר ידעתי שרותי באה לידי. קמתי ממקומי, רעדה מוזרה ירדה בתוך רגלַי.

“רותי? מה אתך? מה את עושה כאן?” שאלתי אותה סתם, מתוך איזו הוויה חיצונית, שמחתי מאוד שהיא באה. שמחתי שהיא הלכה אחרי בתוך החול, שמחתי שהיא מצאה אותי. האם עקבה אחרי? האם ראתה איך ניהלתי דו־שיח עם המגדלור הרחוק? האם ראתה אותי מתמודד לבדי עם האופקים האפלים, מבקש לשווא אחרי בהרות־פתע בתוך הגושים השחורים? האם ראתה את חרפת מסדר־גירושי? האם באמת החוורתי כל־כך? האם הצער והתדהמה שניבטו מעינַי היו כל־כך גלויים?

“לא יודע,” אמרתי, “עוד לא הספקתי לחשוב, הכול כל־כך התבלבל.”

“אפשר לשבת?” שאלה רותי. “מה הוא רוצה ממך, המפקד הרגזן הזה?”

“אל תזכירי לי את המוגבל הזה. הבור הזה, הלא־לומד הזה.”

“אתה כועס עליו,” אמרה רותי.

“כן, כנראה.” אמרתי.

“ומה תעשה?”

“אקדיש את שארית חיי לנקמה. כל דרך תהיה טובה בעיני להינקם בו. כל מלה, כל מבט, כל מעשה, הנקמה תאריך את ידַי, תחסן את שרירַי, הנקמה שאני אברור בשבילו תהיה עצומה פי־אלף מן העלבון הקטן שעלב בי הלילה.”

נאחזתי דיבוק של התלהבות. גלגלתי לפני רותי אלף נקמות, אלף דרכים להכאיב לאיש האוויל הזה, אבל היא אחזה בידי ואמרה בשקט, “אל תהיה מגוחך.”

נשתתקתי. היד הנפלאה שלה הזרימה אל תוכי רגשה כל־כך מענגת עד ששכחתי שרציתי לומר לה שאם אפָּרע ממנו, וביום מן הימים ודאי אפרע ממנו, הרי את ילדיו השניים, אלה התאומים הרכים, אפטור מכל עונש.

“הם בכלל לא אשמים,” אמרתי בקול.

“מי?” שאלה רותי.

“התאומים,” אמרתי. “אלה שקורת־השולחן התמוטטה עליהם במסיבה.”

“לאן תיסע?” שאלה רותי.

“לאן שיציבו אותי,” אמרתי, “אני מוכן לשרת בכל מקום, אפילו בחיל־הים, באילת.”

“גם אתה רוצה להיות נווט?”

“לא,” אמרתי, “מה פתאום נווט?”

“לא חשוב,” אמרה רותי, “אני מכירה בחור אחד, הוא רוצה להיות נווט בחיל־הים.”

היא משכה עליה בחפזון חולצה דקה. אבל מתחת לחולצה עוד לבשה את בגד־הים הצבעוני שלה.

“את מבינה,” אמרתי, “לא הנקמה חשובה, גם לא הגירוש המעליב, גם לא הלילה המבייש הזה. כל זה לא חשוב.”

“ומה חשוב?” שאלה רותי.

רציתי לומר לה אַת חשובה, עיני־השקדים שלך חשובות, ידך הרכה השלוחה אל ידי היא חשובה. אבל במקום אלה אמרתי לה:

“החשוב הוא שהמצור הזה נפרץ, המ”פ המוגבל החשיך לי את כל האופק. אני מרגיש שעכשיו אולי אֶחָלץ מכאן. אפשרויות חדשות נולדות, מקומות רחוקים, המון דברים שהעריץ הזה חסם בעדם. את יודעת מה?" שאלתי.

“מה,” שאלה רותי.

“אני מרגיש שבעצם המכה הזו אולי היא לטובה, אולי אפרוש כנפיים, אולי אתחיל לעוף.”

המלים הסתבכו בתוכי. השתתקתי מתוך גודש הדברים שרציתי להגיד לה. מסרתי את ידי לידיה מסירה גמורה. מבין האוהלים עלו קריאות, הרמקול קרא בשמי.

“מחפשים אותך.” אמרה רותי, “הרכב מתקרב.”

“כן,” אמרתי, “צריך לנסוע. עוד יש לי הרבה מה לארוז.”

אבל לא יכולתי לקום. הייתי שקוע בתוך החול והרגשתי ששום דבר בעולם לא יקים אותי מאצל רותי.

“בואי נשב,” אמרתי לה, “עד שיעלה הבוקר על הים, עד שיאדימו פאתי־הבהרות שבשמיים.”

היא התקרבה אלי. ניחוח בגדיה התערב בריח החול. היה כל־כך מתוק פתאום עד שנאחזתי בשיתוק.

“קום,” אמרה רותי, “אתה צריך לקום, הרב־סמל מתקרב.”

ותחושת ידה שלופפה בתוך ידי עוד היתה אתי שעה ארוכה, גם אחרי שטיפסתי על הרכב, גם אחרי שחציתי את הגדר הרפויה, גם אחרי שיצאתי מן השער ועליתי על הכביש לעכו.

ה.

סלומון, האפסנאי הרומני, שהיה גונב מהחברים ללא נקיפת־מצפון, המתין לי בפתח האפסנאות. הוא היה ממלחכי פינכתו הקרובים של המ“פ. מסור לו עד כדי ויתור על חופשת־שבת. החברים אמרו לי שהוא אחד המלשינים שהוציאו דיבתי הראה באזני המ”פ הקנאי.

“המ”פ ציווה שתחזיר את כל הציוד עוד הלילה." אמר לי האפסנאי.

“ומה יהיה אחרי שאחזיר את הציוד?” שאלתי.

“זה לא ענייני,” אמר האפסנאי, “יכולת לשמור על הפה שלך.”

“טינופת,” אמרתי, “גם אתה יש לך מה להגיד. אל תשכח שאתה רק האפסנאי, לא המ”פ." הוא פתח לפני את האשנב, משך אליו את הטפסים ואמר:

“כל אחד מכריח אותך הלילה לשלם בדרכו שלו. גם אני אכריח אותך לשלם. יש לך פה גדול מדי ולשון ארוכה מדי.”

“מגנבָָָנִים,” אמרתי, “אני לא מוכן לשמוע מוסר.”

בלילות הארוכים, כשהיינו שבים מסדרת־אימונים מפרכת, או מאיזו צעדת־לילה מעייפת, הייתי נוטל כיסא, עולה עליו ואומר:

“ועכשיו בחורים שימו־לב, נאום המ”פ הנה הוא בא."

והחברים היו מתגלגלים מצחוק. היו לי כמה נאומים מוכנים לשעות הללו. היה נאום־הסיום המפורסם שבו המ"פ פותח ואומר:

“טוב בחורים, סיימתם היום סדרת־אימונים מתישה. למדתם להכיר גבעות ואוכפים, ואפילו אל הצפון אתם כבר יודעים לגשת. מי שלא השליך כביסה יכין את החבילה וימסור אותה, מיד לאחר המסדר, לידי האפסנאי.” וכיוצא באלה עד אין סוף. הוא היה מערב דברים חשובים בזוטות פחות־חשובות, מעלה אותנו אל פסגות־התהילה ומוריד אותנו, ללא שום הפסקה, אל עמיקתות הכביסה המלוכלכת והנעליים הקרועות.

הצחוק היה אוחז בביתן ומרעיד את הרשתות שעה ארוכה.

או הנאום על מלחמת־השחרור, כשאני מפתל את ידי כמוהו ומאלץ עצמי להסמיק מרתחת־פתאום, נאמתי:

,שימו־לב בחורים, כל הניצחון שהושג הוא בלוף אחד גדול. זה הכול עניין של הקפצת־חוליות. מי שיודע להקפיץ חוליות הוא שמנצח. פעם אחת, בגבעת־הראדאר ליד מעלה־החמישה נכנסנו לקרב נורא עם הערבים, ואז הקפצתי את החוליה, איזה חמסין קשה היה אז. אבל אני ידעתי איך להקפיץ, לכן ניצחנו. ולכן אני עומד כאן לפניכם, ומחר תתחילו גם אתם לקפוץ. מי שלא יקפוץ כמו שצריך אני ארד לחייו, אני אדאג שלא יהיה לו יום ולא יהיה לו לילה." וכיוצא באלה דברי־הבל על סיבות הניצחון במלחמה ועל שקרי ההיסטוריה הצבאית, ממש להשתנק מצחוק.

“יש מאזינים מאחורי החלונות,” אמרו לי פעם החברים, “היזהר, הם רצים אל המ”פ ומלשינים."

“שילשינו,” אמרתי, “אני לא מפחד.” ושלחתי את לשוני הארוכה אל פתחי־החלונות.

לא הפחד הרתיעני. פשוט לא האמנתי שיש בין החברים מקנאים ומלשינים, הרצים באישון חושך אל המ“פ ומדווחים לו על דבריו המושמים ללעג, על דמותו המוצגת לקלסה, וסלומון היה ביניהם, רץ, מכופף את גוון הארוך והדק, מנפנף באזניו הארוכות, משתופף אצל המ”פ ומכה אותי בלשונו.

“אתה חייב לי עוד זוג נעליים.” אמר לי האפסנאי, האשנב כבר התמלא מהציוד שהחזרתי, ובידי נותר רק צרור דל.

“מלשין,” אמרתי, “גם אתה היית בין המלשינים, מה?”

“בוא, תן את הנעליים ונגמור. כבר מאוחר, למה לריב עכשיו?”

“לא,” אמרתי, “בשבילי אין כבר מאוחר. אני מתחיל הלילה הכול מחדש. ועוד אינני יודע לאן אשָלח מחר. ספר לי, למה הלשנת עלי?”

“מי אתה, שתמיד אתה תערער על הסדר ביחידה? ולמה אתה חושב שאתה יותר חכם מהמ”פ? ומכל הצבא?"

“למה אתה מתכוון, אפסנאי גנב?” שאלתי אותו.

“היחידה היא שלו. מה רצית שיחלוק אתך את הפיקוד? ואתה ניסית כל הזמן לחתור תחתיו. עכשיו נפלת וחטפת ואתה עוד שואל.”

“אבל אתה שמח. מה? כל הכנופיה צוהלת לאידי. מה?”

“תן את הנעליים,” אמר סלומון. “כאן לא גבעת־הראדאר, ואני לא המ”פ."

“לא תקבל שום נעל,” אמרתי, “ואני מוכן לעמוד פה לפני האשנב המסריח שלך עד מחר.”

הכלב המתחסד הזה היה אורב לאבידות ולחוסָרים כמו לטרף. שום תחינה לא היתה מזיזה אותו מקשיותו. הוא לא ויתר אף פעם. החברים שנאו אותו והתפללו בלבם שיוחלף כבר באחר, אבל הוא דבק במ“פ ולא היה אפשר להתיר ביניהם. לכל מקום שהלך, הלך סלומון אחריו. הוא דאג למזונותיו של המ”פ, למלבושיו, והיה מרפד את דרכו בשושנים.

“יום יבוא,” אמרתי לו, “ואני אמצא דרך להינקם בך.”

“אך עד אז,” אמר האפסנאי, “מוטב שתחזיר את הנעליים.”

“אני אמצא דרך להינקם בך,” אמרתי. “עוד לא ברור לי כיצד.”

אולי אחבר עליו פזמון מרושע? אולי אחבר עליו נאום־סיום חגיגי?

אקום על הכיסא ואשא אותו, בלוית העוויות נהדרות, בפני המחזורים שיבואו לכאן. ואתה, תתגנב מאחורי החלון, בחשיכה, תאזין ותרוץ מיד אל אדוניך. תלשין, תשמיץ, תעליל.

סלומון החל לפנות את האשנב. הוא נטיל את הציוד לערימות ואמר:

“אם לא תחזיר את הנעליים תעמוד לדין.”

“אני מחרבן על הדין שלך,” אמרתי לו, “אני מחרבן על הנעליים ועל התלונה שלך.”

ביקשתי בלבי דרכים להיפרע ממנו. ביקשתי למצוא דרך איך להכאיב לו. שיחוש גם הוא מעט ממה שחשתי אני הלילה, להפריך את שלוותו שנקנתה בהמון חנופה. יום יבוא, אני אהלך על מדרכות־צפת, ולפתע אראה אותו בא אל מולי, נושא בידיו משא כבד מנשוא. אז תבוא שעתי, אני אנקום בו.

אבל הרי פשוט יותר להטביע אותו בים. מדוע החמצתי את יומי האחרון בחוף? יכולתי להטביעו כבמשחק. מי היה מצטער על הכלב הקמצן הזה? יצא לרחיצת־לילה, לבדו, ולא שב. החברים יעידו למעני. הרי הם אוהבים אותי כל־כך לא כן? הרי עמדו נבוכים ליד משטח הריקודים המרוצף לאחר הגירוש המפתיע ורצו להגיע אלי. כל־כך רצו, ורק אני דחיתי אותם.

“עכשיו לא זמן לרחמים,” אמרתי להם.

מישהו מהחברים שמע? או אולי אמרתי זאת רק לעצמי?

“אל תהיה מגוחך,” שמעתי את קולה של רותי עולה מתוך החול. חשתי חום מוזר מתפשט בידי שאחזה בה. הרכנתי מבטי אל היד. הנה, אלה הידיים שליפפו את רותי. והרי היה זה לא מזמן, כאילו לפני רגע.

“ומה באמת חשוב?” שואלת רותי. ואני כאילם, חוזר אחריה. מה באמת חשוב? את חשובה. עיני־השקדים החמות שלך חשובות, ניחוח גופך חשוב, מעורב בריח היוד של הים.

ואני, כסיל שכמותי, הרציתי לפניה על מחסומים שנפרצו, הרציתי לפניה על מחסומים שנפרצו, על אופקים שנפתחו. על העריץ שקיצץ את כנפַי. אם לא תלכי אתי, מי ילך אתי? אם לא תלכי אחרי, איש לא ילך אחרי, ואני אשאר בדד עם הים.

האורות באפסנאות כבו. האשנב נסגר בדפיקה חזקה. סלומון מיהר אל הרכב, ואני עמדתי, הצרור הדל מונח לידי על החול. נשאתי עיני אל החשיכה שמעל למפרץ ונתתי קולי באנחה ארוכה.

ו.

ביום שזומנתי למשרדי השלישות, כדי לקבל את הצבתי החדשה, פגשתי את החברים ליד השער. אני נכנסתי, התרמיל בידי, וביקשתי את הדרך אל השלישות. החברים הכירוני מרחוק. הם קראו לי ואני באתי ביניהם בשמחה.

“נו, התפייסתם?” שאלו אותי.

“להתפייס? עם הרודן ההפכפך הזה? איך אפשר?”

“אפשר, אפשר,” אמרו לי החברים, “כבר היו שהשלימו אחרי מלחמות גדולות יותר.”

“ולאן תוצב?”

“אינני יודע,” אמרתי, “אוצב היכן שאוצב ואושם היכן שאושם.”

“זוהי פתיחה טובה,” ליגלגו החברים, “לנאום־חיקוי חדש.”

ואם יבוא עכשיו מולי, מושך אחריו את תאומיו, יעצור ויחייך אלי, יסלק כל מה שהיה, יבקש ממני לשכוח את כבודי הרמוס, לשכוח את ליל־הגירוש הבהול, את דבריו שאין להשיבם, איך אנהג? היו רגעים שחשבתי שאם אני מתחייב לדרך הנקם אני מכביד על עצמי. אני תולה משקולת על גבי, מהיכן אמצא לי נקמה שתהיה הגונה? האם אבלוש אחריו? האם אֵהפך כמלשינים הפחותים מחבר־נאמניו? ואם היתה החולצה קרועה, ואם הדרגות והתגים אמנם הוסרו ביד גסה? ואם נשכחו כל הימים והלילות שעשיתי בעבודתי למענו, למען שם תהילתו. מחפה על בורותו, על עיקשותו, מיישר את פיתוליו המחליאים.

“שמענו שהאפסנאי הנוכל פשט את עורך מעליך.”

“נכון,” אמרתי, “אבל אני עוד אנקום בו. אתם תראו.”

כמה קל היה לי לנדור. סלומון ארור, לא תינקה מידי. מצוא תמצאך ידי. ואם בלילות, על מדרכות צפת הנידחת, ואם ביום מהביל, מעל אדי המים שבמפרץ.

“הוא נהג כנבלה אמיתית,” אמרתי, “ולא גילה שום גודל־נפש בלילי האחרון.”

“אל תצחיק,” אמרו החברים, “איזה נפש ואיזו גדולה אצל הרמאי הזה?”

“שמענו שהמ”פ נבהל קצת. הוא מתחרט במעט. היית חוזר ליחידה?"

“בזחילה?” שאלתי. “על הברכים? או איך?”

ואילו היה מזמן אותי למשרדו, ויושב מולי נבוך, מחפה בידיו השעירות על פניו שהוטבו פתאום. ואילו היה אומר לי: בחר לך מה שתרצה, אני אעביר אותך לכל יחידה שתרצה, את כל הצבא אפתח בפניך. לרגע אני מתפתה. גם לחיל־הים? גם לחיל־הים. גם לקורס הנווטים? אפילו לקורס החובלים. אני נזכר בדבריה הרכים של רותי. בשקע החול, בלילה ההוא, שעה לפני שהוסעתי ולא שבתי. היא מכירה בחור אחד שהלך לקורס נווטים. אני מקנא, קינאתי כבר אז, כשרק פלטה את דבריה. מה יש לי היום שאני כולי שנאה ונקמה? נוח לי פתאום בחדר. הרהיטים הקשים מתרצים אלי. המ"פ מציע לי שוב ושוב. ואני איני דוחה. אני אומר: אולי. עוד אינני יודע, בתנאי. טוב, ואולי אשאל אותו לפתע.

“ומה שלומם של התאומים?”

“לא כל־כך טוב,” אומר המ"פ מבויש מעט, “קורת השולחן הכאיבה להם. הם עוד לא נרפאו לגמרי.”

ואם לא אוצב כרצוני הרי אוכל לחזור תמיד אל החדר הזה. כאן מכירים אותי. כאן יודעים שאני בעצם שייך למשרד הזה, ורק נוסע מכאן ללא סיבה ברורה. אולי מפני שהגיעה שעתי לנסוע ולהפליג. עכשיו, לא להחמיץ. האופקים התפנו. אפשרויות חדשות נולדו, מקומות רחוקים התקרבו. עכשיו לקום, להושיט ידי, לקחת, לזרום עם מה שזומן לי, ואלי לא יזדמן עוד לעולם.

“אל תהיה מגוחך,” אמרה רותי, הוסיפה אחר־כך, “אל תהיה נקמן, ואל תהיה קנאי.” והיא נשענה על ידי בחולצה הצבאית הדקה שנמתחה עליה בחטף, כשפרצה המהומה והמ"פ החל להשתולל. אבל בגד־הים שלה, הצבעוני, היה על גופה מתחת לחולצה, ואנחנו שנינו התביישנו מעט על הזולות שגילינו, כשקראתי לה אל מסלול ההדגמה, על משטח הריקודים המרוצף.

“ועכשיו,” קראתי, “עכשיו תעלה ותבוא הסמלת הכי יפה בחטיבה, אם היא לא ראויה להיות מלכת־הנופש, מי ראויה?”

החברים סבו עלי. כולנו רצינו להאריך את השעה הזאת. אחריה כבר לא ניפגש. הם יפליגו לשלהם ואני אפליג לשלי. אִתם ילכו זכרונותי ואתי ילך זכרון־דברם, מראם, שיחם, והחום הזה מהלך בינינו. הפרידה החטופה ההיא, כשלא העזו להתקרב אלי, חמת־קצפו של המ“פ העיקה עליהם. הם ראו בי אובד באפילה. מוסע אל האפסנאות, נשדד מכל אשר לי, מוקא ריקם, ולא הושיטו ידם מעבר לגדר הרפויה. הרי יכלו לעודד אותי בקריאה, בצעקה, בדיבור חטוף. הרי יכלו לצעוד לעברי צעד אחד קטן שיבדיל אותם מקהל־המתגודדים סביב המ”פ. האילמות ההיא שלהם הכבידה. האם נשכחה ולא תחזור שוב? ואם מחר יגורש זה או אחר, האם ילמדו להיות אתו? או אולי שוב יופתעו ויוכו חרדה?

“ומה שלום הבנות מהחטיבה?” שאלתי אותם, “ומה שלומה של רותי?”

“היא ביקשה למסור לך משהו!” אמרו החברים.

“כן,” אמרתי, “מה ביקשה למסור?”

“היא אמרה שלא תהיה קנאי ולא תהיה נקמן.”

אני חופר בידי בחול הרך סביבה. הריחות הנפלאים הנודפים מן הים משכרים אותנו. אופל נוגע באופל. ורק נחצה קצובות באלומות האור של המגדלור. מה הייתי צריך לומר שלא אמרתי? מה הייתי צריך לעשות שלא עשיתי? היכן לנגוע? היכן להניח ידי? היכן להשכין את פני הלוהבים? ובמקום כל אלה אני מניח לפניה גולם כלוא בקוריו. היכן כנפי־המשי הססגוניות שלי? האם היא תבחין בהן בתוך אפילת־המפרץ? ומשושי, רגלי־העדנה שלי? יום יבוא ואני אראה לה איזה פרפר נהדר החמצנו שנינו. היא בקוצר־רוחה ואני בסבך קורי־הנקם והטינה.

“מחפשים אחריך,” אמרה רותי, “באים לקחתך.”

מה עשינו שהמחפשים לא יגיעו עדינו? האם העמקנו בתוך החול להיחבא? האם יצאנו בריצה אל קו־המים להיעלם בתוך הים? וכשהם באו לקחתני, למה קמתי לקראתם, ולמה הלכתי אחריהם כסומא? למה השלמתי וטיפסתי על הרכב המרעים?

“קום,” אמרה רותי, “קוראים לך ברמקול.”

הקול קרא לי. והיא הקימה אותי ותמכה בי בלכתי. מדוע לא עצרה בעדי?

“היית מנחה נהדר,” לחשה על אזני, “חבל שלא השלמנו את בחירת מלכת־הנופש.” צחקנו, השתובבנו בתוך החול. עיני־השקדים שלה ליבבוני מבעד לחשיכה שעל החוף.

“אתה כולך מלח,” אמרה ואישוניה התנוצצו בהבריק בהם אור המגדלור.

“ואת כולך חמדה,” אמרתי לה. מתק־גופה השכירני. שקעתי בתוך איזה שיתוק מוזר. צללתי בתוך העיסה המתוקה. קראתי אליה מתחתית המערבולת.

“אל תהיה מגוחך,” אמרה רותי, “וגם אל תהיה נקמן.”

ואז, מתוך השקע שחפרנו בחול הרך והלבן אמרתי לה, רותי, בואי. התקרבי עוד, כמה שאת יכולה. בואי, אל תפחדי, חולצתך כבר מלאה בגרגרי המלח, בואי, תראי כמה מתוקה יכולה להיות הנקמה.

א.

תלתלי הנעורים שלי ניטלטלו על ראשי. ניסיתי להשתלט עליהם בכוח. לכפות עליהם את המנוחה מתחת לכומתה אבל לא הצלחתי. הכומתה היתה צרה מדי ואפילו הסרט השחור, מעשה גנדרנות, שהתמדתי לה מאחור לא עזר.

וכך, בראש קל, כשהשערות רוקדות גם הן מאיזו שמחת־ציפייה לא ידועה, עליתי בשביל החולי משער המחנה אל אוהל המפקדה. הוי הנעורים, מה מתוקים ימיכם. מעבר לאוהלים, בתוך מרחב החולות המשתרעים עד לשפת הים, ראיתי את הימים שיבואו עלי כאן, ביחידה החדשה. דבש נטף מֵעְַברים. סיורים ארוכים, לילות ללא שֵנה ליד המדורות הדועכות, בדיחות־חיילים גסות ליד אודי־האש, בתוך צינת הבקרים המעוררת. הלוך ועובר, ללא מנול, בתוך אדמות הארץ העלומות המצפות לי ולחבורת הסיירים שאתי, שנשליט סדר ומידה בערבּוּבייתן.

על ספסלי העץ, בקדמת האוהל, ישבו בנות ממפקדת הגדוד. הן הִתְחַרְדנו להן בשמש הסתיו, והיו מושכות את דיבוריהן באיזה פינוק־איברים מופקר לשמש. הן ישבו וצחקו, וכשראו אותי מתקרב החלו להתלחש. חלפתי על פניהם כאילו הייתי רוח. ואפילו שרציתי מאוד לעצור, לקרוב אליהן ולהציץ בפניהן עוד, נכפיתי לחוש על פניהן כאילו אינני מבחין. כאילו הספסל פנוי ואין אחת שיושבת בו. הוי הנעורים, מה רבה איוולתכם. מי זה היה מפריע בעדי מלעצור ולהרכין קומתי לפניהן, לשחוק עמהן יחד עם תלתלַי הסרבניים. ומי אסר עלי לשבת ביניהן, כמו אח עם אחיותיו הרחוקות ולהשיח בחדשות האחרונות. מה היה באמת בלילה האחרון? ובכלל, מה קורה בגדוד? מי בא ומי הולך, ומי עף לבית־הכלא. ומה דעתי על קצינוני־הקבע החמודים, אלה החדשים שבאו רק השבוע וכבר הם מתהלכים במחנה הקטן כאילו היה זה ביתם משנים.

צחקוקי הבנות המהוסים נשמעו באזני פי זמן רב אחרי שחלפתי אותן. וגם בתוך אוהל המפקדה, כשישבתי מול השליש חמוץ־הפנים והושטתי לו, באין מלים, את תיק השירות שלי, הספוג בזיעתי.

“המג”ד מחכה לך," זרק אלי השליש מעל שולחנו, “תתייצב אצלו בעוד כמה דקות.”

ואחר כך, בעוד אני טורח לפני המג"ד ומסביר לו שאני כאן, במין מקריות משמחת כזו, ושבעצם בכלל לא אכפת לי היכן אשרת. וכבר ראיתי מטוב פניהן של הבנות המצחקקות בשמש שזהו גדוד שאוהב את אנשיו. והנה אני, על עשרים שנותי, כולי לפניו. לקחת אותן ולעשות בהן מה שיחשוב לנכון ולמועיל. וכבר אני מביט ורואה מעבר לעיניו המשוטטות בחומרה על דפי תיק־השירות שלי איך אני מקבל ממנו הוראות קצרצרות, אבל לי הן ברורות מאליהן עוד בטרם הגיעו אל אזנַי,ואיך אני ממהר, במין התרוצצות חרוצה, לכנס את האנשים, למסור להם מכל הנאמר בסוד האוהל הזה.

ואחר־כך אני מפלג אותם לקבוצות קטנות ואומר להם:

“שימו־לב בחורים, אתם העיניים של הגדוד, אני והמג”ד סומכים עליכם לגמרי."

והלילה בא, והעניינים מסתבכים נורא, ועוד מעט והכואב מכול מגיע ובא. ואז אני, מחוזק באמונתו של המג"ד, תמים וחף לגמרי, נער שלא נגע בו חטא, רץ אל מול פני הסכנה. ובעוד תלתלי שאינם מקבלים מרות מתמרדים מתחת לקסדתו המיוזעת, אני נוטה ידי אליהם להושיעם, וכבר אני מתייצב על איזה סלע, גבוה מכל השדה הרע הזה, שבו אולי לא יוותרו לבוקר, ואני מהסה את כולם.

גם את חיילי האויב היורים כמו משוגעים, ואני אומר אליהם מה שמיד אפתח ואומַר.

“כן,” אמר אלי המג"ד, “עכשיו הכל ברור, התיק שלך אינו מזהיר.”

“נכון,” אמרתי, “אבל לא כל הבזיונות קרו באשמתי.”

“מילא,” אמר המג"ד, “אנחנו עוד נראה איך אתה משתלב בין סיירי הגדוד.”

הוא החזיר לי את תיק־השירות שלי ונתן בי עיניים טובות, ונשמע לי פתאום כאילו הוא אומר:

“אדרבא, נער, לא אני אפריע את חלומותיך.” הוא קם וראיתי שהוא לבוש רק במכנסיים קצרים ונעול סנדלים ולגמרי לא רשמי ולא מפחיד. ואני ישבתי ליד שולחנו ולא הבחנתי במנהגי הבית הטובים שלו, וכבר רציתי לצאת והוא נפנה אלי ואמר:

“ומי זה רץ ובישר שאתה סמל הדת החדש”?

מיששתי בשערי, מתחת לכומתה הצרה, ואמרתי לו:

“זה הכול בגלל התלתלים המַמרים שלי, המפקד.”

הוא צחק צחוק עמוק ולבבי, הושיט לי את ידו החזקה, סב ועבר את השולחן, יצא עמי מפתח האוהל ומשכני בזרועו אל הספסל שעליו היו הוגות ומצפצפות בנות הגדוד שעל פניהן חלפתי קודם היכנסי אליו.

“עשו הכרה,” אמר המג“ד אל הבנות שקמו לכבודו מופתעות. “זהו סמל הסיירים החדש שלנו.” הבנות נתנו את ידיהן אל פיהן וגעו בצחוקים מוזרים והפנו ראשיהן לצדדים והיתה שם מהוּמִיָה קטנה שהמג”ד הצטרף אליה גם הוא, עד שהספסל נרגע והמג"ד פסק:

“הוא לא סמל הדת, והכומתה שלו אינה כיפה, אבל התלתלים שלו יפים. ואני מקווה שתהיה לו כאן תקופת־שירות טובה, ואתן,” התרה בהן בנוסחו האבהי, “ואתן תנו לו יד, הוא אחד משלנו.”

ואני שהייתי רק נער חמקתי מעיניהן, חלפתי מעל לראשיהן וכבר נישאתי הרחק שמה, אצל משוכות השיטה הנמוכות, החוגרות את דיונות החול, ועוד הלאה, על ראשי הגבעות המצהיבות במרחק, במקום שמשחירות גדרות התיל של מוצבי הצבא המצרי.

“היינו בטוחות,” אמרו הבנות אחרי שהמג"ד הלך, “שאתה באמת סמל הדת החדש, וגם מפני שלא הסתכלת עלינו בכלל, וגם מפני שמיהרת כל־כך אל אוהל המפקדה.”

“אבל לא,” אמרתי להן, “אתן רואות שזו היתה טעות. אני סמל הסיירים, ואני גם יודע לשיר.”

“יופי,” צהלו הבנות, “הגעת בדיוק בזמן. מחר בערב תהיה כאן מסיבה.”

“איזו מסיבה?” שאלתי.

“ערב ריקודים,” אמרו הבנות, “ובכלל ערב שמח,”

הראיתי עצמי כמשקיף עליהן במרוחק, כאילו במצועף. “טוב,” אמרתי, “אשתדל לבוא.”

ובדרכי לאוהל הגדול שהיה חדר־האוכל של החיילים מנעתי עצמי בכוח מלהניף רגל ולזנק זינוק פראי, ולהריע איזו תרועה עצומה, שכל הארץ הפרושה מסביבי תדע שהגעתי. ושאינני סמל הדת שתלתלי סומרים מרוב עוצר־נעורים. וכבר מחר בערב תיערך מסיבה נפלאה וריקודים מרגשים, ושירים עם הבנות, כתף אל כתף, ליד המדורות הדועכות, עד ששמי־הלילה מחווירים והכוכבים כבים ומישהו קם ומתנער מרבצו ומנער מרעמתו את נטף הטללים, ומעברים צומח יום, ומבעד לשערי התיל המוסטים שבים חיילי־המארבים, אפורים ונטולי־מבע.

הוי, חמדת־הנעורים, ארץ חדשה ומבטיחה, ימי שקיקה מלוהטים, ואני נענה כולי לגדוד החדש המושיט אלי ידיו ומבקש לחבקני.

ב.

ואחר־כך גם הגיע ערב הריקודים. אני מצאתי לי כיסא פנוי, כיסא קל מעשה מקלעת־קש. צללתי אל תוכו ולפני התחוגגו הנעורים הנכספים לצלילים הבלתי־נלאים. יכולתי להושיט ידי ולמוש את האריג הקל של לבוש הבנות, לחוש את האבק העולה ומסתחרר מתחת לעקבים. יכולתי להשקיף ממקומי ולחזות מעבר לראשים הנינועים את הזמנים הטובים המזומנים לי, את הימים הטובים שלי, המובטחים למעני, המצפים להיפתח אלי אם רק אחפוץ בשירותם. הוי, ההבטחות האפלות המתנוצצות בנעורינו מעבר לחלונות האפלים של אולמות הריקודים, ואני נאנחתי מעומס החמדה הנעה סביבי. ואז כרע ליד אזני בחור גבוה ובהיר ואמר אלי בקולו הנמוך: “גם אתה נשביתָ בקסמי המחוללות.”

הסמקתי, חשתי שנתפסתי בעצם המעשה המכוער, רציתי להצטדק, לקום, אבל הוא הניח כפו על שכמי ואמר, “אין דבר, כולם נופלים כאן בקסמי הבנות, אתה רק המתן בכסאך, עוד מעט תגיע סימָה.”

והוא כרע לידי ובלי לחשוש למדיו בוסס באבק הרצפה. הוא נשא אלי עינים מובהרות והמשיך:

“שמי אוּרי בן־אברהם, אבל הבחורים קוראים לי אלֶ”ף בן־אלֶ“ף, ואתה רשאי לקצר ולקרוא לי א' בן־א'. חכה חכה,” אמר והפנה פניו אל הרוקדים, “סימה תיכף תגיע.”

המנגינות שאינן מתעייפות כאילו החישו את חוגותיהן, המרקדים נכנסו ופרשו. אחרים הזיעו מאוד ויצאו אל המרפסת לצנן קצת את חומם, אחרים זרקו עצמם לכיסאות הפנויים, מתנשמים מתוך כובד ומרעישים מאוד.

ואני, נער קסום שכמותי, נמשכתי למעגלים הרבים, לאחוז בכתפיים הנענות, להשיב אוויר אל בין השפתיים הפשוקות מעט, להגיש את הלחי הקרירה אל האזניים המלוהטות. ישבתי כמו אחוז בין מַכְפתֵי־הַצְבָת הנוקשים. רגלי נטועות ברצפה וכולי עיניים גדולות, סופג וסופג את הריחות, את הדמויות, וחג מעליהן לראות אם יש שם אחת שנועדה בשבילי, והיא אולי כבר ממתינה לי, כי הבנות כבר הוציאו את הקול שתלתלַי באמת יפים, וכלל איני מפחיד, ומי שהטעה ואמר שיש לי שייכות לקצין הדת רק המעיט בי, כאילו מתוך איזה רוע מכוּון.

“ועכשיו,” אמר לי אל“ף בן־אל”ף, “לוּפו מגיע.”

היתה התעוררות בקהל, אחדים קמו ומחאו כף. לופו, סמל הקשר, איש נמוך ושחרחר, נכנס בצעדי ריקוד. הבנות נתלו על צווארו כאשכולות, מבעד לעטיפות שעטפו אותו יכולתי להבחין בחגורה המלבינה של מדיו, ובכמה סמלי מתכת נוצצים הקורצים מעל כיסי־חולצתו.

“לופו,” הדריך אותי אורי, “הוא סמל־השחיתות במחנה הקטן הזה, והבנות נופלות לתוך ידיו כמו משמשים בשלים.”

לופו נגרר אל מרכז־המעגל, הנערות שעטרוהו משכוהו לכל הכיוונים, הוא בחיוך חושף־שינים נעתר לכולן. חולל עם זו ועם זו. אבל לא הניחן לבדן, כמו יתוש גדול היה שב ופוקד כל אחת מזנוחותיו בכל קצה מרוחק של המעגל.

“לופו לא שוכח אף אחת,” זמזם אל“ף בן־אל”ף לתוך אזני הכרויות.

“לופו מכשף אותן במחסן הקשר החשוך.”

ולא הייתי צריך את פניו הבהירים בתוך אזנַי, ולא הייתי צריך את לחשו המפזם, ולא את מבטו העולה אלי מן הרצפה המאובקת, כי ראיתי בעצמי כשנכנסה סִימָה והצטרפה אל הזוגות המרקדים, אבל אל“ף בן־אל”ף לא הצליח לעצור בעד תנועת גופו לאחור, וגם לא הצליח לעצור את השריקה שליוותה את לחשו.

“הסתכל,” לחש ושרק אלי, “הסתכל בה עכשיו. זאת סימה.”

ולמרות שהמנגינה שאינָה־נלאית לא חדלה לשנייה, ולמרות שהמַנחֶה לא הכריז על כניסתה, ולמרות שמן החלונות המָאְָפָלים לא הבריק שום אור; אני הרגשתי יחד עם כל הרוקדים שסימה נכנסה. ידַי שחָבקו את מקלעות־הקש נחרצו חריצים לבנים, ולתוך גבי, הנדחק בכוח אל המסעד, נשלחו מדקרות. מָהן עשרים שנותי המפרפרות? שאלתי אותה כדרך האוויר המפריד בינינו, מָהֵן להניחו לפני רגליך השמנמנות אבל המושכות כל־כך?

מכֵּס־ריתוקי צפיתי בעונג מלא־חלחלה איך נדחית מִנחתי. אבל הטובים שבבחורי־המחוללים נטשו את בנות־זוגם הנבוכות ונמשכו אל סימה. ועוד רגע והיא היתה כמלכת־דבורים הניצבת על רחבת הריקודים וכל הכוורת ההומייה שסביבה, בחורים ובחורות ומשקיפים שלבם חרֵד, כולם התנועעו בקצב תנועותיה. ואי־שם בשולי חשרת הרוקדים יכולתי לראות, גם מבלי עצותיו פוקחות־העין של א' בן־א', איך לופו מתנער מכל מי שמכבידה עליו, ואיך הוא נפנה אל מרכז המעגל, ואיך נפתחת לפניו דרך, וכמו במשחק המבוכים ניחשתי מרחוק את התנועה הסלילנית הרכה שבה יעשה דרכו, מטופף, צובט בבשר־נערותיו, גורף מחמאות מלבבות, עד שיתייצב למחול־המחניים עם סימה.

“היזהר,” אמר לי אל“ף בן־אל”ף, שלא תיפול גם אתה ברשתה."

איש מוזר המונח למרגלותַי, מתאבק באבק רגלַי, ומתחכך כאילו להכעיס ברגלֵי הרוקדים, ועוד מעט, אם לא יוזהר בחריפות, הוא יתמודד לקום ממקומו. ואגב קימה ישלח רגל ארוכה ומכשילה אל תוך מסלול הרוקדים.

ומי בא ישא אל מול רגלו הארוכה? סימה שחורת העיניים, חבוקה בידיו של סמל הקשר. עיניה פזורות על־פני כל הנערים התולים בה מבטים, וגופה נתון בידיו של לופו, והיא נתקלת ברגלו המושטה של א' בן־א', מסתחררת ליפול ומושכת אחריה את לופו, מחמד־הבנות, הנופל אחריה ומדיו המגוהצים נמלאים גושי־אבק והוא פורץ אלינו. חמוּר ושטוף־זעם וצועק:

“שוב אתה, מתחזה שכמוך.”

אל“ף בן־אל”ף כאילו ציפה לו ולגידופיו, משך ואסף אליו את הרגל שנשלחה בטעות ואמר:

“לופו, טינופת, מחסנאי־קשר מחורבן. תן גם לאחרים לרקוד עם סימה.”

ועד שאני מבין מה שעיני רואות. כבר נערכו שניהם לאיזו מלחמת־בינים קשה, ובנקל אפשר היה לראות שהאיבה שבינותם אינה בת הרגע הזה. אבל סימה קמה משמיטתה, ונכנסה ביניהם, חלקה לשניהם חיוך־פיוסין מרוחק ושלחה אותם בחזרה אל עמדות המוצא שלהם. את אל“ף בן־אל”ף המרעיד מאיזו הזדעפות פתאומית, למטה אל הרצפה, לחבק שוב את רגליו המאובקות, ואת לופו, הממתֵחַ את קפלי מדיו, שילחה אל אחת הרוקדות המצפה לו, והיא עצמה לאן פנתה?

כאילו הרגישה במנחת־עשרים־שנותי המפללות אליה עלומות. היא סבה את אל“ף בן־אל”ף והתייצבה מולי. כל־כך רציתי לכבדה ולקום במהירות מאחורַי דבוק אל גופי והגיחוך יהיה עצום, ופגישתי הראשונה עם סימה תתפספס.

“זה אתה,” אמרה אלי, קלילה ואפילו אינה מתנשמת מהמחולות, “סמל הדת החדש.”

“לא,” אמרתי והנמכתי את עינַי, “זאת סתם טעות, זה בגלל התלתלים הגדושים שלי, ובגלל הכומתה הצרה.”

“אז מי אתה באמת?” שאלה סימה והעבירה לפתע את ידה על גדיש תלתלַי שהרעיד. “ומותר לקרוא לך סמל־התלתלים החדש?”

ג.

אל המארב בשדה הבָּטנים יצאנו בשעה האחרונה שלפני החשיכה. ההיערכות היתה קצרה ומהירה. נאמרו הדברים הרגילים. הפקודות הרגילות הוזכרו, חולקו רק הדברים הנחוצים באמת. כל החפצים המרעישים סולקו. הפנים נמרחו בבוץ מעורב בחומר דוחה יתושים.

“היתושים,” אמר אחד הבחורים, “הם אסון אמיתי.”

המפה הגלולה ביד האחת, תת־המקלע הדוק בשנייה יצאתי ראשון להוביל. עכשיו כבר לא היו ויכוחים. הכול נסתיים באוהל המפקדה. ידעתי שממילא אָפֵר את פקודת־היציאה. המיקום המדויק של המארב לא נראה לי, ורשת המארבים השלֵמה שהניח המפקד, היתה בעינַי מטופשת וחסרת יעילות.

“לאן?” שאלו הבחורים, “לאן הלילה?”

אני השבתי להם בדיוק. הייתי חודש בגדוד, זה מקרוב בא, והם בחנו אותי בימים ובלילות. ליל הסתיו היה בהיר ושדה הבָנים היה קרוב. ומָהֵן השעות הניגרות לאטן לעומת ידה של סימה המכבידה על גודש שערותי?

אם תרצי, אני זורק לאחורַי, באין־קול, כדי שלא לבלבל את ההולכים אחרי בחשיכה. אם תרצי אהיה לך סמָל־התלתלים שלך. אהיה לך סמַל־העְַדָיים שלך, רכת־עיניים ושחורת־שיער, וגם על חטא רגלַיך השמנמנות אסלח לך. הנה כאן, אל מול הבחורים הממהרים אל שדה הבָטנים, אני מביא לך שבועתי.

“היזהר,” אני שומע את קולו המלחיש של א' בן־א', “אל תתחיל עם סימה ישר בפרק השְבועות והסליחות.”

צחקתי אל תוכי. החיילים שמאחורַי לא הרגישו במאום.

“אבל למה דווקא מתחזה?” שאלתי את אורי בן־אברהם.

“יום אחד אני אמחץ את הלופו הזה,” אמר א' בן־א'. “אמרח אותו אל הקיר כמו שֶרֶץ לח.”

“הכינים אוֹכלות אותך.” אמרתי.

“אל תהיה טיפש, ושמור על עצמך, ואל תזרוק את נפשך לרגליה כל־כך מהר.”

“הקנאה אוכלת אותך,” שניתי.

“אתה נער נחמד,” אמר א' בן־א', “ועוד יש לך ללמוד המון בחיים.”

“שתוק, מתחזה אחד.” קנטרתי אותו.

הוא לפת את ידי ואמר לי ברצינות כבושה: “את זה אל תגיד לי אף פעם. גם אם נהיה קרובים וידידים.”

אני צחקתי במבוכה, רציתי להשכיח את הדברים והצעתי לו שנלך ונראה איך סימה מבלה את שעות אחר־הצהריים שלה. אבל מרחוק כבר קראו בשמי להבהילני אל פקודת היציאה. וא' בן־א' התרחק במרוצה וקרא אלי שהערב כבר יראה אותה בלעַדי. אני נפנפתי אליו בידי לפרידה, כי המארב היה נראה לי כנצח, ולא יכולתי לחשוב מה יהיה אחרי שנחזור.

חצינו את שדה הבָטנים והגענו אל מרכזו. מקרוב התבלט בכהותו צינור המים ומערכת המגופים שעליו. לפי הפקודה זהו מקום המארב. כאן עלי לפרוש את אנשַי, לסרוק את השטח, לחלק גזרות־ירי, להזהיר ולהתריע: מי שיירדם דמו בראשו, אני אזרוק בו אבן שתנקב לו חור בראשו הסרבני.

“כאן שוכבים,” לחשתי לאנשים. הובלתי איש־איש למקומו. סייעתי להם להתמקם. זמזום היתושים כבר ריחף מעל שדה הבָטנים עוד לפני שכרע האחרון באנשַי. הדמויות הכהות נבלעו בתוך הכהות העוטפנית של שדה הבָטנים. הצמחים שנרמסו תחתינו היו סמיכים ונתנו ריח טוב. ואני חששתי שהאנשים יתפתו להירדם בהם מיד.

“עוד מעט יהפכו את הבָטנים,” לחש מישהו וגל של לחישות צרודות ומגוחכות עלה מן המארב. היסיתי אותם בתוקף. בלי דיבורים, אמרתי, ובלי לחישות.

“לא חבל לך על הגנבים?” שאל אחד הבחורים, “שמעתי שהם ממש חסרי־כול.”

“מחר,” נזפתי בו בחשאי. “מחר אסביר לך כל מה שאני יודע, אבל עכשיו סתום.”

לאט־לאט התפוגגה התרגשותם והם נשקטו לגמרי. ואני, מוסר מדאגתי, יכולתי להתמסר להזיות־הלילה שלי שלא איחרו להגיע. שקעתי במין תנומת־עצבנים כזאת. ובעוד שחצי־גופי מסור כולו לשֵנה הנכבידה, היה חצי־גופי האחר מזנק וזוקף אוזניים עם כל רחישה מתקרבת.

לפתע רעם תת־המקלע שלידי. היתה מבוכת־צעקות פתאומית, ואני מבולבל כולי, עשיתי מה שלימדוני לעשות, “אש,” ציוויתי על המארב, “אש מהירה.”

אחר־כך הזדקפתי. הרמתי את האנשים ופתחנו במרדף מהיר חסר־נשימה ומלא עשן ואש, ועד שלא נרגעתי מן המרוצה המהירה ומסחרוּר היריות המושכות ונמשכות, לא פסקה אש־המארב. לבסוף צעקתי “חדל!” והאנשים התחילו להתקבץ, נרגשים ומבולבלים כולם. דחקתי בהם וביצענו את כל התרגולות המתחייבות. הייתי המום, וכבר התחלתי מאשים את עצמי שנפלתי אל תוך השֵנה כלתוך מלכודת, “הביטו,” אמר מישהו, “יש אורות של רכב מכיוון המחנה.”

“כן,” אמר אחר, “הם שמעו את מטח היריות, ועכשיו הם באים לחלץ.”

שדה הבָטנים הואר לפתע באור מוזר כשפנסי הג’יפ של המפקד חתרו בו אל מקום המארב, וכבר עצר לפנינו, והמפקד קפץ וירד ושאל בקול נזעם: “מה היריות? מה קרה?” ואז התקבצו סביבי כל אנשָי ותבעו ממני, מבלי לומר מלה, שאני אהיה להם לפה. המפקד חקר ואני השבתי, הוא לחץ ואני נבוכותי. אחר־כך התפרשנו שוב, לפקודתו, וסרקנו במשך שעה ארוכה את שדה הבָטנים מוצף האור. “איזה דמויות ראיתם כאן לעזאזל?” שאג המפקד, “את כולכם אשלח אל הכלא אם תעשו לי עוד פעם בזיונות כאלה. וכמה אי־אפשר לסמוך עליהם דווקא ברגעים שזה הכי נחוץ. ואיזה פרצוף אתם עושים לי בעיני הקצינים של פיקוד־הדרום?”

בתוך הג’יפ נצנץ משהו ואני הסעתי עינַי ולבי מנזיפות המפקד אל תוכו. שם ראיתי את סימה יושבת על המושב שליד המפקד. היא נשארה בתוך הרכב ולא טרחה לצאת אלינו, המעלים עדיין עשן מתגְרַת המרדף. וכאילו נחבאה לה מעינינו הנבוכות, כאילו הטמינה עצמה במעמקי הג’יפ, בצלם של מכשירי הקשר.

מאותו רגע השתתקתי ולא אמרתי כלום. גם לא השבתי יותר על תלונות המפקד, וגם לא אמרתי כלום לאנשים ששאלו מה יהיה עלינו בשארית הלילה. נבלות שכמותכם כולכם. ככה לבייש אותי בליל־המארב? ומי זה שהתעורר מסיוטיו והחל לירות כמטורף? אדרות של צמר־גמלים הוא ראה, ותחתוני־לוֹבֶן ארוכים. תלבושת גנבים אמיתית. ומה מעשיה של סימה בלילות, בתוך הג’יפ של המפקד?

ד.

אחרי כל זאת דווקא אני נבחרתי לנווט את המסע הגדודי למדבר־יהודה. ההוראה של המג“ד הגיעה אלי בדרך עקיפה. נמלאתי גאווה ומעט גם השתוממתי איך זה עברו מאורעות הלילה ההוא בלי שום עניינים; לא זימון למשפט, לא נזיפה, ממש לא־כלום. אל”ף בן־אל"ף ששמע את הקורות אותי בשדה הבָטנים אמר לי בחיוכו הנסתר:

“אתה בר־מזל, אתה צריך להודות למלאך שלך במפקדת הגדוד.”

שמעתי את דבריו וביקשתי בלבי שלא יהיה מכְִוָן דווקא לאותה תמונה לילית. ראשה של סימה נדחק אל מתחת למכשירי הקשר, באור הכחלחל, במעמקי הג’יפ. באותה שעה עמדתי עם חיילי המארב מוצפים בושה ואור־פנסים דוקרני, והמג"ד מהלך בינינו בכבדות והרשיף זעמו לכל העברים.

“ועוד משהו,” הוסיף אל“ף בן־אל”ף, “שמעתי מהבנות שאתה מתפאר גם בתלתליך וגם בשירתך.”

“נכון,” אמרתי, “אני באמת אוהב לשיר.”

“יופי,” קרא אל“ף בן־אל”ף, “אנחנו עוד נשיר הרבה ביחד.”

הוא חמק לדרכו והותיר אותי עם עֶרכַת־המפות, המצפנים וכל הסרגלים ששימשו לי להכנת הניווט. הפלוגות ירדו למדבר אחת אחרי אחת. כל אחת בנקודת־ראשית־מסעה. ואני עברתי בין החיילים שלהבתי אותם לקראת המסע. המדבר הנפלא הזה, אמרתי אליהם. והצוק החד־פעמי של מצדה הצומח פתאום מתוך האוויר השקוף. חלקת המים המכחילה של ים־המלח המונח למטה. ההרים העלומים שמעבר לו. אלה שעם קצת דמיון אפשר לבקש מהם את הדרך הנכספת אל המזרח.

החיילים צחקו לדברַי, טפחו על שכמי טפיחות גסות. הם התקינו את חותלות־מנעליהם והטילו על שכמם את הרובים הכבדים כאילו היו מקלות־רועים.

“אחריך חביבי!” קראו אלי מתוך השורות המפוזרות, “אחריך.”

ואני התחלתי למשוך אחרַי את נחש המסע. מתל־ערד משכתי אל מרומי־הר הקנאים, ומשם דרך עמקים מפותלים אל מרגלות הסוללה הרומאית. במקומות הגבוהים עצרתי והמתנתי עד שהתלקטו פַּגְרָנֵי כל הפלוגות. ושם הייתי נאחז באיזו אש נבואית מוזרה, מטפס על גזיר־סלע ומרעים על החיילים התשושים כל מיני שמות. מבעד לגליל הפח הלא־נעים של מגביר הקול הזרמתי אליהם, באיזו חדוות־קוֹלוֹת נערית, תאריכים מפוקפקים, דברי־הבל ומעשיות שלא נבדקו. הם נשאו אלי עיני ילדים וחייכו אלי מבקשי־טובה, עד שנמאס לי מבע־הפתאים שלהם.

“ואל האוכף של המחנה־השמיני,” הכרזתי מבעד לפח המחוספס, “אני מזמין רק את הנועזים באמת.” ובשעה שירדתי בשביל הלבן בין הסלעים החומים הצטרפה אלי סימה. אני לא ראיתי אותה מתחילת המסע, ולא ידעתי שגם היא מזדנבת אחרַי בתוך נחש־המדבר הענק.

סימה אמרה:

“המג”ד שכנע אותי להצטרף. הקשבתי כל היום להסברים שלך."

“ואיך הם בעינַיך?” שאלתי.

“מניין לך כל השמות האלה? ומניין לך כל המלים המשונות שלך?”

אני המתנתי במורד התלול עד שהתקרבה אלי. וכשהיינו כתף אל כתף אמרתי לה:

“היזהרי מדרדור אבנים.”

אחר־כך ישבנו בצל האבנים העצומות. מתחת למצוק שהיה חרוץ כולו חריצים משונים. מאחורינו היתה דממה. אף אחד לא הוסיף לרדת באוכף של המחנה השמיני. אנחנו נחתכנו ממש מהֶמיית הפלוגות ומהרעם הבלתי־נפסק של החיילים החונים. קודם, כשכשלתי מעל לאבן אחת חומה וענקית, הצצתי בגניבה מעל כתפיה של סימה. רציתי לראות אם לא נשלחו צופים אחרינו. הרי רק לפני כמה רגעים בעצמי סיפרתי לחיילים המקשיבים על שיטת הצעקות של הקנאים שפותחה במערכת המצור. “מכל מקום,” אמרתי להם, “אפשר לשמוע אותך. אם רק תצעק בחזקה, שימו לב לדומייה המתגלגלת בין הסלעים.”

למעלה, במרחקים הכחולים, דאו נשרים שחורים, ואני חשבתי על המג“ד ששלח אותה אחרַי, ועל לופו שנשאר במחנה, ספון בתוך מחסן הקשר האפלולי, ועל אל”ף בן־אל"ף שאולי גוחן עכשיו מעבר לחומת האבנים של המחנה הרומי הנטוש ועוקב אחרינו.

“תראה” אמרה סימה, “כמה קטנים אנחנו. ותראה עוד. הצמות הלבנות האלה, של חומר הסלע, כמה שהן ארוכות.”

“עד לתחתית הואדי,” אמרתי, והעברתי אליה את המפה שבידי. “הנה כאן, הנקודה השחורה הזאת, זהו האוכף של המחנה השמיני, ואנחנו יושבים במצוק שמתחתיו.”

סימה הציצה במפה, ואחר־כך הביטה אל פנַי ואמרה: “כמה קל כאן ללכת לאיבוד.”

אני אישרתי את דבריה בהתלהבות. ועוד הוספתי כמה סיפורים נאים על אובדי־דרך שנשמטו אל התהומות ורוצצו את גולגלותיהם, ועל אחרים, שתעו כאן ימים על ימים ולילות על לילות, עד שנטרפו בשני הנמרים. לא יכולתי להשתחרר מנעימת־המדריך שאולצתי לשאתה מראשית המסע. סימה הביטה אלי, כאילו הבינה שני מצטער על המסיבה שאני נאלץ לחבשה, וכאילו ראתה שאני רוצה להשיח אתה דברים אחרים בקול אחר ובנגינה אחרת.

“כמה טוב שאתה כזה סייר. אתך לא נלך לאיבוד.”

בצל המצוק היה קריר ונעים. חילקנו בינינו את מי המימיות. היא היתה לבושה כל־כך יפה, שאני פשוט לא האמנתי שעשתה עמנו את כל המסע.

“את נראית כאילו בכלל לא צעדת היום.” אמרתי, “את נראית כאילו הוּבאת הנה ישר בג’יפ של המג”ד."

היא נשאה אלי את עיניה הגדולות. נענעה בשערותיה השחורות, השיבה את המימיה אל חגורה ולא אמרה דבר. ואני נער שכמוני, כבר נבהלתי מדברי עצמי, וכבר נסוגותי במהירות. תקעתי את המפה לפני עיניה, פרשתי אותה לכל רָחבה ופתחתי בדרשה מזהירה.

“את רואה את הצוק של מצדה כאן? ואת המצוק הזה של המחנה השמיני? והשביל הצר שבו ירדנו מן האוכף? תראי איך הוא מתפתל. וכאן את רואה, במקום שהוואדי הזה, נחל הקנאים נדמה לי, פונה מין פנייה רחבה ומותיר אחריו ברך קשתית גדולה?”

טלטלתי את המפה לפני עיניה, התחננתי לפניה שתקשיב לדברַי המיותרים, להתפארותי הלא־נחוצה.

“כאן יש תופעת־טבע מוזרה שאני כבר מזמן שמתי לב אליה,” הנחתי את המפה. קמתי נרגש והחלתי לבנות לפני עיניה הגדולות שולחן־חוֹל מאבנים, להמחיש לה בדיוק. התחלתי לרעוד מרוב שהייתי נרגש. ידעתי שמשהו מוחמץ עכשיו וכבר לא יושג. אבל נרדפתי לנפח את ראשה עוד ועוד, להציף אותה בהבלי הנעורים שלי. “מערכת המים של מצדה אף פעם לא שכנעה אותי. זה ממש מגוחך. קנאים רבים כל־כך ומים מועטים כל־כך.” משום מה התחלתי לצעוק, “לא. יש תגלית חדשה, תגלית עצומה, שבינתיים רק את ואני יודעים עליה. כאן מתחתינו ישנן בריכות־מים נסתרות. בריכות עגולות, יפהפיות, בריכות פתוחות כמובן, שרק בתצלומי־אוויר ניתן להבחין בהן, וגם לא כל אחד, אבל אני יכול ואני הבחנתי. את רואה את המים המוריקים בתחתיתן? את רואה את נשי־הקנאים מתגנבות לכאן בלילות הבהירים? את רואה איך הן ממלאות את הנאדות הענקיים במי־הסתרים האלה?”

מלמעלה, מן הצוק, נשמעו קריאות, משרוקיות עצבניות צפצפו זו אל זו. ומישהו כבר נזף שם בקול רם:

“איפה הסייר החדש? לאן הוא נעלם? דווקא עכשיו כשהוא באמת נחוץ?”

קמנו במהירות. סימה נבוכה כאילו נתפסנו במעשה שאינו הוגן.

“לא הרגשתי בכלל איך עבר הזמן,” אמרה אלי. טיפסנו בשביל אל האוכף בכל כוחנו. אני נשבעתי לה. בתוכי, שיום אחד יבוא ואשלים לה את סיפורי. אבל לא היה לנו זמן והאוויר נעתק מֵחזותינו. העלייה היתה חפוזה ונוראה, וגופינו נשטפו זיעה. לא היה לי רגע פנוי להיפרד ממנה, כי כבר נחטפתי לעמוד שוב בראש המסע.

ה.

לסעוד על שולחנו של המג“ד הוזמנתי גם אני. הטלפון צלצל במשרד המודיעין ואני נקראתי אליו. ממשרד המפקד דיברה איזו בחורה בקול נעים. הערב, בחדר האוכל של הקצינים, בוא גם אתה, ותשתדל לדייק. לא, בלי גינוני־ענווה מתחסדים. ותבוא לבוש באופן מכובד. ולפני שסיימה, אמרה בקול מלא צחקוקים: “ותשתדל להשתלט על תלתליך.” וצחוקה נמוג לאִטו בתוך השפופרת הסגורה. ואני תהיתי את מי יקרב אליו ואת מי ירחיק מֶנּוּ, ומעט חשש־דאגה עלה בי כשחשבתי שאולי אין הזימון אל שולחנו של המג”ד אלא כעין הקדמה לאיזה מעשה שיבוא לאחר הסעודה. מעשה חשוב וסודי שגם אני נבחרתי לדעתו. ואחר־כך תהיה ודאי איזו פעולה צבאית חשאית, ואם חשאית ודאי שהסיכון בה מרובה. ואם כך, יש מי שישוב ממנה ויש שאולי לא ישוב. ומשום כך ודאי מזמן המפקד את כולנו אליו. כל הצאן המועדים לטבחה. סעודת־פטימים אחרונה בטרם יציאה אל חשכת הלילה הסתווי.

“ומי עוד יהיה בין המוזמנים?” שאלתי. אבל השפופרת כבר הושבה אל כַּנָּהּ. ובמשרד המפקד ודאי כבר טורחת הבחורה להשמיע את הזמנתה הנעימה לתוך אזנים אחרות. אני חששתי קצת מהסעודה על שולחן המפקד, מאז שהוצבתי אל הגדוד. ומאז פגישתנו הטובה באוהל המפקדה, כשקיבל את פּנַי בסנדליו ובמכנסי הקיץ הקצרים שלו, הרי קרו כבר כמה דברים. היה המעשה המבייש במארב שלי, בשדה הבָּטנים, ואני יכול לשמוע גם עכשיו. כשאני עוצם את עינַי, איך נשבע החייל בפנַי ובפני כל העומדים סביב, ואיך הוא משביע אותנו בשם כל האלים שהוא מכיר, שהיו באמת עקבות יחפים בחול. עקבות־ענק של סודנים שחורים וגברתנים. ואיך נרדם כל המארב וישן שנת־ישרים ורק הוא כיוון את עיניו לתוך איזו נקודה שבאמצע השחור. ופתאום, אין הוא יכול להסביר זאת עכשיו חלפה איזו רוח על פניו, שערותיו קמו ועמדו ובאזניו רשרש רשרוש חשוד שממנו נפתחה הרעה. ואחר־כך כבר התערבֵּל הכול בעיניו. הסודנים הנמלטים, רצף הנותבים מתת־המקלע שלו, הפקודות הנקטעות, הריצה, וההתנשמות החריפה, ובסוף דממת הבהלה.

“אדרת שחורה משֵֹּער גמלים, בחיי,” התחנן החייל על נפשו בפנינו, “ותחתוני־לובן ארוכים.”

אני האמנתי לו. ידעתי שהכול קרה בדיוק כמו שאמר. אבל לא הייתי חָפשי. הייתי עטוי בחובות המפקד. ומלבדי איש לא נתן אמון בדבריו, וביחוד מצא חן בעינַי תיאורו, תחתוני־לובן ארוכים. הרי זה ממש משורר שעוד לא פיתח את עלי־הזוהר שלו. המג"ד כעס אבל הבליג. ובגדוד סיפרו ששמעו אותו מטיח בשעת רתחה.

“כן, אני יודע, עטוי אדרת שחורה של שֹער־גמלים, מה? ואולי גם לבוש בתחתוני־לובן ארוכים, מה?”

כאילו אין בעולם ולא יהיו בו דברים מופרכים יותר.

בפתח חדר־האוכל עצר אותי השוטר הגדודי הוא חסם בפני את הפתח ואמר: “אין כניסה. המג”ד יש לו עכשיו ישיבה חשובה."

הצצתי מבעד לחלונות המוארים, שולחן הסעודה כבר היה מוכן וחבורת המוזמנים כבר ישבה והסבה אליו. אולי זוהי רק טעות. חשבתי, אחרת לא היה טורח הש’ג' לעצור אותי. ואולי זוהי רק מתיחה אכזרית, מישהו במשרד המפקד ביקש לעשותני לקלס. הוי, הנעורים המַמרים, לאן הייתי מגיע בשלכם? מפני שכבר הסתובבתי לאחור וכבר אמרתי לעצמי, לפחות לא ביישתי עצמי בפומבי, וטוב שלא דרכתי על הסף, וטוב שניצב פה השוטר הזה, ובכלל, איזה איש טוב הוא, ואשרי מי שמזלו מציבו על דרכו לפני שהוא מידרדר אל התהום. אבל לפתע קראו בשמי ומישהו רץ וחסם את דרכי.

“מה אתך? לאן אתה הולך? המג”ד ממתין לך."

ועד שפניתי לאִטי אל הפתחים המוארים הוא כבר נזף בשוטר שאינו מבחין בין מי שיש לעצרו ובין מי שיש לפַנות לו שביל, ועד שאני קולט ומבחין בַתהפוכה כבר משכו בי בכתפי לזרזני.

חדר־האוכל הגדודי היה ריק ואפל. ורק במדור הקצינים היה אור מלא. בהיכנסי פנימה לא שמעתי אל קול ההמולה הצעקני של הפלוגות הסועדות. היה שקט מוזר בין הכסאות הדוממים. איש לא מחא כפיים. איש לא הטיח מרקיות אל הרצפה והטבחים לא גודפו עד שורש נשמתם. “בוא כבר,” קראו אלי משולחן המפקד,,אנחנו ממתינים לך שעה ארוכה."

ואני ישבתי לאטי בין המסובים הצוהלים, וזכר צאן־הטבחה המועָד מנקר בראשי.

“איך היה במצדה?” נשאלתי מיד, “באמת ספר, הרי עוד לא סיפרת.”

“ברגיל,” התחמקתי, “בהתחלה היתה התלהבות גדולה, ובסוף החיילים זרקו את רוביהם מרוב עייפות.”

“ומה עם הטִירוֹן ששבר את הרגל? ומה קרה בשעת־החילוץ?”

“זה לא היה טירוֹן,” השבתי, “הוא חייל ותיק מהפלוגה, ובחילוץ באמת היה ביזיון כי המַחַלצים לא ידעו לאן לפַנות אותו.”

“ואיפה היה הסייר? איפה היית אתה?”

“אני? אני? אני הייתי בכלל רחוק משם,”

“מעבר לאוכף של המחנה השמיני?” שאל המג"ד בלגלוג נסתר, “או ליד הבריכות הפתוחות שאיש לא ראה מעודו?”

נשאתי עינַי אליו. ידעתי מיד ממי שמע את הדברים האלה. הבחנתי שהמקום לידו פנוי, ואיש לא ישב בו. הקצינים שסביב השולחן לא ידעו מה שאנחנו ידענו. ולא ראו מה שאנחנו ראינו, הם צהלו על הצַלָחות המלאות ושמחו שנמצאתי להם שם לשעשועם.

“ותגיד, מה עם פלוגת־הצמאים? איך שכמעט קרה שם אסון?”

“הטיפשים האלה,” השבתי ברוגזה, “הטיפשים המטופשים האלה. אלף פעמים הזהרתי אותם: אל תשתו מן המים המאָררים האלה. שהו מעיין גפרית, מי־רעל ארסיים, אבל הם היו כל־כך צמאים והיה להם כל־כך חם שהם פרקו מעצמם את החגור והטילו את הרובים ורצו כמו משוגעים במדרון התלול אל מעיין הגפרית.”

“ולמה לא עצרת בעדם? למה לא התערבת?”

קמתי ממקומי. הייתי מוצף רוגז, לא שלטתי בקולי. הדברים נראו לי כמו מעמד של השפלה מכוונת.

“מה אתם נטפלים?” צעקתי בקול," הרי לא היה אפשר לעצור בעדם. הם העיפו את המפקדים שלהם לכל הרוחות. הם שברו את הרובים על הסלעים, הם“… מול עֵינַי הלוהטות מזעם הופיעה סימה. היא באה מן הפתח בהילוך קל. המג”ד נפנה וסייע לה למשוך את כיסאה, ואחר־כך עזר לה להתקרב אל השולחן. הם החליפו ביניהם דיבור מהיר וחרישי שאיש מהמוּעדים הצפופים מסביב לשולחן לא הבחין בו. מלבדי שדברַי נעצרו פתאום וכבר לא מצאתי שום טעם לחדשם. זעמי פג העצמו, ואני התקררתי לגמרי. כמה היא ממהרת לחזור על הדברים שאמרתי רק בשבילה. האם כל הישיבה ההיא, מתחת למצוק, לא היתה בעיניה אלא בדיחה?

וכמו בחלום שמעתי את המג"ד קם ומהסֶה את הקרואים, וכמו בחלום שמעתי את פקודת־היציאה המפורטת שלו. וכמו בחלום ידעתי שהבזקת־אסון שלי, באותה השעה שנקראתי אל שולחנו של המפקד, תהיה קרובה מאוד לאמת.

ורק לקראת סיום הפקודה נעורותי מקפיאתי ושמעתי אותו מקפיד לסיים:

“אתם תישארו במחנה השבת, איש מכם לא ייצא לחופשה. אני אהיה כאן ואשגיח עליכם, את כל הניירות השקופים, המפות ותצלומי האוויר המעודכנים תקבלו מאורי בן־אברהם ובעניין מכשירי הקשר, הרי כל הדרכים מובילות למחסן הקשר של לופו. לילה טוב ולהתראות.”

והוא קם, משך אחריו את סימה, ויצא בחפזה מחדר האוכל.

ו.

בערב האחרון שלפני היציאה בא אלי אל“ף בן־אל”ף ואמר:

“בוא ותראה איך חיים בני־עמך.”

הלכתי אחריו בלי אומר ודברים. הוא הלך לפנַי, גבוה, צעדיו מהירים וראשו מבהיר מעט בתוך חשכת המחנה. הוא משך ופיתל אותנו בשבילי־עקלקלות. לרגעים נדמה לי שבאזורים הנידחים הללו של המחנה עוד לא הייתי מעודי. הלכנו לאורך הגדרות ובין העצים המרשרשים הנטועים לאָרכן. רוח של סתיו באה מגבעות החול הרחוקות והביאה עמה ריחות־ים חלושים. אל“ף בן־אל”ף אמר:

“אני זוכר מה שאמרת בעניין שירתך. אל תחשוב ששכחתי. אחרי שתחזור, אחרי הלילה הזה, אנחנו עוד נשיר ביחד, ובינתיים,” הוא פנה אלי, “אתה רוצה לשמוע שיר חדש?”

“כן,” אמרתי, “אני אוהב לשיר, ואני גם אוהב שירים חדשים, ואני בטוח שאחזור.”

“שמע, אם כך,” אמר אל“ף בן־אל”ף והאט את הליכתו. הוא התאים את צעדיו לצעדַי ופתח בשיר:

"הַמוֹרָה אֶפְרַיִם וְהַגְבֶרֶת רִבְקָה

יָשְבוּ כִּשְעָתַיִם עַל אוֹתָהּ הַכִּפְק’ה

עַד שֶזֶה נִמְאַס לָהּ וְלֹא רָצְתָה יוֹתֵר

אָז…. הוּא הוֹשִיב אוֹתָהּ עַל מַשֶהוּ אַחֵר… "

פרצתי בצחוק. לא יכולתי לעצור את גלי הצחוק. עיני נמלאו דמעות מרוב הצחוק. ניסיתי להגיד לו דבר־מה אבל הצחוק חנק את דברי. טלטלתי את ידַי מלפניו שיידע שאני נחנק.

“מה דעתך?” שאל אל“ף בן־אל”ף, “אני קורא לשיר הזה שיר־אהבה סתווי.”

הוי, חמדת הנעורים הממהרת לחלוף. כמה מצאו הדברים האלה חן בעיני. איזו אהבת־סתווים נפלאה ומגוחכת. ואיזו גברת רבקה אנינת־חושים. אני השתוללתי ממש מרוב הנאה, והכרחתי אותו לחזור ולשיר לי את השיר פעם אחר פעם. דרשתי ממנו שישלוף את כל המלים שידע. ואם יכלו המלים השנונות שימציא חדשות, אל“ף־בן־אל”ף נגרר למשחק בהנאה משונה. הוא נהג כמו ילד מגודל. שב וחזר על המלים החריפות וכשראה שאני משהה את צחוקי טרח עלי להבינני. “ושים־לב,” קרא אלי מתוך שהיה נלהב. “שים־לב כאן לבית החדש, ותשמע־תשמע מה בא עכשיו.” הוא החליף את קולות שירתו ושיחק לפנַי. ליד גדר המחנה, כאילו היה איזה זַמר השר על בימה לפני קהל הפלוגות המחריד את חדר־האוכל מרוב הערצה.

“ואתה רוצה לשמוע שיר חדש? חדש באמת?” התלוצץ עמדי.

“כן,” קראתי, “תן לי עוד משיריך החדשים.”

הוא התקין את גרונו, הגביה ראשו, משך ידיו לצדי גופו ופצח בקול גבוה ומשונה: “המורה אפרים והגברת רבקה…” עד שלא ידעתי נפשי מרוב צחוק והתפתלויות, הוכרעתי לגמרי, ונתפשתי לחולשת־גוף משונה. חסר־אוויר כרעתי ליד הגדר ורק נהמות קצרות ומוזרות בוקעות מגרוני, הייתי מותש.

אל“ף בן־אל”ף כרע לידי. ובשתיקה שקמה פתאום שאלתי: “תגיד, אורי, למה לופו קורא לך מתחזה?”

הוא התרתח מיד, קם וניער את בגדיו, “לופו,” אמר בשקט, “הכלב הזה.”

ואני קמתי אחריו ודילגתי אחרי צעדו המהיר לאורך הגדרות.

בקצה־המחנה, בגזרה הפונה אל לב־החולות, במקום שאורות הפנסים מאזור המפקדה כבר מאבדים את כוחם, עמד מחסן הקשר. מאורתו האפלה של לופו. מבחוץ – צריף קטן שיסודותיו קבורים בחול. ואת פנימו טרם ראיתי עד היום. החלונות היו מאְָפלים, אבל אפשר היה להרגיש שבתוכו הוא מואר באור בהיר, וכשהקפנו אותו, בדרכו הזהירה של אל“ף בן־אל”ף, שמענו מתוכו נעימות־ריקודים מתקתקות.

“הכלב הזה,” אמר חרש אל“ף בן־אל”ף, “והמסיבות האפלות שהוא עורך.”

הוא משך אותי אל קיר הצריף ובדיבור לוהט אמר לשכנעני. “אתה רואה בעצמך, הלילה אתם יוצאים. ומי יודע מה יהיה. ואלי יקרה משהו. והגדוד כולו בכוננות, אבל אצל הכלב הזה חגיגה אחת ארוכה, כל החיים חוגגים אצלו.”

כרענו בחול מתחת לחלונות מחסן הקשר, מתוך הצריף עלו קולות נעימים של ריקודי־זוגות. מדי פעם המריאה צווחת־נערה מתוקה אל שמי הערב הדמומים. התופים הרעימו והרוקדים היו דופקים בעקביהם בקצב המחול.

“מניין לי הכול?” שאל אל“ף בן־אל”ף, “התקליטים, הרמקולים, וילונות ההאפלה השחורים?”

“אולי הבנות מביאות לו?” אמרתי.

אל“ף בן־אל”ף לא שמע את דברַי. הוא כרע מתוח וחישב דרכים איך לפוצץ את לופו על עמודי ארמונו. הרגעים חלפו, הרוח הסתווית חלפה לה מסביב לצריף והמשיכה הלאה. אל שדות הבָטנים הרחוקים.

“אנחנו נפרוץ פנימה,” אמר אל“ף בן־אל”ף,,אתה חייב לראות בעצמך איך נראה מלך השחיתות של הגדוד."

זה לא טוב, חשבתי. מכאן תפרוץ תגרה. אולי כדאי שאסתלק. הרי אני עוד יוצא הלילה. אלה היכולים להרשות לעצמם להשתעשע, הם נשארים מאחור. אבל אני? ומאין יעמוד לי הכוח למסע הלילה הארוך? ובכלל, המג"ד אינו יודע מיהו לופו? ואיך זה שמתחת לאפו מתחוללים דברים כאלה?

אל“ף בן־אל”ף קם מכריעתו ואמר לו בשקט: “לופו כלב אחד. לוקק תענוגות. אני בא.”

והוא פרץ את דלת הצריף, אני נמשכתי אחריו. האור היה עצום, והמנגינה מחרישת־אזניים. מבין מכשירי הקשר נצנצו אלפי נוריות קטנות וקולות מתכת משונים רדפו אחר המנגינה, מעגל הרוקדים נדם, ומיד גם נפלג לנו שביל. ראשו הבהיר של אל“ף בן־אל”ף זרח מעט באור הצריף. “איפה לופו? איפה אתה לופו?”

אבל לא היה צורך להשיב. מיד ראינו את לופו. הוא עמד כאילו נבוך מעצירת המחולות הפתאומית, גיחך לצדדים וסימה היתה בזרועותיו.

“כלב שכמוך,” קרא אליו אל“ף בן־אל”ף וניגש ישר אליו.

“זה שוב אתה, מתחזה מחורבן?” נזעם לופו.

הוא הושיט את ידו אל צווארון חולצתו של אורי, אבל אורי סילק את ידו. “רגע אחד, טינופת מושחתת. סלק את היד המלוכלכת שלך. לא כולם נגועים בחלאה כמוך.”

ואז ראה את סימה נסמכת לזרועותיו. הוא העלה סומק מהיר והוסיף “וכמו הבנות השפלות שזוחלות אל המאורה שלך.”

וכשפרצה התגרה ביניהם, והתלהטה בכל פראותה באמצע מחסן הקשר, על אותה הרצפה שעליה חוללו הזוגות למנגינה המתקתקת.

חשבתי על דבריו של אל“ף בן־אל”ף, על שיר־האהבה הסתווי שלו. על סימה שמאז בואי אל הגדוד היא מתעצמת בעינַי מדי יום ביומו ונפלאת מדי לילה בלילה. והיא נראית לי רחוקה עכשיו פי־אלף ממה שהיתה נראית לי במסיבת־הריקודים ההיא. בימַי הראשונים בגדוד. וכאילו מרחוק, מתוך דבריו המתלהלהים של אל“ף בן־אל”ף יכולתי לטעום את הבוסר ואת הגחוך שבכל המעמד.

וכשהחלו מדיהם להיתלש, עורם להיקרע ושפתיהם לזוב דם־פציעה, חוללה סימה ביניהם וקראה אליהם בקול דקיק ונואש שיחדלו מריבם. וכשראתה שגם באלה לא די, רצה אל הדלת, מניעה במהירות אל רגליה השמנמנות וזעקה, “אם לא תפסיקו מיד אני ארוץ ואקרא למג”ד."

היא לא הרחיקה, מיד שבה אל הצריף והמג"ד ממהר אחריה. כמה מגושם נראה לי ליד חבורת הנערים העומדת קפואה ונדהמת בתוך מחסן־הקשר. הוא הטיל עצמו ביניהם, אחז בהם בידיו הגדולות וגער: “זה מספיק, ילדים,” וכשהם יללו והאשימו זה את זה הוא הוסיף, “אם לא תפסיקו מיד אני מעיף אֶתכם לכלא.”

ואז סב בעיניו וראה גם אותי ניצב בין קהל־המשותקים. הוא נתן עלי בקולו:

“אתה? מה אתה עושה כאן? עד לכאן כבר הגעת?”

ומיד התעשת וציווה עלי, “ועכשיו הסתלק מכאן, מיד.” איים עלי בידו, גרר אחריו התחלחלתי לפתע, נזכרתי בפעולת הלילה ובשעת היציאה הקרובה, יצאתי אל הלילה הסתווי, אל החול הלח, ובתוך מרוצתי ראיתי לפנַי את חיילי המארבים שבים למחנה, אפורים ונטולי־מבע.

א.

בקיץ ההוא, כמה ימים לאחר שנשתחררתי מהשירות הצבאי, באה עלי שעת אחר הצהריים מוזרה. נכפיתי להוציא מתוך הארגזים, בהם היו מעט חפצי, מחברת ישנה שנותרה בידי עוד מימי לימודי ועיפרון גדול צהוב. לא היה לי אז חדר־מגורים קבוע בקיבוץ ואני ניטלטלתי בין הצריפים הישנים. פעם הושלכתי לחדר צר ומזוהם ופעם מצאתי עצמי בחדר שרצפתו מבריקה אבל קירותיו פרוצים ואין בו חלונות. פעם אחת אפילו התעוררתי בחדר מוזר, בתוך צריפֵי מחלקת־הנח"ל המרקיבים שהיה כולו ערימת מזרונים חְַמוּצָה.

הייתי משכים לעבודתי בדיר הצאן מבעוד לילה. שבילי החול היו לחים עדיין, וקורי השבלולים מתוחים עליהם. הייתי מוציא את היום בעבודה קשה בחום ובלחות, מבוֹסֵס בתוך הזבל וסופג עמוק אל תוך עורי את ריח הכבשים החריף שלא היה מתפוגג. בשעות אחר הצהריים הייתי ניעור לפתע משינה מהְַבִּילָה, דחוסת־זיעה, שוכב בין הסדינים ומהרהר בחיי הצעירים. בין חובה לחובה ובין השכמה להשכמה הרי יש איזו שעה שבה הנפש מפרפרת אל עתידה. כל כך הייתי להוט לדעת מה יעלה בחיי. ועם כל זה כל כך מסור לפרטי ההווה הדוחקים, שלא עלה בידי לתכנן אפילו מהלך מכוון אחד. הכול בא עלי בהפתעה ללא בחירה מפורשת. ועם זה כל כך צפוי, כל כך מקובל, עד שלא העליתי בדעתי שישנם חיים אחרים, קרובים עד נגיעה, מעבר לאופק המהביל.

לאחר שהארכתי ככל שיכולתי את השעה המתוקה הזו, שבה אני ניעור משינה הזויה, מלאה בזכרונות מן הצבא שזה עתה עזבתי ומלאה בחלומות עתידים משונים, קמתי ויצאתי מן הצריף. מעבר למחנה הצריפים, ממש אחרי הקירות, היה מטע זנוח של אילנות סובטרופיים. גויאבות שחדלו לעשות את פריין, רימונים מתולעים וכמה עצי שסק שעליהם התייבשו. שעות ארוכות עשיתי במטע המוזנח בהתעטף עלי נפשי. הייתי מתבונן בעורקי העלים, בגזעים המתקלפים וצופה בציבורי החלזונות הלבנים המצטופפים באמירים. בדממה שנשתררה לאחר ההמייה הקשה של הצאן דימיתי לשמוע קולות הקוראים אלי ומכוונים אותי לדרכי החדשה. נדרכתי כולי. עשיתי אוזני כאפרכסות גדולות, טיפסתי אל מרומי העצים לקצר את הדרך אל המחוז העילאי. אבל לא שמעתי כלום, והייתי נאלץ לרדת מהעצים ולפלס את שבילי בין הקוצים היבשים אל מחוץ למטע, לחפש את מה שאני כל כך נזקק לו במקום אחר.

איש לא חיכה לי בעולם כולו. את חובתי עשיתי, את מכסת עבודתי השלמתי והרגשתי עצמי פנוי לשיטוטים עד מחצית הלילה. מעבר לגבעה המו החיים בחצר הקיבוץ. אימהות קראו לילדיהן בקולות מתמשכים שאפשר היה לשמוע את הדיהם מתגלגלים בשדות הרחוקים. כבר בימים ההם, התחלתי לשאול את עצמי אותן השאלות שבהן אני מתענה עד היום. היש משמעות לחיי הצעירים? בשביל מה מתגלגל אני מצריף לצריף? מי מכוון את חיי ועושה שאשכים אל ההבל הנודף של הכבשים? האם זהו נסיון שאני צריך לעמוד בו? ומה יבוא אחריו, אחרי שאעמוד בכל קשיי קשייו?

ההרגל הזה לשאול את עצמי שאלות על חיי, תוך שיטוט בשבילים ולאורך הגדרות, נוֹהַג בידי עד היום. ותיכף גם מצאתי עצמי ברחבה הקטנה ומכוסת העלים של בית העלמין. כבר כתבתי במקום אחר שבית העלמין שלנו עומד מחוץ להווייה. כל כך מחוץ למקום שהרי סביבתו אינה שיכון ואינה מוסַך, אלא איזו פיסת קרקע הדוקה שמשמרת בתוכה את המקום כמות שהיה לפני שנים, וכבר אמרתי במקום אחר שבית העלמין שלנו שרוי מחוץ לזמן. שהרי איזו משמעות יש כאן למירוץ השעות? ומה אם עכשיו שעה של אחר הצהרים מתאחרים? ומה אם הרוח המסלסלת בענפים תשקוט עוד מעט ותפנה מקומה לגלי הקרקור הפוקעים מן הביצה, מאלפי הצפרדעים היוצאות עוד מעט לציד היתושים?

ישבתי על תלולית של חול, החול הקריר חילחל בבגדי ונגע אל עורי. אם יש זכרון שאני אוהב הרי זה מגע החול בעור החשוף. הרגל מתפלשת בין המאורות הקטנות של טורפי־הנמלים ומן המכתשים מחליקים הגרגרים לאורך השרירים, נעצרים בשערות וממשיכים להחליק עד לסדקים העדינים. וכבר חשבתי להפקיר עצמי לאותו סוג של רחמים עצמיים שהיה חביב עלי מאוד. הייתי קובע עיני בשמש השוקעת בים שאינו מרוחק כל כך, ומפנה את כולי לגעגועים, לאיזה סדר רצוף וכמעט קבוע של געגועים. סדרות של געגועים היו מתארגנות בראשי, ויוצאות למצעדן שאינו נלאה.

אבל משהו השתבש פתאום. איזו דמות התגנבה לתוך הצללים של חורשת בית הקברות. שמעתי צעדים ואחר כך גם את קולות המשק של מי־הצינוֹר, את הטפיחות הקצרות של שיני המגרפה על החצץ הדק. ולפתע נעצר הזמן וכאילו פקעתי כולי, כמו איזו שלפוחית זוהרת, מן החול, ומן האדמה בכלל. והתחלתי לרחף בין השמים הנכהים לאטם ובין הצללים המתארכים שעל הארץ. הכול נעצר. הגעגועים נעלמו והיתה לי הרגשה מוזרה שאולי נקרתה לפני הצצה נדירה אל חיי העתידים. חשתי בתוכי איזו התרגשות, כאילו מישהו הבטיח לי שעכשיו יתגלה למעני צוהר זעיר ובו ירוצו חיי לפני כמו על מסך. באוזני נשמעו קולות שדימיתי לשמוע בהם את הסיפור הנכסף של קורותי. כאילו יש מי שקוצב לי את שנות עבודתי, מבדיל בין מלאכה למלאכה, מתיר ואוסר ומגיש המלצות. ואני אין לי אלא להתמכר להאזנה מתוקה, ואפילו לא להניע בראשי שאני מסכים לכל זה, ושבעצם גם אינני מופתע ביותר. כיוון שקיוויתי מזמן להארה כזו שתבוא. וכבר במשעול הקוצים בין הגויאבות הכומשות ניחשתי שאני הולך וקרב לגילוי משמח כמו זה. וכבר קמתי מתלולית החול, ניערתי את הגרגרים ממכנסי, וברגל יחפה ומהירה חשתי אל צריפי המחניק, אל המחברת הישנה ואל העיפרון הגס. אני זוכר:

על המיטה הסתורה בתוך ענן הצחנה החמוץ, כשכולי נוטף זיעה המטפטפת על המחברת ומרככת את הדפים. התחלתי לכתוב מתוך התרגשות נואלת שאני מוכרח להנציח את המראה הנפלא שזה עתה חזיתי. כל כך נחפזתי כדי שלא לשכוח כלום וכדי לא לערבב בין הפרטים עד שהעיפרון קרע את הדפים, אבל לא ראיתי בזה הפרעה. ללא מעצור הפכתי בדפים, כתבתי הכול בהתנשפות ובשקיקה על השעה המוזרה שפקדה אותי, על הדמות שהתגנבה לבית הקברות, על הידיים שעשו במלאכה הקדושה, על השקיית הצמחים וגריפת העלים ועל הנקיון שנעשה מסביב למצבה. והכול במין אלמוניות כאילו אין שם לדמות וכאילו אינני מכיר אותה, וכאילו אין אני יודע בדיוק מי היא ומה היא עושה כאן עכשיו, בשעה המנותקה הזו.

שקעתי בכתיבתי עד שלא יכולתי עוד להמשיך כי החשיכה מילאה את החדר. וכשקמתי להדליק את האור נדמה לי שכבר כתבתי כל מה שהיה לי לכתוב, והרגשתי איך אני מתרוקן לאטי מהמתיחות הקשה שאחזה בי. ואחר כך החזקתי את המחברת בתוך ידי והתפלאתי איך זה כתבתי כל כך מהר. ומה בעצם מונח אצלי בין הדפים. היזעתי נורא ויצאתי לחוץ להתאוורר. מישהו מחברי כבר התכונן לעלות לחדר־האוכל לארוחת הערב. בשעת הכתיבה הייתי כל כך מופרש מהזמן שלא הרגשתי איך נעשה מאוחר. שריקות וקריאות החלו לחלוף בין הצריפים המרקיבים, ועלי נחתה הרגשת שחרור מופלאה. קלי קלות כזו של הגוף כולו. הטלתי את המחברת על המיטה ואת העיפרון העפתי אל הקיר. הצטרפתי לחברי ובדילוגים על רגל אחת עליתי איתם אל חדר־האוכל.

ב.

וכך גם שלחתי את הסיפור למערכת הרבעון הספרותי. בקומה העליונה של בית התרבות, מצאתי את הרבעון שהיה אז חדש בארץ. לאחר חליבות הלילה המפרכות הייתי נכנס לאולם הריק מדליק את האורות יושב ליד החלון ושוקע כולי בקריאת כתב העת. נערים בני גילי, שזה עתה השתחררו משירותם הסדיר פּרסמו בו שירים וסיפורי בוסר נהדרים. דרכם היתה כבר פרושה לרגליהם. מישהו דחף בהם ומישהו משך אותם והם לא יצטרכו להמתין כמוני, עד שלא יוכלו עוד להתכחש לכתיבתם. הם לא יעשו עשר שנות שתיקה באכילת בשר עצמם. בהתרחקות להכעיס ממה שבאמת חובתם לעשות. כבר אינני זוכר אם העתקתי את הסיפור העתקה אחת או שתיים. ייתכן, אבל ודאי היתה זו אותה מחברת נושנה ואותו עיפרון חריתה מגושם. נתתי את הדפים לפקידת הדואר שלנו ויחד סידרנו את הדפים הממרים בתוך מעטפה חומה.

“אתה בטוח שזאת הכתובת הנכונה?” שאלה אותי פקידת הדואר. “אתה בטוח שיש בכלל כתובת כזו בתל־אביב?”

“כן, כן,” נחפזתי לענות. החוורתי והזעתי והדופק שלי המהיר את מרוצתו. כל העניין מאוד לא נעם לי. הרי זה לא עניין לאנשים שייעודם לעבוד עד כלות נשימתם. איזה עיסוק משונה, יוצא דופן. וחכה חכה, אמרתי לעצמי, עד שהדבר יוודע בקיבוץ. ואני מיהרתי לשכוח הכול ולהשכיח סביבי את כתיבתי. ושקעתי בעבודה הקשה ובסדר הרצוף של פרטי החיים.

עם מי יכולתי לחלוק את מצוקתי? חברי בענף הצאן היו טרודים בכבשים, ובערבים הפנויים היו צולים בשר טלאים. שותים בירה ומתראים כגרגרנים. הצעירים האחרים שבקיבוץ שקעו במלאכתם, בנערותיהם ובמכונות החדישות. ואני הרגשתי מוסיקה מופלאה סביבי, פלאים העומדים להיוולד והעולם היה חדש בעיני כל רגע. חשתי מרחוק שישנו עולם אחר, שהיה מיועד לי ואני מיועד לו. אבל בינתיים הייתי שבוי בידי מירוץ החיים, ובעצם היה לי די נוח בכך. מישהו היה צריך להגיח ממרחקים ולגרור אותי בציציותי עד שאדע ששעתי מתקצרת. ואם לא עכשיו כבר לא אוכל להצטרף לעולם אל המקהלה הזו שאת קולותיה הרעננים שמעתי מתוך התרגשות כשעילעלתי בדפי הרבעון הספרותי.

רק הספרן הוותיק שלנו חשד בי כנראה. על אף שהיה נרגן וקנטרן נהג בי חיבה מיוחדת. אחרי שדילגתי מעל המכשולים שהניח בדרכם של הקוראים, יכולתי לחוש במעין הזמנה חשאית שלו. “לאו כל אדם יכול שיהא קורא, קורא אמיתי.” כאילו ניסה לרמוז לי “צריך להתאמץ ולעלות במדרגות הקריאה.” הוא היה מזמזם לי מנגינות ישנות, כפוף מאחורי תיבות הכרטיסים, ומטיח בקוראים המיוסרים שאלות מרגיזות. “לשם מה לקרוא בכלל? העתון היומי כבר לא מספיק לך? ומי אמר שישנו סופר כזה, שאתה מתעקש לקרוא בספריו? ובכלל, בחוץ כל כך מעניין. בונים את המשק, עורכים מלחמות, ומה לך שאתה נדחק דווקא אל הספריה העלובה הזו, שאפילו קטלוג כמו שצריך אי אפשר למצוא בה?”

אבל לא יכולתי לפתוח פתאום, מסמיק מבושה פתאומית, ולספר לו על נסיונות הכתיבה שלי. הוא היה שואל “ולמה לך לכתוב בעצמך? מה שכתבו אחרים כבר קראת? ומי אמר לך שמה שאתה מנסה לכתוב לא כתבו כבר סופרים טובים ממל? ובכלל, יש יותר מטיפה של חוצפה במעשה שאתה עושה, מי אתה בסך הכול? הנה כאן מונחים כל כרכיו של י. ח. בְּרֵנֵר, כבר קראת בהם? ואת סיפוריו של א. נ. גנסין ראית? ובספר שיריו החדש של אברהם שלוֹנסקי כבר היצצת?”

ואני ידעתי שאין לי מה להסגיר את פנימיותי בפניו, שאפילו הוא מבין יותר מאחרים ואוהב ספרים עד שיגעון. הרי את המנגינה הקטנה שלי הוא לא יוכל להבין.

וככה חלפו להם כשלושה שבועות. למען האמת לא ציפיתי אפילו לתשובה. הכתיבה הפתאומית חלפה לה ואני שבתי כמעט למסלולי. מה שעבר עלי סמוך לשעת הכתיבה כבר שכך. ואם היו צצים ספיחים מרגיזים הייתי משקיטם. אל בית הקברות לא נזדמנתי יותר, ואת התמונה המיוחדת ההיא, של הדמות הקטנה המתגנבת לטפל במציבה ביקשתי שלא לזכור. גם את שעת ההארה שדחקה בי בכוח שהיה לגמרי חדש בשבילי ביקשתי שלא להחיות. אני את לקחי למדתי ונרמזתי היטב. אבל השאר לא היה בכוחי לשנותו. וגם לא היעזתי להעלות בדעתי שישנם חוגים של פרחי משוררים בעיר הגדולה. ושגם אני, אם רק ארצה, אוכל להצטרף אליהם. ושבכל מקום נדחקים אנשים צעירים, כותבים מתחילים, אל מדפי הספרים. פקידת הדואר פגשה אותי בחדר האוכל הלוהט, בשעת צהריים בין חליבה וחליבה.

“הגיעה תשובה מתל־אביב,” אמרה לי. וכיוון שהמעטפה גדולה הריני מוזמן למשרד הדואר לקחת אותה בעצמי. הלכתי אחריה מלא מבוכה. מה פשר המעטפה הגדולה? ומי בכלל ציפה לה לתשובה מעורך הרבעון? ובכלל, מה לי ולכל העניין הרחוק והשכוח ההוא?

נכנסנו למשרד והיא שקלה לידי את המעטפה, ואחר־כך כשסגרה מאחוריה את דלת המשרד שאלה אותי.

“ולאבא שלך כבר סיפרת?”

“על מה?” שאלתי “על מה אני צריך לספר לו?”

“על המעטפה הזו,” אמרה פקידת הדואר “ועל סיפורי הבוסר שלך.” היא לא המתינה לתשובתי והסתלקה. ואני ביקשתי לי פינה מוסתרת שאתייחד בה עם תשובת העורך. רצתי כמעט במורד הגבעה אל הצריפון הנידח שלי. סגרתי היטב את הדלת מאחורי ופתחתי את המעטפה.

ניירות המחברת הנושנה שלי נשרו מתוכה. הכרתי מיד את כתב ידי החפוז, את לחצות העפרון והפראיות שלי. וכשניערתי את המעטפה נשר מתוכה גם נייר משרדי עם שם הרבעון מודפס עליו. וכבר תכפו עלי פעימות הלב הצעיר שלי. ואני כרעתי על הדרגש וקראתי.

לא העורך עצמו השיב לי, אלא עוזרתו, מזכירת המערכת. "כיוון שהעורך עסוק, ואינו יכול להתפנות לקריאת כל החומר המגיע אל המערכת… " ואחר כך “ניכר שזהו סיפורך הראשון. יש בו הרבה מבעי נפש והיגדים חשובים. אבל לצערי, זו עדיין אינה מעלה. יש לך המון להביע, אבל אין לך עדיין לשון פיוטית פרטית משלך. וכו' וכו'.”

ואחר כך עוד היא ממשיכה “למה שלא נמתין, אנחנו במערכת ואתה אצל שולחנך, נאמר שנה־שנתיים עד שיעלה בידך דבר ספרות מוצלח יותר, מה דעתך?” ולבסוף “דע לך שטובה פרטית עשינו לך כשטרחנו לקרוא את כתב ידך המבולבל. ועוד בעיפרון! זהו דבר ששנים כבר לא נשמע בקריית הספר שלנו! להבא, אם תרצה שמישהו יטרח לעיין בכתב ידך אנא, הואל בטובך ותקתק אותו במכונת כתיבה כמו שעושים כולם! והרינו מחזירים לך את כתב היד שלך בתודה, אף־על־פי שלא הקפדתָ לשלוח איתו גם מעטפה מבויילת כנדרש על החתום, בכבוד רב, שלך, מזכירת המערכת.” ואני, המום מקריאת המכתב התנפלתי על סביבותי לחפש בארגזים שלי קופסת גפרורים. זרקתי והיפלתי כל מיני חפצים אבל אש לא מצאתי. חטפתי את חבילת הניירות ומיהרתי אל סבך הגויאבות. ושם, מעל למשאבת הביוב המרכזית של הקיבוץ השתופפתי מעל לרשת המגן קרעתי את הניירות לקרעי קרעים. ואחר כך טיבעתי בזעם את סיפורי הראשון ואת מכתבה המצורף של עוזרת העורך בזרם החזק והמתערבל של מי הביוב. שפפתי מעל הרשת עד שנעלמו אחרוני הקרעים. ואז התיישבתי מתנשם על מכסה הבטון, ומרוב התנשמות נרגשת אפילו לא חשתי בצחנת הסרחון החזקה.

ג.

כשנכנסתי בערב לחדר ההורים ישב אבא כהרגלו בשנים האחרונות ליד שולחן הכתיבה הגדול. על השולחן היו מוערמים מילונים, לקסיקונים וספרים פתוחים שמתוכם היה אבא מתרגם. הוא דיפדף בחוברת רוסית ואמר שב ותכין לעצמך כוס תה, אמא עוד לא חזרה, אבל אני אשתה אתך ברצון."

וכשהתעסקתי ליד הכיור בבישול התה אמר אבא משולחן הכתיבה “אז מה, התחלת לכתוב? ומה הסודיות הזו? מה החשאיות הזו? פקידת הדואר סיפרה לי משהו. מה כתבת שיר או סיפור?”

“משהו לא מגובש,” אמרתי דרך אגב ולא רציתי להמשיך בשיחה הזו, שנעשתה פתאום גלויה מדי. לפעמים כשהיה אבא נפתח בשל משהו שגרם לו התרגשות היה מספר בחידושי מלים שמצא לצורך תרגומו, היה מתפעל מסיפור מעולה שנמצא לו לפתע באיזה כתב עת לועזי. היה משבח מספר צעיר שאיש לא שמע עליו עדיין.

“הכתיבה היא עניין רציני,” אמר אבא “והיא לא נעשית ככה, אחת ושתיים, בין חליבת הלילה ליציאה אל המרעה.”

פקידת הדואר הכעיסה אותי מאוד. מי ביקש ממנה לדווח על כל מכתב שיוצא מכאן? ומה זה עסקה אם אלה נסיונותי הראשונים? ומי בכלל שם אותה להודיע לאבא ולפקח על מעשי? מזגתי את התה בכוסות, הנחתי את התחתיות ולא השבתי לאבא.

“איפה לשים את התה?” שאלתי אותו וקירבתי אל השולחן. היה מונח שם כרך עבה של “משפט האורים” ואני הכתמתי את ישעיהו שטיינברג בכמה טיפות של תה רותח.

“אין דבר,” אמר אבא “גם למזוג מן התה צריך לדעת. ואני משום מה חשבתי שגם אתה משתוקק להיות שחקן כדורעף.”

אחי שיחק כדורעף בנבחרת הקיבוץ. הוא היה שחקן מצטיין ואבא, כשהתפנה משולחן עבודתו, שאב ממנו הרבה גאווה.

“אם לא שחקן מְרַכֵּז הדיר. או סדרן עבודה. או אפילו מרכז המשק. מה יש, גם אלה דברים חשובים לצעיר בגילך.”

ישבנו ושתינו את התה. אבא הניח מידו את החוברת הרוסית, הסיר את משקפיו והביט בי בעין משונה, כאילו אנו מתראים לראשונה אחרי זמן רב של היעדרות.

“הבאת איתך את כתב היד?” שאל אבא “תן, ונראה.”

“לא,” אמרתי “זה היה נסיון מגוחך שלא כדאי לדבר בו. ואני השמדתי אותו בעצמי,”

“זרקת?” השתומם אבא “ולא השארת לך שום העתק?”

“לא,” אמרתי “אין לי צורך בשום העתק.”

“אבל אולי לי יש צורך בהעתק,” התפרץ אבא “ובכלל אל תרגיל עצמך לדברים רעים. כדאי שתתחיל כבר מעכשיו לקנות לעצמך הרגלי עבודה נכונים.”

עיינתי במדרשים שהיו סמוכים אל שולחנו. בספרי הפירושים שניירות היו תחובים בין דפיהם ובספר התנ"ך שלו השחור, שהיה ממורטט. גם אם ניסיתי נסיון נפל קטן הרי עדיין אינני סופר. וגם אם היצצתי לרגע למחוזות רחוקים הרי חליבת הלילה עודנה מצפה לי. וגם אם תגיע שעתי להכריע בין העולמות הרי היא עוד כל כך מרוחקת, נסתרת כולה בקפלי שנים ארוכות שיחלפו בינתיים. ומה לי עכשיו שאיטרד בשלה? הזמן המצפה לי בשדות המרעה, כבול לשרפרף החליבה הקטן ובתוך אבק התערובת העולה מן המחלובים נראה לי ארוך, אינסופי, ולא ניתן למדידה.

אבא ניסה להתקרב אלי בדרך אחרת, רכה. אולי ימליח בפיוסין במקום שאני נסמר כולי מדיבורים גלויים.

“אולי תנסה לכתוב כל הסיפור מחדש. אתה ודאי זוכר את רובו. המלים הרי אינן נשכחות כל כך מהר. תעשה את זה בשבילי. אני רק רוצה להציץ. ובכלל, טוב שתכתוב כמה נוסחים, תמיד יש מקום לליטוש נוסף.” נזכרתי שאולי השארתי בצריף את דפי הכתיבה הראשונה. תלשתי אותם בנמהרות מן המחברת, אבל אולי הם מונחים שם עדיין, אם לא התעופפו ברוח של אחר הצהרים המנסרת בין הקרשים שהרקיבו, ופתאום התקרבנו קצת, כמעט נגד רצוני. כוס התה, דרכו הרכב, הסיפור המפתיע שלי. ובכן לא כל בני המהגרים יהיו שחקני כדורעף, הם חסונים מאבותיהם גבוהים מהם אבל מי יודע, אולי ביניהם יש מי שנמשך אל עולם הספרים.

“קראת את ’הגברת עם הכלכלב’ של צ’כוב?” שאל אבא.

כשהייתי נער עשיתי לי מנהג לחסל סופרים ידועים לפי עמודות ספריהם בספרייה. כמה כרכים כתב דוסטוייבסקי? לקחתי את כולם, בחבילה אחת, וקראתי בהם אחד אחרי אחד. כמה ספרים תורגמו מספריו של תומאס מָאן? את כולם העברתי אלי. וכך הלאה, לפי הזמן והמקום והמלצות של ידידות שהירבו בקריאה.

“כן,” אמרתי “קראתי מעט מצ’כוב.”

“מצויין,” אמר אבא “אם כך תוכל להבין מה שאני רוצה לומר, אתה זוכר את הקצין קל הדעת ואת הגברת המשתעממת? אתה זוכר את משחקם המשעשע? כאילו רק להעביר את הזמן. רק ליהנות מפגישה נקרית. ופתאום, בן רגע, כמעט מבלי שהם חשים בכך הכול מתהפך. היא מתאהבת בו אהבה קשה והוא מבין שלא יוכל עוד לחיות בלעדיה. אתה רואה, זהו צ’כוב האמיתי. כביכול מוליך אותך שולל, מספר לך מעשיה קלילה, רציף קטן של תחנת רכבת בעיר קיט, שיט מלא הנאות בספינת נהר וקיץ נהדר בדרום, ולפתע אתה מבין כמעט יחד עם הגיבורים שכל חייהם נעשו תלויים בהרפתקה הקטנה הזו. אני קורא לכך: נקודת המהפך של צ’כוב, ואפשר לעקוב אחריה בכל סיפור וסיפור שכתב המספר הנפלא הזה.”

היקשבתי לאבא, כבר מזמן לא שוחחנו שיחה מקורבת כזו. אבל בתוכי חשבתי: מה לי ולצ’כוב? מה לי ולגברות חובשות הכובעים שלו? מה לי ולנקודת ההיפוך המכאיבה שלו? כל המעט שרציתי לשחזר הוא רגע של הארה, בחורשת בית הקברות, אחרי שינה הזויה, ולהיענות לאיזו הזמנה חשאית שנשלחה אלי. לא להתעצל, לכתוב כל מה שהרגשתי בתוכי וכל מה שראיתי בחוץ, אבל איזו ספרות תצמח מכאן? והרי הפרזתי בתיאור העצים, העלים, האדמה, הגזמתי בציור המגרפה, צינור המים, היד השלוחה לנקות, כי הם חשובים לי באותו הרגע לא פחות מן הדמות האלמונית אך המוכרת שעסקה מתוך ריכוז והתעלמות באיזה פולחן שריתק אותי.

“וכאן,” המשיך אבא בשלו “בחוברת הרוסית המשובחת הזאת פּירסם איזה חוקר מאמר נפלא על צ’כוֹב. מילא נקודת ההיפוך, זוהי כבר תגלית ישנה. אבל תקשיב, תקשיב איזה חידוש.” אמר אבא והחל מתרגם לפני בעל פה ממש מתוך הקריאה בחוברת.

“יש לצ’כוב המספר תכונה נפלאה, תכונת ההפתעה. אף פעם אינך יודע לאן מושך המשפט שלו, אף פעם אינך יודע כיצד ינהגו הגיבורים. האם ישקעו בייאוש? האם ימהרו לעלות על ספינת השעשועים? האם ייעלמו בקרון הרכבת הדוהר?”

אבא הניח מידו את החוברת. הוא יכול היה להמשיך כך ולקרוא באוזני עוד עת רבה. אבל הוא השגיח שבתוכי אני מתרחק והולך. “העולם הזה, עולם הכתיבה, הוא עולם מלא ועצום. ואם אתה מתכוון להיכנס לתוכו דע לפחות לפני מה אתה עומד.”

שעת הביקור שלי כמעט ונסתיימה. קמתי ועשיתי הכנות לפרידה. אספתי את הכוסות, את התחתיות, והינחתי בכיור את הכפיות.

“אני מאוד רוצה לקרוא את הסיפור,” אמר אבא לפני שנפרדנו.

“בסדר” אמרתי “אבדוק בצריף ואראה. אולי נשארו שם כמה ניירות.”

וכשהלכתי מחדר ההורים עינו אותי השאלות הישנות. באמת כך יהיו חיי? ערימות של ספרים וניירות סימון תחובים בין הדפים? חוברות זרוקות בכל סדק וכתמי התה מודפסים עליהן? מרדפי רוח מתורגמים אחרי גיבוריו המופתעים של צ’כוב? אילו מין חיים משותקים הם אלה. אילו חיים עקרים, והיכן כל ההבטחות על חיי הסופרים הצבעוניים? היכן כל הנעימות, הכוח, התבונה? האומנם אלה יהיו חיי אם אצטרף למקהלה הרעננה של כתב־העת?

ובדרכי אל מיטתי שבצריף המרקיב, בשולי מטע הגויאבות הנטוש, עלו באוזני המון קולות מן הלילה. עולם מלא של יצורים חיים פעל והרעיש במחסה החשיכה. ומרחוק, בתוך בליל הקולות יכולתי להבחין גם בפעיית הצאן, המצפות לשעת חליבתן.

ד.

היום ליד שולחן הכתיבה העמוס שלי, שהספרים נחים עליו פעורי דפים וניירות דקים תחובים לסימון בין העמודים, אני מנסה להיזכר ולדייק. שנים רבות חלפו מהימים הרחוקים ההם, ומעשה ההיזכרות שאני נכנס לתוכו, קשה לי לנחש לאן יוליך אותי.

האם מילאתי את בקשתו של אבא והבאתי לו את טיוטת־סיפורי המבולבל? האם באמת מצאתי בין הארגזים את דפי הכתיבה הראשונה?

“בעיפרון פשוט? ככה, ישר על הנייר?” התפלא אבא “כבר מזמן לא ראיתי ראשוניות כזו.” אני מתקשה להיזכר. בקור חטוף בחדר־ההורים. אבא מרים בכניסתי את משקפיו אל מצחו הרם.

“נו מצאת? תן, נקרא.”

ואני מטיל בחָפזה את חופן הניירות אל שולחנו. מקצר ככל האפשר במעמד הזה, מגיס בו את לבי, מנסה להשוות לו הרגשת חולין שבחולין.

“אה כן, לא חשוב. אני נורא ממהר. תסדר בעצמך את הדפים, ואם חסרים אחד או שניים לא נורא. כבר תוכל להשלים בעצמך. והעיקר, אני נורא ממהר מחר יוצאים עם העדר לשפת הים, לרחיצה השנתית וכבר לא נישן בלילה, ונחזור שרופים מן החוף, להתראות.”

האם שמע אבא את המשפטים האחרונים שזרקתי אליו? או שכבר היה שקוע בקריאה, רכון על הדפים, אוחז בהם כאילו היו כלי עבודה, ומקרבם אל אור המנורה? האם השיב לי, או שהיה זה הימהומו הרגיל, שממנו ידעתי שכבר הפליג למרחקים? ואף שהוא שומע היטב את שאלתי, ואף שיש לו עליה יותר מתשובה אחת, הוא כבר בדרכו למקום אחר. האם פטר אותי לשלום, ועוד הוסיף מעין איום קליל, חכה חכה עד שאגמור את הקריאה ואז נדבר משפטים? או אולי שאל אותי אם נכון הדבר שממערכת הרבעון הוחזר לי סיפורי? האם אינו מתאים לרבעון? האם הוא בוסר כזה שמקהה את השיניים, או שהתעצלו שם במערכת לקרוא את הדפים המפורעים שלך, החרוטים בעיפרון קשה, שהיספגת בריח החלב החמוץ וזבל החצרות שהתקשה?"

בשבת ההיא,ליד שולחן ארוחת הארבע, כשכל המשפחה מכונסת על מרפסת חדר ההורים, הוציא אבא את הדפים מתוך מעטפה, הניח אותם לפני ואמר:

“העברית הנוראית שלך. ומנַיִן לך משפטים כל כך לא מדויקים? ולמה החיפזון הזה בתיאורים? לאן אתה בורח בן אדם?”

והוא הפך את הסעודה המשפחתית לשיעור מלאה בתורת הכתיבה. כשהיפך את הדפים חשכו עיני, הכול היה מלא וממולא בתיקוניו, בדיו אדומה, השפוכה ממש על גבי חריתות העיפרון שלי.

“קראתי הכול.” אמר אבא “ולא כמו שקראו שם במערכת הרבעון בתל אביב, וכשגמרתי לקרוא פעם אחת קראתי שוב, ועוד פעם. הוי, כמה שאתה עוד צריך ללמוד.”

ואני ישבתי מול הדפים הנהפכים ולא היכרתי מה שכתבתי. מנַיִן צמחו המחיקות, מהיכן הופיעו הפסיקים ומאין הגיעו אל הנייר סימני השאלה הרבים?

הרי אני רק התכוונתי לשחזר מראה חומק, צל מתגנב, משב רוח, ובכלל לא התכוונתי לכתוב ספרות. וזה שרצתי ונדחפתי לשלוח אל הרבעון, הרי זה בגלל שגם אני רציתי להיות בין הנחשונים מבני דורי, שאך פשטו מדיהם וכבר נעשו פרחי משוררים, שאת שיריהם משננות בלילות נערות צעירות שהספרים נושרים להן מחולצתן.

“פעם הלך פַאוּסטובסקי,” סיפר אבא, “אצל הסופר הנודע מכסים גורקי, וכשהניח את סיפוריו הראשונים קרא בהם גורקי ופסק: לֵך בחור, ותחייה בין הבריות עשר שנים ואחר כך תכתוב. רק אז תשוב אלי ותביא מה שכתבת.”

האם בגלל דבריו של אבא על המרפסת, בערב של שלהי קיץ, כשסיפורי השחוט והמדמם מוטל על שולחן המשפחה, נשתתקתי לעשר שנים? האם החמיר אותי או במשפטו? האם בשל דבריו נבטה בינינו אי ההבנה, התרחקות? היום, ממרחק השנים אני שואל את עצמי, האם לא נולדה אצלי גם בקשת נקם ילדותית? מין התרסה שלהכעיס. האם בשל כך התרחקתי מהמחברות לשנים רבות כל כך? האם משום זֵכר אותה שיחה וזכרם של אותם דפים שיקעתי עצמי בין הגיזות המאובקות, בטלפי הצאן מפרישי הזיעה, ובערימות הריחניות של סלק הבהמות?

אחרי מותו קראה לי אנא לטפל בארגז ניירות מעזבונו. מתוך תיקי הקרטון משכתי והוצאתי צרור דפים. כשהתחלתי לקרוא התמלאתי פליאה. רשימה קטנה משלו היתה זו, לזכר אמו המנוחה. על השורות המתוקתקות בכתב מכונה זו היו מצולבים בחמת זעם תיקונים בדיו אדומה. הוא לא חס על מלה ולא הוציא שורה אחת נקייה. מסביב התמלא הגליון במלים חליפיות ושיפורים לאין סוף. הנחתי את הגליון מידי ומראות רחוקים הציפוני פתאום. סיפורי הראשון מוטל על השולחן, בין ספלי הקפה ופרודות הלחם הקלוי, כולו מצולק בקווים אדומים של אבא.

“אתה יודע כמה החמיר עם עצמו,” אמרה אמא כאילו קראה את מחשבותי.

“כן,” אמרתי “גם איתי החמיר מאוד.”

“דווקא לא,” אמרה אמא, “אני זוכרת איך התמלא שמחה כשהחלו סיפוריך הראשונים להתפרסם בעיתון.”

“כן, אבל מה הוא חשב באמת? אף פעם לא היה מרוצה עד הסוף.”

“טיפשון,” אמרה אמא “אין לך מושג באיזו אהבה עקב אחריך. הוא הרגיש שאתה כותב גם בשנים שאתה הסתרת הכל מאיתנו. הוא ניחש שאתה מתנסה במשהו חדש גם כשאתה הכחשת הכול. היית כל כך סגור, ואי אפשר היה להוציא ממל מלה,”

“זה לא מדויק,” אמרתי “את כבר אינך זוכרת. כמה רצה שאהיה שחקן כדורעף?”

“הו, כמה שאני זוכרת.” אמרה אמא “ולא אוכל לשכוח אף פעם, איך הוא פחד שתיכשל, איך הוא חשש שמישהו ירפה את ידיך, הוא כבר לא יהיה לידך לחזק אותך.”

אבא נפטר כשנה לפני המלחמה, ואחר כך פרצה המלחמה ואני לא יכולתי עוד לכלוא בתוכי את הכתיבה. והינחתי, סוף סוף, לסיפורים להתפרץ מתוכי. אחרי כמה שנים הציע לי איזה עורך שאכנס את סיפורי בספר.

“יש כבר בידך לבנים טובות להתחיל את הבניין.” כתב לי.

בתחילה לא רציתי לשמוע. ספר? לשם מה נחוץ ספר? האם אין די בסיפורים לבדם? ובכל זאת נשמעתי לאיזה קול מתוכי. ישבתי ובחרתי את הסיפורים בשביל הספר. אבא לא זכה לראות את ספרי הראשון. ורק תמונתו הניצבת תדיר על שולחני ליוותה אותי בשעות עבודתי. האם היה איתי בכל השעות הקשות של הכינוּס? האם נשא אלי אצבעו והזהיר אותי מחיפזון מכשיל, מלשון לקויה, מדמויות רופסות? האם סיפר לי על נקודות ההיפוך וההפתעה של צ’כוב שהן נשמת הסיפורים?

האם שאל אותי כיצד עברו עלי עשר שנות השתיקה שלי?

"טיפשון,, אני שומע את דבריה של אמא מהדהדים באזני “אין לך מושג איזה פרד בועט היית. וכמה ניסה להתקרב אליך בשנותיו האחרונות. כמה חבל שלא זכה לראות את ספרך.”

ואני, כשאני מעלה בזכרוני את השעה המטורפת ההיא, על תלולית החול, בשלהי בית העלמין, ואיך תיעתעה בי מזכירת המערכת, ואיך השתופפתי מעל רשת המגן של משאבת הביוב, ואיך היה מוטל סיפורי לפני, רצוע ומאדים מעטו המחמירה של אבא, אני מתחיל להבין כמה קרוב הייתי למעוד בקיץ ההוא, כשכתבתי את סיפורי הראשון.