רקע
אלישע פורת
סיפורי הראשון

 

א.    🔗

בקיץ ההוא, כמה ימים לאחר שנשתחררתי מהשירות הצבאי, באה עלי שעת אחר הצהריים מוזרה. נכפיתי להוציא מתוך הארגזים, בהם היו מעט חפצי, מחברת ישנה שנותרה בידי עוד מימי לימודי ועיפרון גדול צהוב. לא היה לי אז חדר־מגורים קבוע בקיבוץ ואני ניטלטלתי בין הצריפים הישנים. פעם הושלכתי לחדר צר ומזוהם ופעם מצאתי עצמי בחדר שרצפתו מבריקה אבל קירותיו פרוצים ואין בו חלונות. פעם אחת אפילו התעוררתי בחדר מוזר, בתוך צריפֵי מחלקת־הנח"ל המרקיבים שהיה כולו ערימת מזרונים חְַמוּצָה.

הייתי משכים לעבודתי בדיר הצאן מבעוד לילה. שבילי החול היו לחים עדיין, וקורי השבלולים מתוחים עליהם. הייתי מוציא את היום בעבודה קשה בחום ובלחות, מבוֹסֵס בתוך הזבל וסופג עמוק אל תוך עורי את ריח הכבשים החריף שלא היה מתפוגג. בשעות אחר הצהריים הייתי ניעור לפתע משינה מהְַבִּילָה, דחוסת־זיעה, שוכב בין הסדינים ומהרהר בחיי הצעירים. בין חובה לחובה ובין השכמה להשכמה הרי יש איזו שעה שבה הנפש מפרפרת אל עתידה. כל כך הייתי להוט לדעת מה יעלה בחיי. ועם כל זה כל כך מסור לפרטי ההווה הדוחקים, שלא עלה בידי לתכנן אפילו מהלך מכוון אחד. הכול בא עלי בהפתעה ללא בחירה מפורשת. ועם זה כל כך צפוי, כל כך מקובל, עד שלא העליתי בדעתי שישנם חיים אחרים, קרובים עד נגיעה, מעבר לאופק המהביל.

לאחר שהארכתי ככל שיכולתי את השעה המתוקה הזו, שבה אני ניעור משינה הזויה, מלאה בזכרונות מן הצבא שזה עתה עזבתי ומלאה בחלומות עתידים משונים, קמתי ויצאתי מן הצריף. מעבר למחנה הצריפים, ממש אחרי הקירות, היה מטע זנוח של אילנות סובטרופיים. גויאבות שחדלו לעשות את פריין, רימונים מתולעים וכמה עצי שסק שעליהם התייבשו. שעות ארוכות עשיתי במטע המוזנח בהתעטף עלי נפשי. הייתי מתבונן בעורקי העלים, בגזעים המתקלפים וצופה בציבורי החלזונות הלבנים המצטופפים באמירים. בדממה שנשתררה לאחר ההמייה הקשה של הצאן דימיתי לשמוע קולות הקוראים אלי ומכוונים אותי לדרכי החדשה. נדרכתי כולי. עשיתי אוזני כאפרכסות גדולות, טיפסתי אל מרומי העצים לקצר את הדרך אל המחוז העילאי. אבל לא שמעתי כלום, והייתי נאלץ לרדת מהעצים ולפלס את שבילי בין הקוצים היבשים אל מחוץ למטע, לחפש את מה שאני כל כך נזקק לו במקום אחר.

איש לא חיכה לי בעולם כולו. את חובתי עשיתי, את מכסת עבודתי השלמתי והרגשתי עצמי פנוי לשיטוטים עד מחצית הלילה. מעבר לגבעה המו החיים בחצר הקיבוץ. אימהות קראו לילדיהן בקולות מתמשכים שאפשר היה לשמוע את הדיהם מתגלגלים בשדות הרחוקים. כבר בימים ההם, התחלתי לשאול את עצמי אותן השאלות שבהן אני מתענה עד היום. היש משמעות לחיי הצעירים? בשביל מה מתגלגל אני מצריף לצריף? מי מכוון את חיי ועושה שאשכים אל ההבל הנודף של הכבשים? האם זהו נסיון שאני צריך לעמוד בו? ומה יבוא אחריו, אחרי שאעמוד בכל קשיי קשייו?

ההרגל הזה לשאול את עצמי שאלות על חיי, תוך שיטוט בשבילים ולאורך הגדרות, נוֹהַג בידי עד היום. ותיכף גם מצאתי עצמי ברחבה הקטנה ומכוסת העלים של בית העלמין. כבר כתבתי במקום אחר שבית העלמין שלנו עומד מחוץ להווייה. כל כך מחוץ למקום שהרי סביבתו אינה שיכון ואינה מוסַך, אלא איזו פיסת קרקע הדוקה שמשמרת בתוכה את המקום כמות שהיה לפני שנים, וכבר אמרתי במקום אחר שבית העלמין שלנו שרוי מחוץ לזמן. שהרי איזו משמעות יש כאן למירוץ השעות? ומה אם עכשיו שעה של אחר הצהרים מתאחרים? ומה אם הרוח המסלסלת בענפים תשקוט עוד מעט ותפנה מקומה לגלי הקרקור הפוקעים מן הביצה, מאלפי הצפרדעים היוצאות עוד מעט לציד היתושים?

ישבתי על תלולית של חול, החול הקריר חילחל בבגדי ונגע אל עורי. אם יש זכרון שאני אוהב הרי זה מגע החול בעור החשוף. הרגל מתפלשת בין המאורות הקטנות של טורפי־הנמלים ומן המכתשים מחליקים הגרגרים לאורך השרירים, נעצרים בשערות וממשיכים להחליק עד לסדקים העדינים. וכבר חשבתי להפקיר עצמי לאותו סוג של רחמים עצמיים שהיה חביב עלי מאוד. הייתי קובע עיני בשמש השוקעת בים שאינו מרוחק כל כך, ומפנה את כולי לגעגועים, לאיזה סדר רצוף וכמעט קבוע של געגועים. סדרות של געגועים היו מתארגנות בראשי, ויוצאות למצעדן שאינו נלאה.

אבל משהו השתבש פתאום. איזו דמות התגנבה לתוך הצללים של חורשת בית הקברות. שמעתי צעדים ואחר כך גם את קולות המשק של מי־הצינוֹר, את הטפיחות הקצרות של שיני המגרפה על החצץ הדק. ולפתע נעצר הזמן וכאילו פקעתי כולי, כמו איזו שלפוחית זוהרת, מן החול, ומן האדמה בכלל. והתחלתי לרחף בין השמים הנכהים לאטם ובין הצללים המתארכים שעל הארץ. הכול נעצר. הגעגועים נעלמו והיתה לי הרגשה מוזרה שאולי נקרתה לפני הצצה נדירה אל חיי העתידים. חשתי בתוכי איזו התרגשות, כאילו מישהו הבטיח לי שעכשיו יתגלה למעני צוהר זעיר ובו ירוצו חיי לפני כמו על מסך. באוזני נשמעו קולות שדימיתי לשמוע בהם את הסיפור הנכסף של קורותי. כאילו יש מי שקוצב לי את שנות עבודתי, מבדיל בין מלאכה למלאכה, מתיר ואוסר ומגיש המלצות. ואני אין לי אלא להתמכר להאזנה מתוקה, ואפילו לא להניע בראשי שאני מסכים לכל זה, ושבעצם גם אינני מופתע ביותר. כיוון שקיוויתי מזמן להארה כזו שתבוא. וכבר במשעול הקוצים בין הגויאבות הכומשות ניחשתי שאני הולך וקרב לגילוי משמח כמו זה. וכבר קמתי מתלולית החול, ניערתי את הגרגרים ממכנסי, וברגל יחפה ומהירה חשתי אל צריפי המחניק, אל המחברת הישנה ואל העיפרון הגס. אני זוכר:

על המיטה הסתורה בתוך ענן הצחנה החמוץ, כשכולי נוטף זיעה המטפטפת על המחברת ומרככת את הדפים. התחלתי לכתוב מתוך התרגשות נואלת שאני מוכרח להנציח את המראה הנפלא שזה עתה חזיתי. כל כך נחפזתי כדי שלא לשכוח כלום וכדי לא לערבב בין הפרטים עד שהעיפרון קרע את הדפים, אבל לא ראיתי בזה הפרעה. ללא מעצור הפכתי בדפים, כתבתי הכול בהתנשפות ובשקיקה על השעה המוזרה שפקדה אותי, על הדמות שהתגנבה לבית הקברות, על הידיים שעשו במלאכה הקדושה, על השקיית הצמחים וגריפת העלים ועל הנקיון שנעשה מסביב למצבה. והכול במין אלמוניות כאילו אין שם לדמות וכאילו אינני מכיר אותה, וכאילו אין אני יודע בדיוק מי היא ומה היא עושה כאן עכשיו, בשעה המנותקה הזו.

שקעתי בכתיבתי עד שלא יכולתי עוד להמשיך כי החשיכה מילאה את החדר. וכשקמתי להדליק את האור נדמה לי שכבר כתבתי כל מה שהיה לי לכתוב, והרגשתי איך אני מתרוקן לאטי מהמתיחות הקשה שאחזה בי. ואחר כך החזקתי את המחברת בתוך ידי והתפלאתי איך זה כתבתי כל כך מהר. ומה בעצם מונח אצלי בין הדפים. היזעתי נורא ויצאתי לחוץ להתאוורר. מישהו מחברי כבר התכונן לעלות לחדר־האוכל לארוחת הערב. בשעת הכתיבה הייתי כל כך מופרש מהזמן שלא הרגשתי איך נעשה מאוחר. שריקות וקריאות החלו לחלוף בין הצריפים המרקיבים, ועלי נחתה הרגשת שחרור מופלאה. קלי קלות כזו של הגוף כולו. הטלתי את המחברת על המיטה ואת העיפרון העפתי אל הקיר. הצטרפתי לחברי ובדילוגים על רגל אחת עליתי איתם אל חדר־האוכל.


 

ב.    🔗

וכך גם שלחתי את הסיפור למערכת הרבעון הספרותי. בקומה העליונה של בית התרבות, מצאתי את הרבעון שהיה אז חדש בארץ. לאחר חליבות הלילה המפרכות הייתי נכנס לאולם הריק מדליק את האורות יושב ליד החלון ושוקע כולי בקריאת כתב העת. נערים בני גילי, שזה עתה השתחררו משירותם הסדיר פּרסמו בו שירים וסיפורי בוסר נהדרים. דרכם היתה כבר פרושה לרגליהם. מישהו דחף בהם ומישהו משך אותם והם לא יצטרכו להמתין כמוני, עד שלא יוכלו עוד להתכחש לכתיבתם. הם לא יעשו עשר שנות שתיקה באכילת בשר עצמם. בהתרחקות להכעיס ממה שבאמת חובתם לעשות. כבר אינני זוכר אם העתקתי את הסיפור העתקה אחת או שתיים. ייתכן, אבל ודאי היתה זו אותה מחברת נושנה ואותו עיפרון חריתה מגושם. נתתי את הדפים לפקידת הדואר שלנו ויחד סידרנו את הדפים הממרים בתוך מעטפה חומה.

“אתה בטוח שזאת הכתובת הנכונה?” שאלה אותי פקידת הדואר. “אתה בטוח שיש בכלל כתובת כזו בתל־אביב?”

“כן, כן,” נחפזתי לענות. החוורתי והזעתי והדופק שלי המהיר את מרוצתו. כל העניין מאוד לא נעם לי. הרי זה לא עניין לאנשים שייעודם לעבוד עד כלות נשימתם. איזה עיסוק משונה, יוצא דופן. וחכה חכה, אמרתי לעצמי, עד שהדבר יוודע בקיבוץ. ואני מיהרתי לשכוח הכול ולהשכיח סביבי את כתיבתי. ושקעתי בעבודה הקשה ובסדר הרצוף של פרטי החיים.

עם מי יכולתי לחלוק את מצוקתי? חברי בענף הצאן היו טרודים בכבשים, ובערבים הפנויים היו צולים בשר טלאים. שותים בירה ומתראים כגרגרנים. הצעירים האחרים שבקיבוץ שקעו במלאכתם, בנערותיהם ובמכונות החדישות. ואני הרגשתי מוסיקה מופלאה סביבי, פלאים העומדים להיוולד והעולם היה חדש בעיני כל רגע. חשתי מרחוק שישנו עולם אחר, שהיה מיועד לי ואני מיועד לו. אבל בינתיים הייתי שבוי בידי מירוץ החיים, ובעצם היה לי די נוח בכך. מישהו היה צריך להגיח ממרחקים ולגרור אותי בציציותי עד שאדע ששעתי מתקצרת. ואם לא עכשיו כבר לא אוכל להצטרף לעולם אל המקהלה הזו שאת קולותיה הרעננים שמעתי מתוך התרגשות כשעילעלתי בדפי הרבעון הספרותי.

רק הספרן הוותיק שלנו חשד בי כנראה. על אף שהיה נרגן וקנטרן נהג בי חיבה מיוחדת. אחרי שדילגתי מעל המכשולים שהניח בדרכם של הקוראים, יכולתי לחוש במעין הזמנה חשאית שלו. “לאו כל אדם יכול שיהא קורא, קורא אמיתי.” כאילו ניסה לרמוז לי “צריך להתאמץ ולעלות במדרגות הקריאה.” הוא היה מזמזם לי מנגינות ישנות, כפוף מאחורי תיבות הכרטיסים, ומטיח בקוראים המיוסרים שאלות מרגיזות. “לשם מה לקרוא בכלל? העתון היומי כבר לא מספיק לך? ומי אמר שישנו סופר כזה, שאתה מתעקש לקרוא בספריו? ובכלל, בחוץ כל כך מעניין. בונים את המשק, עורכים מלחמות, ומה לך שאתה נדחק דווקא אל הספריה העלובה הזו, שאפילו קטלוג כמו שצריך אי אפשר למצוא בה?”

אבל לא יכולתי לפתוח פתאום, מסמיק מבושה פתאומית, ולספר לו על נסיונות הכתיבה שלי. הוא היה שואל “ולמה לך לכתוב בעצמך? מה שכתבו אחרים כבר קראת? ומי אמר לך שמה שאתה מנסה לכתוב לא כתבו כבר סופרים טובים ממל? ובכלל, יש יותר מטיפה של חוצפה במעשה שאתה עושה, מי אתה בסך הכול? הנה כאן מונחים כל כרכיו של י. ח. בְּרֵנֵר, כבר קראת בהם? ואת סיפוריו של א. נ. גנסין ראית? ובספר שיריו החדש של אברהם שלוֹנסקי כבר היצצת?”

ואני ידעתי שאין לי מה להסגיר את פנימיותי בפניו, שאפילו הוא מבין יותר מאחרים ואוהב ספרים עד שיגעון. הרי את המנגינה הקטנה שלי הוא לא יוכל להבין.

וככה חלפו להם כשלושה שבועות. למען האמת לא ציפיתי אפילו לתשובה. הכתיבה הפתאומית חלפה לה ואני שבתי כמעט למסלולי. מה שעבר עלי סמוך לשעת הכתיבה כבר שכך. ואם היו צצים ספיחים מרגיזים הייתי משקיטם. אל בית הקברות לא נזדמנתי יותר, ואת התמונה המיוחדת ההיא, של הדמות הקטנה המתגנבת לטפל במציבה ביקשתי שלא לזכור. גם את שעת ההארה שדחקה בי בכוח שהיה לגמרי חדש בשבילי ביקשתי שלא להחיות. אני את לקחי למדתי ונרמזתי היטב. אבל השאר לא היה בכוחי לשנותו. וגם לא היעזתי להעלות בדעתי שישנם חוגים של פרחי משוררים בעיר הגדולה. ושגם אני, אם רק ארצה, אוכל להצטרף אליהם. ושבכל מקום נדחקים אנשים צעירים, כותבים מתחילים, אל מדפי הספרים. פקידת הדואר פגשה אותי בחדר האוכל הלוהט, בשעת צהריים בין חליבה וחליבה.

“הגיעה תשובה מתל־אביב,” אמרה לי. וכיוון שהמעטפה גדולה הריני מוזמן למשרד הדואר לקחת אותה בעצמי. הלכתי אחריה מלא מבוכה. מה פשר המעטפה הגדולה? ומי בכלל ציפה לה לתשובה מעורך הרבעון? ובכלל, מה לי ולכל העניין הרחוק והשכוח ההוא?

נכנסנו למשרד והיא שקלה לידי את המעטפה, ואחר־כך כשסגרה מאחוריה את דלת המשרד שאלה אותי.

“ולאבא שלך כבר סיפרת?”

“על מה?” שאלתי “על מה אני צריך לספר לו?”

“על המעטפה הזו,” אמרה פקידת הדואר “ועל סיפורי הבוסר שלך.” היא לא המתינה לתשובתי והסתלקה. ואני ביקשתי לי פינה מוסתרת שאתייחד בה עם תשובת העורך. רצתי כמעט במורד הגבעה אל הצריפון הנידח שלי. סגרתי היטב את הדלת מאחורי ופתחתי את המעטפה.

ניירות המחברת הנושנה שלי נשרו מתוכה. הכרתי מיד את כתב ידי החפוז, את לחצות העפרון והפראיות שלי. וכשניערתי את המעטפה נשר מתוכה גם נייר משרדי עם שם הרבעון מודפס עליו. וכבר תכפו עלי פעימות הלב הצעיר שלי. ואני כרעתי על הדרגש וקראתי.

לא העורך עצמו השיב לי, אלא עוזרתו, מזכירת המערכת. "כיוון שהעורך עסוק, ואינו יכול להתפנות לקריאת כל החומר המגיע אל המערכת… " ואחר כך “ניכר שזהו סיפורך הראשון. יש בו הרבה מבעי נפש והיגדים חשובים. אבל לצערי, זו עדיין אינה מעלה. יש לך המון להביע, אבל אין לך עדיין לשון פיוטית פרטית משלך. וכו' וכו'.”

ואחר כך עוד היא ממשיכה “למה שלא נמתין, אנחנו במערכת ואתה אצל שולחנך, נאמר שנה־שנתיים עד שיעלה בידך דבר ספרות מוצלח יותר, מה דעתך?” ולבסוף “דע לך שטובה פרטית עשינו לך כשטרחנו לקרוא את כתב ידך המבולבל. ועוד בעיפרון! זהו דבר ששנים כבר לא נשמע בקריית הספר שלנו! להבא, אם תרצה שמישהו יטרח לעיין בכתב ידך אנא, הואל בטובך ותקתק אותו במכונת כתיבה כמו שעושים כולם! והרינו מחזירים לך את כתב היד שלך בתודה, אף־על־פי שלא הקפדתָ לשלוח איתו גם מעטפה מבויילת כנדרש על החתום, בכבוד רב, שלך, מזכירת המערכת.” ואני, המום מקריאת המכתב התנפלתי על סביבותי לחפש בארגזים שלי קופסת גפרורים. זרקתי והיפלתי כל מיני חפצים אבל אש לא מצאתי. חטפתי את חבילת הניירות ומיהרתי אל סבך הגויאבות. ושם, מעל למשאבת הביוב המרכזית של הקיבוץ השתופפתי מעל לרשת המגן קרעתי את הניירות לקרעי קרעים. ואחר כך טיבעתי בזעם את סיפורי הראשון ואת מכתבה המצורף של עוזרת העורך בזרם החזק והמתערבל של מי הביוב. שפפתי מעל הרשת עד שנעלמו אחרוני הקרעים. ואז התיישבתי מתנשם על מכסה הבטון, ומרוב התנשמות נרגשת אפילו לא חשתי בצחנת הסרחון החזקה.


 

ג.    🔗

כשנכנסתי בערב לחדר ההורים ישב אבא כהרגלו בשנים האחרונות ליד שולחן הכתיבה הגדול. על השולחן היו מוערמים מילונים, לקסיקונים וספרים פתוחים שמתוכם היה אבא מתרגם. הוא דיפדף בחוברת רוסית ואמר שב ותכין לעצמך כוס תה, אמא עוד לא חזרה, אבל אני אשתה אתך ברצון."

וכשהתעסקתי ליד הכיור בבישול התה אמר אבא משולחן הכתיבה “אז מה, התחלת לכתוב? ומה הסודיות הזו? מה החשאיות הזו? פקידת הדואר סיפרה לי משהו. מה כתבת שיר או סיפור?”

“משהו לא מגובש,” אמרתי דרך אגב ולא רציתי להמשיך בשיחה הזו, שנעשתה פתאום גלויה מדי. לפעמים כשהיה אבא נפתח בשל משהו שגרם לו התרגשות היה מספר בחידושי מלים שמצא לצורך תרגומו, היה מתפעל מסיפור מעולה שנמצא לו לפתע באיזה כתב עת לועזי. היה משבח מספר צעיר שאיש לא שמע עליו עדיין.

“הכתיבה היא עניין רציני,” אמר אבא “והיא לא נעשית ככה, אחת ושתיים, בין חליבת הלילה ליציאה אל המרעה.”

פקידת הדואר הכעיסה אותי מאוד. מי ביקש ממנה לדווח על כל מכתב שיוצא מכאן? ומה זה עסקה אם אלה נסיונותי הראשונים? ומי בכלל שם אותה להודיע לאבא ולפקח על מעשי? מזגתי את התה בכוסות, הנחתי את התחתיות ולא השבתי לאבא.

“איפה לשים את התה?” שאלתי אותו וקירבתי אל השולחן. היה מונח שם כרך עבה של “משפט האורים” ואני הכתמתי את ישעיהו שטיינברג בכמה טיפות של תה רותח.

“אין דבר,” אמר אבא “גם למזוג מן התה צריך לדעת. ואני משום מה חשבתי שגם אתה משתוקק להיות שחקן כדורעף.”

אחי שיחק כדורעף בנבחרת הקיבוץ. הוא היה שחקן מצטיין ואבא, כשהתפנה משולחן עבודתו, שאב ממנו הרבה גאווה.

“אם לא שחקן מְרַכֵּז הדיר. או סדרן עבודה. או אפילו מרכז המשק. מה יש, גם אלה דברים חשובים לצעיר בגילך.”

ישבנו ושתינו את התה. אבא הניח מידו את החוברת הרוסית, הסיר את משקפיו והביט בי בעין משונה, כאילו אנו מתראים לראשונה אחרי זמן רב של היעדרות.

“הבאת איתך את כתב היד?” שאל אבא “תן, ונראה.”

“לא,” אמרתי “זה היה נסיון מגוחך שלא כדאי לדבר בו. ואני השמדתי אותו בעצמי,”

“זרקת?” השתומם אבא “ולא השארת לך שום העתק?”

“לא,” אמרתי “אין לי צורך בשום העתק.”

“אבל אולי לי יש צורך בהעתק,” התפרץ אבא “ובכלל אל תרגיל עצמך לדברים רעים. כדאי שתתחיל כבר מעכשיו לקנות לעצמך הרגלי עבודה נכונים.”

עיינתי במדרשים שהיו סמוכים אל שולחנו. בספרי הפירושים שניירות היו תחובים בין דפיהם ובספר התנ"ך שלו השחור, שהיה ממורטט. גם אם ניסיתי נסיון נפל קטן הרי עדיין אינני סופר. וגם אם היצצתי לרגע למחוזות רחוקים הרי חליבת הלילה עודנה מצפה לי. וגם אם תגיע שעתי להכריע בין העולמות הרי היא עוד כל כך מרוחקת, נסתרת כולה בקפלי שנים ארוכות שיחלפו בינתיים. ומה לי עכשיו שאיטרד בשלה? הזמן המצפה לי בשדות המרעה, כבול לשרפרף החליבה הקטן ובתוך אבק התערובת העולה מן המחלובים נראה לי ארוך, אינסופי, ולא ניתן למדידה.

אבא ניסה להתקרב אלי בדרך אחרת, רכה. אולי ימליח בפיוסין במקום שאני נסמר כולי מדיבורים גלויים.

“אולי תנסה לכתוב כל הסיפור מחדש. אתה ודאי זוכר את רובו. המלים הרי אינן נשכחות כל כך מהר. תעשה את זה בשבילי. אני רק רוצה להציץ. ובכלל, טוב שתכתוב כמה נוסחים, תמיד יש מקום לליטוש נוסף.” נזכרתי שאולי השארתי בצריף את דפי הכתיבה הראשונה. תלשתי אותם בנמהרות מן המחברת, אבל אולי הם מונחים שם עדיין, אם לא התעופפו ברוח של אחר הצהרים המנסרת בין הקרשים שהרקיבו, ופתאום התקרבנו קצת, כמעט נגד רצוני. כוס התה, דרכו הרכב, הסיפור המפתיע שלי. ובכן לא כל בני המהגרים יהיו שחקני כדורעף, הם חסונים מאבותיהם גבוהים מהם אבל מי יודע, אולי ביניהם יש מי שנמשך אל עולם הספרים.

“קראת את ’הגברת עם הכלכלב’ של צ’כוב?” שאל אבא.

כשהייתי נער עשיתי לי מנהג לחסל סופרים ידועים לפי עמודות ספריהם בספרייה. כמה כרכים כתב דוסטוייבסקי? לקחתי את כולם, בחבילה אחת, וקראתי בהם אחד אחרי אחד. כמה ספרים תורגמו מספריו של תומאס מָאן? את כולם העברתי אלי. וכך הלאה, לפי הזמן והמקום והמלצות של ידידות שהירבו בקריאה.

“כן,” אמרתי “קראתי מעט מצ’כוב.”

“מצויין,” אמר אבא “אם כך תוכל להבין מה שאני רוצה לומר, אתה זוכר את הקצין קל הדעת ואת הגברת המשתעממת? אתה זוכר את משחקם המשעשע? כאילו רק להעביר את הזמן. רק ליהנות מפגישה נקרית. ופתאום, בן רגע, כמעט מבלי שהם חשים בכך הכול מתהפך. היא מתאהבת בו אהבה קשה והוא מבין שלא יוכל עוד לחיות בלעדיה. אתה רואה, זהו צ’כוב האמיתי. כביכול מוליך אותך שולל, מספר לך מעשיה קלילה, רציף קטן של תחנת רכבת בעיר קיט, שיט מלא הנאות בספינת נהר וקיץ נהדר בדרום, ולפתע אתה מבין כמעט יחד עם הגיבורים שכל חייהם נעשו תלויים בהרפתקה הקטנה הזו. אני קורא לכך: נקודת המהפך של צ’כוב, ואפשר לעקוב אחריה בכל סיפור וסיפור שכתב המספר הנפלא הזה.”

היקשבתי לאבא, כבר מזמן לא שוחחנו שיחה מקורבת כזו. אבל בתוכי חשבתי: מה לי ולצ’כוב? מה לי ולגברות חובשות הכובעים שלו? מה לי ולנקודת ההיפוך המכאיבה שלו? כל המעט שרציתי לשחזר הוא רגע של הארה, בחורשת בית הקברות, אחרי שינה הזויה, ולהיענות לאיזו הזמנה חשאית שנשלחה אלי. לא להתעצל, לכתוב כל מה שהרגשתי בתוכי וכל מה שראיתי בחוץ, אבל איזו ספרות תצמח מכאן? והרי הפרזתי בתיאור העצים, העלים, האדמה, הגזמתי בציור המגרפה, צינור המים, היד השלוחה לנקות, כי הם חשובים לי באותו הרגע לא פחות מן הדמות האלמונית אך המוכרת שעסקה מתוך ריכוז והתעלמות באיזה פולחן שריתק אותי.

“וכאן,” המשיך אבא בשלו “בחוברת הרוסית המשובחת הזאת פּירסם איזה חוקר מאמר נפלא על צ’כוֹב. מילא נקודת ההיפוך, זוהי כבר תגלית ישנה. אבל תקשיב, תקשיב איזה חידוש.” אמר אבא והחל מתרגם לפני בעל פה ממש מתוך הקריאה בחוברת.

“יש לצ’כוב המספר תכונה נפלאה, תכונת ההפתעה. אף פעם אינך יודע לאן מושך המשפט שלו, אף פעם אינך יודע כיצד ינהגו הגיבורים. האם ישקעו בייאוש? האם ימהרו לעלות על ספינת השעשועים? האם ייעלמו בקרון הרכבת הדוהר?”

אבא הניח מידו את החוברת. הוא יכול היה להמשיך כך ולקרוא באוזני עוד עת רבה. אבל הוא השגיח שבתוכי אני מתרחק והולך. “העולם הזה, עולם הכתיבה, הוא עולם מלא ועצום. ואם אתה מתכוון להיכנס לתוכו דע לפחות לפני מה אתה עומד.”

שעת הביקור שלי כמעט ונסתיימה. קמתי ועשיתי הכנות לפרידה. אספתי את הכוסות, את התחתיות, והינחתי בכיור את הכפיות.

“אני מאוד רוצה לקרוא את הסיפור,” אמר אבא לפני שנפרדנו.

“בסדר” אמרתי “אבדוק בצריף ואראה. אולי נשארו שם כמה ניירות.”

וכשהלכתי מחדר ההורים עינו אותי השאלות הישנות. באמת כך יהיו חיי? ערימות של ספרים וניירות סימון תחובים בין הדפים? חוברות זרוקות בכל סדק וכתמי התה מודפסים עליהן? מרדפי רוח מתורגמים אחרי גיבוריו המופתעים של צ’כוב? אילו מין חיים משותקים הם אלה. אילו חיים עקרים, והיכן כל ההבטחות על חיי הסופרים הצבעוניים? היכן כל הנעימות, הכוח, התבונה? האומנם אלה יהיו חיי אם אצטרף למקהלה הרעננה של כתב־העת?

ובדרכי אל מיטתי שבצריף המרקיב, בשולי מטע הגויאבות הנטוש, עלו באוזני המון קולות מן הלילה. עולם מלא של יצורים חיים פעל והרעיש במחסה החשיכה. ומרחוק, בתוך בליל הקולות יכולתי להבחין גם בפעיית הצאן, המצפות לשעת חליבתן.


 

ד.    🔗

היום ליד שולחן הכתיבה העמוס שלי, שהספרים נחים עליו פעורי דפים וניירות דקים תחובים לסימון בין העמודים, אני מנסה להיזכר ולדייק. שנים רבות חלפו מהימים הרחוקים ההם, ומעשה ההיזכרות שאני נכנס לתוכו, קשה לי לנחש לאן יוליך אותי.

האם מילאתי את בקשתו של אבא והבאתי לו את טיוטת־סיפורי המבולבל? האם באמת מצאתי בין הארגזים את דפי הכתיבה הראשונה?

“בעיפרון פשוט? ככה, ישר על הנייר?” התפלא אבא “כבר מזמן לא ראיתי ראשוניות כזו.” אני מתקשה להיזכר. בקור חטוף בחדר־ההורים. אבא מרים בכניסתי את משקפיו אל מצחו הרם.

“נו מצאת? תן, נקרא.”

ואני מטיל בחָפזה את חופן הניירות אל שולחנו. מקצר ככל האפשר במעמד הזה, מגיס בו את לבי, מנסה להשוות לו הרגשת חולין שבחולין.

“אה כן, לא חשוב. אני נורא ממהר. תסדר בעצמך את הדפים, ואם חסרים אחד או שניים לא נורא. כבר תוכל להשלים בעצמך. והעיקר, אני נורא ממהר מחר יוצאים עם העדר לשפת הים, לרחיצה השנתית וכבר לא נישן בלילה, ונחזור שרופים מן החוף, להתראות.”

האם שמע אבא את המשפטים האחרונים שזרקתי אליו? או שכבר היה שקוע בקריאה, רכון על הדפים, אוחז בהם כאילו היו כלי עבודה, ומקרבם אל אור המנורה? האם השיב לי, או שהיה זה הימהומו הרגיל, שממנו ידעתי שכבר הפליג למרחקים? ואף שהוא שומע היטב את שאלתי, ואף שיש לו עליה יותר מתשובה אחת, הוא כבר בדרכו למקום אחר. האם פטר אותי לשלום, ועוד הוסיף מעין איום קליל, חכה חכה עד שאגמור את הקריאה ואז נדבר משפטים? או אולי שאל אותי אם נכון הדבר שממערכת הרבעון הוחזר לי סיפורי? האם אינו מתאים לרבעון? האם הוא בוסר כזה שמקהה את השיניים, או שהתעצלו שם במערכת לקרוא את הדפים המפורעים שלך, החרוטים בעיפרון קשה, שהיספגת בריח החלב החמוץ וזבל החצרות שהתקשה?"

בשבת ההיא,ליד שולחן ארוחת הארבע, כשכל המשפחה מכונסת על מרפסת חדר ההורים, הוציא אבא את הדפים מתוך מעטפה, הניח אותם לפני ואמר:

“העברית הנוראית שלך. ומנַיִן לך משפטים כל כך לא מדויקים? ולמה החיפזון הזה בתיאורים? לאן אתה בורח בן אדם?”

והוא הפך את הסעודה המשפחתית לשיעור מלאה בתורת הכתיבה. כשהיפך את הדפים חשכו עיני, הכול היה מלא וממולא בתיקוניו, בדיו אדומה, השפוכה ממש על גבי חריתות העיפרון שלי.

“קראתי הכול.” אמר אבא “ולא כמו שקראו שם במערכת הרבעון בתל אביב, וכשגמרתי לקרוא פעם אחת קראתי שוב, ועוד פעם. הוי, כמה שאתה עוד צריך ללמוד.”

ואני ישבתי מול הדפים הנהפכים ולא היכרתי מה שכתבתי. מנַיִן צמחו המחיקות, מהיכן הופיעו הפסיקים ומאין הגיעו אל הנייר סימני השאלה הרבים?

הרי אני רק התכוונתי לשחזר מראה חומק, צל מתגנב, משב רוח, ובכלל לא התכוונתי לכתוב ספרות. וזה שרצתי ונדחפתי לשלוח אל הרבעון, הרי זה בגלל שגם אני רציתי להיות בין הנחשונים מבני דורי, שאך פשטו מדיהם וכבר נעשו פרחי משוררים, שאת שיריהם משננות בלילות נערות צעירות שהספרים נושרים להן מחולצתן.

“פעם הלך פַאוּסטובסקי,” סיפר אבא, “אצל הסופר הנודע מכסים גורקי, וכשהניח את סיפוריו הראשונים קרא בהם גורקי ופסק: לֵך בחור, ותחייה בין הבריות עשר שנים ואחר כך תכתוב. רק אז תשוב אלי ותביא מה שכתבת.”

האם בגלל דבריו של אבא על המרפסת, בערב של שלהי קיץ, כשסיפורי השחוט והמדמם מוטל על שולחן המשפחה, נשתתקתי לעשר שנים? האם החמיר אותי או במשפטו? האם בשל דבריו נבטה בינינו אי ההבנה, התרחקות? היום, ממרחק השנים אני שואל את עצמי, האם לא נולדה אצלי גם בקשת נקם ילדותית? מין התרסה שלהכעיס. האם בשל כך התרחקתי מהמחברות לשנים רבות כל כך? האם משום זֵכר אותה שיחה וזכרם של אותם דפים שיקעתי עצמי בין הגיזות המאובקות, בטלפי הצאן מפרישי הזיעה, ובערימות הריחניות של סלק הבהמות?

אחרי מותו קראה לי אנא לטפל בארגז ניירות מעזבונו. מתוך תיקי הקרטון משכתי והוצאתי צרור דפים. כשהתחלתי לקרוא התמלאתי פליאה. רשימה קטנה משלו היתה זו, לזכר אמו המנוחה. על השורות המתוקתקות בכתב מכונה זו היו מצולבים בחמת זעם תיקונים בדיו אדומה. הוא לא חס על מלה ולא הוציא שורה אחת נקייה. מסביב התמלא הגליון במלים חליפיות ושיפורים לאין סוף. הנחתי את הגליון מידי ומראות רחוקים הציפוני פתאום. סיפורי הראשון מוטל על השולחן, בין ספלי הקפה ופרודות הלחם הקלוי, כולו מצולק בקווים אדומים של אבא.

“אתה יודע כמה החמיר עם עצמו,” אמרה אמא כאילו קראה את מחשבותי.

“כן,” אמרתי “גם איתי החמיר מאוד.”

“דווקא לא,” אמרה אמא, “אני זוכרת איך התמלא שמחה כשהחלו סיפוריך הראשונים להתפרסם בעיתון.”

“כן, אבל מה הוא חשב באמת? אף פעם לא היה מרוצה עד הסוף.”

“טיפשון,” אמרה אמא “אין לך מושג באיזו אהבה עקב אחריך. הוא הרגיש שאתה כותב גם בשנים שאתה הסתרת הכל מאיתנו. הוא ניחש שאתה מתנסה במשהו חדש גם כשאתה הכחשת הכול. היית כל כך סגור, ואי אפשר היה להוציא ממל מלה,”

“זה לא מדויק,” אמרתי “את כבר אינך זוכרת. כמה רצה שאהיה שחקן כדורעף?”

“הו, כמה שאני זוכרת.” אמרה אמא “ולא אוכל לשכוח אף פעם, איך הוא פחד שתיכשל, איך הוא חשש שמישהו ירפה את ידיך, הוא כבר לא יהיה לידך לחזק אותך.”

אבא נפטר כשנה לפני המלחמה, ואחר כך פרצה המלחמה ואני לא יכולתי עוד לכלוא בתוכי את הכתיבה. והינחתי, סוף סוף, לסיפורים להתפרץ מתוכי. אחרי כמה שנים הציע לי איזה עורך שאכנס את סיפורי בספר.

“יש כבר בידך לבנים טובות להתחיל את הבניין.” כתב לי.

בתחילה לא רציתי לשמוע. ספר? לשם מה נחוץ ספר? האם אין די בסיפורים לבדם? ובכל זאת נשמעתי לאיזה קול מתוכי. ישבתי ובחרתי את הסיפורים בשביל הספר. אבא לא זכה לראות את ספרי הראשון. ורק תמונתו הניצבת תדיר על שולחני ליוותה אותי בשעות עבודתי. האם היה איתי בכל השעות הקשות של הכינוּס? האם נשא אלי אצבעו והזהיר אותי מחיפזון מכשיל, מלשון לקויה, מדמויות רופסות? האם סיפר לי על נקודות ההיפוך וההפתעה של צ’כוב שהן נשמת הסיפורים?

האם שאל אותי כיצד עברו עלי עשר שנות השתיקה שלי?

"טיפשון,, אני שומע את דבריה של אמא מהדהדים באזני “אין לך מושג איזה פרד בועט היית. וכמה ניסה להתקרב אליך בשנותיו האחרונות. כמה חבל שלא זכה לראות את ספרך.”

ואני, כשאני מעלה בזכרוני את השעה המטורפת ההיא, על תלולית החול, בשלהי בית העלמין, ואיך תיעתעה בי מזכירת המערכת, ואיך השתופפתי מעל רשת המגן של משאבת הביוב, ואיך היה מוטל סיפורי לפני, רצוע ומאדים מעטו המחמירה של אבא, אני מתחיל להבין כמה קרוב הייתי למעוד בקיץ ההוא, כשכתבתי את סיפורי הראשון.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!