א. 🔗
מבעד לחרכי הירייה המקיפים את עמדת התצפית שלי סביב־סביב, ראיתי אותם קרבים ובאים. בשעה אחת־עשרה וחמישים נכנסו בתוך שער המוצב. יומן התצפית היה פרוש לפני ולא יכולתי לבוא לידי טעות במניין הזמן. הם החנו את המכונית הכתומה ליד עמודי הברזל של השער. פתחו את הדלתיות. סייעו איש לרעהו ואחר־כך נכנסו בזה אחר זה. אני הרמתי עיני אל בסיס המשקפת הענקית, אל המוטות החלודים של גג הפחים ושאלתי את עצמי, מאין יבוא עזרי? בּוּארון, שאת שמו הפרטי לא שמעתי אף פעם, כַּסְפִּי יוֹסֵף, בעל המכונית והמתנדבת השווייצרית שאספו בבריכת־השחייה של כפר־גלעדי, ג’נֶט הם קראו לה. אבל אצל בוארון נשמע שמה הגוי בצורה רכה יותר, צרפתית יותר, ז’נט. עלי לבחור בין השמות, כי היתה רק נערה אחת. מבטי נצמד אליה. נמוכה, רחבה מעט, שער בהיר ומתולתל ותרמיל ניילון צבעוני מבהיק בין ידיה. מתניה חגורות בחגור אבנט רחב מסולסל ומתושבץ. עם כניסתה הוצף המוצב ריח סכנה חריף ואני חשתי בהתגרות המכוונת ישר אלי, לבדי, בעמדת הפיקוד. כל שאר אנשי המוצב נחים או מסתתרים בחוריהם. והם מכניסים אשה אל המוצב ישר אל מול המשקפת האדירה שלי הקבועה בעמדת התצפית.
ממול, בכפר הנוצרי הגדול דֵיר־אֶל־גֶ’בּל רחשו דמויות. שריוניות כחלחלות של הצבא הלבנוני שטו מקצה העדשות עד קציהן, כאילו חותרות הן באיזה אגם תכלכל שהרים ירוקים נהדרים עוטרים סביב לו. הכנסייה העצומה, גוש לבן המצופה גג־רעפים כתום, ניצבה מעל הכפר והכבידה עליו במגדל הפעמונים שלה, בצלב המתכת המוזהב הנראה מן העמדה שלי כמו אנטנה עבת־קרסול. הפניתי גבי אל הכנסייה, אל החיידקים הרוחשים בתוך עדשת המשקפת וצפיתי, מתוך קיפאון גמור, במהלכי השלושה. אילו היה המחזור לראש־השנה מונח תחת ידי הייתי נוטל אותו, מוכנית לגמרי, וקורא מפיוטיו בלב רגש. היתה לי תחושה ברורה של מצוקה גדלה. חשתי פעמיו המרוחקים של איזה אסון מתרגש, אסון מפתיע כזה, הבא וגולש מעל הרכסים הסלעיים שמנגד, צונח בעמקים, מסתנן לתוך גושי הירק של מטעי התפוחים, חג מעל לגדר הגבול בין שדות המוקשים הנושקים לה וחומק בגאיות היורדים אל העמק הרחוק.
בוארון חבק את מתניה של המתנדבת והניף את ידו כאילו היה מורה דרכה, חושף בפניה את סודותיו הקטנים של המוצב שלנו, של מערכת הגבול שלנו. חששתי שעוד רגע יטפס אלי לראש עמדת התצפית ויבקש בחיוך מתחטא: “שמע, תעשה טובה, אתה הרי שולט בגזרה. תגיד משהו שהקטנה תיהנה. אולי אפילו באנגלית. הרי אתה המפקד. אתה איש משכיל, לא כמוני. אתה הרי לא פחח־רכב מרמלה, נכון?”
כספי, בעל המכונית, הישיר מהלכו אל חדר האוכל. הוא סלסל את צרור המפתחות שלו סביב כף־ידו. איזו הנאת ציפייה היתה צפונה בתנועותיו. הוא נכנס לחדר האוכל, צריף עלוב שהפחים בכתליו דופקים כמשוגעים עם כל רוח קלה, זרק את הדלת שתישאר פתוחה והחל טורח סביב תנור הגז. יום־טוב שני של ראש השנה היה ממתיק לו בחוץ. אוויר־הרים מתקתק ריחף בכל מקום. הסתיו כבר ניכר בכל, בצבעי החורש, בצלילות המראות, בשקיפות השמיים, בריחות המגיעים מדיר־אל־ג’בל. כספי יצא אל רחבת האספלט הקטנה שלפני חדר האוכל וזירז את בוארון: “בוא כבר בוארון, מה נתקעת אתה באמצע הדרך? בואו לחדר האוכל. נעשה חגיגה קטנה עם החמודה הזאת”.
“לך לך,” צעק והשיב לו בוארון, מעסֶה את עכוזה של השוויצרית הנמוכה, “לך תוציא את כל החברה מהחורים. תאסוף אותם בחדר האוכל. תעיר את המוצב המנומנם הזה.”
כספי פרץ והחל חג בין הפינות הנידחות של המוצב הקטן.
הקצין שלנו ישב עמנו אתמול, ביום הראשון של החג. הוא טרח והביא עמו את אשתו הקטנה, סטודנטית שקיבלה חופשה קצרה וטרחה למצוא־חן בעיני החיילים האדישים. הובאו יינות בקרח, בשרים עשויים, פירות הסתיו. הקצין פטפט אתנו שעה ארוכה. לפני שנסעו אמר לי:
“ודע לך שלמפקדת הגדוד יש תכנית שטנית.”
“כן?” שאלתי. “מה התכנית?”
“הם מתכננים לבקר בכל מוצבי הגדוד. עם המשפחות, נשים וטף. ומחר, אם ירצה השם, יום־טוב שני של ראש־השנה, כדאי שתתכונן. שלא יהיו בזיונות.”
“אבל זהו ביקור אזרחי.” טענתי כלפיו. “ביקור של רצון טוב.”
“כן,” אמר הקצין. “כך באמת נאמר גם לי. אבל אצלם לעולם אי־אפשר להיות בטוח. אני נותן לך עצת־ידיד ועוד בחינם. היזהר.”
הוא הרים את הסטודנטית הקטנה שלו שחבשה כובע־מצחיה נוגע ללב, ודחס אותה לתוך הג’יפ, אסף את רגליו הארוכות והפליג מאתנו. ואני – נשארתי עם הבחורים האדישים. עם המוצב הפרוש מסביב. עם השקט הנורא של שטחי־ההפקר.
איך אוכל להיזהר? האם הדברים בידי? מאין ישוב ויגיע עזרי? ואיזה יום יהיה מחר, יום־טוב שני של החג, יום סתווי שמתיקותו מחלחלת בעצמות? או יום רע ומתוח, יום של ציפיות אינסופיות לביקור המפקדה המבוששת לבוא?
רציתי נורא לשאת תפילה. אבל לפני היה פרוש יומן התצפית. בסדקים שבין שקי החול היו תחובים עיתונים ישנים וממול איים הגוש המבהיק של כנסיית דיר־אל־ג’בּל. וספר התפילות היה ודאי מושלך מאובק בחדרו הנעול של קצין הדת: אחד מאותם רשעים שבמקום לספק שרותי־דת לנצרכים הרי הם נוסעים ושבים, מכלים ימיהם בתככים קטנטנים כמו מכירה קמעונית של בקבוקי היין המתוק, ועוסקים שעות, בטלפון, בגביית הפרוטות המגיעות להם בעבור הבקבוקים הריקים. ונפשות כמו שלי, המפללות ממש לסיועם, מופקרות לחסדי המקרה ונידונות להתפלש במצוקתן. אפילו כשמתניים רכים ורחבים־מעט מופיעים בשער המוצב ונעים באיזה ערסול מגָרה אל פתח צריף האכילה.
ב. 🔗
בוארון פתח לרווחה את דלתות הפח של חדר האוכל וקרא בקול רם: “ארוחת צהריים חגיגית עם הפתעות.” הבחורים, שהצטופפו ליד הכניסה, צחקו. כספי אמר לבוארון: “אני מתחיל להכין את המרק. שים עליה עין, שמור עליה מפני הטורפים ואל תשכח להזהיר את המפקד.”
כל העמדות ננטשו בבת אחת. אני נותרתי לבדי צופה בעמדת התצפית. מלפני דיר־אל־ג’בל ומאחורי המוצב הקטנטן, השער, המכונית הבוגדנית של כספי והכביש. הכביש הצר המתפתל, החומק בין מטעי־תפוחים שעליו תופיע עוד מעט שיירת הפיקוד של הגדוד: המג“ד ואשתו, הסמג”ד וילדיו. הקמב“ץ ומשפחתו. הקמ”ן ובני לוויתו. ומי יודע כמה ספחות נספחו אליהם? קציני האפסנאות והחימוש, נהגים, חובשים, טבחים? לאיזו שיירה ענקית עלי לצפות? ומה עלי לעשות כשכל חיילַי מתפרעים בשל איזו נקבה שווייצרית שֶׁמשוה ממי־התכלת של בריכת השחייה?
כספי התייצב מתחת לעמדה ופתח במשא־ומתן, מחוצף ומרושל כדרכו: “תראה, המפקד, גם אם לא תבוא זה לא יהיה אסון. אבל בשביל לא לפגוע בנימוס אני מזמין אותך.”
“אתה,” אמרתי לכספי, “אתה סלק קודם את המכונית שלך החוצה.”
“אני,” אמר כספי. “משתמש במכונית שלי לטובת כל המוצב.”
“אתה,” אמרתי, “אל תהיה לי נציג הציבור. סלק את המכונית מחוץ לשער. ואחר־כך סלק גם את הבחורה.”
“בוארון אמר שיהיו אתך בעיות,” אמר כספי. “שאתה תהיה נוקשה ולא־מבין.”
“בוארון צדק,” אמרתי לכספי, “אתה רוצה לסלק אותן אחת־אחת או את שתיהן ביחד?”
כספי לא השיב לי. העווה פניו כלפי מעלה באיזו העוויה של סרבנות, והחווה לי בידו מחווה מזרחית שלא היה ספק בפירושה.
הוא התרשל בסנדליו אל הרחבה ואמר לבחורים. “המפקד הזה עם הבעיות שלו.” הם חדלו לרגע מפטפוטם והפנו את ראשיהם אלי. אחר־כך נכנסו לחדר האוכל והחלו להכין ארוחת־צהריים חגיגית.
עכשיו הופקרתי לחסדי סמכותי, לחסדי הטלפון ולחסדי תורשת־החֵימות המשפחתית שלי. מבחינת סמכותי היה בידי להעלות את כל סרבנַי על טופס. פשוט אגיש נגדם תלונות והם כבר יישפטו כדין, ושוב לא יאספו נוודית מפוקפקת אל תוך המוצב בניגוד גמור להוראות, ובניגוד גמור למה שרק ניתן להעלות על הדעת. הרי היא באמת אזרחית זרה. ואולי כוונתה להרע. אולי היא מטמינה בין כלי־החמודות שעל גופה מצלמה נסתרת? או מפות סודיות? או מכשירי הקלטה וזיהוי נעלמים?
והטלפון גם הוא ידיד נאמן לעת צרה כזאת. שיחה אחת והמ“פ, בבניין המשטרה הסמוך, ממהר אלי בתוך הג’יפ החופזני שלו. ומפני המ”פ יש להם פחד. והוא יידע איך לנהל דרכיו אתם. ואני אולי אפטר רק בנזיפה בלתי־נחשבת. ממילא אין בי שום רצון להיות מנהיגה של כנופית חמדנים כזו, שבִּן־רגע, אם רק תיַחֵם אותם המתנדבת השווייצרית, הם עשויים להפשיטה על הרחבה, ולערוך עמה מחזה־עילוסים שכמותו טרם נראה בין ההרים החרישיים הללו. איך אוכל לעצור בעדם? ואני, גם אני רק בשר־ודם, לא כן? ואיך אוכל לדבוק במשקפת המאובקת ולהשקיף בדבקות מבעד לגדר־המערכת כשמתחתי, על המשטח, מתפנקת לה בעירום לבן ובשרני האורחת הבלתי־קרואה?
אבל יותר מכל יֵרְאָה אותי תורשת־החֵימות שלי. אם אתחיל להתרגז כבר לא אוכל להירגע. הרוגז יחלחל בי ללא־הרף. ממעמקים יעלו בועות־רתחתי אל ראשי. דמי יֶחמר. מסיכה אדומה תתנוסס לפני עיני, ואני אהיה שבוי כולי במסורת המשפחה שלי. אבא היה רגזן שכזה, שכאשר היה הרוגז תופסו היה מכופף סורגי־חלונות. גם על סבא שמעתי סיפורים בימים רחוקים. כל־כך בעל־רוגֶז היה, שכאשר הֵפרו תלמידיו את בריתם ופרקו עול־מצוות מעליהם אחזו השבץ מחמת הכעס.
אני מחוויר. הדם בעורקי מתחיל להשתולל. אילו היה כספי עכשיו כאן לידי הייתי ממולל אותו עד דק. ובוארון שהיה אץ לעֶזרו היה עף מהעמדה לכל הרוחות. מפר־סדרים שכמוהו. מיַחֵם מתנדבות מלוכלך. אני עוד אתחשבן אתו על הכול.
ועד שאני מכרסם בשרי בשינַי ומתקשה להחליט במה אבחר: בסמכותי שנופצה, בטלפון שיעזור אבל גם יבייש, או בצעדי־זעם שאי אפשר לצפות את סופם, הגיע כספי אל העמדה ובחיוך חנפים מתחנחן אמר לי: “המפקד, בוא. אתה מוזמן לארוחה החגיגית.” ואני, עין בעין עם חיוכו המרושל, בולם את חמתי המשתלחת אמרתי לו: “כספי, אתה יודע שאני אתפרץ עוד רגע. מה זה צריך להיות החִנגא המטורפת הזו?”
“אל תגזים בבקשה,” אמר כספי, “כבר סידרנו לך מחליף שיישב במקומך בעמדה עד סוף החגיגה.”
“והביקור?” אני פולט בחיפזון. “וכל הגנרלים שיבואו עוד מעט? וכבודי הרמוס? והבחורה הזו שנטפלתם אליה?”
“מה אתה נחרד כל־כך?” השתומם כספי, “רד למטה ונעשה חיים. הרי נשאר עוד המון יין מאתמול.”
“והחלות?” שאלתי אותו, “ומתנות הוועד־למען־החייל?”
“הכל ישנו,” צחק לי כספי בפני, “והנקבה הזו מבשלת מצויין. בוא, רד כבר, כולם מחכים.”
“אתם מורידים אותי שאולה,” אמרתי לכספי, “תאר לעצמך ששיירת הפיקוד הגדודית, בלוויַת הנשים והטף, תופיע לפתע באמצע ריקוד הבטן של השווייצרית הקטנה?”
אבל כספי כבר רץ למטבח ולא טרח להשיב לי. ואני, כָּנוּעַ כולי, נגררתי אחריו.
ג. 🔗
בוארון ערך את השולחן והושיב את האנשים בסדר קפדני. בתוך המטבח הצר שקשקו כלי הנירוסטה וז’נט האסופית התהלכה ביניהם כמו השְׂררָה בעצמה.
“מה יהיה. בוארון?” שאל מישהו, “הרי היא מערבבת ללא־תקנה בין כלי־הבשר וכלי־החלב.”
“אין דבר,” אמר בוארון וחפן את עכוזה של ז’נט בידו, “היא כולה בשר, ועוד מעט, אחרי האוכל, היא תהיה כולה חלב.”
על השולחן הניח בוארון את שיירי היין מאתמול. ובאמצע השולחן הונחה החלה התמימה. ובוארון אמר, “אל תתביישו חברה. מי שיתחשק לו פשוט שיקח אותה וְיִבְצַע אותה בעצמו, באצבעות.”
“הכל על השולחן, בוארון?” שאל כספי, “ואיפה הבשר?”
בוארון יצא מן המטבח, נושא את האסופית המבוהלת בידיו. “הנה הבשר כספי,” אמר, ושחרר את ז’נט אל המטבח. “רק סבלנות חברה, סבלנות. צריך לאכול טוב, להתקלח טוב, ולאט־לאט להתחמם.”
“ואחר־כך,” שאל כספי, “מה יהיה אחר־כך?”
“אחר־כך,” אמר בוארון. “תהיה רחצה משותפת במקלחת. ואחרי הרחצה צילומים משותפים.”
“ואחרי הצילומים?” שאל כספי.
“אחרי הצילומים,” אמר בוארון, “אם המפקד יסכים, יעלה עליה כל אחד בתורו, בתוך הקיפוד המזרחי, איפה שמונחים המזרונים הקרועים.”
ואנחנו רכַנּו על השולחן וסעדנו סעודת־צהריים משביעה. יום־טוב שני של ראש־השנה חלחל מבעד לחלונות הפח הפרוצים, אוויר ההרים הסתווי היה כל־כך מתוק עד שנתפתיתי להאמין שאני במקום אחר, מסב ליד שולחן אחר. הבשר והיין מוגשים בזה אחר זה. עצמות מכורסמות נזרקות לאחור. ומישהו יושב בין הסועדים, בראש השולחן, ויודע שעם תום הסעודה האחרונה הזו של יום־טוב שני מזומן לו מה שרדף אחריו בכל השבועות האחרונים. ועכשיו, בין פירורי החלה המרוטבים ביין־הקידוש הכל סוגר עליו. והגזר כבר נפסק ויד כבר מתרוממת ואין להשיבה. מדיר־אל־ג’בל עלו קולות נעימים. אפשר היה אפילו לדמות שצלילי פעמונים מתפשטים בתוך האוויר החרישי. מעל הגוש הלבן מזהיב הצלב המבהיר ואינו פוסק מלרטט בתוך העדשות העצומות של המשקפת. ואני, איני יודע מה מקור הריטוט של הצלב המוזהב, האם מקרני השמש הרועדות מעל לעמקים צופני־הסוד, מעל שטח ההפקר הבוגדני? אולי מרטט הצלב מקול הפעמונים העולה ממגדל הפעמונים הצמוד אל קיר הכנסייה?
“ז’נט, תביאי עוד יין.”
“ז’נט, תביאי עוד חלה.”
“ז’נט, המרק שהכנת הוא תאווה לחך.”
“ז’נט, אסופית נחשקת שכמותך, כמה טוב לאכול מתוך ידַיך.”
ובוארון יושב ונהנה ממציאתו המקסימה, עוקב אחריה בעיניו, אומד את מידותיה, שוקל את טובהּ, כאילו הוא סוחר־טלאים המשביח את טלאיו לפני שהוא שולחם אל בית השחיטה.
“וזה עוד כלום, חברה,” אמר בוארון מתוך ההנאה שז’נט גרמה לו, “אתם עוד תראו למה היא מסוגלת באמת. אחרי האוכל, במקלחת. תראו. יצא שם עשן.”
והוא חפן את שדיה. אימצם אל זרועותיו וצחק. “שרמוטה כזאת לא מצילים כל יום מתוך הבריכה, מה כספי?”
כספי תקע פניו בתוך צלחת המרק, פניו האדימו הוא החל מנטף טיפי־זיעה.
“אל תתרגש, כספי,” אמר בוארון, “יש עוד זמן. אל תרטיב כבר את המכנסיים.”
קהל הסועדים פרץ בצחוק נבוכים ובוארון אמר, “קדימה, ז’נט. תראי לנו מה שאת יודעת.”
האסופית השווייצרית יצאה ובאה בין השולחנות למטבח ללא שום מבוכה, פיה מחייך, עיניה לחות מעט, ויצורי־גופה מפרכסים לצאת מתוך בגדיה הקלים. היא עמדה לפני כל אחד, תלתה בו מבט טוב ושאלה בעיניה אם היה רוצה עוד מלח, עוד פלפל, אולי פלח־לימון. בוארון שמר לה מקום־כבוד לידו, ממש בראש השולחן. אבל היא לא מצאה לה אפילו רגע פנוי כדי לשבת ולמלוך לעת קצרה על סעודת החג האחרונה שלנו. מרוב טרדות וטרחות גם לא עלה על דעתה שיפה היה אילו היתה מסבה, לרגע, אל מול עינינו הרעבות. ואולי גם היתה מתגמגמת בין המסובים איזו שיחה עילגת בלשון הנוודים הבינלאומית. ואולי גם היינו מגלים מה עשתה בצל המים המכחילים בבריכה של כפר־גלעדי.
“כספי,” זעק בוארון, “אל תטרוף אותה בעיניים. תשאיר גם לנו משהו.”
ובתוך הצחוק המאולץ ששטף מסביב לשולחן נשמעה פתאום צעקתו של מחליפי מעמדת הפיקוד:
“המפקד. בוא מהר. המג”ד על הקו."
זינקתי אל העמדה מבעד לחלון הפרוץ. השתופפתי והתנשפתי כמשוגע ליד השפופרת הלחה. כן. כן. זה אני. מפקד המוצב. כן המפקד, חג־שמח גם לך ולכל בית־ישראל. כן. תודה, אנחנו מבלים יפה. כל־כך יפה שמתחשק לנו שהחג לא יעבור בכלל. כן הגזרה שקטה נורא היום. כנראה לכבוד החג. כן, אני שומע. אתם מתעכבים אצל המ“פ ותאכלו אצלו צהריים. מצוין. אני אומר וקולי רוטט כמו הצלב המוזהב התלוי בהר ממול. כל השיירה התעכבה? אני מבין, אתם בדרככם אלי. מתי תהיו כאן? מצוין, זה באמת הרבה זמן. נתארגן, המג”ד, נספיק להתארגן. ולהכין קפה לכל השיירה? יופי. חג שמח גם לך. להתראות.
ובדממה הסתווית הדבשית שבאה לאחר השיחה ישבתי כהלום וחיככתי לאטי את ידי בתנוך־אזני. שומר פתאים אדונַי. מחלץ טיפשים אלוהינו. מציל בורים ובערים המטילים צווארם, במו־ידם, אל הסד. אבל זוהי רק ארכה שקיבלתי, מתנת־חסד. והאיום על צווארי עוד לא הוסר.
ומתחתי, מתוך צריפון הפח שמעתי את בוארון נותן פקודות בקול רם: “ז’נט, עכשיו רוחצים כלים. בואי מותק, אני אראה לך איפה הליפה איפה הסבון ואיפה נחבאים כאן המים החמים.”
ד. 🔗
ממרום שבתי, בין הטלפון לטלסקופ, השקפתי על מוצבי הקטן. את מחליפי שילחתי לחדר האוכל שייהנה מן השיירים, ואולי גם יתמזל מזלו להדיח כלים תחת ידיה הלבנות של הבחורה הטרמפיסטית. מלמטה צעקו שהכול נגמר כאן בצריף האכילה, ועכשיו עוברים, בסך, איש איש וכיסאו עמו, לפתח המקלחת. הנוודית המכוּנמת הזו היא מזלי ואסוני. אם תתארך הארכה שקיבלתי, אֶנצל. ואם לא, אם אופתע פתאום, באמצע הרחצה, כאשר ערוותה המכונמת מעלה קצף ובוארון משפשף את עורה עד לכאב, אז אקָרא אל המג"ד, אני לבדי, בלא איש מאנשי המוצב שלי עמדי. אני לבדי אצטרך לעמוד בפניו, להשיב על שאלותיו המביכות, לחשוף את הצילומים שאני מסתיר בחיקי מאז הרחצה הפומבית. ומה אומר לו? שדנדוני הפעמונים של הכנסייה בדיר־אל־ג’בל גרמו לי שאתכחש לתפקידי, שאתבהם עם כל אנשַי, מעל לערוותה המקציפה של הבחורה, שצלב־החזה שלה, המוזהב, המיטלטל בין שדיה שעורם העלה חדודיות, נראה לי לפתע כמו צלב הכנסיה הענק הנישא מעל ההרים שממול?
ומן המקלחת הפתוחה שמעתי את קולו הדואג של בוארון:
“כספי, בחייך, צריך לדאוג לצלם.”
וכבר כספי רץ בין אנשי המוצב שהציבו כיסאותיהם מול פתח המקלחת, לארגן לבוארון צלם.
“צלם,” קרא כספי, “איפה הצלם שהתפאר במצלמה היפה שלו?”
ועד שכספי מברר ומדייק מיהו באמת הצלם והיכן החביא דווקא כעת את המצלמה היפה שלו שהוא נושא עמו תמיד לצבא, התייצב בוארון בפתח המקלחת, עירום כולו, ואמר לקהל הצופים:
“רבותי, היא תופיע בפניכם מיד. עירומה כולה. אני מבקש בלי ידיים ובלי התנפלויות. גם ככה היא נורא מבוהלת.”
“הי בוארון.” קרא מישהו. “שתיזהר ממנה. שמעת פעם על כינת־הערווה?”
מלמעלה, ממקום תצפיתי הנוח אני שומע את הצלם מסביר באריכות:
“לי יש כלל, תמיד המצלמה אתי. אף פעם אי־אפשר לנחש מה באמת יקרה. היא כבר ליוותה אותי בכמה מלחמות. ועכשיו, הטרמפיסטית העירומה הזו. ידי כבר מרעידות מרוב חשק להפעיל את הצמצם.”
בוארון שב והתייצב בפני קהלו. חפיסת סבון חדשה בידו. על שכמו זרוקה מגבת, ואמר:
“רק רגע חברים. היא מיד תתרצה. אבל בחייכם, בלי ידיים. אני לא רוצה להבהיל את הקטנה.” ואז נפלה דומייה בין הבחורים. לאטה פסעה ובאה הבחורה השווייצרית, עירומה כולה, מנטפת מים שבוארון כבר הספיק להזות על גופה. היא היססה, נעצרה בפתח, ואחר־כך הלכה לאטה לעבר הצלם. ושם, אצל הצלם, היא רכנה והוא הסיר בתנועות רכות מעל צווארה את תליון הצלב המוזהב שלה, אחר־כך ליטף את שדיה, ואז היא הסתובבה והושיטה לו את ידה הלבנה, והוא חלץ ממנה, לאט ומתוך התרגשות, את שעונה הקטן עם שרשרת הזהב הדקה.
והיא קמה מאצלו, החליקה בכפותיה על בטנה, בפניה פשט חיוורון. וכאילו אינה חשה כלל במי שיושבים לפניה בפיות פעורים. וכאילו אינה שומעת כלל את מלות הזירוז הגסות של בוארון, הזדקפה וניערה מכתפיה את טיפות המים. האוויר היבש הסתווי העביר צמרמורות לאורך גבה, עשה תלוליות בערפה ותילם את העור העדין שבין שדיה. מאחוריה החל הצלם שהתאושש לבקש לו תנוחות צילום מרגשות. אבל הבחורה לא פנתה לאחור. כמשייטת בתוך מסכים שקופים שאינם נראים לצדם החיצון הניפה ידיה. וכמרקדת טפפה הלוך ושוב בין הכיסאות. אחר־כך סבבה על עמדה פעם ופעמיים. אחר־כך הניחה ידיה במצולב וכיסתה את המשולש הכהה של ערוותה. אחר־כך ליטפה כמהורהרת את עגבותיה הלחות וכופפה את ראשה כמשלימה עם דינה ובחשאי חמקה אל המקלחת. שום קול לא נשמע מסביב, רק הד פעמונים רחוק מן הכנסייה שבהר, וצלילם הקשה של המים בהתנפצם אל רצפת הבטון. ובוארון אחז אותה מצד גבה ומשך בה לאט אבל בכוח אל תוכה המוצל והאפל של המקלחת.
אחרי כמה רגעים דוממים יצא בוארון אל הפתח. עטוף בחפזה במגבת הצבאית. כמו איזה פרא שבא במרוצה מן ההרים.
“כספי.” אמר בשקט. “כספי, בחייך, רוץ תביא לפה את המכונית.”
כספי קם מכיסאו שבפתח המקלחת, לא אמר דבר והלך אל המגרש להביא את המכונית.
“מהר,” קרא אחריו בוארון.
עקבתי אחר הילוכו המרושל, אחר פניו הסמוקות, הוא התקשה מעט לפתוח את הדלתית. ידיו היו אחוזות במין רעדה משונה.
בוארון חזר והופיע בפתח עם הבחורה. היא היתה לבושה בחיפזון. חולצתה הקלה היתה רטובה לגמרי. ומחצאיתה עוד ניגרו הטיפות. היא היתה חיוורת ועל פניה מונח מין חיוך קבוע שאינו משתנה.
“מה אתם מביטים בה כמו חזירים?” התפרץ בוארון על הצופים. “לא ראיתם נקבה עירומה מתרחצת?” והוא התלקח פתאום באיזה זעם לא־מוסבר. הוא בעט בכיסאות, הפך אותם והטילם הרחק על האספלט. הבחורים קמו נבהלים, הצטופפו, ומין המיה עלתה מלמטה, עד ששיערתי שקטטה גדולה מתקרבת. אבל כספי התניע את המכונית, תמרן עד לפתח המקלחת ובוארון אמר, “בואי ז’נט, בואי מוֹתק, נחזיר אותך לאיפה שבאת.” ופתח לפניה את הדלתית ודחק בה פנימה אל המכונית.
אני לא אמרתי כלום. פשוט הייתי מאושר. מן השמיים שוב דאגו לי. שומר פתאים אדונַי ומציל בורים ובערים. זכיתי ומלאכתי נעשית על־ידי זרים. בוארון המיוחם שלבו נהפך פתאום, וכספי, הממלא אחרי כל דבריו במין מסירות שפלתנית, וקהל סרבני, חיילי המוצב הצמאים לערוותה המכונמת של הבחורה.
מן המכונית עלה קול של היאבקות והבחורה זינקה החוצה, כאילו יש מי שרודף אחריה. ובוארון כבר פרץ ויצא אליה. אבל היא ניגשה אל הצלם והרכינה לפניו את ראשה המתולתל. שוב נפלה דומייה מוזרה על המוצב כשרכס הצלם על צווארה את תליון הצלב המוזהב ואחר־כך כשהחליק על ידה והידק אליה את שרשרת שעונה. ולבסוף ליטף את ערפה ליטוף ארוך, עד לשרשי שערותיה הבהירות עד שבוארון קפץ וחטף אותה בפראות ותקע אותה לתוך המכונית וצרח בקול גס ונשבר:
“סע כספי. בחייך. סע כבר מפה.”
ה. 🔗
כשיצאה המכונית מבעד לשער המוצב השפלתי עיני ליומן התצפית. השעה היתה מעט אחרי ארבע. כמעט חמש שעות חלפו מרגע כניסתם המשולשת אל המוצב. איך מיהר הזמן לחלוף, כאילו שבוע נסע ועבר. יום־טוב שני של ראש־השנה היה נגרע לאטו אל תוך הערב המתקרב.
אחרי שעה קלה צלצל אצלי הטלפון בעמדה.
“אני רוצה את מפקד המוצב.” אמר הקול בטלפון.
“מדבר,” אמרתי.
“שמע, ידידי,” אמר אלי הקול הטוב בטלפון, “שיירת־הפיקוד בדרך אליכם. תשתדלו להשאיר עליהם רושם טוב.”
“תודה,” אמרתי בטלפון למֵיטִיבִי. “באמת תודה ובאמת נשתדל.”
הודעתי לכל חיילי המוצב על הביקור הצפוי. לא היה עם מי לדבר. האנשים ישבו או שכבו מהורהרים, מותשים, ולא שמעו מלה ממה שאמרתי. כספי ובוארון טרם שבו, ועל העמק המתכסה צללים היתה נסוכה דממה כל־כך מתוקה, עד שלבי חישב להתפוצץ. במורדות הכהים כבר מאירים נרות החצָבים, וזריחתם בלילה עוד יפה פי־שבעה. מה יהיה כשתבוא החשיכה ותכסה את מטעי התפוחים?
בתוך עינַי כאילו נצרבה גלופה צבעונית. וכשהסרתי את עיני המאומצות מעדשות המשקפת ריצד לפניהן תרמיל הניילון הצבעוני שהבחורה כיתפה. אותו תרמיל שכמעט נשכח במהומת־הדחיפות של בוארון.
אבל הצלם רכן ממש מתחת לגלגלים. רץ מעט אחרי המכונית והשיב לבחורה את תרמילה. גוש שערותיה הבהיר, המתולתל, כמו על סרט הצילום, נשאר כמו מסלול מואר ומטושטש מעט. והנתיב הדק שבו היטתה את ראשה, הַטָיָה נאה כל־כך, מעל גופה שהיה נמוך וקצת רחב מדי. האם הצליח הצלם לגלוף את כתמי־הצבע האלה במצלמתו? ואיפה הוא מתחבא עכשיו, כשאפשר לראות רק זבובים מנתזים מעל ערימות האשפה, וברחבת האספלט המרוקנת מחטטות ציפורים אחרונות?
נשאתי עינַי אל השמיים המתאפללים לאטם, וקראתי בקול: את מי שוב מיניתם לי לדואג? ואחר־כך נאנחתי אנחה ארוכה וקולנית. היתה בי הרגשה שהסתיו הקרב מציף אותי בזהבו. ואז ירדה והגיעה שיירת הפיקוד שהתאחרה.
הילדים הצטהלו כמו טלאים והתפזרו מיד בין הגבנונים של המוצב. הכל היה יפה בעיניהם למחבואיהם, הקיפודים, תעלות הקשר. מקלטי הלוחמים. בריצתם המשולחת איימו להגיע אל הגדר ואולי גם לחלוף אותה ולהיתקע, חסרי־אונים ומפללים להצלה, בתוך הרצועות השוממות של שדות־המוקשים.
המג"ד קרא לי, שחרר את פמלייתו לסיור־ללא־חובות, והתהלך אתי כחבר לרוחב המוצב.
“החיילים בסדר.” אמר לי. “גם המטבח מבריק. נראה כאילו יש לכם כאן עקרת־בית מנוסה.” לא השבתי. זכרה של הבחורה המגורשת בחוזק־יד עוד היה טרי בזכרוני. איזו זווית־ראייה משונה יש למג"ד. ודאי, היתה לה יד טובה, לטרמפיסטית השווייצרית.
הילדים מצאו כדור. החיילים הצטרפו אליהם ועל רחבת האספלט השתלהב משחק קולני והפכפך. הקצינים ביקשו ממני לעלות אל התלולית ולהסביר לבני־משפחותיהם על הגִזרה. ואני אמרתי, “טוב, אבל מהר. לפני שהחג ייצא.”
עלינו אל התלולית. מטעי התפוחים נתנו ריח נפלא. עם הרוח הקלילה הגיעו מדיר־אל־ג’בל קולות חיים וקרובים כאילו הכפר משתרע קרוב, ממש מעבר לגדר הגבול.
“פינת־חמד זו,” פתחתי להנאת מאזינַי, “היא דוגמה אָפיינית לגבולנו החדש עם לבנון.” מישהו שאל על הגוש הענק של הכנסייה, על הצלב המוזהב. ואני הסברתי הכול באורך־רוח. גם הדממתי אותם לרגע, לנסות ולשמוע את צליל הפעמונים. הנשים היו לבושות בגדי־חג, מטפחות צבעוניות, הן היו נרגשות וגילו עניין רב בצריף האכילה שלנו, בטורים המבהיקים של כלי הנירוסטה. במקלחת הפרוצה.
“אולי נשתה קפה?” הצעתי, וכולם התקבצו מול פתחו של צריף האכילה. ובעוד הילדים משחקים ומתרוצצים על קדקוד הקיפוד המזרחי, ובעוד הם מזדחלים אל תוכו פנימה. מושכים ושולפים מתוכו את המזרונים הקרועים. שעשעתי את חבורת המבקרים שהתקבצה מסביב לקפה.
“ואיך עבר עליכם החג?”
“מצוין. נפלא. חג כזה איננו זוכים לחוג בבית.”
“ומה עשיתם במשך כל היום? לא הוכיתם בשיממון?”
“לא, בכלל לא. קיימנו שגרה ולא השתעממנו. גם חיכינו לכם. בשרנו נאכל מרוב שחיכינו לכם.”
פמליַת־המג"ד צחקה. עבר עליהם יום סיורים מרודף ומעייף. הם טולטלו בכבישים הצרים לאורך הגדרות, תקעו עיניים נבוכות בטלסקופים. הילדים השתעשעו והם כילו את יום־טוב שני של ראש־השנה בנסיעה, בחיוכים אל החיילים המתקבצים סביבם בכל מקום, בשיחות־עידוד, כמו זו שהתנהלה עכשיו, בנחת של לפנות־ערב ליד קנקן הקפה והספלים.
האפלה הסתווית התגברה, והמג"ד החליט לצאת לדרך. האנשים התקבצו ונדחסו במכוניות. הילדים נאספו, נגערו ונארזו להמשך הדרך. אני נפרדתי מהמבקרים וטיפסתי אל עמדת התצפית. מעל ההר גלשה האפלה באשכולות. ביישובים הנישאים כבר ניצתו פנסי הגדר. וממול, מן הגוש הכהה של כנסיית־דיר־אל־ג’בל החלו להבהב אורות־אִשים אדמומיים.
מה קרה לבוארון? מה קרה לכספי? שאלתי את עצמי. מדוע בוששה מכוניתם לשוב?
השיירה העלתה אורות והחלה בנסיעה אטית. הילדים בירכונו בקולות רמים ומן החלונות נפנפו הנשים במטפחות. היתה הרגשת פרידה מעיקה. ממש לפני השער עצרה המכונית הראשונה. מולה גלשה וירדה המכונית של כספי. המג"ד כיבה את המנוע. ואני, מעמדת ההאזנה שלי שמעתי אותו קורא:
“בוארון, כספי, מה שלומכם? איך עבר עליכם החג?”
“נהדר המפקד.” השיב בוארון. “איך אתה זוכר את השמות שלנו?”
“פרצוף כמוך קשה לשכוח.” אמר המג"ד. “חסרת כאן לילדים.”
“אני מצטער.” אמר בוארון. “היתה לנו נסיעה דחופה.”
“להתראות.” אמר המג"ד, “ותפנו את הציר.”
“כן המפקד.” אמר בוארון. ובתוך החשיכה חלפו כל מכוניות השיירה על־פני כספי ובוארון. הם ישבו במכונית, מוארים וחיוורים ולא השמיעו שום קול.
פעמוני־הכנסייה דנדנו באפילה וריח התפוחים המתוק פעפע לתוך העמדה. ואני שבתי וראיתי כמה נרגש היה הצלם, כשכרע ורכס את תליון הצלב המוזהב לצווארה החיוור של הבחורה. וכמה רטטו ידיו כשהידק לאמתה את שרשרת שעונה. וכמה רחבו אישוניו כשרץ אחריה. ותרמיל הניילון הצבעוני שלה מתנפנף בזרועותיו. שבתי ושמעתי אותו קורא:
“ז’נט. אסופית נחשקת שכמותך. כמה טוב לאכול מתוך ידַיך.” ואחר־כך היה עלי למהר ולהכין את רשימת השומרים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.