א. 🔗
מיד בצאתי מארוחת־הצהריים נתקלתי במ"פ. הוא משך אחריו את התאומים. רגליהם הקטנות שקעו בחול ואפשר היה לחוש שהוא מתכעס עליהם. החול החם צרב את כפותיהם הקטנות והם דילגו על מקומם כשנעצר מולי.
“טוב שפגשתי בך עכשיו,” אמר אלי מתוך רוגזה קלה, “אני רוצה שתכין לי מסיבה יפה להערב. מסיבת־סיום אמיתית. מסיבה שתהיה על רמה. נראה מה אתה יודע לעשות באמת”.
הדם פרץ לראשי. רוגז סתום ועכור שהיה עולה בי בראותו את המ"פ או בשמעי את פקודותיו המפותלות, חמר בתוכי עד פעפוע.
“אני לא סמל־תרבות שלך,” אמרתי לו. “ואני לא אכין לך שום מסיבה.”
“אתה תעשה מה שאמרתי לך,” שאג עלי, “ואל תהיה לי תלמיד חכם כזה. ואם אתה רוצה להיות חכם, שתהיה חכם בבית.”
“אני לא אכין לך שום מסיבה,” חזרתי בעקשנות.
“אתה עוד תשלם על כך,” התפרץ המ"פ ועקר את תאומיו בכוח מתוך החול. “אתה עוד תבוא ותזחל לי על הברכיים.”
“אני מוכן לשלם,” אמרתי לו, חוזה במין הנאה משונה איך הוא נפתל עם רוגזו ועם הילדים המבוהלים. “אני מוכן לשלם כל מחיר שבעולם”.
“אני לא מוכן לשמוע את סירובך,” אמר המ"פ, “אתה תעשה את המסיבה, ואת החשבון ניישב בינינו אחר־כך.”
“שום מסיבה לא תהיה,” צעקתי אחריו. הוא התרחק בתוך החול החם מושך אחריו את התאומים בעצבנות. הילדים הפנו אלי את פניהם המלוהטים מחום. הגופיות הקטנות שלהם היו רטובות ממיץ־ההדרים המלאכותי שנשפך עליהם בארוחת־הצהרים. בתוך האוהל הלח והמחניק שנמתח להיות חדר על החוף.
“שום מסיבה,” אמרתי לעצמי, “שום מסיבה, לא אעשה בשבילך שום דבר. מספיק הזחלת אותי, די לי מכל הדברים שהייתי צריך לעשות כדי למחות את עקבות טיפשותך, נמהרותך, ואותו חוסר־סבלנות מחפיר שלך.”
פניתי לעבר הים, ים־הצהריים רבץ כבד, שמנוני. אדי־חום קלים הוסעו לאורך המפרץ עם הרוח. מרחוק אפשר היה לראות את הרכס הכרמל מרקד בתוך אוויר הצהריים. צללים של אניות ניקדו את פני־הים המבריקים, ידי רעדו מרוב רוגז, שוב החמצתי את ההיתקלות. שוב עלו אל גרוני מחסומים בלתי־צפויים וחסמו את מה שבאמת רציתי לומר לו. עוד יבוא הרגע, שעשעתי את נפשי, ואומר לו את כל המלים הרעות המצפות לו בתוכי. אה, חלאה שכזו. מחנק לח כזה. ולמה תמיד הכול מתגלגל לידי שיתוק־פה מחליא כזה? באוהל המלוהט שכבו החברים על מיטות־השדה. בגדי־הים והמגבות התנפנפו על החבלים כמו נסי אניות צבעוניים.
“נו מה?” שאל מישהו, “שוב נתקלת במ”פ?"
“ראיתם?” שאלתי.
“ראינו וגם קצת שמענו. אבל לא יכולנו לשמוע הכול. הרוח הפריעה.”
“וגם רעש הגלים,” הוסיף מישהו. “גם הוא הפריע.”
“לא הפסדתם שום דבר.” אמרתי. “הכול היה כרגיל. הוא מתרתח עוד לפני שהוא שומע מה יש לי להגיד. חבל לי על התאומים שרגליהם נצלו בחול הרותח.”
“אתה אל תרחם על התאומים” אמרו לי החברים, “אתה מוטב שתרחם על עצמך.”
“הפעם לא אשתוק לו יותר.” אמרתי.
“הפעם הוא יתנקם בך. עוד תראה.”
"כל נקמה שבעולם, צעקתי אל עבר מוט־האוהל המרכזי, “כל נקמה שתעלה על דעתו. העיקר לגמור כבר עם השיעבוד המשתק הזה.”
“שרק לא תצטער. מי יודע לאן הוא יכול לזרוק אותך,” אמרו החברים.
התפשטתי מתוך רוגזה. הכול היה מלא בגרגרי־חול קטנים.
מיטת־השדה, הסדין, הלבנים הארוזים מתוך התרמיל.
“לא אכפת לי לאן אזָרק!” אמרתי, “בכל מקום יהיה לי יותר טוב.” האמת היתה שלא נתתי דעתי אף פעם מה יהיה לאחר שיתפוצץ הכול. לאחר שתתרחש סוף כל סוף ההיתקלות המצופה עם המ"פ. היתקלות אחרונה, איומה, שאין שיבה ממנה. שנינו נירק אש מתוך נחירינו, ונשמיע מלים פוגעות שאין להן סליחה. הוא יסמיק כסלק, הרוק יקציף בשולי־שפתיו,ידיו השעירות יתפתלו סביבי כנחשים. ואני? אני כמנהגי תמיד אחוויר עד לובן. אישוני יתרחבו, יובש משונה יתפשט בתוך פי, יצמית את לשוני, ומין ענן ערפלי יסובב בתוך ראשי וישכיח ממני את כל המון המלים המחכות זה חְָדשים להתפרץ. ומול תנועותיו המאיימות אעמוד לי שם נטוע בתוך החול הלבן, רגליו מתחפרות בתוכו, ואני שונה וחוזר מלה אחת או משפט אחד. בקול חדגוני, משעמם ועקשני.
הטלתי עצמי על המיטה. הזיעה פרצה בכל גופי, לא היה באוהל שום דבר שיצנן אותי. ובחוץ היה חם עוד יותר. לא היה לאן להימלט מהחום, מהזיעה ומדבריו המקנטרים של המ"פ.
אתה עוד תצטער על מה שאמרת. אתה עוד תשלם על כל דבריך. “כל מחיר של העולם.” אני זועק אל אוויר הצהריים העומד. “כל מחיר שבעולם.”
ואני כופה עצמי בכוח למערכה הכבדה עם שנת הצהריים.
ב. 🔗
המסיבה, מסיבת־הסיום של הנופש, נערכה על משטח הריקודים המרוצף. מהעיר עכו הסמוכה נאספו והובאו כמה מנגנים עלובים. הוכנו תקליטים חדשים והכול ציפו לערב מופלא.
המ“פ, אשתו והתאומים ישבו בראש השולחן. מסביבם נקבצו אנשי־שלומו של המ”פ, מלקטי־השיריים משולחנו. המכונאי, הפקיד והאפסנאי הרומני מצפת, שהיה גונב מהחברים ללא נקיפת־מצפון.
“מה אתכם?” נזף המ"פ בחברים, “מי הרשה לכם לבוא בבגדי־ים?”
צחוק של מבוכה עבר בין החברים, לא היתה תשובה. המ"פ נועץ באשתו והתקשה, כרגיל, להחליט. בינתיים הגיעו גם הבנות. “הבנות הכי־יפות מהקשר ומהחטיבה,” אמרו החברים. הן תפסו את האגף הפנוי לכיוון הים המאפיל. החשמלאי התרוצץ מסביב, הזיע, טיפס על עמודים והרים בעזרת מקלות ארוכים את שרשרת הנורות שהתקין למסיבת־הסיום.
“אני מתכבד בזה לפתוח את המסיבה,” אמרתי. קמתי על רגלי, טיפסתי על השולחן ונופפתי בידי כמו בדחן.
“התכנית שלנו הערב עשירה מאוד,” כאן הפסקתי והוריתי למנגנים המסכנים מעכו להניע את כליהם. המ"פ נעץ בי עיניים, לא היה ברור לו אם קיבלתי את פקודתו. הוא חשש שאני שוב מתעתע בו. ראיתי שהוא חסר־מנוחה. הוא לא הניח לאשתו לדבר עם היושבים לצדה, הוא גער בתאומים עד שבכו.
“יש לנו תכנית עשירה.” המשכתי בתום פרק הנגינה המעייף, “נאומים, ברכות, דברי־תודה, משחקי־חברה, מירוצים וריקודים, המון ריקודים.”
ירדתי מן השולחן וסבבתי בין המסובים. היו מן החברים שהביאו למסיבה את חברותיהם. הן ישבו נבוכות וחיפשו דרך קלה להתחבב בקהל. בין הבנות היפות של החטיבה ישבה גם רותי. “הסמלת הכי יפה בכל החטיבה,” גם הבנות הגיעו למסיבה בבגדי־ים צבעוניים, ואני שמחתי על כך מאוד.
"אבל העיקר, "הפסקתי שוב את מהומת־המסובים, “המסמר שלנו לערב זה: בחירת מלכת־היופי מבין הבנות החמודות של החטיבה.”
פרץ מחיאות־כפיים התרומם באוויר הלילה, שריקות ושאגות התחרו עם רעש הים הכבד, והמסובים השתלהבו.
“אז בואו ונערוך את התחרות,” אמרתי. בהתגרות מכוונת הצבתי כיסא מול שולחנו של המ"פ. ראיתי איך החֵמה נובטת בו אט־אט. בכוונה הקמתי מול שולחנו את מה שקראתי “מרכז־השיפוט.” באדישות ובאטיות מיניתי את השופטים והזמנתי אותם לבוא ולהסב אל מולו.
“וכאן,” החוויתי בידי על הרווח הצר של המשטח המרוצף, “כאן יעבור מסלול ההדגמה.” אותתּי למנגנים מעכו והם פצחו באיזה שיר קליל שהיו מורגלים בו.
בנות החטיבה נלהבו. הן דחקו זו בזו כדי להראות מי תקדים ותזכה. ראיתי שהרעיון יפה בעיניהן והתחרות נאה בעיניהן. ובכלל, אף־על־פי שהערב נולד מתוך סירוב־הפקודה שלי, ואיומיו הקשים של המ“פ, אולי עוד יעלה כאן משהו נחמד. ולרגע שכחתי הכול. התמסרתי כולי לארגון מצעד־ההכתרה. כיניתי אותן בשמות, חלקתי להן מחמאות, חיממתי את הקהל, נזפתי בו, גערתי והפצרתי בו. הקפצתי את הנופשים על רגליהם. ואפילו כשראיתי שרותי פונה אל קצה המשטח המרוצף, ואינה רוצה לצעוד בסך המגוחך הזה. ואפילו כשראיתי שהיא מלגלגת על כל העלבון הזה, וּודאי גם לא תרצה להחליף אתי מלה אחת בתום הערב, ואפילו כשידעתי שאני מרחיק־לכת ותגובתה לא תאחר לבוא, לא עצרתי בעד התלהבותי. איזו אש זרה השתלהבה בתוכי. אדרבא, אם רק ניתן לי הדבר, עכשיו בדקות המעטות שבטרם חורבני, אטיל אל המערכה את כל כוחותי. אבזה את המעמד, אבזה את המקום ואבזה את המ”פ היושב לשולחנו וחרונו גואה בו וגואה.
“שימו־לב כולכם, איזו יציבה נאה. איזו הליכה מגרה. איזו חתיכה נפלאה, ממש מלכת־חוף אמיתית.” אמרתי והישרתי מבט אל שולחן המ"פ. אשתו נעה על מושבה באי־נוחות עצומה. יכולתי מרחוק לחוש איך כל עצביה מתקוממים בתוכה על החיזיון הנלעג שהיא נאנסת לחזות בו. היא משכה בתאומים, לחצה את ידיהם וכבלה אותם בכוח אל דפנות־העץ הגסות. פניהם הקטנים התעוותו. ואלמלא הרעש החזק שהפיקו המנגנים ודכי־הגלים הבלתי־פוסק, היינו כולנו שומעים את ראשית בכיים. ואני ביתר־שאת מעודד את השופטים להחמיר עם המועמדות. דורש מן הקהל עוד ועוד קריאות, עוד שריקות ומחיאות כפיים.
עכשיו, כשיכולתי לחוש בוודאות שאין לערער עליה עד כמה קרובה נפילתי לבוא, השלכתי כל רסן מעלי. מלים שמימי לא השתמשתי בהן יצאו דחופות מתוך פי כאילו הן חוששות שזמנן קצר, ולא תספקנה להישמע כראוי. הטחתי אותן אל שולחנו של המ"פ, ישר מול אשתו, ישר אל התאומים הרכים.
“מסיבה נפלאה,” קראתי מתוך הסחרחורת המתוקה שאחזה בי, “מסיבת־סיום אדירה. עוד ידברו בחטיבה על המסיבה הזו.”
הבנות הסמיקו, עורן הצטמרר והן כיסו את מערומיהן בכפותיהן. היתה להן הרגשה שאין בוחנים אותן לכבודן, אלא שמשהו אחר, חזק יותר, פראי יותר מתחולל כאן במעבר הצר של משטח־הריקודים. הן הביטו אלי וביקשו בלי קול שאחדל מן הגסות הזאת. המשחק הזה שכה שמחו לקראתו כבר שבר את הכלים, ועכשיו הוא מתחיל להיות מסוכן. עוד רגע והחיילים המשולהבים, המחופשים בבגדי־הנופש הצבעוניים שלהם, יתנפלו על הבנות, משוסים מקריאותי הדוחקות, ויפוצו עמהן אל בין הסלעים המרוחקים. אל מחבואי החולות שעל שפת־הים.
“מנגנים,” קראתי אל החבורה הנדכאה מעכו, “מנגנים, טמפו, מוסיקה.”
הם השתופפו אל כליהם, נזופים, וניסו ללא הצלחה לגבור על המייתו השואנת של הים.
“עוד יותר.” האצתי בהם, “מוסיקה.”
ולפתע נשמע רעש קריסה צורמני. הכל השתתקו בבהלה. ליד שולחן המ“פ קמה התרעשות. חבר חנפיו החל להתרוצץ. מבימת הניצוח המוגבהת שלי ראיתי את המ”פ משתופף מתחת לשולחן, את אשתו מחווירה פתאום. כיסאות הוזזו ברעם ומישהו אמר:
“התאומים הפילו את השולחן. זוזו הצדה כולכם. הקורה התמוטטה על גופם. אולי צריך להגיש להם עזרה?”
ובתוך השממה שנחתה על משטח הריקודים המרוצף יכולתי להרגיש בעיני־השקדים של רותי, איך הן דוקרות ומפלחות את גבי.
ג. 🔗
התאומים חולצו מתחת לקורת השולחן ההפוכה. הם פרצו בבכי כפול. אשת המ"פ התרוצצה סביבם והנחתה את המחלצים אל החול הלבן והרך.
“לכאן, לכאן,” קראה. ועְַדת החנפנים מיהרה לעשות ככל אשר אמרה. המ"פ ניגש אל המנגנים והיסה אותם בתנועה קשה.
“מספיק עם הרעש הזה,” אמר להם בזעם והם מיהרו לקפל את כליהם.
“איפה הרב־סמל?” קרא המ"פ, “רב־סמל אלי.”
קהל המלקקים שלו חזר על קריאתו “לכל הרוחות, איפה הרב־סמל?”
אני עמדתי נבוך במקומי. בשקט שנפל לאחר שנרגעו התאומים מבכיָם ירדתי מן השולחן אל המשטח המרוצף, נעתי לכאן ולשם. חשתי בזעמו המתפרץ של המ"פ ולא ידעתי מה לעשות, אבל ידעתי שהדברים זועמים עכשיו אל משברם.
הרב־סמל פרץ אל המשטח. מישהו ממקורבי המ"פ הצליח למצאו באחד האוהלים, מתעלס עם חיילת מן החטיבה, הוא נתן ידיו על מתניו ופתח בשאגות.
“כל היחידה לצאת למסדר.”
הבנות מיהרו לחטוף חולצות קלות וכיסו את בגדי־הים שלהן. החיילים עמדו לגמרי שלא כמו במסדר. היתה מבוכה משונה בין האנשים. צחקוקים ולחשושים הוחלפו בזריזות. התרגשה ציפייה. בקצה המשטח סגרה חבורת החנפנים על המ"פ ואשתו ועל התאומים הבוכיים. לפי תנועותיהם ולפי קולותיהם הרמים ידעתי שמישהו חורץ שם את משפטי.
הרב־סמל טרח וגידף עד שראה את הגיחוך שבקריאותיו. ואז פנה אל האנשים וביקשם להסתדר למסדר מיוחד.
“תרוץ ותוציא הנה את כל המשתמטים, תעבור בכל אוהל,” קרא הרב־סמל, “ואם תמצא שם מישהו זרוק אותו מהמיטה.”
המ"פ עבר ויצא מתוך החבורה הצפופה. הוא לא המתין לסדר הרגיל של ניהול המסדר. הוא לא ביקש את היחידה מידי הרב־סמל, והוא לא ציפה במקומו עד שיצדיע הרב־סמל וימסור לו את המסדר. הוא פשוט התייצב לנוכח השלשות, החליק בידיו את חולצתו בלי את רוקו ופלט בקול צרחני:
“אצלי לא יהיו חכמים, כאן אני לא אסבול מתחכמים. אם יש פה אנשים שחושבים שהם חכמים, שיהיו לי חכמים בבית.”
הוא עבר בין השלשות, בנות החטיבה התרחקו מעט, הן לא היו שייכות למהומה הנקמנית המתחילה להשתולל כאן עכשיו.
המ"פ נשנק מתוך דבריו. נשימתו התקצרה והוא הפסיק את נאומו המבולבל. רץ לפתע אל פינתם של המנגנים העלובים וגער בהם. “הרי אמרתי לכם להסתלק מכאן. כן או לא?” הם התכווצו עוד יותר ופנו ויצאו מתוך חוג־האור שהפיצה שרשרת הנורות.
כל היחידה כלאה את נשמתה. שום רעש לא נשמע לאורך המפרץ, רק ההמהום הקצוב של גלי־הערב. ריח המלח התעבה והתערב בריח הזיעה שעל רחבת הריקודים, ובריח שלוליות הבירה השפוכה מסביב. המ"פ דילג מעל למרצפות המשטח, פניו אל הים המאפיל וצרח בבלי דעת:
“זהו ביזיון מחפיר, ביזיון שאינני יכול לסבול, שאינני יכול לעבור עליו בשתיקה, זוהי חוצפה שמוכרח לבוא עליה עונש, מוכרח להיות עונש.” הוא התהלך הלוך ושוב לפני היחידה הדמומה, שָנה ואמר, “עונש, רק עונש, בושה וחרפה. מי זה שמע על מלכת־יופי ערומה? אח, איזו חרפה.” הרוח הקלילה הדיפה ריח־אצות יבשות וריח שלדי־דגים. מן הנמל המרוחק הגיעו צלילים עמומים שלא ניתן היה להבחין במוצאם.
“תסתלקו מפה סוף־סוף, טינופות שכמותכם.” התנפל המ"פ על חבורת המנגנים שעמדו שחוחים ליד כלי הנגינה שלהם. הם נבהלו. כיתפו את כליהם והחלו ללכת בכיוון הכביש.
“כן,” קרא אחריהם המ"פ, “לכו, לכו לכם, עכו כבר אינה רחוקה, מי בכלל הזמין אותם?” שאל במין אומללות את הרב־סמל שלא ידע מה להשיב.
“המ”פ, אולי נסדר להם הסעה? הדרך ארוכה." אמר הרב־סמל בקול חלש.
“איזה רכב? מה רכב?” שב ונדלק המ"פ, “איזה חורבן עשיתם לי כאן. כולכם נתתם לביזיון הזה יד. כולכם ידעתם ושתקתם, נבלות,” שאג.
“נבלות, מה עשיתם לי? מה אתם רוצים מחיי?”
התאומים כשלו שוב ופרצו בבכי־ילדים עייף. המ"פ קפץ כנשוך נחש ואיים על אשתו:
“קחי אותם מכאן, מהר, הרי אמרתי לך. סלקי אותם אל האוהל. מה הם עושים כאן בכלל?” הוא חזר וניצב בפני היחידה. אילו לא הייתי מרותק ככה מדבריו חסרי ההגיון, ואילו לא הייתי ממתין לנקמתו הקרבה, ואילו לא חששתי שנשיכתו מכאיבה, הייתי פורץ בצחוק עצום על כל המעמד הזה. אפילו כל המסורים שבחייליו לא יכלו לנחש מה יהיו צעדיו ברגע הבא. הוא גנח ונאנק כאילו הוא מתמודד עם איזה שונא פרטי, כאילו הוא מולק במו ידיו את ראשו הארסי של דרקון שעלה מן המפרץ.
“ואותך,” פנה אלי והצביע עלי בידו אדומת־השיער. “ואותך אני מגרש מן היחידה. אתה תעוף מכאן עוד הערב, מיד בתום המסדר, אין לי מקום ביחידה לאנשים כמוך.”
הוא התקרב אלי, ועיניו שהבריקו מאור הנורות, רשפו כמו פנסים ארסיים, חששתי שהוא רוצה לפגוע בי ממש, כאילו הוא מוציא אותי לפני אנשי היחידה, אל מרכז הרחבה המרוצפת. כאילו הוא ניגש אלי, שולח את ידו השעירה, ותולש מכותפות־חולצתי את תג־היחידה שלי, את דרגותי. כאילו עוד רגע יעמוד וישלח אותי, בחולצתי פרומת־הכותפות, אל מול כיתת היורים הרבצת בחשיכה הלחה. כוח שלא מהעולם הזה נכנס אל גרוני ופעם מתוכו. “המ”פ, מותר לי להשיב על ההשמצות?"
הוא ניתר ממקומו במין מחול־עוועים פרוע. שאלָתי הרקידה אותו בניתורי־זעם מדהימים. הוא פנה לפנים, לאחור ולצדדים. לפתע רץ אל הים ושב בחזרה, נוטף כולו זיעה. פניו נצצו באור הפנסים והוא השתאג עלי: “אף מלה, אתה שומע? מרגע זה אתה מסולק מן היחידה, ואני לא רוצה לראות אותך, ואני לא רוצה לשמוע אותך, ואני לא רוצה לחשוב עליך. לא עכשיו, ולא בכלל? מה עשיתי לך?”
הוא גחן ופיתל את ידיו, ולרגע היה נדמה שיפרוץ בבכייה פומבית לפני כל היחידה ההמומה. לפני הבנות מהקשר ומהחטיבה שלא האמינו במה שעיניהן רואות.
“איזה חורבן הבאתם עלי?” קונן המ"פ, “איזו בושה, מה אעשה אתכם? מה אתם שותקים, נבלות?” והוא פנה בצעד מתנדנד לעבר החוף. הרב־סמל מיהר אחריו והם הסתודדו בלחישה.
לפתע נשמעה קריאת “חופשים”, מישהו רץ והעלה את האורות בתוך האוהלים, החזיון המשתק חלף. כלי־רכב הותנעו, הרמקול הרעים שוב בנגינת־תקליטים, ובנות החטיבה המצטופפות נתנו קולן במין יפחה חרישית.
ד. 🔗
ניצבתי בשולי משטח הריקודים. כל מחנה הנופש הזעיר שקע מסביבי בתוך אפילת הלילה המלוחה. מה שהתרחש מתחתי, כל המהומה המרושעה, לא הגיע אל הגובה שבו נשאתי ראשי. מעבר למפרץ אותת אלי המגדלור הנאמן של סטלה מאריס. החלפתי איתו הבזקי־אורות, ביקשתי להיות כמוהו, רגליים יצוקות בסלע וראש נטוי אל פני מרחקי־הים. מה יהיה כשיתבקעו שולי הרקיע, כשייפרדו ויתנתקו משכבת המים האפלולית? מה יהיה כשיאדימו פאתי־הבהרות הללו שבשמים?
מישהו משך בכתפי. עכשיו ייקרעו הדרגות מעלי ויושלכו אל מרכז המגרש. תג החטיבה ייעקר מתוך התפר שבו הוא מחובר אל הבד. החוטים יידלדלו בדרך מרושלת כל־כך, מעליבה כל־כך. ומה יהיה אתי, כשיעלה אור־השחר המחוויר על שדמות־המים המקומטות?
אבל הרב־סמל ניער אותי בחזקה ושאל, “מה אתה חולם? זוז כבר. המ”פ ציווה שתוסע מכאן עוד הלילה. דיברתי על לבו שכל העניין יידחה למחר. הוא לא מוכן לשמוע שום דבר."
“כן?” שאלתי, “באמת, רציתי לדעת מה יהיה אתי?”
“זהו,” אמר הרב־סמל. “הרי אני מדבר אתך על זה. קח את חפציך והמתן ליד השער, עוד מעט יגיע הרכב, אל תזוז משם, על הרכב תקבל הוראות נוספות.”
הוא מיהר לדרכו ואני ירדתי מן הגבהים שטיפסתי אליהם. ומשכתי רגלַי בכבדות בתוך החול הרך לעבר השער. מסביב רחשה המולת־דברים שלא הגיעה לאָזנַי. נאטמתי לצווחות הרמקול, לקולות הגבוהים של הבנות המחליפות בגדיהן. לא רציתי לראות את שמחתה של כנופיית־המ“פ. הם ודאי מצטופפים עכשיו ליד אחד מעמודי התאורה ומשחזרים בהנאה את פרטי־השלבים הדקים של מנגנון ההדחה. מוחאים־כף, מכים על ברך, טופחים על כתף ומתכופפים מרוב צחוק. מהו המצחיק אותם כל־כך? פרצי־החֵמה של המ”פ ההפכפך? הסומק הכעור שעלה בפניו וניכר למרחוק, אפילו לאורן של הנורות? משפטי הגידוף שלו? לשונו הבלולה?
התיישבתי בתוך החול. מכאן אפשר לראות כל רכב יוצא, לא הרחק מושך הכביש לעכו. פנסי המכוניות רצו על פניו בתוך האוויר המלא אדים.
“ומה תעשה הלילה?” צמרמורת חטופה חרשה את כל גווי. מישהו נדחק מתוך הצל וקרב אלי. “ולאן תיסע? ואיפה תישן?” וכבר־כבר ידעתי שרותי באה לידי. קמתי ממקומי, רעדה מוזרה ירדה בתוך רגלַי.
“רותי? מה אתך? מה את עושה כאן?” שאלתי אותה סתם, מתוך איזו הוויה חיצונית, שמחתי מאוד שהיא באה. שמחתי שהיא הלכה אחרי בתוך החול, שמחתי שהיא מצאה אותי. האם עקבה אחרי? האם ראתה איך ניהלתי דו־שיח עם המגדלור הרחוק? האם ראתה אותי מתמודד לבדי עם האופקים האפלים, מבקש לשווא אחרי בהרות־פתע בתוך הגושים השחורים? האם ראתה את חרפת מסדר־גירושי? האם באמת החוורתי כל־כך? האם הצער והתדהמה שניבטו מעינַי היו כל־כך גלויים?
“לא יודע,” אמרתי, “עוד לא הספקתי לחשוב, הכול כל־כך התבלבל.”
“אפשר לשבת?” שאלה רותי. “מה הוא רוצה ממך, המפקד הרגזן הזה?”
“אל תזכירי לי את המוגבל הזה. הבור הזה, הלא־לומד הזה.”
“אתה כועס עליו,” אמרה רותי.
“כן, כנראה.” אמרתי.
“ומה תעשה?”
“אקדיש את שארית חיי לנקמה. כל דרך תהיה טובה בעיני להינקם בו. כל מלה, כל מבט, כל מעשה, הנקמה תאריך את ידַי, תחסן את שרירַי, הנקמה שאני אברור בשבילו תהיה עצומה פי־אלף מן העלבון הקטן שעלב בי הלילה.”
נאחזתי דיבוק של התלהבות. גלגלתי לפני רותי אלף נקמות, אלף דרכים להכאיב לאיש האוויל הזה, אבל היא אחזה בידי ואמרה בשקט, “אל תהיה מגוחך.”
נשתתקתי. היד הנפלאה שלה הזרימה אל תוכי רגשה כל־כך מענגת עד ששכחתי שרציתי לומר לה שאם אפָּרע ממנו, וביום מן הימים ודאי אפרע ממנו, הרי את ילדיו השניים, אלה התאומים הרכים, אפטור מכל עונש.
“הם בכלל לא אשמים,” אמרתי בקול.
“מי?” שאלה רותי.
“התאומים,” אמרתי. “אלה שקורת־השולחן התמוטטה עליהם במסיבה.”
“לאן תיסע?” שאלה רותי.
“לאן שיציבו אותי,” אמרתי, “אני מוכן לשרת בכל מקום, אפילו בחיל־הים, באילת.”
“גם אתה רוצה להיות נווט?”
“לא,” אמרתי, “מה פתאום נווט?”
“לא חשוב,” אמרה רותי, “אני מכירה בחור אחד, הוא רוצה להיות נווט בחיל־הים.”
היא משכה עליה בחפזון חולצה דקה. אבל מתחת לחולצה עוד לבשה את בגד־הים הצבעוני שלה.
“את מבינה,” אמרתי, “לא הנקמה חשובה, גם לא הגירוש המעליב, גם לא הלילה המבייש הזה. כל זה לא חשוב.”
“ומה חשוב?” שאלה רותי.
רציתי לומר לה אַת חשובה, עיני־השקדים שלך חשובות, ידך הרכה השלוחה אל ידי היא חשובה. אבל במקום אלה אמרתי לה:
“החשוב הוא שהמצור הזה נפרץ, המ”פ המוגבל החשיך לי את כל האופק. אני מרגיש שעכשיו אולי אֶחָלץ מכאן. אפשרויות חדשות נולדות, מקומות רחוקים, המון דברים שהעריץ הזה חסם בעדם. את יודעת מה?" שאלתי.
“מה,” שאלה רותי.
“אני מרגיש שבעצם המכה הזו אולי היא לטובה, אולי אפרוש כנפיים, אולי אתחיל לעוף.”
המלים הסתבכו בתוכי. השתתקתי מתוך גודש הדברים שרציתי להגיד לה. מסרתי את ידי לידיה מסירה גמורה. מבין האוהלים עלו קריאות, הרמקול קרא בשמי.
“מחפשים אותך.” אמרה רותי, “הרכב מתקרב.”
“כן,” אמרתי, “צריך לנסוע. עוד יש לי הרבה מה לארוז.”
אבל לא יכולתי לקום. הייתי שקוע בתוך החול והרגשתי ששום דבר בעולם לא יקים אותי מאצל רותי.
“בואי נשב,” אמרתי לה, “עד שיעלה הבוקר על הים, עד שיאדימו פאתי־הבהרות שבשמיים.”
היא התקרבה אלי. ניחוח בגדיה התערב בריח החול. היה כל־כך מתוק פתאום עד שנאחזתי בשיתוק.
“קום,” אמרה רותי, “אתה צריך לקום, הרב־סמל מתקרב.”
ותחושת ידה שלופפה בתוך ידי עוד היתה אתי שעה ארוכה, גם אחרי שטיפסתי על הרכב, גם אחרי שחציתי את הגדר הרפויה, גם אחרי שיצאתי מן השער ועליתי על הכביש לעכו.
ה. 🔗
סלומון, האפסנאי הרומני, שהיה גונב מהחברים ללא נקיפת־מצפון, המתין לי בפתח האפסנאות. הוא היה ממלחכי פינכתו הקרובים של המ“פ. מסור לו עד כדי ויתור על חופשת־שבת. החברים אמרו לי שהוא אחד המלשינים שהוציאו דיבתי הראה באזני המ”פ הקנאי.
“המ”פ ציווה שתחזיר את כל הציוד עוד הלילה." אמר לי האפסנאי.
“ומה יהיה אחרי שאחזיר את הציוד?” שאלתי.
“זה לא ענייני,” אמר האפסנאי, “יכולת לשמור על הפה שלך.”
“טינופת,” אמרתי, “גם אתה יש לך מה להגיד. אל תשכח שאתה רק האפסנאי, לא המ”פ." הוא פתח לפני את האשנב, משך אליו את הטפסים ואמר:
“כל אחד מכריח אותך הלילה לשלם בדרכו שלו. גם אני אכריח אותך לשלם. יש לך פה גדול מדי ולשון ארוכה מדי.”
“מגנבָָָנִים,” אמרתי, “אני לא מוכן לשמוע מוסר.”
בלילות הארוכים, כשהיינו שבים מסדרת־אימונים מפרכת, או מאיזו צעדת־לילה מעייפת, הייתי נוטל כיסא, עולה עליו ואומר:
“ועכשיו בחורים שימו־לב, נאום המ”פ הנה הוא בא."
והחברים היו מתגלגלים מצחוק. היו לי כמה נאומים מוכנים לשעות הללו. היה נאום־הסיום המפורסם שבו המ"פ פותח ואומר:
“טוב בחורים, סיימתם היום סדרת־אימונים מתישה. למדתם להכיר גבעות ואוכפים, ואפילו אל הצפון אתם כבר יודעים לגשת. מי שלא השליך כביסה יכין את החבילה וימסור אותה, מיד לאחר המסדר, לידי האפסנאי.” וכיוצא באלה עד אין סוף. הוא היה מערב דברים חשובים בזוטות פחות־חשובות, מעלה אותנו אל פסגות־התהילה ומוריד אותנו, ללא שום הפסקה, אל עמיקתות הכביסה המלוכלכת והנעליים הקרועות.
הצחוק היה אוחז בביתן ומרעיד את הרשתות שעה ארוכה.
או הנאום על מלחמת־השחרור, כשאני מפתל את ידי כמוהו ומאלץ עצמי להסמיק מרתחת־פתאום, נאמתי:
,שימו־לב בחורים, כל הניצחון שהושג הוא בלוף אחד גדול. זה הכול עניין של הקפצת־חוליות. מי שיודע להקפיץ חוליות הוא שמנצח. פעם אחת, בגבעת־הראדאר ליד מעלה־החמישה נכנסנו לקרב נורא עם הערבים, ואז הקפצתי את החוליה, איזה חמסין קשה היה אז. אבל אני ידעתי איך להקפיץ, לכן ניצחנו. ולכן אני עומד כאן לפניכם, ומחר תתחילו גם אתם לקפוץ. מי שלא יקפוץ כמו שצריך אני ארד לחייו, אני אדאג שלא יהיה לו יום ולא יהיה לו לילה." וכיוצא באלה דברי־הבל על סיבות הניצחון במלחמה ועל שקרי ההיסטוריה הצבאית, ממש להשתנק מצחוק.
“יש מאזינים מאחורי החלונות,” אמרו לי פעם החברים, “היזהר, הם רצים אל המ”פ ומלשינים."
“שילשינו,” אמרתי, “אני לא מפחד.” ושלחתי את לשוני הארוכה אל פתחי־החלונות.
לא הפחד הרתיעני. פשוט לא האמנתי שיש בין החברים מקנאים ומלשינים, הרצים באישון חושך אל המ“פ ומדווחים לו על דבריו המושמים ללעג, על דמותו המוצגת לקלסה, וסלומון היה ביניהם, רץ, מכופף את גוון הארוך והדק, מנפנף באזניו הארוכות, משתופף אצל המ”פ ומכה אותי בלשונו.
“אתה חייב לי עוד זוג נעליים.” אמר לי האפסנאי, האשנב כבר התמלא מהציוד שהחזרתי, ובידי נותר רק צרור דל.
“מלשין,” אמרתי, “גם אתה היית בין המלשינים, מה?”
“בוא, תן את הנעליים ונגמור. כבר מאוחר, למה לריב עכשיו?”
“לא,” אמרתי, “בשבילי אין כבר מאוחר. אני מתחיל הלילה הכול מחדש. ועוד אינני יודע לאן אשָלח מחר. ספר לי, למה הלשנת עלי?”
“מי אתה, שתמיד אתה תערער על הסדר ביחידה? ולמה אתה חושב שאתה יותר חכם מהמ”פ? ומכל הצבא?"
“למה אתה מתכוון, אפסנאי גנב?” שאלתי אותו.
“היחידה היא שלו. מה רצית שיחלוק אתך את הפיקוד? ואתה ניסית כל הזמן לחתור תחתיו. עכשיו נפלת וחטפת ואתה עוד שואל.”
“אבל אתה שמח. מה? כל הכנופיה צוהלת לאידי. מה?”
“תן את הנעליים,” אמר סלומון. “כאן לא גבעת־הראדאר, ואני לא המ”פ."
“לא תקבל שום נעל,” אמרתי, “ואני מוכן לעמוד פה לפני האשנב המסריח שלך עד מחר.”
הכלב המתחסד הזה היה אורב לאבידות ולחוסָרים כמו לטרף. שום תחינה לא היתה מזיזה אותו מקשיותו. הוא לא ויתר אף פעם. החברים שנאו אותו והתפללו בלבם שיוחלף כבר באחר, אבל הוא דבק במ“פ ולא היה אפשר להתיר ביניהם. לכל מקום שהלך, הלך סלומון אחריו. הוא דאג למזונותיו של המ”פ, למלבושיו, והיה מרפד את דרכו בשושנים.
“יום יבוא,” אמרתי לו, “ואני אמצא דרך להינקם בך.”
“אך עד אז,” אמר האפסנאי, “מוטב שתחזיר את הנעליים.”
“אני אמצא דרך להינקם בך,” אמרתי. “עוד לא ברור לי כיצד.”
אולי אחבר עליו פזמון מרושע? אולי אחבר עליו נאום־סיום חגיגי?
אקום על הכיסא ואשא אותו, בלוית העוויות נהדרות, בפני המחזורים שיבואו לכאן. ואתה, תתגנב מאחורי החלון, בחשיכה, תאזין ותרוץ מיד אל אדוניך. תלשין, תשמיץ, תעליל.
סלומון החל לפנות את האשנב. הוא נטיל את הציוד לערימות ואמר:
“אם לא תחזיר את הנעליים תעמוד לדין.”
“אני מחרבן על הדין שלך,” אמרתי לו, “אני מחרבן על הנעליים ועל התלונה שלך.”
ביקשתי בלבי דרכים להיפרע ממנו. ביקשתי למצוא דרך איך להכאיב לו. שיחוש גם הוא מעט ממה שחשתי אני הלילה, להפריך את שלוותו שנקנתה בהמון חנופה. יום יבוא, אני אהלך על מדרכות־צפת, ולפתע אראה אותו בא אל מולי, נושא בידיו משא כבד מנשוא. אז תבוא שעתי, אני אנקום בו.
אבל הרי פשוט יותר להטביע אותו בים. מדוע החמצתי את יומי האחרון בחוף? יכולתי להטביעו כבמשחק. מי היה מצטער על הכלב הקמצן הזה? יצא לרחיצת־לילה, לבדו, ולא שב. החברים יעידו למעני. הרי הם אוהבים אותי כל־כך לא כן? הרי עמדו נבוכים ליד משטח הריקודים המרוצף לאחר הגירוש המפתיע ורצו להגיע אלי. כל־כך רצו, ורק אני דחיתי אותם.
“עכשיו לא זמן לרחמים,” אמרתי להם.
מישהו מהחברים שמע? או אולי אמרתי זאת רק לעצמי?
“אל תהיה מגוחך,” שמעתי את קולה של רותי עולה מתוך החול. חשתי חום מוזר מתפשט בידי שאחזה בה. הרכנתי מבטי אל היד. הנה, אלה הידיים שליפפו את רותי. והרי היה זה לא מזמן, כאילו לפני רגע.
“ומה באמת חשוב?” שואלת רותי. ואני כאילם, חוזר אחריה. מה באמת חשוב? את חשובה. עיני־השקדים החמות שלך חשובות, ניחוח גופך חשוב, מעורב בריח היוד של הים.
ואני, כסיל שכמותי, הרציתי לפניה על מחסומים שנפרצו, הרציתי לפניה על מחסומים שנפרצו, על אופקים שנפתחו. על העריץ שקיצץ את כנפַי. אם לא תלכי אתי, מי ילך אתי? אם לא תלכי אחרי, איש לא ילך אחרי, ואני אשאר בדד עם הים.
האורות באפסנאות כבו. האשנב נסגר בדפיקה חזקה. סלומון מיהר אל הרכב, ואני עמדתי, הצרור הדל מונח לידי על החול. נשאתי עיני אל החשיכה שמעל למפרץ ונתתי קולי באנחה ארוכה.
ו. 🔗
ביום שזומנתי למשרדי השלישות, כדי לקבל את הצבתי החדשה, פגשתי את החברים ליד השער. אני נכנסתי, התרמיל בידי, וביקשתי את הדרך אל השלישות. החברים הכירוני מרחוק. הם קראו לי ואני באתי ביניהם בשמחה.
“נו, התפייסתם?” שאלו אותי.
“להתפייס? עם הרודן ההפכפך הזה? איך אפשר?”
“אפשר, אפשר,” אמרו לי החברים, “כבר היו שהשלימו אחרי מלחמות גדולות יותר.”
“ולאן תוצב?”
“אינני יודע,” אמרתי, “אוצב היכן שאוצב ואושם היכן שאושם.”
“זוהי פתיחה טובה,” ליגלגו החברים, “לנאום־חיקוי חדש.”
ואם יבוא עכשיו מולי, מושך אחריו את תאומיו, יעצור ויחייך אלי, יסלק כל מה שהיה, יבקש ממני לשכוח את כבודי הרמוס, לשכוח את ליל־הגירוש הבהול, את דבריו שאין להשיבם, איך אנהג? היו רגעים שחשבתי שאם אני מתחייב לדרך הנקם אני מכביד על עצמי. אני תולה משקולת על גבי, מהיכן אמצא לי נקמה שתהיה הגונה? האם אבלוש אחריו? האם אֵהפך כמלשינים הפחותים מחבר־נאמניו? ואם היתה החולצה קרועה, ואם הדרגות והתגים אמנם הוסרו ביד גסה? ואם נשכחו כל הימים והלילות שעשיתי בעבודתי למענו, למען שם תהילתו. מחפה על בורותו, על עיקשותו, מיישר את פיתוליו המחליאים.
“שמענו שהאפסנאי הנוכל פשט את עורך מעליך.”
“נכון,” אמרתי, “אבל אני עוד אנקום בו. אתם תראו.”
כמה קל היה לי לנדור. סלומון ארור, לא תינקה מידי. מצוא תמצאך ידי. ואם בלילות, על מדרכות צפת הנידחת, ואם ביום מהביל, מעל אדי המים שבמפרץ.
“הוא נהג כנבלה אמיתית,” אמרתי, “ולא גילה שום גודל־נפש בלילי האחרון.”
“אל תצחיק,” אמרו החברים, “איזה נפש ואיזו גדולה אצל הרמאי הזה?”
“שמענו שהמ”פ נבהל קצת. הוא מתחרט במעט. היית חוזר ליחידה?"
“בזחילה?” שאלתי. “על הברכים? או איך?”
ואילו היה מזמן אותי למשרדו, ויושב מולי נבוך, מחפה בידיו השעירות על פניו שהוטבו פתאום. ואילו היה אומר לי: בחר לך מה שתרצה, אני אעביר אותך לכל יחידה שתרצה, את כל הצבא אפתח בפניך. לרגע אני מתפתה. גם לחיל־הים? גם לחיל־הים. גם לקורס הנווטים? אפילו לקורס החובלים. אני נזכר בדבריה הרכים של רותי. בשקע החול, בלילה ההוא, שעה לפני שהוסעתי ולא שבתי. היא מכירה בחור אחד שהלך לקורס נווטים. אני מקנא, קינאתי כבר אז, כשרק פלטה את דבריה. מה יש לי היום שאני כולי שנאה ונקמה? נוח לי פתאום בחדר. הרהיטים הקשים מתרצים אלי. המ"פ מציע לי שוב ושוב. ואני איני דוחה. אני אומר: אולי. עוד אינני יודע, בתנאי. טוב, ואולי אשאל אותו לפתע.
“ומה שלומם של התאומים?”
“לא כל־כך טוב,” אומר המ"פ מבויש מעט, “קורת השולחן הכאיבה להם. הם עוד לא נרפאו לגמרי.”
ואם לא אוצב כרצוני הרי אוכל לחזור תמיד אל החדר הזה. כאן מכירים אותי. כאן יודעים שאני בעצם שייך למשרד הזה, ורק נוסע מכאן ללא סיבה ברורה. אולי מפני שהגיעה שעתי לנסוע ולהפליג. עכשיו, לא להחמיץ. האופקים התפנו. אפשרויות חדשות נולדו, מקומות רחוקים התקרבו. עכשיו לקום, להושיט ידי, לקחת, לזרום עם מה שזומן לי, ואלי לא יזדמן עוד לעולם.
“אל תהיה מגוחך,” אמרה רותי, הוסיפה אחר־כך, “אל תהיה נקמן, ואל תהיה קנאי.” והיא נשענה על ידי בחולצה הצבאית הדקה שנמתחה עליה בחטף, כשפרצה המהומה והמ"פ החל להשתולל. אבל בגד־הים שלה, הצבעוני, היה על גופה מתחת לחולצה, ואנחנו שנינו התביישנו מעט על הזולות שגילינו, כשקראתי לה אל מסלול ההדגמה, על משטח הריקודים המרוצף.
“ועכשיו,” קראתי, “עכשיו תעלה ותבוא הסמלת הכי יפה בחטיבה, אם היא לא ראויה להיות מלכת־הנופש, מי ראויה?”
החברים סבו עלי. כולנו רצינו להאריך את השעה הזאת. אחריה כבר לא ניפגש. הם יפליגו לשלהם ואני אפליג לשלי. אִתם ילכו זכרונותי ואתי ילך זכרון־דברם, מראם, שיחם, והחום הזה מהלך בינינו. הפרידה החטופה ההיא, כשלא העזו להתקרב אלי, חמת־קצפו של המ“פ העיקה עליהם. הם ראו בי אובד באפילה. מוסע אל האפסנאות, נשדד מכל אשר לי, מוקא ריקם, ולא הושיטו ידם מעבר לגדר הרפויה. הרי יכלו לעודד אותי בקריאה, בצעקה, בדיבור חטוף. הרי יכלו לצעוד לעברי צעד אחד קטן שיבדיל אותם מקהל־המתגודדים סביב המ”פ. האילמות ההיא שלהם הכבידה. האם נשכחה ולא תחזור שוב? ואם מחר יגורש זה או אחר, האם ילמדו להיות אתו? או אולי שוב יופתעו ויוכו חרדה?
“ומה שלום הבנות מהחטיבה?” שאלתי אותם, “ומה שלומה של רותי?”
“היא ביקשה למסור לך משהו!” אמרו החברים.
“כן,” אמרתי, “מה ביקשה למסור?”
“היא אמרה שלא תהיה קנאי ולא תהיה נקמן.”
אני חופר בידי בחול הרך סביבה. הריחות הנפלאים הנודפים מן הים משכרים אותנו. אופל נוגע באופל. ורק נחצה קצובות באלומות האור של המגדלור. מה הייתי צריך לומר שלא אמרתי? מה הייתי צריך לעשות שלא עשיתי? היכן לנגוע? היכן להניח ידי? היכן להשכין את פני הלוהבים? ובמקום כל אלה אני מניח לפניה גולם כלוא בקוריו. היכן כנפי־המשי הססגוניות שלי? האם היא תבחין בהן בתוך אפילת־המפרץ? ומשושי, רגלי־העדנה שלי? יום יבוא ואני אראה לה איזה פרפר נהדר החמצנו שנינו. היא בקוצר־רוחה ואני בסבך קורי־הנקם והטינה.
“מחפשים אחריך,” אמרה רותי, “באים לקחתך.”
מה עשינו שהמחפשים לא יגיעו עדינו? האם העמקנו בתוך החול להיחבא? האם יצאנו בריצה אל קו־המים להיעלם בתוך הים? וכשהם באו לקחתני, למה קמתי לקראתם, ולמה הלכתי אחריהם כסומא? למה השלמתי וטיפסתי על הרכב המרעים?
“קום,” אמרה רותי, “קוראים לך ברמקול.”
הקול קרא לי. והיא הקימה אותי ותמכה בי בלכתי. מדוע לא עצרה בעדי?
“היית מנחה נהדר,” לחשה על אזני, “חבל שלא השלמנו את בחירת מלכת־הנופש.” צחקנו, השתובבנו בתוך החול. עיני־השקדים שלה ליבבוני מבעד לחשיכה שעל החוף.
“אתה כולך מלח,” אמרה ואישוניה התנוצצו בהבריק בהם אור המגדלור.
“ואת כולך חמדה,” אמרתי לה. מתק־גופה השכירני. שקעתי בתוך איזה שיתוק מוזר. צללתי בתוך העיסה המתוקה. קראתי אליה מתחתית המערבולת.
“אל תהיה מגוחך,” אמרה רותי, “וגם אל תהיה נקמן.”
ואז, מתוך השקע שחפרנו בחול הרך והלבן אמרתי לה, רותי, בואי. התקרבי עוד, כמה שאת יכולה. בואי, אל תפחדי, חולצתך כבר מלאה בגרגרי המלח, בואי, תראי כמה מתוקה יכולה להיות הנקמה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.