רקע
אלישע פורת
ערב ריקודים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

 

א.

תלתלי הנעורים שלי ניטלטלו על ראשי. ניסיתי להשתלט עליהם בכוח. לכפות עליהם את המנוחה מתחת לכומתה אבל לא הצלחתי. הכומתה היתה צרה מדי ואפילו הסרט השחור, מעשה גנדרנות, שהתמדתי לה מאחור לא עזר.

וכך, בראש קל, כשהשערות רוקדות גם הן מאיזו שמחת־ציפייה לא ידועה, עליתי בשביל החולי משער המחנה אל אוהל המפקדה. הוי הנעורים, מה מתוקים ימיכם. מעבר לאוהלים, בתוך מרחב החולות המשתרעים עד לשפת הים, ראיתי את הימים שיבואו עלי כאן, ביחידה החדשה. דבש נטף מֵעְַברים. סיורים ארוכים, לילות ללא שֵנה ליד המדורות הדועכות, בדיחות־חיילים גסות ליד אודי־האש, בתוך צינת הבקרים המעוררת. הלוך ועובר, ללא מנול, בתוך אדמות הארץ העלומות המצפות לי ולחבורת הסיירים שאתי, שנשליט סדר ומידה בערבּוּבייתן.

על ספסלי העץ, בקדמת האוהל, ישבו בנות ממפקדת הגדוד. הן הִתְחַרְדנו להן בשמש הסתיו, והיו מושכות את דיבוריהן באיזה פינוק־איברים מופקר לשמש. הן ישבו וצחקו, וכשראו אותי מתקרב החלו להתלחש. חלפתי על פניהם כאילו הייתי רוח. ואפילו שרציתי מאוד לעצור, לקרוב אליהן ולהציץ בפניהן עוד, נכפיתי לחוש על פניהן כאילו אינני מבחין. כאילו הספסל פנוי ואין אחת שיושבת בו. הוי הנעורים, מה רבה איוולתכם. מי זה היה מפריע בעדי מלעצור ולהרכין קומתי לפניהן, לשחוק עמהן יחד עם תלתלַי הסרבניים. ומי אסר עלי לשבת ביניהן, כמו אח עם אחיותיו הרחוקות ולהשיח בחדשות האחרונות. מה היה באמת בלילה האחרון? ובכלל, מה קורה בגדוד? מי בא ומי הולך, ומי עף לבית־הכלא. ומה דעתי על קצינוני־הקבע החמודים, אלה החדשים שבאו רק השבוע וכבר הם מתהלכים במחנה הקטן כאילו היה זה ביתם משנים.

צחקוקי הבנות המהוסים נשמעו באזני פי זמן רב אחרי שחלפתי אותן. וגם בתוך אוהל המפקדה, כשישבתי מול השליש חמוץ־הפנים והושטתי לו, באין מלים, את תיק השירות שלי, הספוג בזיעתי.

“המג”ד מחכה לך," זרק אלי השליש מעל שולחנו, “תתייצב אצלו בעוד כמה דקות.”

ואחר כך, בעוד אני טורח לפני המג"ד ומסביר לו שאני כאן, במין מקריות משמחת כזו, ושבעצם בכלל לא אכפת לי היכן אשרת. וכבר ראיתי מטוב פניהן של הבנות המצחקקות בשמש שזהו גדוד שאוהב את אנשיו. והנה אני, על עשרים שנותי, כולי לפניו. לקחת אותן ולעשות בהן מה שיחשוב לנכון ולמועיל. וכבר אני מביט ורואה מעבר לעיניו המשוטטות בחומרה על דפי תיק־השירות שלי איך אני מקבל ממנו הוראות קצרצרות, אבל לי הן ברורות מאליהן עוד בטרם הגיעו אל אזנַי,ואיך אני ממהר, במין התרוצצות חרוצה, לכנס את האנשים, למסור להם מכל הנאמר בסוד האוהל הזה.

ואחר־כך אני מפלג אותם לקבוצות קטנות ואומר להם:

“שימו־לב בחורים, אתם העיניים של הגדוד, אני והמג”ד סומכים עליכם לגמרי."

והלילה בא, והעניינים מסתבכים נורא, ועוד מעט והכואב מכול מגיע ובא. ואז אני, מחוזק באמונתו של המג"ד, תמים וחף לגמרי, נער שלא נגע בו חטא, רץ אל מול פני הסכנה. ובעוד תלתלי שאינם מקבלים מרות מתמרדים מתחת לקסדתו המיוזעת, אני נוטה ידי אליהם להושיעם, וכבר אני מתייצב על איזה סלע, גבוה מכל השדה הרע הזה, שבו אולי לא יוותרו לבוקר, ואני מהסה את כולם.

גם את חיילי האויב היורים כמו משוגעים, ואני אומר אליהם מה שמיד אפתח ואומַר.

“כן,” אמר אלי המג"ד, “עכשיו הכל ברור, התיק שלך אינו מזהיר.”

“נכון,” אמרתי, “אבל לא כל הבזיונות קרו באשמתי.”

“מילא,” אמר המג"ד, “אנחנו עוד נראה איך אתה משתלב בין סיירי הגדוד.”

הוא החזיר לי את תיק־השירות שלי ונתן בי עיניים טובות, ונשמע לי פתאום כאילו הוא אומר:

“אדרבא, נער, לא אני אפריע את חלומותיך.” הוא קם וראיתי שהוא לבוש רק במכנסיים קצרים ונעול סנדלים ולגמרי לא רשמי ולא מפחיד. ואני ישבתי ליד שולחנו ולא הבחנתי במנהגי הבית הטובים שלו, וכבר רציתי לצאת והוא נפנה אלי ואמר:

“ומי זה רץ ובישר שאתה סמל הדת החדש”?

מיששתי בשערי, מתחת לכומתה הצרה, ואמרתי לו:

“זה הכול בגלל התלתלים המַמרים שלי, המפקד.”

הוא צחק צחוק עמוק ולבבי, הושיט לי את ידו החזקה, סב ועבר את השולחן, יצא עמי מפתח האוהל ומשכני בזרועו אל הספסל שעליו היו הוגות ומצפצפות בנות הגדוד שעל פניהן חלפתי קודם היכנסי אליו.

“עשו הכרה,” אמר המג“ד אל הבנות שקמו לכבודו מופתעות. “זהו סמל הסיירים החדש שלנו.” הבנות נתנו את ידיהן אל פיהן וגעו בצחוקים מוזרים והפנו ראשיהן לצדדים והיתה שם מהוּמִיָה קטנה שהמג”ד הצטרף אליה גם הוא, עד שהספסל נרגע והמג"ד פסק:

“הוא לא סמל הדת, והכומתה שלו אינה כיפה, אבל התלתלים שלו יפים. ואני מקווה שתהיה לו כאן תקופת־שירות טובה, ואתן,” התרה בהן בנוסחו האבהי, “ואתן תנו לו יד, הוא אחד משלנו.”

ואני שהייתי רק נער חמקתי מעיניהן, חלפתי מעל לראשיהן וכבר נישאתי הרחק שמה, אצל משוכות השיטה הנמוכות, החוגרות את דיונות החול, ועוד הלאה, על ראשי הגבעות המצהיבות במרחק, במקום שמשחירות גדרות התיל של מוצבי הצבא המצרי.

“היינו בטוחות,” אמרו הבנות אחרי שהמג"ד הלך, “שאתה באמת סמל הדת החדש, וגם מפני שלא הסתכלת עלינו בכלל, וגם מפני שמיהרת כל־כך אל אוהל המפקדה.”

“אבל לא,” אמרתי להן, “אתן רואות שזו היתה טעות. אני סמל הסיירים, ואני גם יודע לשיר.”

“יופי,” צהלו הבנות, “הגעת בדיוק בזמן. מחר בערב תהיה כאן מסיבה.”

“איזו מסיבה?” שאלתי.

“ערב ריקודים,” אמרו הבנות, “ובכלל ערב שמח,”

הראיתי עצמי כמשקיף עליהן במרוחק, כאילו במצועף. “טוב,” אמרתי, “אשתדל לבוא.”

ובדרכי לאוהל הגדול שהיה חדר־האוכל של החיילים מנעתי עצמי בכוח מלהניף רגל ולזנק זינוק פראי, ולהריע איזו תרועה עצומה, שכל הארץ הפרושה מסביבי תדע שהגעתי. ושאינני סמל הדת שתלתלי סומרים מרוב עוצר־נעורים. וכבר מחר בערב תיערך מסיבה נפלאה וריקודים מרגשים, ושירים עם הבנות, כתף אל כתף, ליד המדורות הדועכות, עד ששמי־הלילה מחווירים והכוכבים כבים ומישהו קם ומתנער מרבצו ומנער מרעמתו את נטף הטללים, ומעברים צומח יום, ומבעד לשערי התיל המוסטים שבים חיילי־המארבים, אפורים ונטולי־מבע.

הוי, חמדת־הנעורים, ארץ חדשה ומבטיחה, ימי שקיקה מלוהטים, ואני נענה כולי לגדוד החדש המושיט אלי ידיו ומבקש לחבקני.


 

ב.

ואחר־כך גם הגיע ערב הריקודים. אני מצאתי לי כיסא פנוי, כיסא קל מעשה מקלעת־קש. צללתי אל תוכו ולפני התחוגגו הנעורים הנכספים לצלילים הבלתי־נלאים. יכולתי להושיט ידי ולמוש את האריג הקל של לבוש הבנות, לחוש את האבק העולה ומסתחרר מתחת לעקבים. יכולתי להשקיף ממקומי ולחזות מעבר לראשים הנינועים את הזמנים הטובים המזומנים לי, את הימים הטובים שלי, המובטחים למעני, המצפים להיפתח אלי אם רק אחפוץ בשירותם. הוי, ההבטחות האפלות המתנוצצות בנעורינו מעבר לחלונות האפלים של אולמות הריקודים, ואני נאנחתי מעומס החמדה הנעה סביבי. ואז כרע ליד אזני בחור גבוה ובהיר ואמר אלי בקולו הנמוך: “גם אתה נשביתָ בקסמי המחוללות.”

הסמקתי, חשתי שנתפסתי בעצם המעשה המכוער, רציתי להצטדק, לקום, אבל הוא הניח כפו על שכמי ואמר, “אין דבר, כולם נופלים כאן בקסמי הבנות, אתה רק המתן בכסאך, עוד מעט תגיע סימָה.”

והוא כרע לידי ובלי לחשוש למדיו בוסס באבק הרצפה. הוא נשא אלי עינים מובהרות והמשיך:

“שמי אוּרי בן־אברהם, אבל הבחורים קוראים לי אלֶ”ף בן־אלֶ“ף, ואתה רשאי לקצר ולקרוא לי א' בן־א'. חכה חכה,” אמר והפנה פניו אל הרוקדים, “סימה תיכף תגיע.”

המנגינות שאינן מתעייפות כאילו החישו את חוגותיהן, המרקדים נכנסו ופרשו. אחרים הזיעו מאוד ויצאו אל המרפסת לצנן קצת את חומם, אחרים זרקו עצמם לכיסאות הפנויים, מתנשמים מתוך כובד ומרעישים מאוד.

ואני, נער קסום שכמותי, נמשכתי למעגלים הרבים, לאחוז בכתפיים הנענות, להשיב אוויר אל בין השפתיים הפשוקות מעט, להגיש את הלחי הקרירה אל האזניים המלוהטות. ישבתי כמו אחוז בין מַכְפתֵי־הַצְבָת הנוקשים. רגלי נטועות ברצפה וכולי עיניים גדולות, סופג וסופג את הריחות, את הדמויות, וחג מעליהן לראות אם יש שם אחת שנועדה בשבילי, והיא אולי כבר ממתינה לי, כי הבנות כבר הוציאו את הקול שתלתלַי באמת יפים, וכלל איני מפחיד, ומי שהטעה ואמר שיש לי שייכות לקצין הדת רק המעיט בי, כאילו מתוך איזה רוע מכוּון.

“ועכשיו,” אמר לי אל“ף בן־אל”ף, “לוּפו מגיע.”

היתה התעוררות בקהל, אחדים קמו ומחאו כף. לופו, סמל הקשר, איש נמוך ושחרחר, נכנס בצעדי ריקוד. הבנות נתלו על צווארו כאשכולות, מבעד לעטיפות שעטפו אותו יכולתי להבחין בחגורה המלבינה של מדיו, ובכמה סמלי מתכת נוצצים הקורצים מעל כיסי־חולצתו.

“לופו,” הדריך אותי אורי, “הוא סמל־השחיתות במחנה הקטן הזה, והבנות נופלות לתוך ידיו כמו משמשים בשלים.”

לופו נגרר אל מרכז־המעגל, הנערות שעטרוהו משכוהו לכל הכיוונים, הוא בחיוך חושף־שינים נעתר לכולן. חולל עם זו ועם זו. אבל לא הניחן לבדן, כמו יתוש גדול היה שב ופוקד כל אחת מזנוחותיו בכל קצה מרוחק של המעגל.

“לופו לא שוכח אף אחת,” זמזם אל“ף בן־אל”ף לתוך אזני הכרויות.

“לופו מכשף אותן במחסן הקשר החשוך.”

ולא הייתי צריך את פניו הבהירים בתוך אזנַי, ולא הייתי צריך את לחשו המפזם, ולא את מבטו העולה אלי מן הרצפה המאובקת, כי ראיתי בעצמי כשנכנסה סִימָה והצטרפה אל הזוגות המרקדים, אבל אל“ף בן־אל”ף לא הצליח לעצור בעד תנועת גופו לאחור, וגם לא הצליח לעצור את השריקה שליוותה את לחשו.

“הסתכל,” לחש ושרק אלי, “הסתכל בה עכשיו. זאת סימה.”

ולמרות שהמנגינה שאינָה־נלאית לא חדלה לשנייה, ולמרות שהמַנחֶה לא הכריז על כניסתה, ולמרות שמן החלונות המָאְָפָלים לא הבריק שום אור; אני הרגשתי יחד עם כל הרוקדים שסימה נכנסה. ידַי שחָבקו את מקלעות־הקש נחרצו חריצים לבנים, ולתוך גבי, הנדחק בכוח אל המסעד, נשלחו מדקרות. מָהן עשרים שנותי המפרפרות? שאלתי אותה כדרך האוויר המפריד בינינו, מָהֵן להניחו לפני רגליך השמנמנות אבל המושכות כל־כך?

מכֵּס־ריתוקי צפיתי בעונג מלא־חלחלה איך נדחית מִנחתי. אבל הטובים שבבחורי־המחוללים נטשו את בנות־זוגם הנבוכות ונמשכו אל סימה. ועוד רגע והיא היתה כמלכת־דבורים הניצבת על רחבת הריקודים וכל הכוורת ההומייה שסביבה, בחורים ובחורות ומשקיפים שלבם חרֵד, כולם התנועעו בקצב תנועותיה. ואי־שם בשולי חשרת הרוקדים יכולתי לראות, גם מבלי עצותיו פוקחות־העין של א' בן־א', איך לופו מתנער מכל מי שמכבידה עליו, ואיך הוא נפנה אל מרכז המעגל, ואיך נפתחת לפניו דרך, וכמו במשחק המבוכים ניחשתי מרחוק את התנועה הסלילנית הרכה שבה יעשה דרכו, מטופף, צובט בבשר־נערותיו, גורף מחמאות מלבבות, עד שיתייצב למחול־המחניים עם סימה.

“היזהר,” אמר לי אל“ף בן־אל”ף, שלא תיפול גם אתה ברשתה."

איש מוזר המונח למרגלותַי, מתאבק באבק רגלַי, ומתחכך כאילו להכעיס ברגלֵי הרוקדים, ועוד מעט, אם לא יוזהר בחריפות, הוא יתמודד לקום ממקומו. ואגב קימה ישלח רגל ארוכה ומכשילה אל תוך מסלול הרוקדים.

ומי בא ישא אל מול רגלו הארוכה? סימה שחורת העיניים, חבוקה בידיו של סמל הקשר. עיניה פזורות על־פני כל הנערים התולים בה מבטים, וגופה נתון בידיו של לופו, והיא נתקלת ברגלו המושטה של א' בן־א', מסתחררת ליפול ומושכת אחריה את לופו, מחמד־הבנות, הנופל אחריה ומדיו המגוהצים נמלאים גושי־אבק והוא פורץ אלינו. חמוּר ושטוף־זעם וצועק:

“שוב אתה, מתחזה שכמוך.”

אל“ף בן־אל”ף כאילו ציפה לו ולגידופיו, משך ואסף אליו את הרגל שנשלחה בטעות ואמר:

“לופו, טינופת, מחסנאי־קשר מחורבן. תן גם לאחרים לרקוד עם סימה.”

ועד שאני מבין מה שעיני רואות. כבר נערכו שניהם לאיזו מלחמת־בינים קשה, ובנקל אפשר היה לראות שהאיבה שבינותם אינה בת הרגע הזה. אבל סימה קמה משמיטתה, ונכנסה ביניהם, חלקה לשניהם חיוך־פיוסין מרוחק ושלחה אותם בחזרה אל עמדות המוצא שלהם. את אל“ף בן־אל”ף המרעיד מאיזו הזדעפות פתאומית, למטה אל הרצפה, לחבק שוב את רגליו המאובקות, ואת לופו, הממתֵחַ את קפלי מדיו, שילחה אל אחת הרוקדות המצפה לו, והיא עצמה לאן פנתה?

כאילו הרגישה במנחת־עשרים־שנותי המפללות אליה עלומות. היא סבה את אל“ף בן־אל”ף והתייצבה מולי. כל־כך רציתי לכבדה ולקום במהירות מאחורַי דבוק אל גופי והגיחוך יהיה עצום, ופגישתי הראשונה עם סימה תתפספס.

“זה אתה,” אמרה אלי, קלילה ואפילו אינה מתנשמת מהמחולות, “סמל הדת החדש.”

“לא,” אמרתי והנמכתי את עינַי, “זאת סתם טעות, זה בגלל התלתלים הגדושים שלי, ובגלל הכומתה הצרה.”

“אז מי אתה באמת?” שאלה סימה והעבירה לפתע את ידה על גדיש תלתלַי שהרעיד. “ומותר לקרוא לך סמל־התלתלים החדש?”


 

ג.

אל המארב בשדה הבָּטנים יצאנו בשעה האחרונה שלפני החשיכה. ההיערכות היתה קצרה ומהירה. נאמרו הדברים הרגילים. הפקודות הרגילות הוזכרו, חולקו רק הדברים הנחוצים באמת. כל החפצים המרעישים סולקו. הפנים נמרחו בבוץ מעורב בחומר דוחה יתושים.

“היתושים,” אמר אחד הבחורים, “הם אסון אמיתי.”

המפה הגלולה ביד האחת, תת־המקלע הדוק בשנייה יצאתי ראשון להוביל. עכשיו כבר לא היו ויכוחים. הכול נסתיים באוהל המפקדה. ידעתי שממילא אָפֵר את פקודת־היציאה. המיקום המדויק של המארב לא נראה לי, ורשת המארבים השלֵמה שהניח המפקד, היתה בעינַי מטופשת וחסרת יעילות.

“לאן?” שאלו הבחורים, “לאן הלילה?”

אני השבתי להם בדיוק. הייתי חודש בגדוד, זה מקרוב בא, והם בחנו אותי בימים ובלילות. ליל הסתיו היה בהיר ושדה הבָנים היה קרוב. ומָהֵן השעות הניגרות לאטן לעומת ידה של סימה המכבידה על גודש שערותי?

אם תרצי, אני זורק לאחורַי, באין־קול, כדי שלא לבלבל את ההולכים אחרי בחשיכה. אם תרצי אהיה לך סמָל־התלתלים שלך. אהיה לך סמַל־העְַדָיים שלך, רכת־עיניים ושחורת־שיער, וגם על חטא רגלַיך השמנמנות אסלח לך. הנה כאן, אל מול הבחורים הממהרים אל שדה הבָטנים, אני מביא לך שבועתי.

“היזהר,” אני שומע את קולו המלחיש של א' בן־א', “אל תתחיל עם סימה ישר בפרק השְבועות והסליחות.”

צחקתי אל תוכי. החיילים שמאחורַי לא הרגישו במאום.

“אבל למה דווקא מתחזה?” שאלתי את אורי בן־אברהם.

“יום אחד אני אמחץ את הלופו הזה,” אמר א' בן־א'. “אמרח אותו אל הקיר כמו שֶרֶץ לח.”

“הכינים אוֹכלות אותך.” אמרתי.

“אל תהיה טיפש, ושמור על עצמך, ואל תזרוק את נפשך לרגליה כל־כך מהר.”

“הקנאה אוכלת אותך,” שניתי.

“אתה נער נחמד,” אמר א' בן־א', “ועוד יש לך ללמוד המון בחיים.”

“שתוק, מתחזה אחד.” קנטרתי אותו.

הוא לפת את ידי ואמר לי ברצינות כבושה: “את זה אל תגיד לי אף פעם. גם אם נהיה קרובים וידידים.”

אני צחקתי במבוכה, רציתי להשכיח את הדברים והצעתי לו שנלך ונראה איך סימה מבלה את שעות אחר־הצהריים שלה. אבל מרחוק כבר קראו בשמי להבהילני אל פקודת היציאה. וא' בן־א' התרחק במרוצה וקרא אלי שהערב כבר יראה אותה בלעַדי. אני נפנפתי אליו בידי לפרידה, כי המארב היה נראה לי כנצח, ולא יכולתי לחשוב מה יהיה אחרי שנחזור.

חצינו את שדה הבָטנים והגענו אל מרכזו. מקרוב התבלט בכהותו צינור המים ומערכת המגופים שעליו. לפי הפקודה זהו מקום המארב. כאן עלי לפרוש את אנשַי, לסרוק את השטח, לחלק גזרות־ירי, להזהיר ולהתריע: מי שיירדם דמו בראשו, אני אזרוק בו אבן שתנקב לו חור בראשו הסרבני.

“כאן שוכבים,” לחשתי לאנשים. הובלתי איש־איש למקומו. סייעתי להם להתמקם. זמזום היתושים כבר ריחף מעל שדה הבָטנים עוד לפני שכרע האחרון באנשַי. הדמויות הכהות נבלעו בתוך הכהות העוטפנית של שדה הבָטנים. הצמחים שנרמסו תחתינו היו סמיכים ונתנו ריח טוב. ואני חששתי שהאנשים יתפתו להירדם בהם מיד.

“עוד מעט יהפכו את הבָטנים,” לחש מישהו וגל של לחישות צרודות ומגוחכות עלה מן המארב. היסיתי אותם בתוקף. בלי דיבורים, אמרתי, ובלי לחישות.

“לא חבל לך על הגנבים?” שאל אחד הבחורים, “שמעתי שהם ממש חסרי־כול.”

“מחר,” נזפתי בו בחשאי. “מחר אסביר לך כל מה שאני יודע, אבל עכשיו סתום.”

לאט־לאט התפוגגה התרגשותם והם נשקטו לגמרי. ואני, מוסר מדאגתי, יכולתי להתמסר להזיות־הלילה שלי שלא איחרו להגיע. שקעתי במין תנומת־עצבנים כזאת. ובעוד שחצי־גופי מסור כולו לשֵנה הנכבידה, היה חצי־גופי האחר מזנק וזוקף אוזניים עם כל רחישה מתקרבת.

לפתע רעם תת־המקלע שלידי. היתה מבוכת־צעקות פתאומית, ואני מבולבל כולי, עשיתי מה שלימדוני לעשות, “אש,” ציוויתי על המארב, “אש מהירה.”

אחר־כך הזדקפתי. הרמתי את האנשים ופתחנו במרדף מהיר חסר־נשימה ומלא עשן ואש, ועד שלא נרגעתי מן המרוצה המהירה ומסחרוּר היריות המושכות ונמשכות, לא פסקה אש־המארב. לבסוף צעקתי “חדל!” והאנשים התחילו להתקבץ, נרגשים ומבולבלים כולם. דחקתי בהם וביצענו את כל התרגולות המתחייבות. הייתי המום, וכבר התחלתי מאשים את עצמי שנפלתי אל תוך השֵנה כלתוך מלכודת, “הביטו,” אמר מישהו, “יש אורות של רכב מכיוון המחנה.”

“כן,” אמר אחר, “הם שמעו את מטח היריות, ועכשיו הם באים לחלץ.”

שדה הבָטנים הואר לפתע באור מוזר כשפנסי הג’יפ של המפקד חתרו בו אל מקום המארב, וכבר עצר לפנינו, והמפקד קפץ וירד ושאל בקול נזעם: “מה היריות? מה קרה?” ואז התקבצו סביבי כל אנשָי ותבעו ממני, מבלי לומר מלה, שאני אהיה להם לפה. המפקד חקר ואני השבתי, הוא לחץ ואני נבוכותי. אחר־כך התפרשנו שוב, לפקודתו, וסרקנו במשך שעה ארוכה את שדה הבָטנים מוצף האור. “איזה דמויות ראיתם כאן לעזאזל?” שאג המפקד, “את כולכם אשלח אל הכלא אם תעשו לי עוד פעם בזיונות כאלה. וכמה אי־אפשר לסמוך עליהם דווקא ברגעים שזה הכי נחוץ. ואיזה פרצוף אתם עושים לי בעיני הקצינים של פיקוד־הדרום?”

בתוך הג’יפ נצנץ משהו ואני הסעתי עינַי ולבי מנזיפות המפקד אל תוכו. שם ראיתי את סימה יושבת על המושב שליד המפקד. היא נשארה בתוך הרכב ולא טרחה לצאת אלינו, המעלים עדיין עשן מתגְרַת המרדף. וכאילו נחבאה לה מעינינו הנבוכות, כאילו הטמינה עצמה במעמקי הג’יפ, בצלם של מכשירי הקשר.

מאותו רגע השתתקתי ולא אמרתי כלום. גם לא השבתי יותר על תלונות המפקד, וגם לא אמרתי כלום לאנשים ששאלו מה יהיה עלינו בשארית הלילה. נבלות שכמותכם כולכם. ככה לבייש אותי בליל־המארב? ומי זה שהתעורר מסיוטיו והחל לירות כמטורף? אדרות של צמר־גמלים הוא ראה, ותחתוני־לוֹבֶן ארוכים. תלבושת גנבים אמיתית. ומה מעשיה של סימה בלילות, בתוך הג’יפ של המפקד?


 

ד.

אחרי כל זאת דווקא אני נבחרתי לנווט את המסע הגדודי למדבר־יהודה. ההוראה של המג“ד הגיעה אלי בדרך עקיפה. נמלאתי גאווה ומעט גם השתוממתי איך זה עברו מאורעות הלילה ההוא בלי שום עניינים; לא זימון למשפט, לא נזיפה, ממש לא־כלום. אל”ף בן־אל"ף ששמע את הקורות אותי בשדה הבָטנים אמר לי בחיוכו הנסתר:

“אתה בר־מזל, אתה צריך להודות למלאך שלך במפקדת הגדוד.”

שמעתי את דבריו וביקשתי בלבי שלא יהיה מכְִוָן דווקא לאותה תמונה לילית. ראשה של סימה נדחק אל מתחת למכשירי הקשר, באור הכחלחל, במעמקי הג’יפ. באותה שעה עמדתי עם חיילי המארב מוצפים בושה ואור־פנסים דוקרני, והמג"ד מהלך בינינו בכבדות והרשיף זעמו לכל העברים.

“ועוד משהו,” הוסיף אל“ף בן־אל”ף, “שמעתי מהבנות שאתה מתפאר גם בתלתליך וגם בשירתך.”

“נכון,” אמרתי, “אני באמת אוהב לשיר.”

“יופי,” קרא אל“ף בן־אל”ף, “אנחנו עוד נשיר הרבה ביחד.”

הוא חמק לדרכו והותיר אותי עם עֶרכַת־המפות, המצפנים וכל הסרגלים ששימשו לי להכנת הניווט. הפלוגות ירדו למדבר אחת אחרי אחת. כל אחת בנקודת־ראשית־מסעה. ואני עברתי בין החיילים שלהבתי אותם לקראת המסע. המדבר הנפלא הזה, אמרתי אליהם. והצוק החד־פעמי של מצדה הצומח פתאום מתוך האוויר השקוף. חלקת המים המכחילה של ים־המלח המונח למטה. ההרים העלומים שמעבר לו. אלה שעם קצת דמיון אפשר לבקש מהם את הדרך הנכספת אל המזרח.

החיילים צחקו לדברַי, טפחו על שכמי טפיחות גסות. הם התקינו את חותלות־מנעליהם והטילו על שכמם את הרובים הכבדים כאילו היו מקלות־רועים.

“אחריך חביבי!” קראו אלי מתוך השורות המפוזרות, “אחריך.”

ואני התחלתי למשוך אחרַי את נחש המסע. מתל־ערד משכתי אל מרומי־הר הקנאים, ומשם דרך עמקים מפותלים אל מרגלות הסוללה הרומאית. במקומות הגבוהים עצרתי והמתנתי עד שהתלקטו פַּגְרָנֵי כל הפלוגות. ושם הייתי נאחז באיזו אש נבואית מוזרה, מטפס על גזיר־סלע ומרעים על החיילים התשושים כל מיני שמות. מבעד לגליל הפח הלא־נעים של מגביר הקול הזרמתי אליהם, באיזו חדוות־קוֹלוֹת נערית, תאריכים מפוקפקים, דברי־הבל ומעשיות שלא נבדקו. הם נשאו אלי עיני ילדים וחייכו אלי מבקשי־טובה, עד שנמאס לי מבע־הפתאים שלהם.

“ואל האוכף של המחנה־השמיני,” הכרזתי מבעד לפח המחוספס, “אני מזמין רק את הנועזים באמת.” ובשעה שירדתי בשביל הלבן בין הסלעים החומים הצטרפה אלי סימה. אני לא ראיתי אותה מתחילת המסע, ולא ידעתי שגם היא מזדנבת אחרַי בתוך נחש־המדבר הענק.

סימה אמרה:

“המג”ד שכנע אותי להצטרף. הקשבתי כל היום להסברים שלך."

“ואיך הם בעינַיך?” שאלתי.

“מניין לך כל השמות האלה? ומניין לך כל המלים המשונות שלך?”

אני המתנתי במורד התלול עד שהתקרבה אלי. וכשהיינו כתף אל כתף אמרתי לה:

“היזהרי מדרדור אבנים.”

אחר־כך ישבנו בצל האבנים העצומות. מתחת למצוק שהיה חרוץ כולו חריצים משונים. מאחורינו היתה דממה. אף אחד לא הוסיף לרדת באוכף של המחנה השמיני. אנחנו נחתכנו ממש מהֶמיית הפלוגות ומהרעם הבלתי־נפסק של החיילים החונים. קודם, כשכשלתי מעל לאבן אחת חומה וענקית, הצצתי בגניבה מעל כתפיה של סימה. רציתי לראות אם לא נשלחו צופים אחרינו. הרי רק לפני כמה רגעים בעצמי סיפרתי לחיילים המקשיבים על שיטת הצעקות של הקנאים שפותחה במערכת המצור. “מכל מקום,” אמרתי להם, “אפשר לשמוע אותך. אם רק תצעק בחזקה, שימו לב לדומייה המתגלגלת בין הסלעים.”

למעלה, במרחקים הכחולים, דאו נשרים שחורים, ואני חשבתי על המג“ד ששלח אותה אחרַי, ועל לופו שנשאר במחנה, ספון בתוך מחסן הקשר האפלולי, ועל אל”ף בן־אל"ף שאולי גוחן עכשיו מעבר לחומת האבנים של המחנה הרומי הנטוש ועוקב אחרינו.

“תראה” אמרה סימה, “כמה קטנים אנחנו. ותראה עוד. הצמות הלבנות האלה, של חומר הסלע, כמה שהן ארוכות.”

“עד לתחתית הואדי,” אמרתי, והעברתי אליה את המפה שבידי. “הנה כאן, הנקודה השחורה הזאת, זהו האוכף של המחנה השמיני, ואנחנו יושבים במצוק שמתחתיו.”

סימה הציצה במפה, ואחר־כך הביטה אל פנַי ואמרה: “כמה קל כאן ללכת לאיבוד.”

אני אישרתי את דבריה בהתלהבות. ועוד הוספתי כמה סיפורים נאים על אובדי־דרך שנשמטו אל התהומות ורוצצו את גולגלותיהם, ועל אחרים, שתעו כאן ימים על ימים ולילות על לילות, עד שנטרפו בשני הנמרים. לא יכולתי להשתחרר מנעימת־המדריך שאולצתי לשאתה מראשית המסע. סימה הביטה אלי, כאילו הבינה שני מצטער על המסיבה שאני נאלץ לחבשה, וכאילו ראתה שאני רוצה להשיח אתה דברים אחרים בקול אחר ובנגינה אחרת.

“כמה טוב שאתה כזה סייר. אתך לא נלך לאיבוד.”

בצל המצוק היה קריר ונעים. חילקנו בינינו את מי המימיות. היא היתה לבושה כל־כך יפה, שאני פשוט לא האמנתי שעשתה עמנו את כל המסע.

“את נראית כאילו בכלל לא צעדת היום.” אמרתי, “את נראית כאילו הוּבאת הנה ישר בג’יפ של המג”ד."

היא נשאה אלי את עיניה הגדולות. נענעה בשערותיה השחורות, השיבה את המימיה אל חגורה ולא אמרה דבר. ואני נער שכמוני, כבר נבהלתי מדברי עצמי, וכבר נסוגותי במהירות. תקעתי את המפה לפני עיניה, פרשתי אותה לכל רָחבה ופתחתי בדרשה מזהירה.

“את רואה את הצוק של מצדה כאן? ואת המצוק הזה של המחנה השמיני? והשביל הצר שבו ירדנו מן האוכף? תראי איך הוא מתפתל. וכאן את רואה, במקום שהוואדי הזה, נחל הקנאים נדמה לי, פונה מין פנייה רחבה ומותיר אחריו ברך קשתית גדולה?”

טלטלתי את המפה לפני עיניה, התחננתי לפניה שתקשיב לדברַי המיותרים, להתפארותי הלא־נחוצה.

“כאן יש תופעת־טבע מוזרה שאני כבר מזמן שמתי לב אליה,” הנחתי את המפה. קמתי נרגש והחלתי לבנות לפני עיניה הגדולות שולחן־חוֹל מאבנים, להמחיש לה בדיוק. התחלתי לרעוד מרוב שהייתי נרגש. ידעתי שמשהו מוחמץ עכשיו וכבר לא יושג. אבל נרדפתי לנפח את ראשה עוד ועוד, להציף אותה בהבלי הנעורים שלי. “מערכת המים של מצדה אף פעם לא שכנעה אותי. זה ממש מגוחך. קנאים רבים כל־כך ומים מועטים כל־כך.” משום מה התחלתי לצעוק, “לא. יש תגלית חדשה, תגלית עצומה, שבינתיים רק את ואני יודעים עליה. כאן מתחתינו ישנן בריכות־מים נסתרות. בריכות עגולות, יפהפיות, בריכות פתוחות כמובן, שרק בתצלומי־אוויר ניתן להבחין בהן, וגם לא כל אחד, אבל אני יכול ואני הבחנתי. את רואה את המים המוריקים בתחתיתן? את רואה את נשי־הקנאים מתגנבות לכאן בלילות הבהירים? את רואה איך הן ממלאות את הנאדות הענקיים במי־הסתרים האלה?”

מלמעלה, מן הצוק, נשמעו קריאות, משרוקיות עצבניות צפצפו זו אל זו. ומישהו כבר נזף שם בקול רם:

“איפה הסייר החדש? לאן הוא נעלם? דווקא עכשיו כשהוא באמת נחוץ?”

קמנו במהירות. סימה נבוכה כאילו נתפסנו במעשה שאינו הוגן.

“לא הרגשתי בכלל איך עבר הזמן,” אמרה אלי. טיפסנו בשביל אל האוכף בכל כוחנו. אני נשבעתי לה. בתוכי, שיום אחד יבוא ואשלים לה את סיפורי. אבל לא היה לנו זמן והאוויר נעתק מֵחזותינו. העלייה היתה חפוזה ונוראה, וגופינו נשטפו זיעה. לא היה לי רגע פנוי להיפרד ממנה, כי כבר נחטפתי לעמוד שוב בראש המסע.


 

ה.

לסעוד על שולחנו של המג“ד הוזמנתי גם אני. הטלפון צלצל במשרד המודיעין ואני נקראתי אליו. ממשרד המפקד דיברה איזו בחורה בקול נעים. הערב, בחדר האוכל של הקצינים, בוא גם אתה, ותשתדל לדייק. לא, בלי גינוני־ענווה מתחסדים. ותבוא לבוש באופן מכובד. ולפני שסיימה, אמרה בקול מלא צחקוקים: “ותשתדל להשתלט על תלתליך.” וצחוקה נמוג לאִטו בתוך השפופרת הסגורה. ואני תהיתי את מי יקרב אליו ואת מי ירחיק מֶנּוּ, ומעט חשש־דאגה עלה בי כשחשבתי שאולי אין הזימון אל שולחנו של המג”ד אלא כעין הקדמה לאיזה מעשה שיבוא לאחר הסעודה. מעשה חשוב וסודי שגם אני נבחרתי לדעתו. ואחר־כך תהיה ודאי איזו פעולה צבאית חשאית, ואם חשאית ודאי שהסיכון בה מרובה. ואם כך, יש מי שישוב ממנה ויש שאולי לא ישוב. ומשום כך ודאי מזמן המפקד את כולנו אליו. כל הצאן המועדים לטבחה. סעודת־פטימים אחרונה בטרם יציאה אל חשכת הלילה הסתווי.

“ומי עוד יהיה בין המוזמנים?” שאלתי. אבל השפופרת כבר הושבה אל כַּנָּהּ. ובמשרד המפקד ודאי כבר טורחת הבחורה להשמיע את הזמנתה הנעימה לתוך אזנים אחרות. אני חששתי קצת מהסעודה על שולחן המפקד, מאז שהוצבתי אל הגדוד. ומאז פגישתנו הטובה באוהל המפקדה, כשקיבל את פּנַי בסנדליו ובמכנסי הקיץ הקצרים שלו, הרי קרו כבר כמה דברים. היה המעשה המבייש במארב שלי, בשדה הבָּטנים, ואני יכול לשמוע גם עכשיו. כשאני עוצם את עינַי, איך נשבע החייל בפנַי ובפני כל העומדים סביב, ואיך הוא משביע אותנו בשם כל האלים שהוא מכיר, שהיו באמת עקבות יחפים בחול. עקבות־ענק של סודנים שחורים וגברתנים. ואיך נרדם כל המארב וישן שנת־ישרים ורק הוא כיוון את עיניו לתוך איזו נקודה שבאמצע השחור. ופתאום, אין הוא יכול להסביר זאת עכשיו חלפה איזו רוח על פניו, שערותיו קמו ועמדו ובאזניו רשרש רשרוש חשוד שממנו נפתחה הרעה. ואחר־כך כבר התערבֵּל הכול בעיניו. הסודנים הנמלטים, רצף הנותבים מתת־המקלע שלו, הפקודות הנקטעות, הריצה, וההתנשמות החריפה, ובסוף דממת הבהלה.

“אדרת שחורה משֵֹּער גמלים, בחיי,” התחנן החייל על נפשו בפנינו, “ותחתוני־לובן ארוכים.”

אני האמנתי לו. ידעתי שהכול קרה בדיוק כמו שאמר. אבל לא הייתי חָפשי. הייתי עטוי בחובות המפקד. ומלבדי איש לא נתן אמון בדבריו, וביחוד מצא חן בעינַי תיאורו, תחתוני־לובן ארוכים. הרי זה ממש משורר שעוד לא פיתח את עלי־הזוהר שלו. המג"ד כעס אבל הבליג. ובגדוד סיפרו ששמעו אותו מטיח בשעת רתחה.

“כן, אני יודע, עטוי אדרת שחורה של שֹער־גמלים, מה? ואולי גם לבוש בתחתוני־לובן ארוכים, מה?”

כאילו אין בעולם ולא יהיו בו דברים מופרכים יותר.

בפתח חדר־האוכל עצר אותי השוטר הגדודי הוא חסם בפני את הפתח ואמר: “אין כניסה. המג”ד יש לו עכשיו ישיבה חשובה."

הצצתי מבעד לחלונות המוארים, שולחן הסעודה כבר היה מוכן וחבורת המוזמנים כבר ישבה והסבה אליו. אולי זוהי רק טעות. חשבתי, אחרת לא היה טורח הש’ג' לעצור אותי. ואולי זוהי רק מתיחה אכזרית, מישהו במשרד המפקד ביקש לעשותני לקלס. הוי, הנעורים המַמרים, לאן הייתי מגיע בשלכם? מפני שכבר הסתובבתי לאחור וכבר אמרתי לעצמי, לפחות לא ביישתי עצמי בפומבי, וטוב שלא דרכתי על הסף, וטוב שניצב פה השוטר הזה, ובכלל, איזה איש טוב הוא, ואשרי מי שמזלו מציבו על דרכו לפני שהוא מידרדר אל התהום. אבל לפתע קראו בשמי ומישהו רץ וחסם את דרכי.

“מה אתך? לאן אתה הולך? המג”ד ממתין לך."

ועד שפניתי לאִטי אל הפתחים המוארים הוא כבר נזף בשוטר שאינו מבחין בין מי שיש לעצרו ובין מי שיש לפַנות לו שביל, ועד שאני קולט ומבחין בַתהפוכה כבר משכו בי בכתפי לזרזני.

חדר־האוכל הגדודי היה ריק ואפל. ורק במדור הקצינים היה אור מלא. בהיכנסי פנימה לא שמעתי אל קול ההמולה הצעקני של הפלוגות הסועדות. היה שקט מוזר בין הכסאות הדוממים. איש לא מחא כפיים. איש לא הטיח מרקיות אל הרצפה והטבחים לא גודפו עד שורש נשמתם. “בוא כבר,” קראו אלי משולחן המפקד,,אנחנו ממתינים לך שעה ארוכה."

ואני ישבתי לאטי בין המסובים הצוהלים, וזכר צאן־הטבחה המועָד מנקר בראשי.

“איך היה במצדה?” נשאלתי מיד, “באמת ספר, הרי עוד לא סיפרת.”

“ברגיל,” התחמקתי, “בהתחלה היתה התלהבות גדולה, ובסוף החיילים זרקו את רוביהם מרוב עייפות.”

“ומה עם הטִירוֹן ששבר את הרגל? ומה קרה בשעת־החילוץ?”

“זה לא היה טירוֹן,” השבתי, “הוא חייל ותיק מהפלוגה, ובחילוץ באמת היה ביזיון כי המַחַלצים לא ידעו לאן לפַנות אותו.”

“ואיפה היה הסייר? איפה היית אתה?”

“אני? אני? אני הייתי בכלל רחוק משם,”

“מעבר לאוכף של המחנה השמיני?” שאל המג"ד בלגלוג נסתר, “או ליד הבריכות הפתוחות שאיש לא ראה מעודו?”

נשאתי עינַי אליו. ידעתי מיד ממי שמע את הדברים האלה. הבחנתי שהמקום לידו פנוי, ואיש לא ישב בו. הקצינים שסביב השולחן לא ידעו מה שאנחנו ידענו. ולא ראו מה שאנחנו ראינו, הם צהלו על הצַלָחות המלאות ושמחו שנמצאתי להם שם לשעשועם.

“ותגיד, מה עם פלוגת־הצמאים? איך שכמעט קרה שם אסון?”

“הטיפשים האלה,” השבתי ברוגזה, “הטיפשים המטופשים האלה. אלף פעמים הזהרתי אותם: אל תשתו מן המים המאָררים האלה. שהו מעיין גפרית, מי־רעל ארסיים, אבל הם היו כל־כך צמאים והיה להם כל־כך חם שהם פרקו מעצמם את החגור והטילו את הרובים ורצו כמו משוגעים במדרון התלול אל מעיין הגפרית.”

“ולמה לא עצרת בעדם? למה לא התערבת?”

קמתי ממקומי. הייתי מוצף רוגז, לא שלטתי בקולי. הדברים נראו לי כמו מעמד של השפלה מכוונת.

“מה אתם נטפלים?” צעקתי בקול," הרי לא היה אפשר לעצור בעדם. הם העיפו את המפקדים שלהם לכל הרוחות. הם שברו את הרובים על הסלעים, הם“… מול עֵינַי הלוהטות מזעם הופיעה סימה. היא באה מן הפתח בהילוך קל. המג”ד נפנה וסייע לה למשוך את כיסאה, ואחר־כך עזר לה להתקרב אל השולחן. הם החליפו ביניהם דיבור מהיר וחרישי שאיש מהמוּעדים הצפופים מסביב לשולחן לא הבחין בו. מלבדי שדברַי נעצרו פתאום וכבר לא מצאתי שום טעם לחדשם. זעמי פג העצמו, ואני התקררתי לגמרי. כמה היא ממהרת לחזור על הדברים שאמרתי רק בשבילה. האם כל הישיבה ההיא, מתחת למצוק, לא היתה בעיניה אלא בדיחה?

וכמו בחלום שמעתי את המג"ד קם ומהסֶה את הקרואים, וכמו בחלום שמעתי את פקודת־היציאה המפורטת שלו. וכמו בחלום ידעתי שהבזקת־אסון שלי, באותה השעה שנקראתי אל שולחנו של המפקד, תהיה קרובה מאוד לאמת.

ורק לקראת סיום הפקודה נעורותי מקפיאתי ושמעתי אותו מקפיד לסיים:

“אתם תישארו במחנה השבת, איש מכם לא ייצא לחופשה. אני אהיה כאן ואשגיח עליכם, את כל הניירות השקופים, המפות ותצלומי האוויר המעודכנים תקבלו מאורי בן־אברהם ובעניין מכשירי הקשר, הרי כל הדרכים מובילות למחסן הקשר של לופו. לילה טוב ולהתראות.”

והוא קם, משך אחריו את סימה, ויצא בחפזה מחדר האוכל.


 

ו.

בערב האחרון שלפני היציאה בא אלי אל“ף בן־אל”ף ואמר:

“בוא ותראה איך חיים בני־עמך.”

הלכתי אחריו בלי אומר ודברים. הוא הלך לפנַי, גבוה, צעדיו מהירים וראשו מבהיר מעט בתוך חשכת המחנה. הוא משך ופיתל אותנו בשבילי־עקלקלות. לרגעים נדמה לי שבאזורים הנידחים הללו של המחנה עוד לא הייתי מעודי. הלכנו לאורך הגדרות ובין העצים המרשרשים הנטועים לאָרכן. רוח של סתיו באה מגבעות החול הרחוקות והביאה עמה ריחות־ים חלושים. אל“ף בן־אל”ף אמר:

“אני זוכר מה שאמרת בעניין שירתך. אל תחשוב ששכחתי. אחרי שתחזור, אחרי הלילה הזה, אנחנו עוד נשיר ביחד, ובינתיים,” הוא פנה אלי, “אתה רוצה לשמוע שיר חדש?”

“כן,” אמרתי, “אני אוהב לשיר, ואני גם אוהב שירים חדשים, ואני בטוח שאחזור.”

“שמע, אם כך,” אמר אל“ף בן־אל”ף והאט את הליכתו. הוא התאים את צעדיו לצעדַי ופתח בשיר:

"הַמוֹרָה אֶפְרַיִם וְהַגְבֶרֶת רִבְקָה

יָשְבוּ כִּשְעָתַיִם עַל אוֹתָהּ הַכִּפְק’ה

עַד שֶזֶה נִמְאַס לָהּ וְלֹא רָצְתָה יוֹתֵר

אָז…. הוּא הוֹשִיב אוֹתָהּ עַל מַשֶהוּ אַחֵר… "

פרצתי בצחוק. לא יכולתי לעצור את גלי הצחוק. עיני נמלאו דמעות מרוב הצחוק. ניסיתי להגיד לו דבר־מה אבל הצחוק חנק את דברי. טלטלתי את ידַי מלפניו שיידע שאני נחנק.

“מה דעתך?” שאל אל“ף בן־אל”ף, “אני קורא לשיר הזה שיר־אהבה סתווי.”

הוי, חמדת הנעורים הממהרת לחלוף. כמה מצאו הדברים האלה חן בעיני. איזו אהבת־סתווים נפלאה ומגוחכת. ואיזו גברת רבקה אנינת־חושים. אני השתוללתי ממש מרוב הנאה, והכרחתי אותו לחזור ולשיר לי את השיר פעם אחר פעם. דרשתי ממנו שישלוף את כל המלים שידע. ואם יכלו המלים השנונות שימציא חדשות, אל“ף־בן־אל”ף נגרר למשחק בהנאה משונה. הוא נהג כמו ילד מגודל. שב וחזר על המלים החריפות וכשראה שאני משהה את צחוקי טרח עלי להבינני. “ושים־לב,” קרא אלי מתוך שהיה נלהב. “שים־לב כאן לבית החדש, ותשמע־תשמע מה בא עכשיו.” הוא החליף את קולות שירתו ושיחק לפנַי. ליד גדר המחנה, כאילו היה איזה זַמר השר על בימה לפני קהל הפלוגות המחריד את חדר־האוכל מרוב הערצה.

“ואתה רוצה לשמוע שיר חדש? חדש באמת?” התלוצץ עמדי.

“כן,” קראתי, “תן לי עוד משיריך החדשים.”

הוא התקין את גרונו, הגביה ראשו, משך ידיו לצדי גופו ופצח בקול גבוה ומשונה: “המורה אפרים והגברת רבקה…” עד שלא ידעתי נפשי מרוב צחוק והתפתלויות, הוכרעתי לגמרי, ונתפשתי לחולשת־גוף משונה. חסר־אוויר כרעתי ליד הגדר ורק נהמות קצרות ומוזרות בוקעות מגרוני, הייתי מותש.

אל“ף בן־אל”ף כרע לידי. ובשתיקה שקמה פתאום שאלתי: “תגיד, אורי, למה לופו קורא לך מתחזה?”

הוא התרתח מיד, קם וניער את בגדיו, “לופו,” אמר בשקט, “הכלב הזה.”

ואני קמתי אחריו ודילגתי אחרי צעדו המהיר לאורך הגדרות.

בקצה־המחנה, בגזרה הפונה אל לב־החולות, במקום שאורות הפנסים מאזור המפקדה כבר מאבדים את כוחם, עמד מחסן הקשר. מאורתו האפלה של לופו. מבחוץ – צריף קטן שיסודותיו קבורים בחול. ואת פנימו טרם ראיתי עד היום. החלונות היו מאְָפלים, אבל אפשר היה להרגיש שבתוכו הוא מואר באור בהיר, וכשהקפנו אותו, בדרכו הזהירה של אל“ף בן־אל”ף, שמענו מתוכו נעימות־ריקודים מתקתקות.

“הכלב הזה,” אמר חרש אל“ף בן־אל”ף, “והמסיבות האפלות שהוא עורך.”

הוא משך אותי אל קיר הצריף ובדיבור לוהט אמר לשכנעני. “אתה רואה בעצמך, הלילה אתם יוצאים. ומי יודע מה יהיה. ואלי יקרה משהו. והגדוד כולו בכוננות, אבל אצל הכלב הזה חגיגה אחת ארוכה, כל החיים חוגגים אצלו.”

כרענו בחול מתחת לחלונות מחסן הקשר, מתוך הצריף עלו קולות נעימים של ריקודי־זוגות. מדי פעם המריאה צווחת־נערה מתוקה אל שמי הערב הדמומים. התופים הרעימו והרוקדים היו דופקים בעקביהם בקצב המחול.

“מניין לי הכול?” שאל אל“ף בן־אל”ף, “התקליטים, הרמקולים, וילונות ההאפלה השחורים?”

“אולי הבנות מביאות לו?” אמרתי.

אל“ף בן־אל”ף לא שמע את דברַי. הוא כרע מתוח וחישב דרכים איך לפוצץ את לופו על עמודי ארמונו. הרגעים חלפו, הרוח הסתווית חלפה לה מסביב לצריף והמשיכה הלאה. אל שדות הבָטנים הרחוקים.

“אנחנו נפרוץ פנימה,” אמר אל“ף בן־אל”ף,,אתה חייב לראות בעצמך איך נראה מלך השחיתות של הגדוד."

זה לא טוב, חשבתי. מכאן תפרוץ תגרה. אולי כדאי שאסתלק. הרי אני עוד יוצא הלילה. אלה היכולים להרשות לעצמם להשתעשע, הם נשארים מאחור. אבל אני? ומאין יעמוד לי הכוח למסע הלילה הארוך? ובכלל, המג"ד אינו יודע מיהו לופו? ואיך זה שמתחת לאפו מתחוללים דברים כאלה?

אל“ף בן־אל”ף קם מכריעתו ואמר לו בשקט: “לופו כלב אחד. לוקק תענוגות. אני בא.”

והוא פרץ את דלת הצריף, אני נמשכתי אחריו. האור היה עצום, והמנגינה מחרישת־אזניים. מבין מכשירי הקשר נצנצו אלפי נוריות קטנות וקולות מתכת משונים רדפו אחר המנגינה, מעגל הרוקדים נדם, ומיד גם נפלג לנו שביל. ראשו הבהיר של אל“ף בן־אל”ף זרח מעט באור הצריף. “איפה לופו? איפה אתה לופו?”

אבל לא היה צורך להשיב. מיד ראינו את לופו. הוא עמד כאילו נבוך מעצירת המחולות הפתאומית, גיחך לצדדים וסימה היתה בזרועותיו.

“כלב שכמוך,” קרא אליו אל“ף בן־אל”ף וניגש ישר אליו.

“זה שוב אתה, מתחזה מחורבן?” נזעם לופו.

הוא הושיט את ידו אל צווארון חולצתו של אורי, אבל אורי סילק את ידו. “רגע אחד, טינופת מושחתת. סלק את היד המלוכלכת שלך. לא כולם נגועים בחלאה כמוך.”

ואז ראה את סימה נסמכת לזרועותיו. הוא העלה סומק מהיר והוסיף “וכמו הבנות השפלות שזוחלות אל המאורה שלך.”

וכשפרצה התגרה ביניהם, והתלהטה בכל פראותה באמצע מחסן הקשר, על אותה הרצפה שעליה חוללו הזוגות למנגינה המתקתקת.

חשבתי על דבריו של אל“ף בן־אל”ף, על שיר־האהבה הסתווי שלו. על סימה שמאז בואי אל הגדוד היא מתעצמת בעינַי מדי יום ביומו ונפלאת מדי לילה בלילה. והיא נראית לי רחוקה עכשיו פי־אלף ממה שהיתה נראית לי במסיבת־הריקודים ההיא. בימַי הראשונים בגדוד. וכאילו מרחוק, מתוך דבריו המתלהלהים של אל“ף בן־אל”ף יכולתי לטעום את הבוסר ואת הגחוך שבכל המעמד.

וכשהחלו מדיהם להיתלש, עורם להיקרע ושפתיהם לזוב דם־פציעה, חוללה סימה ביניהם וקראה אליהם בקול דקיק ונואש שיחדלו מריבם. וכשראתה שגם באלה לא די, רצה אל הדלת, מניעה במהירות אל רגליה השמנמנות וזעקה, “אם לא תפסיקו מיד אני ארוץ ואקרא למג”ד."

היא לא הרחיקה, מיד שבה אל הצריף והמג"ד ממהר אחריה. כמה מגושם נראה לי ליד חבורת הנערים העומדת קפואה ונדהמת בתוך מחסן־הקשר. הוא הטיל עצמו ביניהם, אחז בהם בידיו הגדולות וגער: “זה מספיק, ילדים,” וכשהם יללו והאשימו זה את זה הוא הוסיף, “אם לא תפסיקו מיד אני מעיף אֶתכם לכלא.”

ואז סב בעיניו וראה גם אותי ניצב בין קהל־המשותקים. הוא נתן עלי בקולו:

“אתה? מה אתה עושה כאן? עד לכאן כבר הגעת?”

ומיד התעשת וציווה עלי, “ועכשיו הסתלק מכאן, מיד.” איים עלי בידו, גרר אחריו התחלחלתי לפתע, נזכרתי בפעולת הלילה ובשעת היציאה הקרובה, יצאתי אל הלילה הסתווי, אל החול הלח, ובתוך מרוצתי ראיתי לפנַי את חיילי המארבים שבים למחנה, אפורים ונטולי־מבע.


המלצות קוראים
תגיות