רקע
אלישע פורת
תַּחֲרוּת בַכַּרְמֶל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

יוֹם אֶחָד אָמַר לִי אַבָּא: “הַחֹפֶשׁ בָּא סוֹף סוֹף, מַה דַעְתְּךָ לְטַיֵל אִתִּי מְעַט?” שָׂמַחְתִּי מְאֹד לִדְבָרָיו שֶׁל אַבָּא. גַם אֲנִי רָצִיתִי לַעֲשׂוֹת מַשֶׁהוּ בַּחֹפֶשׁ. אֲחָדִים מֵחֲבֵרַי כְּבָר טִיְלוּ, וְאַף מִלְאוּ פִּיהֶם בְּסִפּוּרִים מְרַתְּקִים. וַאֲנִי – שׁוּם דָבָר.

“מָה הַשְׁאֵלָה, אַבָּא?” הֵשַׁבְתִּי, “אֲנִי ‘מֵת’ לְאֵיזֶה מַסָע!”

“מָה דַעְתְּךָ עַל הַר הַכַּרְמֶל?” שָׁאַל אַבָּא.

“מְצֻיָן,” אָמַרְתִּי. “לָמָה לֹא?”

“אֲבָל הַפַּעַם,” אָמַר אַבָּא, “לֹא סְתָם שִׁטוּטִים בָּהָר. הַפַּעַם נַחְשֹׁב עַל מַשֶׁהוּ מְיֻחָד.”

“אוּלַי נִגַשׁ לִמְעָרוֹת הָאָדָם הַקַדְמוֹן, אַבָּא?”

“יָפֶה,” אָמַר אַבָּא, “רַעְיוֹנוֹת יָפִים יֵשׁ לְךָ. אֲבָל לֹא, לֹא הַפַּעַם!”

הִשְׁתַּתַּקְתִּי; רָאִיתִי שֶׁלְאַבָּא יֵשׁ כְּבָר אֵיזוֹ תָּכְנִית, וְכָל הַדְבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר וְכָל הַהַצָעוֹת שֶׁאֲנִי מַצִיעַ הֵן לַשָׁוְא. גַם אַבָּא שָׁתַק וְאַחַר-כָּךְ אָמַר:

“יֵשׁ מְעָרוֹת יָפוֹת בְּהַר-הַכַּרְמֶל. מְעָרוֹת סְלָעִים נִפְלָאוֹת, שֶׁהָאָדָם הַקַדְמוֹן לֹא הָיָה בָּהֶן וּבִכְלָל, נִדְמֶה לִי שֶׁלֹּא בִּקְרוּ בָּהֶן אֲנָשִׁים.”

פִּתְאֹם נִזְכַּרְתִּי בְּכָל סִפּוּרֵי-הַהַרְפַּתְקָאוֹת שֶׁקָרָאתִי: עַל מְעָרוֹת נְטִיפִים מְפֻתָּלוֹת, שֶׁאוֹי לוֹ לְאִישׁ הַנִכְנָס אֶל תּוֹכָן; עַל אֲנָשִׁים וִילָדִים שֶׁאִבְּדוּ דַרְכָּם בִּסְבַךְ הָאוּלַמוֹת וְהַמְבוֹכִים שֶׁבְּבֶטֶן הָהָר. חָשַׁבְתִּי כֵּיצַד אַבָּא וַאֲנִי חוֹדְרִים לְתוֹךְ מְעָרָה אֲפֵלָה שֶׁכָּזֹאת; מֵעָלֵינוּ נְטוּיִים הַנְטִיפִים הַחַדִים וּמִתַּחְתֵּינוּ צוֹמְחִים הַזְקִיפִים וַאֲנַחְנוּ זוֹחֲלִים עַל בִּרְכֵּינוּ, קוֹרְאִים זֶה לָזֶה; וְהַהֵדִים הָעֲמוּמִים רָצִים כִּמְטֹרָפִים בֵּין קִירוֹת הַמְעָרָה, וַעֲטַלֵפִים שְׁחוֹרֵי כְּנָפַיִם חָגִים מֵעָלֵינוּ…

אַבָּא הִפְסִיק אוֹתִי מֵהֲזָיוֹתַי וְאָמַר:

“אֲנִי מַכִּיר מְעָרָה כָּזֹאת. פִּנָה שְׁקֵטָה וִיפֵהפִיָה. מָה דַעְתְּךָ?” הִסְכַּמְתִּי בְּשִׂמְחָה, וְאַבָּא אָמַר לִי מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת; מַה לְהָכִין וּמַה לְהָבִיא, מַה לִלְבֹּשׁ וּמַה לְהַשְׁאִיר.

“לְהִתְרָאוֹת מָחָר, בֵּן!”

לַמָחֳרָת נָסַעְנוּ לְהַר הַכַּרְמֶל. טִפַּסְנוּ וְעָלִינוּ בַּכְּבִישׁ לְזִכְרוֹן-יַעֲקֹב. מִתַּחְתֵּינוּ הוֹרִיקוּ מַטָעֵי הַבַּנָנוֹת וּבְרֵכוֹת-הַדָגִים הִכְסִיפוּ וְנִצְנְצוּ בְּבָרָק כְּחַלְחַל. וְעוֹד יוֹתֵר רָחוֹק, מֵעֵבֶר לִמְסִלַת-הַבַּרְזֶל, רָאִינוּ גַם אֶת הַיָם הַכָּחֹל וְהָעֲנָק לוֹחֵךְ אֶת רְצוּעַת-הַחוֹל הַצְהֻבָּה. אַבָּא עָצַר וְאָמַר:

“הַמְעָרָה שֶׁאֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים לְפָנֵינוּ הִיא. אֵינָהּ רְחוֹקָה כְּבָר. וְאַל תִּשְׁכַּח, בֵּן, יֵשׁ לָהּ שְׁנֵי פְּתָחִים: הָאֶחָד נָמוּךְ, מֻסְתָּר בֵּין הַסְלָעִים וְהָאֲבָנִים; וְהַשֵׁנִי גָּבוֹהַּ וּמְסֻכָּן. מַמָשׁ מִתּוֹךְ הַמְעָרָה, בְּתוֹךְ אֲרֻבַּת-סֶלַע כָּזוֹ צוֹמֵחַ לוֹ חָרוּב גָדוֹל. גִּזְעוֹ אֵינוֹ עָקוּם וּמְפֻתָּל כְּמוֹ שֶׁל שְׁאָר הֶחָרוּבִים. הוּא אָרֹךְ וְצוֹמֵחַ יָשָׁר לַגֹבַהּ. אִם תִּמְצָא אֶת פֶּתַח הַסְלָעִים – הַמְתֵּן לִי לִפְנֵי הַכְּנִיסָה.”

“מַסְכִּים,” אָמַרְתִּי, “בּוֹא, נַעֲרֹךְ תַּחֲרוּת. מִי שֶׁיִמְצָא רִאשׁוֹן אֶת הַמְעָרָה – יְקַבֵּל פְּרָס!”

“בְּבַקָּשָׁה,” צָחַק אַבָּא, “נַעֲרֹךְ הִתְחָרוּת.”

“הָרִאשׁוֹן שֶׁיִמְצָא אֶת פֶּתַח הַמְעָרָה,” אָמַרְתִּי, “יִצְעַק בְּקוֹל רָם וְיוֹדִיעַ. אָז נֵדַע שֶׁהַמִשְׂחָק נִגְמַר.”

“בְּבַקָשָׁה,” אָמַר אַבָּא, “אֲנִי מְקַבֵּל אֶת כָּל הַתְּנָאִים.” “וּמִי שֶׁיִמְצָא אֶת הַפֶּתַח הָעֶלְיוֹן – כְּאִלוּ גִלָה אֶת כָּל הַמְעָרָה,” הוֹסַפְתִּי.

“בְּסֵדֶר,” אָמַר אַבָּא. "אַךְ אַל תִּשְׁכַּח לְחַפֵּשׂ בִּזְהִירוּת!

“נַתְחִיל, אַבָּא?” שָׁאַלְתִּי.

“אַדְרַבָּא! בּוֹא, נַתְחִיל!” חִיֵךְ אַבָּא וְאָמַר: "נִפָּגֵשׁ לְיַד פֶּתַח הַמְעָרָה!

אַבָּא כִּוֵן פָּנָיו לְצַד שְׂמֹאל, אֲנִי כִּוַנְתִּי פָּנַי לְצַד יָמִין – וְהִתְחַלְנוּ בְּחִפּוּשִׁים. הָיָה יוֹם שָׁקֵט וְחָמִים. כָּל צִמְחֵי הַחֹרֶשׁ לִבְלְבוּ וּפָרְחוּ. נִיחוֹחַ שֶׁל צְמִיחָה נִשָׂא בָּאֲוִיר, וַהֲמוֹנֵי הֲמוֹנִים שֶׁל חֲרָקִים זִמְזְמוּ בָּאֲוִיר זִמְזוּם חֲרִישִׁי. לֹא הָיָה צַעַד אֶחָד שֶׁלֹּא נִסְתַּר בּוֹ אֵיזֶה פֶּרַח צִבְעוֹנִי. וְגַם הָעֲשָׂבִים שֶׁלֹא נָשְׂאוּ פְּרָחִים נִרְאוּ רַעֲנַנִים וַאֲבִיבִיים מְאֹד.

הִתְחַלְתִּי לִבְדֹק אֶת קִירוֹת-הַסְלָעִים וְצִבּוּרִי הָאֲבָנִים בְּדַרְכִּי. אֲבָל לֹא הָיָה זֵכֶר לַפֶּתַח שֶׁל מְעָרָה מֵאֲחוֹרֵיהֶם. לְיַד כָּל עֵץ חָרוּב, שֶׁעָבַרְתִּי עַל פָּנָיו, עָצַרְתִּי וּבָדַקְתִּי, אִם גִזְעוֹ צוֹמֵחַ מִתּוֹךְ מְעָרָה אוֹ מִתּוֹךְ אֲרֻבַּת-סֶלַע עֲמֻקָה. אֲבָל כָּל הֶחָרוּבִים הָיוּ נְמוּכִים, גִזְעֵיהֶם עֲקוּמִים, צַמַרְתָּם פְּרוּשָׂה כְּכַפָהּ – וְשׁוּם מְעָרָה לֹא נִסְתְּרָה בְּתַחְתִּיתָם…

לְאַט לְאַט הִרְחַקְתִּי אֶל בֵּין הֶהָרִים וּבְלִי שֶׁהִרְגַשְׁתִּי בְּכָךְ – אִבַּדְתִּי אֶת דַרְכִּי. לֹא זָכַרְתִּי מֵאַיִן יָצָאתִי, לֹא רָאִיתִי אֶת אַבָּא, הַכְּבִישׁ גַם הוּא נִסְתַּר מֵעֵינַי; וְהָעִקָר – לֹא יָדַעְתִּי הֵיכָן אֶמְצָא אֶת הַמְעָרָה. פִּתְאֹם חָשַׁבְתִּי שֶׁעָשִׂיתִי שְׁטוּת גְדוֹלָה: הֲרֵי לֹא קָבַעְתִּי מִפְגָשׁ עִם אַבָּא, אִם לֹא אֶמְצָא אֶת הַמְעָרָה! יִתָּכֵן שֶׁאַבָּא יִמְצָא אֶת מְקוֹם הַמְעָרָה חֵת-שְׁתַּיִם, שֶׁהֲרֵי הוּא כְּבָר מַכִּיר אֶת פְּנֵי הַשֶׁטַח! וַדַאי כְּבָר בִּקֵר כָּאן לִפְנֵי כֵן! וַאֲנִי לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ, וְאוּלַי לֹא יִצְעַק כְּלָל? פִּתְאֹם נִבְהַלְתִּי מִן הַמִשְׂחָק וְרָאִיתִי שֶׁאֵין זֶה עוֹד מִשְׂחָק בִּכְלָל. הֲרֵי אֲנִי עָלוּל לְאַבֵּד לְגַמְרֵי אֶת דַרְכִּי, וְלִתְעוֹת בְּהָרֵי הַכַּרְמֶל הַפְּרָאִים יוֹם וָלַיְלָה – וְאוּלַי לֹא יִמְצְאוּ אוֹתִי… אוּלַי יֵשׁ חַיוֹת רָעוֹת בַּכַּרְמֶל וְכָל מִינֵי טוֹרְפִים מְשֻׁנִים… וַהֲרֵי יִתָּכֵן שֶׁבְּתוֹךְ הַמְעָרוֹת הָעֲזוּבוֹת, שֶׁאִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ עֲלֵיהֶן, מִסְתַּתְּרִים גַם גַנָבִים וְשׁוֹדְדִים, דַוְקָא מִפְּנֵי שֶׁכָּל כָּךְ קָשֶׁה לְמָצְאָן… וְאוּלַי אֵיזֶה גַנָב אוֹ שׁוֹדֵד כְּבָר גִלָה אוֹתִי, יֶלֶד בּוֹדֵד הַהוֹלֵךְ לְבַדוֹ בְּהָרִים, וְהוּא עוֹקֵב אַחֲרֵי מִבַּעַד לְשִׂיחִים, אוֹ מֵאֲחוֹרֵי גִדְרוֹת-הָאֶבֶן?

הַשָׁמַיִם מֵעָלֵי הָיוּ כְּחֻלִים וְנָאִים. וּכְשֶׁעָלִיתִי עַל פִּסְגָה אַחַת רָאִיתִי מוּלִי, מַמָשׁ בְּהֶשֵׂג יָדִי, אֶת בָּתֵּי זִכְרוֹן-יַעֲקֹב. הַבָּתִּים הַקְטַנִים וְהַלְבָנִים עָמְדוּ שְׁלֵוִים, וְגַגוֹתֵיהֶם הָאֲדֻמִים מֻקָפִים בְּיֶרֶק אֳרָנִים כֵּהֶה. הָאֲוִיר הָיָה כָּל-כָּךְ זַךְ וְצָלוּל, עַד שֶׁחָשַׁבְתִּי: עוֹד צַעַד אֶחָד וַאֲנִי בְּתוֹךְ הַמוֹשָׁבָה! וּבַמוֹשָׁבָה וַדַאי אוּכַל לְהַזְעִיק עֶזְרָה, וְאוּכַל לְחַפֵּשׂ אֶת אַבָּא וְאֶת הַמְעָרָה וְהַכֹּל יִסְתַּיֵם בְּכִי טוֹב… אֲבָל אִם אֵלֵךְ לַמּוֹשָׁבָה וְאַבָּא לֹא יֵדַע – הוּא יַתְחִיל לְחַפֵּשׂ אוֹתִי, וְיִדְאַג מְאֹד: אוּלַי נָפַלְתִּי לְאַחַד הַבּוֹרוֹת? אוּלַי הֶחֱלַקְתִּי לְתוֹךְ אֲרֻבַּת-הַסְלָעִים, שֶׁהוּא כָּל-כָּךְ הִזְהִיר אוֹתִי מִפָּנֶיהָ? וְאוּלַי תָּעִיתִי בְּדַרְכִּי וְהִרְחַקְתִּי מְאֹד פְּנִימָה, אֶל הֶהָרִים?

כָּךְ עָמַדְתִּי מְבֹהָל כֻּלִי וְלֹא יָדַעְתִּי מָה אֶעֱשֶׂה. מִצַד אֶחָד מָשְׁכוּ אוֹתִי בָּתֵּי-הַמוֹשָׁבָה – שָׁם בָּתִּים וּבְנֵי-אָדָם וְשָׁם יִסְתַּדֵר הַכֹּל! וּמִצַד שֵׁנִי – אוּלַי אַבָּא כָּאן, מֵאֲחוֹרַי, מִתְרוֹצֵץ גַם הוּא וּמְחַפֵּשׂ אֶת הַמְעָרָה, וְעוֹד מְעַט אוּלַי יִמְצָא אוֹתָהּ. וְאוּלַי הִיא פֹּה, קָרוֹב, בַּסְבִיבָה? וְאוּלַי אֶשְׁמַע עוֹד רֶגַע אֶת צַעֲקָתוֹ, שֶׁהִנֵה מָצָא אֶת הַמְעָרָה וְהַמִשְׂחָק נִגְמַר וְהַכֹּל בָּא עַל מְקוֹמוֹ בְּשָׁלוֹם?

וּבְעוֹד אֲנִי עוֹמֵד כָּךְ וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה לְהַחְלִיט – רָאִיתִי לֹא הַרְחֵק מִמֶנִי עֵדֶר עִזִים מִתְקַדֵם בַּמִדְרוֹן, בֵּין הַשִׂיחִים. בִּתְחִלָה שָׂמַחְתִּי מְאֹד וּכְבָר רָצִיתִי לְזַנֵק בַּמוֹרָד אֶל הָעִזִים. שֶׁהֲרֵי אִם עִזִים שָׁם – וַדַאי גַם רוֹעֶה שָׁם, וְהָרוֹעֶה וַדַאי מַכִּיר אֶת כָּל הַשְׁבִילִים. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא עַרְבִי – וַדַאי יִשְׂמַח לַעֲזֹר לִי וְיַרְאֶה לִי הֵיכָן חֲבוּיָה הַמְעָרָה הַנִסְתֶּרֶת. וְלֹא דַי שֶׁיַרְאֶה לִי אֶת פֶּתַח הַמְעָרָה – גַּם אוּכַל לְהַגִיעַ אֵלֶיהָ מִיָד, לְהַקְדִים אֶת אַבָּא וְלִזְכּוֹת בַּפְּרָס!

גָלַשְׁתִּי אֶל עֵדֶר הָעִזִים וְהִרְגַשְׁתִּי הַרְגָשַׁת שִׂמְחָה וַהֲקָלָה. הִרְגַשְׁתִּי שֶׁנִצַלְתִּי מֵאִבּוּד הַדֶרֶךְ וּמִן הַתְּעִיָה בָּהָר, וּמִכָּל הַדְבָרִים הַמוּזָרִים שֶׁיְכוֹלִים הָיוּ לִקְרוֹת לִי בְּדַרְכִּי… “הֵי,” צָעַקְתִּי בְּקוֹל רָם “הֵי, רוֹעֶה,” אֵיפֹה אַתָּה?"

הָעִזִים הַמֻפְתָּעוֹת הִבִּיטוּ בִּי לְרֶגַע וְזָקְפוּ אֶת אָזְנֵיהֶן. אֲבָל מִיָד רָאוּ שֶׁאֲנִי רַק יֶלֶד קָטָן, שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵן לִפְגֹעַ בָּהֶן, וְשָׁבוּ אֶל הַלְחִיכָה.

“רוֹעֶה!” קָרָאתִי שׁוּב, חָזָק יוֹתֵר, “אֵיפֹה אַתָּה?”

גַם עַכְשָׁו לֹא בָּאָה כָּל תְּשׁוּבָה. הִבַּטְתִּי כֹּה וָכֹה, אוּלַי הָרוֹעֶה נִמְצָא בְּקִרְבָתִי, אֲבָל לֹא רָאִיתִי אִישׁ.

מוּזָר, חָשַׁבְתִּי, מוּזָר מְאֹד! עֵדֶר עִזִים מְשׁוֹטֵט לוֹ בָּהָר בְּלִי רוֹעֶה אוֹ מַשְׁגִיחַ. אֶקְרָא עוֹד פַּעַם אַחַת וְאֶרְאֶה: אִם לֹא תִּהְיֶה תְּשׁוּבָה גַם הַפַּעַם – אַתְחִיל לָלֶכֶת אֶל בָּתֵּי-הַמוֹשָׁבָה, כְּפִי שֶׁחָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת מִלְכַתְּחִלָה.

“הַלוֹ! רוֹעֶה!” שָׁאַגְתִּי בְּכָל גְרוֹנִי. “מָה אִתְּךָ?” הַפַּעַם קָרָה דָּבָר מוּזָר עוֹד יוֹתֵר. בִּמְקוֹם תְּשׁוּבָה הֵחֵלּוּ לְהִתְעוֹפֵף סְבִיבִי אֲבָנִים קְטַנוֹת, שֶׁנִזְרְקוּ בְּכֹחַ. הֵן שָׁרְקוּ בָּאֲוִיר וּפָגְעוּ בַּשִׂיחִים וּבָאֲדָמָה שֶׁעַל-יָדִי.

עַכְשָׁו נִבְהַלְתִּי בֶּאֱמֶת וְצָעַקְתִּי שׁוּב: “מִי זֶה זוֹרֵק שָׁם אֲבָנִים? אוּלַי תֵּצֵא כְּבָר מִן הַסְבָךְ!…”

בִּמְקוֹם תְּשׁוּבָה הוּטְחוּ בִּי שׁוּב צְרוֹרוֹת שֶׁל אֲבָנִים. אֶבֶן אַחַת חַדָה פָּגְעָה בְּבִטְנִי וְהִכְאִיבָה לִי מְאֹד. יָדַעְתִּי שֶׁמַשֶׁהוּ כָּאן לֹא בְּסֵדֶר. אוּלַי אֵין כָּאן רוֹעֶה בִּכְלָל, אֶלָּא מִישֶׁהוּ אַחֵר, הַמִתְכַּוֵן לִפְגֹעַ בִּי וּלְהַכְאִיב לִי? וְאוּלַי הָרוֹעֶה דַוְקָא יֶשְׁנוֹ – אֲבָל נֶחְבָּא, וְהוּא שֶׁמֵטִיל בִּי אֶת אֲבָנָיו? אוֹ אוּלַי אֵין כָּאן… אוֹ… – אֶלָא שֶׁמַשְׁלִיךְ הָאֲבָנִים הָאַלְמוֹנִי לֹא הִנִיחַ לִי לַעֲמֹד וְלַחְשֹׁב זְמַן רַב; אֶבֶן גְדוֹלָה, שֶׁהוּעֲפָה אֵלַי בְּכֹחַ, פָּגְעָה בְּרַגְלִי וְכִמְעַט הִפִּילָה אוֹתִי אֶל הַסְלָעִים. לֹא יָכֹלְתִּי עוֹד לְהִתְאַפֵּק. הָרֹעַ וְהַזָדוֹן שֶׁזָרְמוּ אֵלַי מִסָבִיב; הֵעָלְמוּתוֹ שֶׁל אַבָּא, הַמְעָרָה הַנֶעֱלֶמֶת שֶׁלֹּא חָשְׁבָה גַם לְהִתְגַלוֹת; וּמֵעַל לַכֹּל – הַפַּחַד מִפְּנֵי הָרוֹעֶה הָעַרְבִי וּכְאֵבִי מִפְּגִיעוֹת הָאֲבָנִים – כָּל אֵלֶה חָבְרוּ יַחַד, טִפְּסוּ אֶל גְרוֹנִי וְיָצְאוּ כִּיבָבָה אֲרֻכָּה וְחַדָה…

“אַבָּא!” קָרָאתִי מִתּוֹךְ הַבֶּכִי, “אַבָּא, אֵיפֹה אַתָּה?”

מִבְּלִי לַחְשֹׁב הִתְחַלְתִּי לָרוּץ לְכִווּן בָּתֵּי הַמוֹשָׁבָה אֲדֻמֵי-הַגַגוֹת. וְכָכָה רַצְתִּי וּבָכִיתִי, רַצְתִּי וְיִבַּבְתִּי:

“אַבָּא, מָה אִתְּךָ? אַבָּא, לָמָה אַתָּה מִסְתַּתֵּר? אַבָּא, בּוֹא כְּבָר, בּוֹא כְּבָר אֵלַי…”

שָׁכַחְתִּי אֶת הַתַּחֲרוּת, שָׁכַחְתִּי אֶת הַמְעָרָה, שֶׁצָרִיךְ הָיִיתִי לְגַלוֹתָהּ, שָׁכַחְתִּי אֶת עֲצֵי-הֶחָרוּב הַצוֹמְחִים מִתּוֹךְ אֲרֻבַּת-הַסְלָעִים; שָׁכַחְתִּי הַכֹּל! וְרַק רַצְתִּי וּבָכִיתִי בֵּין הַשִׂיחִים וּבֵין גַלֵי-הָאֲבָנִים – הָלְאָה מֵעֵדֶר הָעִזִים, הַרְחֵק מִן הָרוֹעֶה הַמְרֻשָׁע שֶׁיִדָה בִּי אֶת אֲבָנָיו, הַיְשֵׁר אֶל מוּל בָּתֵּי הַמוֹשָׁבָה, הַמְצִיצִים אֵלַי בְּשַׁלְוָה מִן הַמֶרְחָק…

הַיוֹם הַנָאֶה שִׁטָה בִּי. הַמוֹשָׁבָה לֹא הָיְתָה כָּל כָּךְ קְרוֹבָה, כְּפִי שֶׁנִרְאֲתָה בְּעֵינַי. אַדְרַבָּא, כְּכָל שֶׁהוֹסַפְתִּי לָרוּץ – כֵּן נִתְרַחֲקָה מִמֶנִי. הִנֵה עָלִיתִי עַל רֹאשׁ גִבְעָה – הַבָּתִּים מַמָשׁ לְפָנַי, הִנֵה הַחֲצֵרוֹת, הִנֵה הַכְּבִישִׁים, וְשָׁם מֵרָחוֹק, אֶפְשָׁר אֲפִלוּ לִרְאוֹת אֶת מִגְדְלֵי הַיֶקֶב. אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי יוֹרֵד מִן הַגִבְעָה אֶל הַגַיְא וְעוֹלֶה שׁוּב – אֲנִי מַרְגִישׁ כְּאִלוּ לֹא הִתְקָרַבְתִּי אֶל הַמוֹשָׁבָה אֲפִלוּ צַעַד קָטָן אֶחָד! לֹא יָכֹלְתִּי לָשֵׂאת זֹאת עוֹד: לְרֶגַע נִדְמָה לִי שֶׁהִנֵה אֲנִי מַמָשׁ נוֹגֵעַ בָּהּ בִּקְצוֹת-אֶצְבְּעוֹתַי – וְרֶגַע אַחֲרָיו כְּאִלוּ הִיא מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶׁךְ…

מֵרֹב רֹגֶז עַל שֶׁאֵינֶנִי מַגִיעַ פָּרַצְתִּי בִּבְכִי מְחֻדָשׁ. בְּכִי הִצְטָרֵף לִבְכִי, וּכְבָר לֹא יָדַעְתִּי בִּכְלָל מַה קוֹרֶה לִי, וּכְבָר לֹא רָאִיתִי אֶת הַדֶרֶךְ שֶׁלְפָנַי מֵרֹב הַדְמָעוֹת, מֵרֹב הַבִּלְבּוּל וּמֵרֹב הַצִפִּיָה לְאַבָּא, שֶׁיוֹפִיעַ… וְאָז, מַעֲשֵׂה שָׂטָן, נִתְקַלְתִּי בִּמְרוּצָתִי בְּגִזְעוֹ שֶׁל עֵץ-חָרוּב, רָאִיתִי “כּוֹכָבִים” מְלֹא עֵינֵי וְנָפַלְתִּי עַל הָאָרֶץ… שָׁכַבְתִּי הָמוּם כֻּלִי, כּוֹאֵב מִפְּגִיעוֹת הָאֲבָנִים וּמִן הַהִתְנַגְשׁוּת הַחֲזָקָה בְּגֶזַע הֶחָרוּב, וְצָעַקְתִּי בְּמַר יֵאוּשִׁי:

“אַבָּא! אַבָּא! אֲנִי לֹא יָכוֹל יוֹתֵר!…”

… וּמִתַּחְתַּי – מַמָשׁ מִתַּחַת לַסֶלַע שֶׁשָׁכַבְתִּי עָלָיו – אֲנִי שׁוֹמֵעַ פִּתְאֹם:

“הִזָהֵר, בֵּן! אֲרֻבַּת-הַסְלָעִים מַמָשׁ מִימִינְךָ! אִם אַתָּה רוֹצֶה לְהַחֲלִיק עַל הֶחָרוּב – אָז בִּזְהִירוּת…”

כֵּן, זֶה הָיָה אַבָּא. הוּא גִלָה אֶת הַמְעָרָה לְפָנַי וְיָשַׁב וְחִכָּה לִי שָׁם, לִפְנֵי הַפֶּתַח. לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי מֵרֹב שִׂמְחָה וּמֵרֹב הֲקָלָה.

“הוֹי, אַבָּא!” קָרָאתִי, “הוֹי, אַבָּא, אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ כְּלוּם…” רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ הַכֹּל, בְּבַת-אַחַת, אֲבָל לֹא יָצְאוּ מִפִּי מִלִים – אֶלָא רַק יְבָבָה, וְדַוְקָא יְבָבָה שֶׁל שִׂמְחָה.

“כֵּן, אַבָּא, אַתָּה בֶּאֱמֶת לֹא יוֹדֵעַ! אַתָּה בִּכְלָל לֹא יוֹדֵעַ!…”

“אֲבָל בּוֹא, כְּבָר, בֵּן!” קָרָא אֵלַי אַבָּא, “הַחֲלֵק לְמַטָה! הַפְּרָס מְחַכֶּה לְךָ! כָּאן, לְמַטָה…”

“כֵּן, אַבָּא,” חִיַכְתִּי מִתּוֹךְ הַדְמָעוֹת, “אֲנִי כְּבָר יוֹרֵד, אֲנִי כְּבָר בָּא…”

לְמַטָה, בְּפֶתַח הַמְעָרָה, חִכָּה לִי אַבָּא, וְהַפְּרָס בְּיָדוֹ. “אֲבָל מַה קָרָה לְךָ, בֵּן, מַה קָרָה?”

רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ הַכֹּל, וְגַם רָצִיתִי מְאֹד לִרְאוֹת אֶת הַפְּרָס, וְגַם רָצִיתִי נוֹרָא שֶׁהַכֹּל כְּבָר יַעֲבֹר – לָכֵן רַצְתִּי אֵלָיו, וּבְלִי לְהוֹצִיא מִלָה מִפִּי – נָפַלְתִּי יָשָׁר אֶל תוֹךְ זְרוֹעוֹתָיו…

המלצות קוראים
תגיות