רקע
אלישע פורת
הַמַתָּנָה שֶׁל הַדוֹד אַבְרָם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה

כַּמָּה יָמִים לִפְנֵי שֶׁנָסַע לַאֲמֵרִיקָה, בָּא לְבֵיתֵנוּ דוֹדִי אַבְרָם. נִכְנַס בַּדֶלֶת וְאָמַר:

“שָׁלוֹם. אֲנִי נוֹסֵעַ. וְיֵשׁ לִי מַתָּנָה בִּשְׁבִיל הַיֶלֶד.”

הַדוֹד אַבְרָם, אָחִיהָ שֶׁל אִמָא, אָהוּב עָלַי מְאֹד. וְאִמָא תָּמִיד אוֹמֶרֶת לִי:

“אַתָּה יוֹדֵעַ, שׁוּב מָצָאתָ חֵן בְּעֵינֵי הַדוֹד אַבְרָם.”

וְלִפְעָמִים הִיא מוֹסִיפָה, כְּמִתּוֹךְ הִרְהוּר:

“הַדוֹד אַבְרָם אוֹהֵב אוֹתְךָ מַמָשׁ. הוּא פָּשׁוּט מִתְגַעְגֵעַ אֵלֶיךָ…”

הַדוֹד אַבְרָם הוּא בָּחוּר מוּזָר. לִי אֵינוֹ קוֹרֵא אַף פַּעַם בִּשְׁמִי. כְּשֶׁהָיִיתִי קְטַנְטַן הָיָה קוֹרֵא לִי “תִּינוֹק”. כְּשֶׁגָדַלְתִּי קְצָת הִתְחִיל קוֹרֵא לִי “הַיֶלֶד”. כְּאִלוּ בֵּן בְּלִי שֵׁם אֲנִי. אִמָא רַק הָיְתָה מְחַיֶכֶת אֲבָל אַבָּא הָיָה קְצָת נִרְגָז.

“מַה זֶה אִתְּךָ, אַבְרָם?” הָיָה שׁוֹאֵל, “הֲרֵי לַיֶלֶד יֵשׁ שֵׁם!…”

“כֵּן, כֵּן,” אָמַר אַבְרָם, “אֲנִי יוֹדֵעַ.”

“וּבְכֵן קְרָא לוֹ בִּשְׁמוֹ וַחֲדַל מִכָּל הַשֵׁמוֹת הַמַצְחִיקִים שֶׁלְךָ!”

וְאַבְרָם הָיָה מְנַעְנֵעַ בְּרֹאשׁוֹ, מְהַנְהֵן וּמַבְטִיחַ, תָּמִיד מַבְטִיחַ מֵחָדָשׁ, שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח אֶת שְׁמִי. אֲבָל מִיָד כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא אַבָּא, הָיָה קוֹרֵץ לִי בְּמִין מְשׁוּבָה וְאוֹמֵר:

“אָז מָה, יֶלֶד, יֵשׁ לְךָ שֵׁם חָדָשׁ, יֶלֶד?”

וְאֶת שְׁמִי לֹא הָיָה מַעֲלֶה עַל שְׂפָתָיו.

אִמָּא כְּבָר יָדְעָה מִקֹדֶם שֶׁאַבְרָם נוֹסֵעַ. אֲבָל לִי לֹא אָמְרָה דָבָר. אוּלַי כְּדֵי לֹא לְצַעֵר אוֹתִי.

“שֵׁב, אַבְרָם,” אָמְרָה, “שֵׁב. תִּשְׁתֶּה אִתָּנוּ תֵּה?”

הַדוֹד אַבְרָם סֵרַב וְאָמַר:

“לֹא, לֹא, בֶּאֱמֶת, תּוֹדָה. אֵין לִי זְמֵן. אַתְּ יוֹדַעַת, כָּל הַסִדוּרִים שֶׁלִפְנֵי הַנְסִיעָה. וַאֲנִי עוֹד צָרִיךְ ‘לַעֲשׂוֹת’ שִׂיחָה עִם הַיֶלֶד.”

“מָה, אִתִּי? הַמַתָּנָה שֶׁהֵבֵאתָ בִּשְׁבִילִי?” קָפַצְתִּי מִמְקוֹמִי, אֲחוּז-סַקְרָנוּת. אֲבָל אִמָא הִרְגִיעָה אוֹתִי:

“שֵׁב, שֵׁב, מָה אַתָּה קוֹפֵץ? אַתָּה הֲרֵי רוֹאֶה שֶׁהַדוֹד רַק עַכְשָׁו בָּא מִן הַדֶרֶךְ…” וְאַחַר-כָּךְ, כְּשֶׁהַדוֹד אַבְרָם שָׁתָה אִתָּנוּ תֵּה , שָׁאֲלָה אִמָא:

“אָז מָה, אַבְרָם, נוֹסְעִים?”

“בֶּטַח,” אָמַר אַבְרָם, “אֵין לִי בְּרֵרָה, נוֹסְעִים.”

“לַאֲמֵרִיקָה?” שָׁאֲלָה אִמָא.

“כֵּן,” אָמַר אַבְרָם, “לַאֲמֵרִיקָה.”

“וְאַתָּה לֹא יָכוֹל לְחַכּוֹת עַד אַחֲרֵי הַחַגִים?”

“לֹא,” אָמַר אַבְרָם, “אֵין לִי סַבְלָנוּת לַחַגִים.”

אִמָא נֶעֶצְבָה קְצָת. הִיא לֹא שָׂמְחָה לִנְסִיעָתוֹ הַבְּהוּלָה שֶׁל הַדוֹד אַבְרָם.

“נוּ, נוּ,” אָמַר אַבְרָם, “אַל תַּתְחִילִי הַכֹּל מֵהַתְחָלָה.”

“לֹא,” אָמְרָה אִמָא, “אֲנִי לֹא מַתְחִילָה. אֲנִי רַק שׁוֹאֶלֶת אִם אַתָּה בֶּאֱמֶת מֻכְרָח?”

“כֵּן,” אָמַר אַבְרָם, “אֲנִי מֻכְרָח. מֵאָז הַמִלְחָמָה אֲנִי מִסְתּוֹבֵב. קָשֶׁה, הֲרֵי אַתְּ יוֹדַעַת. הֲרֵי אַתְּ רוֹאָה שֶׁקָשֶׁה.”

“כֵּן,” אָמְרָה אִמָא, “אֲנִי רוֹאָה שֶׁשׁוּם דָבָר לֹא יַעֲזֹר.” “לֹא,” אָמַר אַבְרָם, “אֲבָל לִפְנֵי שֶׁאֶסַע, הֵבֵאתִי מַתָּנָה בִּשְׁבִיל הַיֶלֶד.”

אִמָא לֹא אָמְרָה כְּלוּם, וַאֲנִי אַף-עַל-פִּי שֶׁהִשְׁתַּגַעְתִּי כְּבָר מִסַקְרָנוּת לִרְאוֹת מָה הֵבִיא לִי הַדוֹד אַבְרָם, שָׁאַלְתִּי מַמָשׁ כְּמוֹ הַגְדוֹלִים:

“וְאַתָּה לֹא יָכוֹל לְחַכּוֹת עַד אַחֲרֵי הַחַגִים, אַבְרָם?”

הַדוֹד אַבְרָם הִבִּיט בִּי, מֻפְתָּע.

“מָה הָעִנְיָנִים, יֶלֶד? גַם אַתָּה כְּבָר מַטִיף לִי מוּסָר, יֶלֶד?”

“לֹא,” אָמַרְתִּי וְהִתְבַּיַּשְׁתִּי קְצָת שֶׁהִתְעָרַבְתִּי בְּשִׂיחָתָם. “לֹא, אֲנִי סְתָם כָּכָה… אֲנִי רַק שָׁאַלְתִּי…”

“אִתְּךָ, יֶלֶד,” אָמַר הַדוֹד אַבְרָם, “עוֹד יֵשׁ לִי שִׂיחָה.”

“אֲבָל רַק אַחֲרֵי הַתֵּה,” אָמְרָה אִמָא.

“טוֹב,” הִסְכִּים אַבְרָם, “שָׁמַעְתָּ, יֶלֶד? רַק אַחֲרֵי הַתֵּה!…”

אַחֲרֵי הַתֵּה הָפְכָה אִמָא עֲצוּבָה קְצָת יוֹתֵר. הִיא קָמָה, נֶאֶנְחָה וְנִקְתָה אֶת הַשֻׁלְחָן וְהַכּוֹסוֹת. אַבְרָם עִשֵׁן לוֹ סִיגָרִיָה, וְאָמַר: “אֵין צֹרֶךְ בְּכָל הָאֲנָחוֹת. אֲמֵרִיקָה זֶה לֹא בִּקְצֵה הָעוֹלָם. וְגַם אֶפְשָׁר לִכְתֹּב מִכְתָּבִים.” פִּתְאֹם טָפַח עַל בִּרְכַּי, “הֲרֵי הַיֶלֶד שֶׁלָךְ הוּא כַּתְבָן קְצָת, נָכוֹן? אָז שֶׁיִכְתֹּב!”

“בֶּטַח,” אָמַרְתִּי, “בֶּטַח שֶׁאֶכְתֹּב. וְאַתָּה תִּשְׁלַח לִי בּוּלִים.”

הַדוֹד אַבְרָם פָּרַץ בִּצְחוֹק. הֶעָשָׁן דִגְדֵג אוֹתוֹ קְצָת בִּגְרוֹנוֹ וְהוּא צָחַק וְהִשְׁתַּעֵל בְּקוֹל אֶחָד.

“כָּל הַבּוּלִים שֶׁתִּרְצֶה,” צָחַק, “וְגַם גְלוּיוֹת צִבְעוֹנִיוֹת. אֶת כָּל אֲמֵרִיקָה תּוּכַל לִתְלוֹת אֶצְלְךָ עַל הַקִירוֹת”. פִּתְאֹם רָאִיתִי שֶׁאִמָא נֶעֱצֶבֶת לָהּ. וְחָשַׁבְתִּי לִי שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר לֹא יָבוֹאוּ הַבִּקוּרִים הַמְשַׂמְחִים שֶׁל הַדוֹד אַבְרָם. וְהוּא כְּבָר לֹא יְשַׂמַח אוֹתָנוּ בַּחַגִים. תָּמִיד הָיָה מֵבִיא מִן הֵעִיר מַתָּנוֹת קְטַנוֹת, עִתּוֹנִים צִבְעוֹנִיים, צַעֲצוּעִים חֲדָשִׁים וְכָל מִינֵי קִשׁוּטִים. וּבְמוֹצָאֵי הַחַגִים הָיָה עוֹזֵב אֶת אַבָּא וְאִמָא וּמְבַלָה אִתִּי. כָּל פַּעַם הָיָה מַמְצִיא תַּעֲלוּל חָדָשׁ. פַּעַם הֵבִיא אִתּוֹ רוֹבֵה-אֲוִיר, שֶׁיוֹרִים בּוֹ כַּדוּרֵי-עוֹפֶרֶת קְטַנִים. שָׁכַב עַל הַדֶשֶׁא, עַל גַּבּוֹ, וְיָרָה אֶל הַצִּפֳּרִים.

“קַח, קַח,” אָמַר לִי, “גַם אַתָּה יָכוֹל לִירוֹת.”

הַדוֹד אַבְרָם יָדַע שֶׁאַבָּא אֵינוֹ מַסְכִּים שֶׁאִירֶה בְּצִפֳּרִים. וְגַם אָסַר עָלַי לְהַחֲזִיק בְּרוֹבֶה. אֲבָל הוּא סָמַךְ עַל שְׁתִיקָתִי. שְׁנֵינוּ קָשַׁרְנוּ מִין קֶשֶׁר שֶׁל שְׁתִיקָה, נֶגֶד אַבָּא וְנֶגֶד אִמָא. וְאַף אֶחָד לֹא יָכוֹל לְפַצֵחַ אֶת קֶשֶׁר הַחֲשָׁאִין שֶׁלָנוּ. וּבְכֵן שָׁכַבְתִּי וְכִוַנְתִּי אֶת הָרוֹבֶה, וְאָחַזְתִּי בּוֹ הֵיטֵב, מַמָשׁ כְּמוֹ שֶׁהוֹרָה לִי הַדוֹד אַבְרָם. וּפִתְאֹם לָחֲצָה אֶצְבָּעִי עַל הַהֶדֶק וְנִפְלָטָה לָהּ יְרִיָה מְהִירָה מִן הַקָנֶה. עוֹד לֹא הִסְפַּקְתִּי לְהָבִין מַה קוֹרֶה וּכְבָר נָפְלָה מִן הַשָׁמַיִם שֶׁמֵעַל לְרֹאשִׁי צִפּוֹר-דְרוֹר יְרוּיָה. הִתְחַבְּטָה לָהּ עַל הַדֶשֶׁא פַּעַם וּפַעֲמַיִם, קִרְטְעָה לָהּ, הִסְתּוֹבְבָה סְבִיב עַצְמָהּ בְּאֵיזֶה מַעְגָל מְשֻׁנֶה, וּפִתְאֹם נָחָה לָהּ, דֹק לְבַנְבַּן כִּסָה אֶת עֵינֶיהָ וְרַק רַגְלֶיהָ עוֹד הוֹסִיפוּ לְפַרְפֵּר. הַדוֹד אַבְרָם הִשְׁגִיחַ בִּמְבוּכָתִי, וְאָמַר:

“לֹא הִתְכַּוַנְתָּ, מָה? זֶה בְּלִי כַּוָנָה, מָה? תָּמִיד אוֹמְרִים כָּךְ לְאַחַר שֶׁהַצִפֳּרִים מֵתוֹת.”

אֲבָל אֲנִי בֶּאֱמֶת לֹא הִתְכַּוַנְתִּי. פָּשׁוּט עָשִׂיתִי מָה שֶׁאָמַר לִי אַבְרָם. וּפִתְאֹם, כָּכָה, בְּלִי שׁוּם הַתְרָאָה, נוֹפֶלֶת לָהּ צִפּוֹר מִסְכֵּנָה לְרַגְלַי.

“אֲנִי לֹא רָצִיתִי,” אָמַרְתִּי לְאַחַר שֶׁהִתְאוֹשַׁשְׁתִּי קְצָת. “בָּאֱמֶת שֶׁלֹא רָצִיתִי.” הֵסַבְתִּי עֵינַי מִן הַצִפּוֹר, וּמִהַרְתִּי לְהַחֲזִיר לְדוֹד אַבְרָם אֶת הָרוֹבֶה.

“דַי!” קָרָאתִי. “דַי! בּוֹא כְּבָר, אַבְרָם! בּוֹא, נִסְתַּלֵק מִפֹּה!…”

וְהַדוֹד אַבְרָם לָקַח מִמֶנִי בְּשֶׁקֶט אֶת הָרוֹבֶה, וְגַם עָזַר לִי לָקוּם מִן הַדֶשֶׁא, וְלֹא עָזַב אֶת יָדִי, גַּם אַחֲרֵי שֶׁהִתְחַלְנוּ לָלֶכֶת.

“שְׁמַע, יֶלֶד,” אָמַר לִי. “בֶּאֱמֶת שֶׁאֲנִי מֵבִין. זוֹ הַרְגָשָׁה מְחֻרְבֶּנֶת, אֲנִי יוֹדֵעַ. אֲבָל זֶה בֶּאֱמֶת כְּלוּם. הֲרֵי זוֹ רַק צִפּוֹר. וּמַזָלְךָ שֶׁאַתָּה עוֹד יֶלֶד. אֶצְלֵנוּ, הַגְדוֹלִים, הָרוֹבִים יוֹתֵר מְסֻכָּנִים. וְגַם הַרְגָשָׁה רָעָה הַרְבֵּה יוֹתֵר.”

וְהוּא הָלַךְ אִתִּי בַּדֶרֶךְ, וְסִפֵּר לִי אֵיךְ הָיָה בַּמִלְחָמָה, וְאֵיךְ הוּא הִרְגִּישׁ כָּל הַזְמַן כְּאִלוּ הוּא יוֹרֶה בְּצִפֳּרִים תְּמִימוֹת. וְאֵיךְ בַּלֵילוֹת הָיוּ בָּאִים לְבַקֵר אוֹתוֹ כָּל מִינֵי יְדִידִים, בַּחֲלוֹמוֹת, וְאֵיךְ בַּיָמִים הוּא לֹא יָכֹל לְהֵרָגַע. וְאֵינוֹ יָכוֹל לִהְיוֹת בְּשׁוּם מָקוֹם. וְאֵין לוֹ שֶׁקֶט בְּשׁוּם דָבָר. וְהוּא מַרְגִישׁ שֶׁהוּא מֻכְרָח לִנְסֹעַ. רָחוֹק מִפֹּה, רָחוֹק מֵהַכֹּל. אֲנִי הִכַּרְתִּי לוֹ תּוֹדָה אָז, כִּי חָשַׁבְתִּי שֶׁהוּא רַק רוֹצֶה לְנַחֵם אוֹתִי. שֶׁלֹא אֶצְטַעֵר כָּל כָּךְ עַל מוֹת הַצִפּוֹר. אֲבָל בֶּאֱמֶת כְּבָר חָשַׁב אָז לִנְסֹעַ. וְהוּא אָמַר זֹאת לְאִמָא בַּסֵתֶר, שֶׁאֲנִי לֹא אֶשְׁמַע. כִּי הוּא יָדַע כַּמָה אֶצְטַעֵר אִם אַתְחִיל לַחְשֹׁב שֶׁהוּא נוֹסֵעַ.

בְּמוֹצָאֵי-הַחַגִים הָיָה הַדוֹד אַבְרָם כֻּלוֹ שֶׁלִּי. וְנֶעֱצַבְתִּי לִי כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁאַבְרָם לֹא יִהְיֶה.

“אוּלַי בֶּאֱמֶת תִּסַע רַק אַחֲרֵי הַחַגִים?” בִּקַשְׁתִּי מִמֶנוּ. וְאַבְרָם אָמַר:

“שְׁמַע, יֶלֶד, חַגִים שְׁמַגִים. אַחֲרֵי רֹאשׁ-הַשָׁנָה בָּא לוֹ חַג סֻכּוֹת, וְאַחֲרֵי חַג סֻכּוֹת בָּא לוֹ חֲנֻכָּה. וְאַחֲרֵי חֲנֻכָּה בָּא לוֹ הַפֶּסַח. וּמָתַי אֶסַע? תָּמִיד זֶה לִפְנֵי הַחַגִים אוֹ אַחֲרֵי הַחַגִים!…”

וְאִמָא אָמְרָה מֵאֵצֶל הַכִּיוֹר:

“עַכְשָׁו אַתֶּם יְכוֹלִים לָצֵאת. וְשֶׁלֹא תְּאַחֲרוּ, אַבְרָם.” אַבְרָם מִעֵךְ אֶת הַסִיגָרִיָה וְאָמַר:

“שָׁמַעְתָּ, יֶלֶד? שֶׁלֹּא תְּאַחֵר, כִּי אִמָא תִּכְעַס!…”

וְהוּא קָרַץ לִי בְּעֵינוֹ קְרִיצָה עֲקוּמָה וּמַצְחִיקָה.

יָצָאתִי עִם הַדוֹד אַבְרָם, וְכֻלִי פְּקַעַת שֶׁל שְׁקִיקָה. מָה הַמַתָּנָה שֶׁהֵבִיא לִי? מָה הַחֲשָׁאִיוּת הַזוֹ, מַה סוֹד הַהִתְאַפְּקוּת שֶׁלוֹ, שֶׁדִבֵּר עִם אִמָא עַל הַכֹּל – וְעַל הַמַתָּנָה לֹא דִבֵּר?

“מָה הֵבֵאתָ, אַבְרָם?” שָׁאַלְתִּי, "אֲנִי כְּבָר מֻכְרָח לָדַעַת!

“לִפְנֵי שֶׁאֲנִי נוֹתֵן,” אָמַר הַדוֹד אַבְרָם, “אֲנִי שׁוֹאֵל.”

“כָּל מָה שֶׁתִּרְצֶה,” אָמַרְתִּי, “אֲבָל מַהֵר, מַהֵר!”

“אַתָּה יֶלֶד,” אָמַר אַבְרָם, “עוֹד מְעַט בַּר-מִצְוָה?” “כֵּן,” אָמַרְתִּי, “אַחֲרֵי הַחַגִים.”

“הוֹי! נָכוֹן!” קָרָא אַבְרָם, “וַאֲנִי כִּמְעַט שָׁכַחְתִּי! הַבִּלְבּוּלִים וְהַסִדוּרִים שֶׁלִפְנֵי הַנְסִיעָה – כִּמְעַט הִשְׁכִּיחוּ אֶת זֶה מִמֶנִי.”

“אֲבָל, אַבְרָם, הֲרֵי אַתָּה נוֹסֵעַ. הֲרֵי אָמַרְתָּ שֶׁלֹּא תִּשָׁאֵר לַחַגִים.”

“נָכוֹן!” אָמַר אַבְרָם. “בַּחַגִים כְּבָר אֶהְיֶה בַּאֲמֵרִיקָה. אֲבָל נַחֲזֹר לַשְׁאֵלוֹת. בַּר-מִצְוָה, מָה?” אַבְרָם נִשְׁתַּתֵּק. וַאֲנִי לֹא הִרְגַשְׁתִּי שֶׁאֲנִי צָרִיךְ לַעֲנוֹת עַל הַשְׁאֵלָה. הוּא כְּאִלוּ שָׁאַל אֶת עַצְמוֹ. כְּאִלוּ לֹא מִמֶנִי צִפָּה לִתְשׁוּבָה. וְאַחַר כָּךְ שָׁאַל:

“מֶה הָיִיתָ רוֹצֶה, יֶלֶד, מַתָּנָה לַבַּר-מִצְוָה?”

“הוֹ! אֲנִי רוֹצֶה הָמוֹן!” קָרָאתִי. “אֲבָל, אַבְרָם, מָה אַתָּה הֵבֵאתָ?”

הַדוֹד אַבְרָם חִיֵךְ וְשָׁתַק. הָלַכְנוּ עוֹד כַּמָה צְעָדִים, וּפִתְאֹם קָפָאתִי עַל מְקוֹמִי. מֵאֲחוֹרֵי הַקִיר הִבְהִיקוּ אוֹפַנֵי-הַכֶּסֶף שֶׁל דוֹד אַבְרָם.

נְשִׁימָתִי נֶעֶצְרָה בְּתוֹכִי. הֻכֵּיתִי תַּדְהֵמָה. מָה? אוֹפַנֵי-הַכֶּסֶף הַיָפִים שֶׁל הַדוֹד אַבְרָם? הֵם בִּכְבוֹדָם וּבְעַצְמָם? בִּשְׁבִילִי הֵם נִצָבִים כָּאן מֵאֲחוֹרֵי הַקִיר?

“בּוֹא,” אָמַר אַבְרָם “בּוֹא, נַתְחִיל לִלְמֹד. הַזְמַן קָצָר וְהַמְלָאכָה מְרֻבָּה.”

וְאַבְרָם לִמֵד אוֹתִי כֵּיצַד אוֹחֲזִים בְּאוֹפַנַיִם, כֵּיצַד מְטַפְּסִים עֲלֵיהֶם, כֵּיצַד נוֹהֲגִים בָּהֶם. וְכֵיצַד קָמִים לְאַחַר שֶׁנוֹפְלִים. “אֶלֶף פְּעָמִים תִּפֹּל,” צָחַק הַדוֹד אַבְרָם, “וְתָמִיד תָּקוּם מֵחָדָשׁ! טְפַח עַל מִכְנָסֶיךָ אַחַת וּשְׁתַּיִם, בְּדֹק אִם רַגְלֶיךָ שְׁלֵמוֹת, וַעֲלֵה מִיָד. וּרְכַב!”

כָּל אַחַר-הַצָהֳרַיִם לָמַדְתִּי לִרְכֹּב אֵצֶל הַדוֹד אַבְרָם. וּכְבָר הִגִיעַ הַחֹשֶׁךְ, וַאֲנַחְנוּ עוֹד הִמְשַׁכְנוּ. בַּסוֹף כְּבָר הֶחֱשִׁיךְ לְגַמְרֵי וְאַבְרָם אָמַר:

“מַסְפִּיק, יֶלֶד, מַסְפִּיק. מִמָחָר תַּתְחִיל לְהִתְאַמֵן יוֹם-יוֹם.”

כְּשֶׁחָזַרְנוּ לַחֶדֶר הִבִּיטָה בִּי אִמָא, רָאֲתָה אֶת בְּגָדַי הַקְרוּעִים, אֶת הַחַבּוּרוֹת שֶׁעַל בִּרְכַּי, אֶת יָדַי מְקֻלְפוֹת-הָעוֹר. הִיא הִבִּיטָה בְּשֶׁקֶט וְלֹא אָמְרָה מִלָה.

וְהַדוֹד אַבְרָם שָׁאַל:

“הַיֶלֶד לֹא יִשָׁאֵר כָּאן אִתָּנוּ, לִמְסִבַּת הַפְּרֵדָה?”

“לֹא,” אָמְרָה אִמָא, “הוּא לֹא יִשָׁאֵר. הוּא יֵלֵךְ לִישֹׁן.”

“אִם כָּכָה,” אָמַר הַדוֹד אַבְרָם, “אִם כָּכָה, אֲנִי רוֹצֶה לְהִפָּרֵד מִמֶנוּ עַכְשָׁו.”

וְהוּא מָשַׁךְ בְּיָדִי וְיָצָאנוּ הַחוּצָה, אֶל הַחֲשֵׁכָה. נִגַשְׁנוּ אֶל אוֹפַנֵי-הַכֶּסֶף הַבּוֹהֲקִים וְאַבְרָם אָמַר:

“שֶׁתִּשְׁמֹר עֲלֵיהֶם, יֶלֶד. אֲנִי טִפַּלְתִּי בָּהֶם הֵיטֵב.”

“כֵּן,” אָמַרְתִּי, “אֲנִי אֶשְׁתַּדֵּל.”

“תְּנַקֶה, תְּתַקֵן,” אָמַר אַבְרָם, “וְאַל תַּזְנִיחַ.”

“כֵּן,” אָמַרְתִּי, “לֹא אַזְנִיחַ.”

“וּכְשֶׁאֶחֱזֹר,” אָמַר אַבְרָם, “אוּלַי אֶחֱזֹר בְּעוֹד כַּמָה שָׁנִים, אָבוֹא לְכָאן לִרְאוֹת אֵיךְ שָׁמַרְתָּ עַל הָאוֹפַנַיִם שֶׁלִי.”

“אַתָּה תִּרְצֶה אוֹתָם בַּחֲזָרָה?” שָׁאַלְתִּי.

“לֹא, לֹא,” צָחַק הַדוֹד אַבְרָם, “הֵם שֶׁלְךָ. לְגַמְרֵי שֶׁלְךָ. בַּאֲמֵרִיקָה לֹא צְרִיכִים אוֹפַנַיִם. אִם אֶחֱזֹר – אֶחֱזֹר עִם מְכוֹנִית!…”

וְאַחַר כָּךְ הִנִיחַ הַדוֹד אַבְרָם אֶת כַּפּוֹ עַל שִׁכְמִי, וְאָמַר: “שֶׁתִּשְׁמֹר גַם עַל אִמָא, כֵּן יֶלֶד?”

“כֵּן,” אָמַרְתִּי.

וְדוֹדִי אַבְרָם עָשָׂה לִי מָה שֶׁלֹא עָשָׂה לִי אַף פַּעַם. הוּא גָחַן אֵלַי, חִבֵּק אֶת כְּתֵפִי וְנָשַׁק לִי עַל מִצְחִי.

וְאַחַר כָּךְ אָמַר:

“כְּבָר מְאֻחָר, יֶלֶד. אַתָּה צָרִיךְ לִישֹׁן. שָׁמַעְתָּ מָה שֶׁאָמְרָה אִמָא שֶׁלְךָ. וְלִי עוֹד מְחַכָּה מְסִבַּת-הַפְּרֵדָה.”

וְהוּא נִכְנַס בַּדֶלֶת וּמִסָבִיב נִשְׁאֲרָה לַעֲמֹד רַק הַחֲשֵׁכָה.

המלצות קוראים
תגיות